אור לבן, מתנה והאחות ריי

טירוף הוולווט אנדרגראונד/לו ריד/ג'ון קייל נמשך. אני לא יודע למה, אבל בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מקשיב ליותר ויותר ללהקה הזו וליוצרים האדירים שיצאו ממנה. קצת מצחיק שאני עכשיו בתקופה של הוולווטס שהיו שונאים מוצהרים של אחד המוזיקאים הגאונים שאני הכי אוהב, פרנק זאפה ואמהות ההמצאה שלו. אבל אף פעם לא הייתי אנטי אל אף אחד מהם. עוד יותר מצחיק לחשוב שאני אוהב את הוולווט אנדרגראונד, הלהקה שבעצם אחראית להיווצרות הפאנק, ז'אנר שבמשך שנים השמצתי, שנאתי וסלדתי ממנו (וכן, אני מודה שטעיתי). אבל יש משהו מאוד מושך ומרתק בסאונד שלהם, כל אחד בתקופה שונה. בין 1969-1970, החבר'ה ניגנו שירים רגועים, מלודיים, מאוד פולקיים, ואפילו פופיים, שתמיד עושים לך טוב. ב-1967, כשהוקמה, היא הייתה אחת הלהקות הכי ייחודיות באזור (וגם אחת האלמוניות ביותר) ששילבה בין שירים מלודיים ופופיים כאלה, יחד עם אוונגרד צורמני ואמנותי, מה שהפך אותם לחלוצים בתחום של רוק ארטיסטי (art rock), אבל ב-1968, החבר'ה ניגנו בצורה שונה לגמרי משתי הפאזות הקודמות. אפל, צורמני, אוונגרדי, ניסיוני, רועש, קורע את עור התוף, אמנותי. זה היה הצד האפל של הוולווטס, עם אחד האלבומים הכי מעניינים שלהם, ואחד האלבומים האהובים עליי, White Light/White Heat.

האלבום הכי אהוב עליי של הוולווטס, הוא אלבום הבננה המהפכני ב"הפקתו" של אנדי וורהול. האלבום הזה ממש פתח לי את הראש, והראה לי שאפשר להיות מורכבים ואמנותיים גם ב-4/4 ובשני אקורדים. אבל האלבום הכי מעניין שלהם, הוא "אור לבן/חום לבן". יש לו סאונד גולמי, מגעיל ודוחה כזה, מה שעוד יותר מושך. לאחרונה, אני הקשבתי לאלבום הזה הרבה מאוד. לכן, אני לא אתפלא אם פתאום אחליט שהאלבום הזה הוא האהוב עליי ממחתרת הקטיפה של לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. האלבום הזה אפשר להגיד, הוא אחד מאלבומי הפרוטו פאנק המשפיעים ביותר על ההתפתחות של הז'אנר. אבל האמת, זה לא באמת אכפת לי אם נויז, אוונט רוק, פרוטו פאנק או אקספרימנטלי. הרוח של האלבום הזה היא מה שחשוב כאן, כי מה שהם עשו כאן, לא חזר לעולם במהלך תקופת הקיום הקצרה שלה.

וכל זה הודות לג'ון קייל. האוונגרדיסט בלהקה, שתמיד משך לכיוון המטריד והמטורף, בניגוד ללו ריד שרצה למשוך לכיוון היותר נגיש ומסחרי. שני אגואים בלהקה זה קשה מאוד. בעיקר כשכל אחד מהם מושך לכיוון שונה. האלבום הזה יוביל לפיצוף בסוף, שיגרום לעזיבתו של קייל. בין אם פוטר, או שהחליט לעזוב בעצמו, זה כבר לא היה אותו דבר בלעדיו. קייל, הוולשי בחברת הניו יורקרים, למד אצל מאסטרו המינימליזם, לה מונטה יאנג, אחד המלחינים הכי משפיעים על המוזיקה הפופולרית שכנראה לא הכרתם. המלחין שבעצם הגה את המוזיקה המינימליסטית (וגם הקיצוני ביותר מכולם בתחום), האמין כי אפשר ליצור עומק במוזיקה שמורכבת מתו אחד. דרונים נצחיים של תו אחד שמנוגן למשך חצי שעה. ההשפעה שלו חלחלה אל תוך קייל שהיה חבר בהרכב שלו Theatre of Eternal Muisc (שהיו בו חברים גם טוני קונרד, כן ההוא עם פאוסט, ואנגוס מקליז המתופף הראשון של הוולווטס).

קייל היה מוזיקאי מלומד שלמד מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית, אבל התעניין גם ברוק. כמו חברי להקת Can הגרמנית שגם הם הגיעו מאותו רקע, הוא ראה שגם רוק אנד רול יכול להיות המוזיקה החדשה של המאה. לא פחות (ואפילו יותר) מגלאס, רייך, שטוקהאוזן או בולז. שיתוף הפעולה בינו לבין ריד הוא מבורך. הניו יורקר הרוקר/ביטניק יחד עם האוונגרדיסט הוולשי, הביאו תערובת משונה שלא נשמע כמוה באותה תקופה. אבל נחזור אחורה רגע, לתקופה שאחרי אלבום הבכורה המפורסם שכל מי מי שקנה אותו, הקים להקה.

בזמן אמת, האלבום לא מכר הרבה, למרות שמי שחתום על היצירה יחד עם החבר'ה, היה אנדי וורהול, שהיה בשיא הסלביות שלו באותה תקופה. מתחים החלו להיראות, וריד סיפר בראיון שאנדי פעם אחת כל כך התעצבן עליו כשכינה אותו: "עכברוש". צעד שמאוד העליב את מנהיג ההרכב שהעריך מאוד את האמן וראה בו כמנטור שלו. אנדי שאל אותו: "אתה רוצה להמשיך לנגן במוזיאונים ובפסטיבלי אמנות? או שאתה רוצה להתקדם למקומות אחרים?". לו שחשב על הדברים האלה, פיטר לבסוף את אנדי מתפקידו כמנהל הלהקה. בעקבות זאת, ניקו הזמרת הייפיפיה שהשתתפה איתם בהקלטות, וצורפה ללהקה ע"י וורהול עזבה. עכשיו כשוורהול עזב, לא היה פקטורי, לא היה מי שיממן אותם, ובזמן אמת, לא היה להם דלי להשתין בו.

לבסוף, החבר'ה מצאו את סטיב ססניק, שלקח על עצמו את הניהול, והחליף את וורהול. והוא דווקא ניסה לדחוף את ריד אל הקטע של הband leading. ובכל מקרה, שני המנהיגים, גם ריד וגם קייל נטרו טינה כלפי המנהל החדש, כשהם קראו לו בראיונות "נחש" אחרי שעזבו את הלהקה. עכשיו, כשוורהול והפמליה שלו וניקו מאחוריהם, הגיעו החבר'ה אל אולפן ההקלטות Scepter במנהטן, בספטמבר 1967, כדי להקליט את האלבום הבא. על ההפקה, עוד מהאלבום הקודם (אבל בלי קרדיט), טום וילסון. האיש שהיה בכל מקום. הוא הפיק את בוב דילן, את קולטריין, את סיימון וגרפונקל, את סופט מאשין. אבל בתכל'ס, אף אחד לא יודע מה הוא עשה באולפן. רוב הזמן, היה מוקף בנשים, וגם הוא כמו עוד הרבה הרבה הרבה מפיקים באותה תקופה, לא יכל עם הרעש שהרביעייה עשתה. היו מקרים שבהם עד כדי כך שוילסון, היה יוצא מהאולפן, ואומר להם: "תקראו לי כשסיימתם להקליט".

בתקופה הזו, הוולווטס היו ידועים בהופעות עם אלתורים ארוכים מאווד, פלוס קלידי הvox שקייל רכש, מה שהגביר עוד יותר את האווירה הכאוטית במוזיקה של הלהקה. טכנאי הקול באלבום, קלי קלגרן, גם הוא האיש שעבד כמעט עם כולם (לנון, זאפה, סליי סטון, וזו רק רשימה קטנטנטנה), הזהיר אותם עם כל הציוד החדש שהתלהבו ממנו כל כך, הוא הזהיר אותם כשהנורות על המכשירים הראו צבע אדום. אבל החבר'ה כרגיל הגיבו כמו שסטרלינג מוריסון זוכר: "תראה, אנחנו לא יודעים מה הולך כאן, ואנחנו גם לא רוצים לדעת. פשוט תעשה את המיטב". התוצאה, אלבום רועש, עם איכות הקלטה מחורבנת, אבל כמה שיותר גרוע, יותר טוב. עד כדי כך רועש, שסרטי ההקלטה כמעט ונשרפו.

אז... יש לנו אלבום חדש!

שישה קטעים יש באלבום. כמעט כולם רועשים, ונותנים לך את התחושה בהתחלה של רתיעה, בגלל שהסאונד כל כך רע. אז, האלבום נפתח בהצהרה ישירה עם הצליל החדש של הלהקה. אם נכנסתם לטראומה אחרי הטירוף וכל האוונגרד שהיה בEuropean Son שסגר את האלבום הראשון, עוד לא שמעתם כלום... שיר הנושא ,שיר הלל לאמפטמין, נשמע בהתחלה לא מובן, אתה לא זוכר ממנו כלום, ואתה חושב שהוא נשמע רע. ברגע שנותנים לו עוד כמה האזנות, מבינים שמדובר בשיר רוק קליט וכיפי, שאתה לא יכול שלא לזמזם אותו. זה שיר כל כך טוב, ואחלה פתיח לאלבום, וברגע שהוא מסתיים עם כל החנטרוש המגניב הזה, הודות לבס המפוזפז של קייל, אנחנו עוברים לקטע הבא, ורק התחלנו... אגב, מאוד מומלץ לשמוע את הקאבר שמעריץ של הלהקה בשם דיוויד רוברט ג'ונס עשה לשיר הזה... יותר הארד רוקי.

הנה נפתח הקטע השני באלבום. הקטע הכי מעניין ומסקרן באלבום. The Gift הוא קטע ספוקן וורד. מדובר בסיפור קצר שריד כתב במהלך האוניברסיטה כתרגיל שנתנו לעשות בשיעורים שם. מדובר פה בסיפור קומי, אבל מאוד אפל, הומור שחור המספר את סיפורו של וולדו ג'פרס. בחור שחי בריחוק מאהובתו מרשה, לאחר שסיימו את הלימודים הגבוהים, ולא יכל להתמודד עם התחושה שהיא לא לידו, החליט ג'פרס לשלוח את עצמו בחבילה אל ביתה, ובסוף... טוב אתם תגלו אותו לבד (אל תעשו ספוילרים מי ששמע!). The Gift הוא קטע מרשים יותר במילותיו, עד כדי כך שהמוזיקה הופכת שולית. אבל האמת, כששני האלמנטים משולבים יחד זה נשמע מעולה. מי שמקריא את הסיפור בערוץ השמאלי, הוא קייל עם המבטא הוולשי הכבד, והקול הסופר אדיש שלו, כשבערוץ הימני, מנגנת הלהקה ג'אם חופר, עם מלא פידבקים מחרישי אוזניים. זה נותן טריק ממש מגניב. אפשר לשמוע את שניהם, או שאם בא לכם, אפשר לשמוע רק את אחד מהם. מה שכן, אל תשמעו את זה באזניות. רבאק, צריך לפהק כל הזמן.

ואחרי הסיום הכל כך תמים והחמוד בסוף, אנחנו מגיעים לשיר הכי קליט ואני חושב שהוא האהוב עליי באלבום. Lady Godiva's Operation. מדובר בשיר עם מהלך אקורדים קליט ויפה, כשקייל דווקא שר. לבחור יש קול יפה, יחד עם המבטא הוולשי שלו, אבל אל תתנו לעצמכם לחשוב שמדובר בשיר ידידותי. במשך כל השיר, קייל מנגן על הויולה דרון נצחי, שנותן לו גוון טורדני. ואם זה לא מספיק, באמצע השיר, משהו משונה קורה. המילים הפכו ליותר אפלות ומטרידות, לפתע נשמע כאילו כל הלהקה יצאה מכיוון הנורמטיבי, וכיוונו את הגיטרות חצי טון למעלה, וכשקייל שר, ריד מסיים עם הקול הניו יורקי שלו. לא מספיק טורדני בשבילכם, אז השיר מסתיים בצלילים שהשד יודע מאיפה הגיעו, יחד עם חרחורי גסיסה. כשנדמה שהשיר הסתיים, החבר'ה מנגנים עוד בית אחד אחרון, עד שחרחורי גסיסה אחרונים מסיימים את השיר, ומותירים את המאזין עם פרצוף של "מה לעזאזל?....". מי שניגן אגב על הבס בשיר, הוא סטרלינג מוריסון. כי קייל על הויולה, וצריך מחליף. למרות שהוא היה מוכשר בכלי וניגן מצוין, הוא לא סבל אותו. הוא שנא בס...

כדי להרגיע רגע את המאזין עם כל הטראומה שעשו לו, מביאים החבר'ה שיר רגוע ומלודי, כנראה היחיד באלבום הכל כך לא מלודי הזה, Here She Comes Now. בלדה רגועה ויפה של 2 דקות. לרגע קט, הלהקה עושה הפסקה עם כל האוונגרדיות והנויז. אחרי הטראומה שהייתה קודם, ומכינה אותנו לסערה שתבוא אחרי.

Needs more noise...

ואז כשנרגענו עם כל היופי הזה, בום! הנה הולווטס חוזרים עם מסה של רעש, בצד ב'. I Heard Her Call My Name הוא שיא הרעש של האלבום הזה. יש בו שיר קליט וכיפי עם פזמון חמוד, אבל עם כל הרעש, הנויז, הפידבקים והדיסטורשנים, אני לא חושב שתשימו לב שמדובר בשיר בהתחלה. פשוט תקראו את הפוסט הזה שמוקדש אך ורק לשיר ובעיקר לסולואים שבו. והסולואים הווו וואו, ריד פשוט מתעלל/אונס/whatever עושה לגיטרה שלו. אבל אני חושב שזה אחד הסולואים הכי טובים ששמעתי אי פעם, כל כך הרבה אקספרסיביות. ריד אהב מאוווד פרי ג'אז. אורנט קולמן, פרעה סנדרס, אלברט איילר, והוא ניסה למצוא את הדרך שלו להפוך את הגיטרה שלו לסקסופונים המטורפים והצווחניים של החבר'ה האלה, ו-וואו כמה שהוא הצליח. כל כך הרבה פידבקים, ש-European Son נשמע כמו Femme Fatale לידו. עד כדי כך שסטרלינג עזב את הלהקה לכמה ימים, בגלל שהתווכח עם חבריו על המיקס של השיר לטענתו מדובר ב"אחד השירים הטובים ביותר שלנו, שנהרס לגמרי באולפן". לפני הסוף, ריד, קייל, סטרלינג ומו שמפציצה במקצבים שנשמעים ממש שבטיים, תוקפים את המאזין מכל הכיוונים עד שאין לו יותר כוחות. גם אחרי כל מה שכתבתי כאן על השיר הזה, זה לא יכין אתכם למה שעומד לבוא.

לסיום האלבום, מגיע Sister Ray. ג'אם אימתני. 17 דקות של שלושה אקורדים, ריד בשירת הרחוב שלו שר על טרנסווסטיטים ורצח, וקייל מפציץ באורגן Vox בשרני במיוחד. כאן כאמור, וילסון לא יכל לסבול את כמות הרעש, ופשוט יצא מהאולפן ואמר: "טוב תקראו לי כשתסיימו". האמת, בהתחלה, אני מודה שהייתה לי בעיה עם הקטע הזה. אם יש דבר שאני כל כך אוהב באלבומים אלה יצירות ארוכות של 20 דקות+ דבר כל כך נפוץ באלבומי רוק מתקדם. אבל זה ממש לא פרוג. בנוסף ליצירות ארוכות, אני אוהב שחופרים לי עם כמה אקורדים עד הנצח, דבר שכל כך נפוץ במינימליזם וגם בקראוטרוק (שהושפע מאוד מהוולווטס), אבל הרגיש שמשהו חסר, שזה לא מספיק אוונגרדי, אני רציתי משהו שיותר הורס. אולי אם קייל היה מוסיף עוד סולו ויולה צורמני ואכזרי כמו למשל שעשה ב-Heroin, אולי דברים היו נראים אחרת. היום, אני יכול לומר שלאט לאט אני מתחיל להבין יותר טוב ולאהוב את הקטע הזה. רק צריך לתת לזה זמן. יכול להיות שבגלל זה אלבום הבכורה עוקף את האלבום הזה כפייבוריט שלי. אבל i'm giving it time.

וככה הסתיימו להן 40 דקות של רעש, אוונגרד, טירוף, צורמנות, פידבקים, קריעת עור תוף, ובלדה. אחרי ה-40 דקות האלה, קייל ארז את הבס והויולה שלו, ועזב. הוא לא יכל יותר עם ריד, ועזב לטובת קריירת סולו מצליחה שמלאה באלבומי סולו מוצלחים, שיתופי פעולה עם מלחינים כמו טרי ריילי, והפקת אמנים כמו ניקו והסטוג'ס. אחרי שקייל עזב, הפידבקים נעלמו, כל הרוח האקספרימנטלית של הלהקה התפוגגה. White Light/White Heat היה הצד של קייל, ולאחר מכן, התגלה הצד של ריד במלוא הדרו עם שני האלבומים האחרונים, עם דאג יול בתור בסיסט וזמר (לא מחשיב את Squeeze שהוא בעצם אלבום סולו של יול תחת השם וולווט אנדרגראונד).

האלבום יצא ב-30 בינואר 1968, וכצפוי כשל מסחרית, כשבבילבורד הוא הגיע למקום 199. אבל שנים לאחר מכן, קלטו מה אנשים פספסו פה. ב-1968, לא יצא אלבום כמו זה. הוא הקדים את זמנו בשני עשורים, ולאחר מכן, כשהוולווטס הוכרו כאחת הלהקות המשפיעות ביותר, הבינו שזה אחלה להחריש את האוזניים עם גיטרות צווחניות ומפודבקות, זה סבבה לגמרי לשיר על זנות, סמים ומוות. כל הפאנק חב את קיומו לאלבומים כמו אלה. איך להקות כמו סוניק יות' ונירוונה היו קיימות ללא דברים כמו אלה. ואם חושבים על זה, איך כל הקראוטרוק היה קם לולא הגישה האקספרימנטלית של קח קטע ותישאר איתו לנצח. היום, זה כבר לא סוד שמדובר באחד האלבומים החשובים שיצאו אי פעם, ובצדק.

הרי הצד האפל תמיד מושך לא? וזה מתבטא בעטיפה ששווה לדבר עליה לפסקה קטנה. זו אחת העטיפות הכי מעניינות. אם הביטלס הוציאו את האלבום הלבן ב-1968, אז הוולווטס הוציאו עטיפה שחורה. מינימליסטית. שחור משחור שכל מה שמצוין בה זה שם הלהקה ושם האלבום כשרק הלוגו של חברת התקליטים Verve מפריד בין השניים. אבל פתאום כשמזיזים רגע את הראש, קולטים כי פספסנו פה משהו. נראה כמו גולגולת, ואכן מדובר פה בקעקוע של גולגולת, שהופיע באחד מהסרטים של וורהול, על הזרוע של אחד מהכוכבים שלו, ג'ו ספנסר (זוכרים את ג'ו מWalk on the wild side?). העטיפה שעוצבה ע"י בילי ניים. אחד מהחבר'ה בפקטורי של וורהול, התקשה מאוד איך לקחת את הקעקוע הספציפי הזה ולהדביק אותו בתוך העטיפה, אבל הנה זה הצליח. וזה נותן אפקט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן". וחוץ מזה, האם יכול להיות שגם בעטיפה, הוולווטס הקדימו את מטאליקה והאלבום השחור שלהם? 

העטיפה של האלבום בבריטניה, אחת ממיני העטיפות שיצאו במהלך השנים לאלבום הזה.

אז בואו נסכם. בתור אחד שאוהב מקצבים משתנים, קונטרפונקטים, וסיפורים על דברים שאפשר רק לחלום עליהם, אפשר גם לאהוב את כל החפירות האלה של 3 אקורדים, רעשי גיטרה וטקסטים שאת השירים שלהם לא הייתם שומעים בדיוק בגלגל"צ. זה אחד האלבומים הכי אהובים עליי, אחד החשובים ששמעתי השנה שפיתחו לי את הטעם, כמו שכתבתי בהתחלה, אני ממש לא אופתע, אם הוא יהפוך לאלבום הכי אהוב עליי שלהם. מדובר באחד מאלבומי המופת של רוק, אחד מהפרוטו טייפס של הפאנק, אבל בכללי תמיד כיף לשמוע אותו בגלל ההעזה שבו, הטירוף שלו, הפסיכוטיות שלו היא משהו שמושך. אף אחד לא עשה תקליט עם צליל כזה lo fi (לפני שהמושג הומצא) ולהוציא אותו לאור (כזה אינדי...). אז מי שלא כל כך אוהב פאנק, לא נורא. אני בטוח שהוא יאהב את האלבום. מי שאוהב את השילוב בין הפופ המלודי והאוונגרד שיחפש באלבום הבכורה, מי שמחפש משהו מלודי וקליט לחלוטין, שילך לשני האלבומים שאחרי White Light, אבל מי שרוצה קצת רעש, ואוהב שמזעזעים אותו, אז White Light, הוא האלבום בשבילו.

הוולווט אנדרגראונד - White Light/White Heat

להכות עם פרח

Hello everyone! נתחיל עם סיפור שכנראה 99.9% מכם מכירים, אבל בכל מקרה, זה אחד האלבומים האהובים עליי, אז למה לא? מקווה שחידשתי למישהו. אז נתחיל!

ב-1972, לו ריד, היהודון הג'אנקי מברוקלין, בן 30 כבר. מאחוריו תקופה יחסית קצרה אבל מאוד משמעותית ויצירתית עם הוולווט אנדרגראונד. ג'ון קייל, מורין טאקר, סטרלינג מוריסון, אנדי וורהול, ניקו, דאג יול, כולם כבר מזמן עזבו את ריד ואת ספינתו הטובעת. אחרי שהופיע פעם אחת באוגוסט 1970, הוא נעלם. בלי כיוון, בלי הצלחה, ולא בדיוק יציב נפשית, ריד חזר אל בית הוריו ושם עבד כקלדן במשרד של אבא, כשהוא מרוויח 40 דולר לשבוע.

"you should take typing" אמרה אמו של ריד לבנה. אבל ריד היה הרבה יותר מזה. ב-1971, הוחתם על חוזה בחברת RCA. שנה לאחר מכן, הוציא את אלבום הבכורה שלו. אוסף של שירים ובי סיידים מתקופת הוולווטס שלא יצאו במסגרת הלהקה. התוצאה הייתה פלופ. האלבום שיצא ב-1972, והוקלט בלונדון, לא זכה להתייחסות רבה, ונראה לריד שזה באמת הסוף, ושקלדן נראה האופציה הכי טובה. אבל אז, הגיע המושיע, מין "תלמיד רוחני" של ריד, שגם הוא בהתחלה היה בחור אלמוני עם כמה אלבומים ושירים שלא בדיוק הגיעו לרדיו.

אותו בחור באותה תקופה הפך לרוק סטאר הכי גדול ואהוב. הוא היה מעריץ גדול של ריד, הוולווטס ואנדי וורהול, וכשחזר לאנגליה, שינה את הפאזה של זמר פולק פסיכדלי ידידותי וחמוד אל משהו יותר משונה, יותר מושך, יותר פריקי. הבחור הזה, היה דיוויד בואי, שחזר לארה"ב כסופר סטאר(מן) עם הפרסונה של זיגי סטארדאסט. כשנפגשו, הוא ראה את המצב בו הגיבור שלו היה שרוי. ובואי, יחד עם יד ימינו, גיטריסט העכבישים מהמאדים שעיבד את שיריו, מיק רונסון, החליטו לעזור לו ולהפיק לו אלבום שייזכר לנצח. בואי מאוד רצה שהוא יצליח, זו הייתה מעין תודה על ההשפעה שהוא קיבל ממנו.

באותה תקופה, אם התקליט הראשון היה פלופ, אז יכולת לעשות עוד אחד. אולי הוא יצליח. אז באוגוסט 1972, נסע ריד ללונדון יחד עם בואי ורונסון אל Trident Studios שם הקליטו את האלבום שהפך את ריד לסופר סטאר לא פחות מבואי. עכשיו, השאלה היא איך הופכים איש עם שירים כמו Heroin ו-Venus in Furs לכוכב? עד 1972, ריד לא ידע בכלל מה זה להיות מצליח. בחורות צורחות בהופעות שלו נראו בכלל כמו פנטזיה. כי כמו שריד אמר בדוקו על האלבום:

אצלי לא היו ילדים צורחים בהופעות. דברים כאלה היו אצל דיוויד. אצלי היו זורקים מזרקים וג'וינטים על הבמה... נכון שזו שורה נהדרת?



לאלבום הזה, ריד אפשר להגיד הביא קונספט. שירים שכתב מתקופת וורהול. על אותם טווסים ודמויות משונות מהפקטורי. על אותם יצורים משונים שבואי כל כך אהב והסתקרן מהם, עם ההבעות האדישות על פניהם, אורח החיים שלהם, והדברים שעשו עם אנדי. חלק מהשירים אפילו בוצעו בהופעות של הוולווטס, בגרסאות שונות לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. אם יש מישהו שצריך להודות לו על קצב העבודה ופרץ היצירתיות של ריד היה אנדי וורהול. אמן הפופ ארט הפציר בריד לכתוב שירים כל הזמן. לא משנה כמה ריד כתב באותו יום, הוא דרש ממנו יותר. זה הדבר שנתן מקפצה לריד. תמיד ליצור, ולא צריך לדאוג בקשר לנושאים, להגיד את כל מה שיש לך בשיר. וורהול ידע להוציא את הבסט מהאנשים שעבד איתם. בין אם אמנים או מוזיקאים.

הדוגמה המצוינת להשפעה של וורהול על ריד, ניכרת כבר בשיר הראשון שפותח את האלבום בטעם טוב וכיפי. יום אחד בפקטורי, וורהול ביקש מריד לכתוב שיר בשם "Vicious". ריד מיד שאל: "vicious? what kind of vicious?", ואנדי ענה: "oh you know, vicious like i hit you with a flower", וככה נולד הפתיח הכל כך טוב של האלבום, Vicious, שיר גלאם מוחץ, וכיפי של כמה אקורדים. ריד שר בקול המאנפף שלו, שכל כך מתאים לסטייל ולattitude של השיר. שלא נדבר על הסולו הפריקי של רונסון. זה המקום להחמיא לרונסון. הבחור הוא אחד המוזיקאים המוכשרים שחיו בצלם של הסופר סטארס. רונסון היה גיטריסט בחסד, והרבה יותר ממלווה, וחוץ מזה הוא גם ניגן על הפסנתר, הוא עיבד את השירים והקפיץ אותם כמה רמות למעלה. בין אם בואי או ריד, רונסון עשה עבודת קודש, והוא צריך לקבל הרבה יותר הערכה.


"אתה צריך לכתוב כל הזמן לו."

רונסון שהיה גיטריסט מוכשר, לא בדיוק הסתדר עם ריד מבחינה טכנית. כמו שהמתופף באלבום ג'ון הייזלי סיפר, כל ההקלטות זכורות לו ככיף, אבל הוא לא זכר כלום מריד מלבד בחור אקסצנטרי שתמיד ישב בפינה של האולפן ולא מתקשר כמעט עם אף אחד. רונסון הוא היה מבקש ממנו לכוון את הגיטרה, והוא היה פשוט אומר: "טוב נו, אוקיי", כשרוב הזמן הוא לא באמת היה מכוון. ריד לא היה וירטואוז. למעשה מבחינה טכנית, הוא היה נורא, גרוע ועם סאונד מחורבן, אבל זה מה שעשה אותו לכל כך טוב. כל כך ייחודי, שלמעשה את הסגנון הזה חיקו ומחקים עוד המון מוזיקאים עד היום. ולמרות זאת, למרות השוני הענקי בין הגיטריסט המלומד האנגלי לבין הגיטריסט החובב האמריקאי, השניים קשרו קשר ידידות חזק במיוחד..



אם Vicious בא בסערה והכניס את המאזין לתוך כל ההמולה, אז Andy's Chest ממשיך במסע בפקטורי, כשריד כותב על החזה של אנדי. אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל באמן ב-1968, ריד כתב את השיר זמן קצר לאחר מכן, כשהוא והוולווטס כבר מזמן עזבו אותו והחבר'ה שלו. ריד מכניס דימויים סוריאליסטיים מוזרים וקצת מזוויעים, עד כדי כך שלא שמים לב למוזיקה. וזה המקום לדבר על ריד המשורר. הבחור שלמד ספרות באוניברסיטה, ידע אילו מקומות לעורר במאזין. תמיד מסקרן, רוב הזמן מדכא, אבל מאוד מעניין. הכתיבה שלו מאוד מושפעת מבורוז, מגינזברג, מקווארק. מכל הביטניקים הג'אנקיים האלה. ולמעשה, גם הוא לא היה רחוק מזה אפשר לחשוב על ריד כחלק מהסצנה הזו. הוא לפעמים נשמע יותר משורר מאשר מוזיקאי. וזו הייתה המטרה שלו לדחוף ולהכניס את הספרות אל הרוק אנד רול. אבל היי, גם הלחן נפלא. למעשה זה אחד השירים האהובים עליי באלבום. אצל הוולווטס הוא היה שיר עם טמפו יותר גבוה ומקפיץ, כאן הוא איטי יותר, מהורהר ובוגר יותר, ולמעשה ככה צריך את השיר הזה. יש בו משהו כובש לא פחות מהמילים, ואיך אפשר שלא להצטרף לריד כשהוא מסיים: swoop swoop, rock rock.

עוד שירים יפים כמו Make Up מתחילים לעורר שאלות לגבי הזהות המינית של ריד, שלא לדבר על הלהיט הגדול של האלבום ושל ריד עצמו שהפך אותו למפורסם כל כך, Walk on the Wild Side שמושמע עד היום ברדיו, עם הפזמון הכל כך קליט שלו, ועל הטרנסווסטיטים שהיו שם. על הולי שהגיעה ממיאמי, על קנדי (שכבר הופיעה אצל הוולווטס ב-Candy Says), על ג'ו, על ג'קי ועל הדילר sugar plum fairy. כל הדמויות שריד מספר עליהן בשיר כל כך פשוט וקליט, שאיכשהו הגיע לרדיו. טוב בתקופה נאיבית במיוחד כמו 1972, לא בדיוק ידעו מה זה giving head או colored girls. אותה הולי הופתע(ה) לגלות ששרים עליה ברדיו. היא פגשה את ריד במסיבה אחת בפקטורי, אבל איך לעזאזל הוא ידע על זה שהיא "shaved her legs and then he was a she"? כשפגשה אותו ושאלה אותו את זה, ריד ענה לה: "הולי יש לך את הפה הכי גדול בעיר". הם נותרו בקשרי ידידות.

והמוזיקה, כולה כמה אקורדים, אבל כל כך כובש. והסולו סקסופון הכל כך ג'אזי וסקסי שנוגן ע"י רוני רוס, המורה של בואי לסקסופון (וגם ניגן ב-Savoy Truffle של הביטלס). אבל אם כל הכבוד לכל זה, ולזמרות ליווי, ולכינורות,  ה-תפקיד הבס של הרבי פלאורס הוא זה שעשה (ועושה עד היום) את השיר הזה. טום פווום בום. הוא הביא את הליין הכל כך ידוע ואהוב הזה, כדי... לעשות יותר כסף! אם היית מוזיקאי מזדמן בסשנים היית מקבל 12 פאונד לשלוש שעות. אבל אם היית מכפיל את עצמך באולפן ומוסיף עוד שכבות צליל (יענו overdubbing), היית מקבל כפול! אז הרבי ניגן על הקונטרבס והכפיל את עצמו בגיטרת בס חשמלית. אבל מה זה חשוב? העיקר שיש את הליין הזה, שתמיד כיף לעשות איתו air guitar או אפילו air upright bass (תחליטו אתם). עד היום, השיר מושמע ברדיו (גם אצלנו) ולמעשה, הפך לסימן ההיכר של ריד.


ג'אגר מקנא בחבר החדש של דיוויד

אבל יש גם שירים כמו Hangin' Round, פרוטו פאנק לפנים על הזבל של החברה הניו יורקית. על אותם טיפוסים בסמטאות חשוכות בלילה, שמבלים להם. אבל הוא שר עליהם בלחן כזה קליט וכיפי, עד כדי כך שאתה מזועזע כשאתה שומע את זה לראשונה, אבל בו זמנית לא יכול שלא לנענע את הראש. Wagon Wheel הוא השיר הכי חלש באלבום, אבל יש לו את הרגעים שלו. או שיר הגלאם ה-הכרזה של ריד: I'm So Free. ריד מעולם לא נשמע כל כך חופשי ומאושר. וגם Goodnight Ladies, אחד השירים הכי טובים באלבום הזה (אגב שם השיר הוא השפעה מהפואמה המפורסמת של ט. ס. אליוט, ארץ השממה, שהשפיעה על כל מוזיקאי שני בסבנטיז). מין תזמורת דיקסילנד, עם טובה מאוד דומיננטית (שפלאורס ניגן עליה, גם בMake Up), באווירת 50s, וריד שר בקול שרמנטי. לא בדיוק שיר אופטימי, אבל גם לא אובדני, ומסיים את האלבום הנפלא הזה בטעם טוב.


"ובגלל זה אני חושב ש..."

אבל לאלבום הזה יש שיאים גדולים, ואני ארחיב עליהם יותר. למשל, Perfect Day, אוייי איזה שיר יפייפה ואלמותי. אם בואי הגשים את מטרתו של ליצור לריד אלבום שייזכר לנצח, בשבילי השיר הזה הוא הסיבה המרכזית לזה (יותר מWild side). בלדה כל כך יפה, בגיבוי של תזמורת (תודה למאסטרו רונסון), עם ריד ששר על היום המושלם, על לבלות בלילה בפארק, מין יום טיפוסי כזה. ולמרות שמדובר במין שיר הלל לסמים, זה לא בדיוק משנה, אם כמות היופי שיש בשיר הזה. מבחינתי, זה ה-Life On Mars? של ריד. הוא הצליח להביא בלדה יפה, דרמטית, וכל כך ידועה אבל כל כך מסוגרת בפשטות המורכבת שמאפיינת אותו. אני זוכר כששמעתי את השיר לראשונה, כשהגיעה הידיעה שהוא מת. לא הייתי מעריץ שלו, ולא הכרתי ממנו הרבה, אבל וואו זה היה יפייפה, ולמרות שלא הכרתי אותו, אי אפשר להכחיש שזה היה שיר יפה עד כדי דמעות. אם יש שיר אחד שבעיניי, ריד ייזכר בזכותו, זה יהיה Perfect Day.

עוד בלדה מוחצת ויפייפיה, היא Satellite of Love. איך אפשר לדבר על האלבום הזה, בלי לדבר על Satellite of Love? ריד שר על בחור שמקנא בחברתו שלא נאמנה לו, בזמן שהוא צופה בשיגור של לווין אל החלל בטלוויזיה. זה שיר שעוד נכתב בתקופת הוולווטס, אבל בסוף לא יצא, והאמת טוב שריד שמר אותו לרגע הטוב. הפזמון יפייפה כל כך. ריד בקול המאנפף שלו ספק שר ספק מדבר, אבל זה נשמע כל כך טוב. אבל אם כל הכבוד, מי שעשה את השיר הזה מבחינת שירה, זה בואי. בלי ה"פם-פם-פם" של הזיקית, אני בספק אם השיר היה מגיע לסטטוס שלו היום. ובכלל בסוף, כשהתזמורת מגבה את כל ההרכב, בואי מפליא ומגיע לגבהים מדהימים, שוב פעם מראה איך הוא תמיד היה דומיננטי בכל פרויקט. גם אם הוא לא היה שלו.

עוד שיר שאני אוהב במיוחד מהאלבום הזה, הוא דווקא New York Telephone Conversation. שיר בן דקה בסגנון מיוזיק הול הומוריסטי, ולמרות השם, השיחה הניו יורקית נשמעת יותר בריטית ברוחה. אני די בטוח שלשיר הזה הקשיב בחור בשם פארוק בולסרה (יותר מאוחר פרדי מרקיורי), לפני שחשב על הרעיון הכל כך גאוני שלו של שילוב של קברט/מיוזיק הול וברודווי יחד עם רוק אנד רול. ועוד פעם, בואי עושה את השיר, כשריד שר בקול המאנפף והנמוך שלו, ובואי בקול גבוה. השיר הזה שמתאר הפמליה של וורהול, כל הזמן ריכולים, ומה ההוא עשה להיא, בלה בלה בלה, מקבל שירות נאה ומייצג עם המוזיקה והמילים. כמה רגעים לפני הכיף והגלאם רוק של I'm So Free, מביאים ריד ובואי מין אתנחתא קטנה.


Still after all these years...

11 השירים שמרכיבים את האלבום, מציגים לו ריד אחר. בסגנון גלאם רוק, יותר שמח, יותר אופטימי וחצוף. הוא מעולם לא נשמע כל כך קומוניקטיבי וקליט. ובאמת, כשהאלבום Transformer ב-8 לנובמבר 1972, הוא הפך את ריד לסופר סטאר. אחרי 14 שנות קריירה שבה לא הגיע בכלל לקהל הרחב, הוא הצליח סוף סוף. בואי ורונסון השיגו את מטרתם, וזו המתנה שקיבל ריד מהשניים. בכלל מבט בעטיפה משנה בכלל את כל הסטראוטיפים שחשבו על ריד (אם היו בכלל חשבו על מוזיקאי אלמוני כמו ריד באותה תקופה אז). ריד מאופר בכבדות בעיניים (באדיבות אנג'י, נחשו מי..) עם הגיטרה שלו בהדפס שחור לבן. באדיבות מיק רוק, האיש שצילם את הסבנטיז, ובעיקר את כל הכוכבים הנוצצים.

בגב האלבום, מוצאים גבר ואישה, כיאה כל כך לאלבום גלאם. הרבה מעריצים שאלו את ריד אם הוא הגבר והאישה בתמונה... ריד שבגיל 14, נשלח לטיפול בזרם חשמלי שריסן את הנטיות שלו (למרות שאחרי מאמר שקראתי שנכתב ע"י אחותו של ריד, אני כבר לא יודע למי להאמין), הוחמא מהשאלות האלה. אבל... לא. זה לא הוא. האיש, ארני ת'ורמאהלן, היה חבר של ריד, שמצולם בתנוחה פוזאיסטית כשיש בננה שתחובה בתוך הג'ינס שלו. למרות שחשבו שמדובר במשהו אחר... לא משנה כמה controversial זה היה, האלבום הזה הצליח בכל מקרה. הביקורות שיבחו, וריד כאמור, הפך לכוכב. כן! האיש שכתב שירים כמו Sister Ray ו-The Black Angel of Death Song, הפך לאחד האנשים הנערצים של התקופה. ריד הגיע לקהל שבואי הטריף ושיגע.

אבל, כמו כל דבר טוב, גם התקופה הזו נגמרה מהר. במהלך ארוחה עם בואי, הציע האחרון להפיק לו את האלבום הבא, בתנאי אחד, שייגמל מסמי מרץ. הדבר האחרון שבואי שבאותה תקופה נגמל מסמים רצה, זה שחברו ימשיך עם זה. ריד המכור סירב, מה שהדרדר לקרב אגרופים ולנתק של שנים רבות בין השניים. ככה למעשה, הסתיימה תקופת השותפות עם בואי ורונסון, תקופת הגלאם, ולמעשה תקופת הכוכבות של ריד. שנים לאחר מכן, הם יחדשו את הקשר ויחזרו להיות חברים טובים שוב. אבל ב-1973, ריד לא הביט לאחור. הוא הכריז בראיון שהאלבום הבא שלו יזעזע את הקהל, והוא קיים את ההבטחה באופן מלא, כשהוא הוציא את האלבום הכי מדכא עלי אדמות, Berlin. הקהל שאהב והעריץ אותו כל כך כבר נטש אותו בשלב הזה, הביקורות קטלו, ואם זה לא מספיק, ב-1975 הוא כבר עבר את הגבול כשיצר את האלבום המאוד מעניין, Metal Music Machine שהיה למעשה רעש של פידבקים מהגיטרה, או כמו שהוא אמר:

לא היו לי יותר מעריצים אחרי שהוצאתי את Metal Music Machine

אבל, תמיד טוב וכיף להסתכל בחזרה שוב על Transformer. לרגע קט וקצר, לו ריד נשמע שמח ומאושר. על ההישג הזה הוא לא חזר שוב אף פעם. ולמעשה, לא עניין אותו לחזור עליו. בשבילו Transformer היה עוד אלבום בדיסקוגרפיה העשירה שלו. למרות זאת, כמעט כל אדם שני בעולם שמעריך ואוהב את לו ריד, הכיר את האיש ופלאיו בזכות שני דברים: Transformer ואלבום הבננה של הוולווטס. בואי ורונסון כאמור, הגשימו את מטרתם ביצירת אלבום לריד שייזכר לנצח במשך דורות. בפוסט שעבר, דיברתי על כמה אני אוהב שיתופי פעולה בין אמנים שלכאורה מגיעים מעולמות שונים, והנה למרות שזה לא מופיע בכותרת, ריד, בואי ורונסון שיתפו פעולה שהתוצאה שלו במאסטרפיס הזה.

Transformer עיצב את הגלאם רוק. אם יש שני אלבומים שעשו את הז'אנר הזה ב-1972 (ה-שנה של הגלאם בשבילי) זה האלבום הזה ו-Ziggy Stardust כמובן. נכון שהיה את מארק בולאן, ואליס קופר היו בשיא ההצלחה ואיגי פופ היה לא רחוק מהרוח של הז'אנר, בואי וריד עיצבו את השנה וכל ההלך הרוח של הגלאם עם שני האלבומים האלה. שניהם חצופים, שניהם מקפיצים וכיפיים, ועדיין מיועדים לראש ולא רק לרגליים. ריד עשה מחווה יפה לוורהול ולפמליה שלו. זה לא הוולווט אנדרגראונד, למרות שמדובר בשירים שנכתבו בתקופה של הלהקה, זה לא הסאונד של הוולווטס. זה אלבום של ריד על כל הקריטריונים. אבל עזבו אתכם מזה, מבחינתי האלבום הזה הוא פשוט אסופה של שירים נפלאים שתמיד כיף להקשיב להם, בין אם הם מקפיצים ורוקיים או מרגשים וקליימקסיים, האלבום הזה תמיד עושה טוב, מבין כל הדברים שריד עשה שגורמים בדר"כ למצב חרא. בואי נתן את המתנה הכי יפה שמוזיקאי שהשפיע עליו יכל לבקש. עם כל הפעמים שרשמתי את המשפט הזה: זה באמת אלבום שייזכר לנצח. אפשר לתאר עכשיו מה השלישייה עושה שם למעלה, אולי עוד איזה Heavenly Music Corporation. מה שבטוח, זה אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, ואחד האלבומים הכי טובים שיצאו.

הנה האלבום להאזנה: לו ריד - Transformer

והדוקו היפה שנעשה במסגרת סדרת classic albums, נחמד לראות את ריד מחייך מדי פעם ומתפעל מהעיבודים שנעשו לשירים שלו: https://www.youtube.com/watch?v=DmULNggIlt8

פריפ את אינו

מה קורה כשמפגישים בין שני מלחינים ומוזיקאים גאונים לשני סשנים? טוב התוצאה היא באלבום הגאוני (No Pussyfooting). תוצאה של שיתוף פעולה בין רוברט פריפ, הקפטן הדיקטטור של ספינת קינג קרימזון ושל ה"non musician" (כמו שהוא כינה את עצמו באותה תקופה) בריאן אינו, שלא לפני הרבה זמן, עזב את בריאן פרי וחבריו ברוקסי מיוזיק.

שני החבר'ה, כבר מאחוריהם ניסיון רב בלהקות מפורסמות ומוערכות ברוק הבריטי, נפגשו להם בבית של אינו ובאולפני Command בתקופות שונות, לשני סשנים שהולידו שני קטעים ובדרך, גם הצליחו להביא לשימוש רב יותר בטכניקה מסוימת, וגם יצרו סגנון שלם שהוא עוד שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית, וישפיע על אמנים רבים בתחום, וגם מחוצה לו. הסיפור התחיל עוד ב-1970, עם העובדה שמר פרי לא הצליח באודישנים להחלפת גרג לייק בקרימזון, אבל פריפ ויד ימינו אז פיטר סינפילד, ידעו שיש לו פוטנציאל, והחתימו אותו על חוזה עם EG.

שאר הסיפור הוא היסטוריה, ואתם יכולים לקרוא אותו בסקירה על אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק שכתבתי כאן. אבל ב-1973, אינו לא יכול יותר עם העובדה שהאגו של פרי משתלט על רוקסי מיוזיק, ושהוא לא יכול לתרום חומר. הוא ארז את הסינתסייזר שלו ועזב. אני לא ממש יודע מה היה התפקיד של אינו בלהקה, אבל העובדה שהוא משך הרבה תשומת לב עם הVCS3 שלו, המראה השערורייתי שמתחרה בקלות בבואי, ריד ואליס קופר, וכל האפקטים וה"ביפ ביפ ביפ" האלקטרוניים שהוא הכניס אל תוך האוונט-פופ הפריקי והמוזר של רוקסי מיוזיק, הפכה אותו לסטאר לא פחות מהבריאן השני בלהקה. פייר, תמיד אהבתי את רוקסי מיוזיק כשהיא הייתה עם אינו. החומרים שאחרי גם נשמעים טוב, אבל מרגיש שמשהו חסר שם. בעיניי, כל אלבום שאינו היה מעורב בו, סימן שמדובר במשהו טוב שכדאי להקשיב לו.

באותה תקופה, אינו כאמור, הגדיר את עצמו כ"לא מוזיקאי". אבל הוא הקליט והוציא ב-1973 את אלבום הבכורה שלו, Here Come the Warm Jets. אלבום מדהים שמערבב טקסטים נונסנס/סוריאליסטיים פריקיים יחד עם המון גלאם רוק חצוף ושערורייתי, שהכינוי פופ אוונגרדי הולם אותו. הוא שר ושיחק עם הסינתסייזר, יחד עם המון חברים שאיתם הקליט: חברים מרוקסי מיוזיק, וגם חבר'ה מקרימזון, כולל פריפ.

אבל לאינו היה sound & vision בראש. הוא התלהב מהעובדה שהמוזיקה מולחנת מעצמה. כמה שפחות מגע יד אדם. צליל אחד שווה ליצירה שלמה. הבחור מהבית ספר לאמנות, שהתעניין בהפקה וביצירת מוזיקה קונקרטית, התקדם אל עבר רעיון חדש. רעיון שישנה את המוזיקה הפופולרית לתמיד: ציור לא ויזואלי, ציור שמורכב מצלילים. אבל היי אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על פריפ.

הקונטרול פריק המיזנתרופ שהקים את קינג קרימזון, כבר אחרי ההרכבים הקלאסיים והשותפות עם סינפילד, היה בעיצומה של תקופה חדשה ויצירתית. פריפ המציא מחדש את הפרוג רוק, עם עוד חמישה חבר'ה נוספים, ויצרו מוזיקה מפלצתית אכזרית, שונה לגמרי ממה שקרימזון עשו עד אז. make it loud, make it complex. מין סטרווינסקי שותה קפה עם מטאליסטים והרכב פיוז'ן. התוצאה הייתה Larks' Tomgues in Aspic. אלבום מופת ברוק המתקדם, ששינה את הז'אנר ואת התפיסה לגביו. פריפ עשה זאת שוב. שנה אחרי, הוא השתגע ופירק את ההרכב בפעם הראשונה מתוך מאות מיליוני פעמים שעשה את זה בתקופות שונות.

עכשיו, הנה ביום אחד ב-8 בספטמבר 1972 שנה לפני מה שדובר, השניים הקליטו ביחד. אינו הזמין את פריפ לביתו, ושם הם הקליטו, כשהם משתמשים בטכניקה שקיבלה את השם Frippertronics (השם אגב הומצא ע"י חברה של פריפ). עכשיו, ניכנס ונבין מה זה פריפרטרוניקס? למעשה, לא פריפ ולא אינו המציאו את הטכניקה הזו. יצרו והשתמשו בה לפניהם המלחינים טרי ריילי ופולין אוליברוס, שני שמות שאם אתם אוהבים מוזיקה מינימליסטית, יגידו לכם הרבה. עכשיו מה עושים? יש שני רשמקולים, מונחים אחד ליד השני (יענו reel-to-reel). כשמשהו מוקלט אל הרשמקול האחד, אותו צליל ממשיך אל הרשמקול השני, ויוצר מין אפקט כזה של דיליי. הסאונד נשמע בדיליי של כמה שניות, והוא חוזר וחוזר וחוזר... קשה להבין את זה כשקוראים. כששומעים את זה, זה הרבה יותר מובן. פריפ ואינו אמנם לא המציאו את השיטה, אבל הם הפכו אותה לפופולרית (פריפ גם עשה סדנאות על הטכניקה הזו).

באותו יום ב-8 בספטמבר, כשהם החלו להתנסות עם הטכניקה הזו, הם הקליטו את הצד הראשון של האלבום. יצירה בת 21 דקות, בשם The Heavenly Music Corporation. היצירה, כשמה כן הוא. באמת 21 דקות בגן העדן, שהן שיתוף פעולה של שני גאונים, אוונגרדיסטיים, פורצי דרך. יחד עם הפריפרטרוניקס, אינו יצר גם שכבות של סאונד. מין דרון בהשפעת לה מונטה יאנג. eternal music. ביצירה הסולם עובר כמה פאזות. מפה דיאז, ללה ולבסוף לרה. זה פשוט יפייפה. אינו יוצר שכבות של צליל, ופריפ מנגן בצורה אלוהית על הגיטרה, רק מראה איזה גיטריסט מדהים ומקורי הוא. בשני טייקים, מביא כל אחד מעצמו. אינו את הלופים, פריפ את הסולואים. אינו מצייר את הרקע, פריפ מצייר את הפריטים. קומפוזיציה שמולחנת מעצמה, וגם מאולתרת. אגב, פריפ, הרציני מבין השניים, רצה לקרוא ליצירה The Transcendental Music Corporation, אבל אינו השנון והיותר פרוע מבין השניים, חשש שאנשים ייקחו את הקטעים האלה ברצינות, ורצה לתת לו את הכותרת האהובה והמאוד צנועה שאנחנו מכירים היום.

היפה והחיה (תחליטו מי)

שנה לאחר מכן, ב4-5 באוגוסט 1973, נפגשים השניים שוב מאז אותו סשן ב-1972, על מנת להקליט את הצד השני שסוגר את התקליט, וגם הוא יפייפה ועוצמתי לא פחות מקודמו. הפעם, הצמד הקליט את הקטע ב-Command Studios שאיכות הסאונד של החדרים שם, לא הייתה בדיוק מי יודע מה (Islands של קרימזון ואלבום הבכורה של הרוקסיז, הם דוגמה מצוינת למה שאמרתי), כשהם יוצרים את הקטע באותה טכניקה. במשך כמעט 19 דקות על סולם מי, מקליטים פריפ ואינו, כשהפעם אינו מביא לופ על הVCS3 שלו, ופריפ מלווה באקורדים, עד שהוא חוזר לאלתר עם הסאונד גיטרה הכל כך ייחודי שלו (שיואו, פריפ כזה אלוהי!). זה המקום לציין שפריפ הוא גיטריסט כל כך ייחודי, כל כך מחוץ לנורמה ולא כמו כל השאר באותה תקופה (הבחור שנא בלוז וfunk), שתמיד אפשר לזהות שזה הוא מנגן. אם זה עם קרימזון, ואן דר גראף, אינו או דיוויד בואי. לא סתם, הוא הגיטריסט האהוב עליי... שם הקטע Swatiska Girls, נולד אחרי שהקטע נערך בסטודיו AIR של האיש והאגדה ג'ורג' מרטין ז"ל, ואינו מצא שם תמונה פורנוגרפית ממגזין, בה אישה בעירום הצדיעה במועל יד... אינו שם אותה על מכשיר ההקלטה...

וככה בפייד אאוט, מתפוגגות להן 39 דקות של מוזיקה  מינימליסטית, שמיימית, נצחית ויפיפייה. האלבום שיצא בנובמבר 1973, על אף שחברת Island התנגדה להוציא אותו, לא הצליח בקרב הקהל, ולא הגיע לאף אחד מהמצעדים. קצת קשה להתחרות בשני הפרויקטים האחרים של שני החבר'ה עם דבר בלתי מסחרי בעליל כמו זה. מלבד העובדה שמוזיקה אלקטרונית עדיין לא הייתה במיינסטרים באותה תקופה, כשהקהל העריץ וסגד לפרוגרים, מטאליסטים וכוכבי גלאם. אם האלבום הזה היה יוצא בחצי השני של הסבנטיז או אפילו בעשורים שאחרי, אז אולי היחס היה שונה. ובכל מקרה, שנים לאחר מכן, האלבום יקבל את ההכרה שהגיעה לו, והוכר בתור אלבום משפיע (ובצדק גדול) על האמביינט בפרט, ועל המוזיקה האלקטרונית בכללי.

בעיניי, זה אלבום האמביינט הראשון. נכון, שמלחינים מינימליסטיים יצרו את הנוסחה המהפכנית עוד לפני, אבל מהרגע שסופרסטארס ברוק אנד רול כמו פריפ ואינו החלו לעשות דברים כאלה, דברים החלו לזוז. שנתיים לאחר מכן, הם ישתפו פעולה לעוד אלבום (Evening Star) שפחות הצליח מקודמו, והראה שמה שהם עשו כאן, קשה לשחזר. ארבע שנים לאחר מכן, אינו מאס בsex, drugs & rock n roll לייפסטייל, וגילה שרוק סטאר די משעמם אותו. הוא החליט לפרוץ גבולות, לחקור ולהגדיר מחדש מוזיקה. והוא עשה והצליח פעמים רבות פעם אחר פעם עם מאסטרפיסס בין אם סולו או עבודה עם אמנים אחרים. 4 שנים, לפני שבואי ייסע לברלין ויעשה שם את הטרילוגיה המהוללת שלו, פריפ ואינו הניחו את היסוד.

עכשיו, מלבד העובדה שזה כל כך מהפכני וahead of it's time באותה תקופה, זה פשוט נשמע מדהים. זה יפה כל כך, וזה בלתי מובן, ששני החבר'ה האלה, ממחנות שונים לגמרי יעשו דבר שונה לגמרי ממה שמאפיין אותם. פריפ שבאותה תקופה היה עם קרימזון בשיא ההצלחה, והמציא מחדש את הפרוג יצר כאן משהו שלא כולל שום מקצבים משתנים, למעשה המוזיקה סטטית, ונשארת על תילה. אינו שבאותה תקופה, היה רוק סטאר פרוע וצעיר שעזב את רוקסי מיוזיק ויצר גלאם רוק חצוף, יצר פה משהו רגוע. אינטליגנטי, אבל בצורה שונה. זה מה שמדהים, איך החבר'ה האלה שידועים כל אחד בתחום שלו: בין אם זה פרוג רוק או ארט/גלאם רוק, עושים משהו שכל כך לא מאפיין אותם (באותה תקופה), וזה היה די שוק מבחינתי.

אני לא יכול לשכוח את ההתלהבות והתחושה של "הא? מה זה? וואו!" כששמעתי את זה. אני הייתי פרוגר נאמן, והייתי חולה קרימזון בכיתה ז', וגם אחרי. ובכלל, אהבתי בקיץ שעבר מאוד את רוקסי מיוזיק. ופתאום, הדבר הזה, הוא פשוט WTF? איך? אבל הנה, יש אמנים שלא מעניין אותם להישאר בטריטוריה המוכרת, ואני מעריך ואוהב את זה באמנים.

(No Pussyfooting) הוא מופת של מינימליזם. איך אפשר להגיד הרבה בכל כך מעט. למי שאוהב מוזיקה אלקטרונית ולא שמע על האלבום הזה, יתלהב מאוד ממה שישמע (ועוד ב-1973!). מוזיקה מדידטיבית, רגועה ופותחת את הראש אל דברים חדשים. באלבום הזה אפשר לשמוע הכל, את המהפכנות של טרי ריילי ולה מונטה יאנג, את הנופים החוץ מציאותיים של דאלי ומגריט, את היקום המינמליסטי שמונדריאן יצר על הקנבס, את הקומפוזיציות של מלביץ'. אפילו אם נשווה את המוזיקה כאן לתחומים כמו מדע. אז המוזיקה של (No Pussyfooting) היא כמו היקום, מתרחב לאט לאט, במשך הרבה זמן.

האלבום הזה הוא פשוט פינה של יופי, ותמיד כיף לקחת אותו, לשמוע, ולברוח למקום אחר. הוא מומלץ לכמעט לכל זמן, במשך השינה (חס וחלילה שזה מרדים, זה בכוונה אחרת לחלוטין), אולי במהלך התבוננות בציור, או כשאתם עוצמים עיניים, ובורחים למקום אחר. גם גיטריסטים, תלמדו ממה שיש פה, ובתור גיטריסט אני יכול לומר שלמדתי הרבה והנגינה שלי השתפרה אחרי שהקשבתי לשיתוף הפעולה השמיימי הזה. בכללי ממליץ לכם לשמוע את האלבום, אבל להגיע עם ראש פתוח. מי שיצפה לשמוע מקצבים משתנים, סקסופונים ואלתור חופשי ופרוע או שירי פופ מעוותים וכיפיים, יתאכזב מרה. לא לבוא לאלבום כמו זה עם ציפיות כאלה. פריפ ואינו גילו כאן נוף חדש. שונה ממה שהתנסו בו בעבר, והם ימשיכו לחקור אותו במהלך הקריירות שלהם (בעיקר אינו). אני כל כך אוהב שיתופי פעולה של אמנים ממקומות שונים, ולפעמים זה יוצר מהפכה באוזניים, ומשהו שונה לגמרי שלא דמיינו שיישמע ככה. לשמוע ולהיות במקום אחר..

אז כיוון שלמרבה הצער, האלבום לא זמין ברשת: סיבה טובה לקנות את הדיסק, למרות שיש אותו רק בגרסה מורחבת יחד עם דיסק נוסף שמביא כל מיני גרסאות שונות של שני הקטעים.

הנה פריפ שמראה את השיטה ב-1979: https://www.youtube.com/watch?v=kaKgj9DqxhE

והנה עוד שתי סקירות מעולות על האלבום האדיר הזה:

מ-Japan in a Dishpan (+סקירה על אלבום הגיטרה של פרד פרית')

מהחדר האלקטרוני שלי

קולאז' הסאונד של מקרטני

אז היום זה היום הולדת של אחד מהמוזיקאים הכי אהובים ומשפיעים עליי, גיבור תרבות שהצליח לשנות הרבה דברים, וגם מעבר למוזיקה. איש נפלא, מצחיק, מלא חיים, שמח, חידות אופפות אותו עד היום (שלא נתעסק באותה קונספירציה, כי זה נראה שזה לא ייגמר לעולם), גאון, ובקיצור: סר פול מקרטני. הביטל בן ה-74, לא מראה שום סימנים של פרישה לפנסיה, הוא מופיע עד היום, מוציא אלבומים, וממשיך להראות לעולם שהוא (כמו השיר שלנון כתב לרינגו) the greatest. אני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלו. ובכללי, כל דבר שהביטלס עשו בנפרד, לא ישתווה לעולם למה שעשו כלהקה (they need to carry that weight).

מקרטני הוא אחד הגיבורים הכי מושרים. יחד עם לנון, הוא ידוע כ1/2 מהצמד הכי מפורסם אי פעם בהיסטוריה. יותר מווטסון/קריק, יותר מרוג'רס והמרשטיין. הוא זה שדחף את הביטלס בחצי השני של הקריירה שלהם, לכיוון אמנותי יותר, גבוה יותר, שפתח את השערים, והראה שמוזיקה פופולרית היא הרבה יותר מבידור. הוא למעשה, איש האוונגרד האמיתי בלהקה. לא חסרים ניסיונות באולפן שעשה עם חבריו כמו Carnival of Light (שגאדאמיט מתי ייצא כבר?!), Hiroshima Sky Is Always Blue, ועוד ועוד... מקרטני שהכיר מלחינים מהפכניים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שהשפיע מאוד על Tomorrow Never Knows), אדגר וארז ופרנק זאפה (שמקרטני ולנון אהבו והעריכו, אבל זאפה לא), הצליח בעצם להבריח את ההצהרות האמנותיות ולהחביא אותן בכל המלודיות והיפות והאהובות.

אני רוצה לדבר על פרויקט אחד שעשה בקריירת הסולו שלו. ובאמת, לאיש יש הרבה. הדיסקוגרפיה שלו היא מפעל שלם בסגנונות שונים (גם אם חלקם לא בדיוק משהו), מאלבומיו הידועים כמו Ram, פסקולים שכתב, ואפילו הלחין יצירות קלאסיות. הפרויקט הזה, הוא אחד הלא ידועים, לא בדיוק מה שעולה לראש כשחושבים על קריירת הסולו של מקרטני. הרבה יגידו שמדובר בקשקוש מוחלט, טיפשי, מיותר, מוזר ולא מעניין. אבל אנחנו יודעים טוב טוב כשיש את המילה "מוזר", אז זה מאוד מעניין... מדובר באלבום שחב הרבה למוזיק קונקרט משנות הארבעים שהמציאו פייר שפר ופייר אנרי. זה אלבום אלקטרוני, שיצא לו ב-21 באוגוסט 2000, ולא אלבום א לה Kid A. מדובר כאן במשהו הרבה יותר קיצוני.

אנחנו יודעים שבמהלך קריירות הסולו של חברי הביטלס, כולם (מלבד רינגו) עשו דברים משונים וביזאריים שלא הרבה מכירים, וידועים רק לביטלמניאקים שרופים. אם זה לנון באלבומים הראשונים שעשה עם יוקו (אני מודה בעצמי בתור אחד שאוהב כל דבר אוונגרד, ממוזיק קונקרט ועד פרי ג'אז, אני פשוט לא מבין את הדברים האלה), אם זה האריסון בשני אלבומיו הראשונים (שגם הם מאוד מעניינים, ואכתוב עליהם מתישהו), אבל אצל מקרטני, הוא עשה דברים כאלה בשלב מאוד מאוחר בקריירה שלו, וזה Liverpool Sound Collage. כאמור, מדובר באלבום מאוד אלקטרוני. חלקו נשמע כמעין טראנס קדום, חלקו מכיל אמביינט, המון לופים, המון פייזינג (כמו שדיברתי בפוסט על סטיב רייך), והמון הקלטות מהעולם החיצון שכאמור, מאוד מזכירות את עבודותיהם של חלוצי המוזיק קונקרט שהוא בעצם הפרוטוטייפ של האלקטרוניקה שאנחנו מכירים כיום (לדוגמה).


עטיפת האלבום

זה לא אלבום לכל אחד, חלקכם יגיד שמדובר בקשקוש, אבל אני באמת חושב שמדובר בהצהרה אמנותית מעניינת, שוברת חוקים, שגם שם אפשר למצוא קצב, ודברים שייחרטו בראש. לאוהבי Revolution 9 ביניכם, את זה תאהבו. את הדבר הזה הכרתי אי שם בכיתה ו'. באותה תקופה, היה לי תחביב למצוא כל בוטלג/unreleased/הקלטות שנשכחו של הביטלס. זו הלהקה האהובה עליי אי פעם, והייתי חייב לשמוע עוד. רציתי עוד. כל דבר לא מוכר שנשא את השם ביטלס, היה אוצר. ואז, במהלך החיפושים במקור האינסופי יוטיוב, מצאתי קטע בן 8 דקות ושמו Plastic Beetle, אלו היו 8 דקות אפילו יותר הזויות מRevolution 9. לופים, פסנתר במהופך, מקצב רפטטיבי ומקפיץ, זה היה משהו מעניין, והיה נראה לי שהביטלס היו ממש הארדקור בכל הקטע של מוזיקה אמנותית. אבל אז הסתבר, זה היה פרויקט סולו של מקרטני. הוא פשוט לקח הקלטות מטור הזהב עם ג'ון, ג'ורג' ורינגו בסיקסטיז וכמה שירים ושילב אותם בתוך התערובת הזו. זו ה"מעורבות" היחידה ששאר הביטלס "לקחו על עצמם".

הביטלס מאוד מזוהים עם עיר הולדתם ליברפול, ואם יש מישהו מהלהקה הזו שבאמת לא שכח מאיפה הוא בא, אז זה מקרטני שנראה שהוא צעיר יותר מאיתנו (לא נשכח גם את רינגו והנוסטלגיה שלו עם Liverpool 8). וכאן, זה עוד פרויקט שנושא את שם העיר הזו מבית מדרשו של הבסיסט/זמר/מנגן כל הכל.

הסיפור של Liverpool Sound Collage מתחיל בתערוכה של אמן הפופ ארט, פיטר בלייק, האיש מאחורי העטיפה המיתולוגית של סרג'נט פפר, שהיה צריך גם את הצלילים שילוו את הצד הוויזואלי בתערוכה החדשה שהוא בדיוק עבד עליה. הוא ביקש מחברו מקרטני את המשהו המוזיקלי הזה שישלים את התערוכה. הביטל התגייס למשימה, כשהוא אוסף מספר הקלטות. כאמור, מתקופת הביטלמאניה (1964-1965), קטע מה-Liverpool Ontario שלו - יצירה קלאסית שהלחין ב-1991, קטעים משירים של הלהקה הפסיכדלית Super Furry Animals (ששיתף איתם פעולה לאחר מכן) ועוד לופים והקלטות שעשה בשביל הקולאז' הזה. בעזרתו של מרטין גלובר (aka Youth) שותפו מהניינטיז לצמד The Firemen שכלל את השניים, נוצר אחד הדברים המוזרים והמעניינים ביותר שיצא מביטל אי פעם.



מקרני ובלייק ב-2014

5 קטעים מרכיבים את האלבום הזה. כולם מצריכים האזנה מרובה, ומרוכזת במיקס המשונה הזה. האמת, שלמשמחת חלק מכם, יש פה ביטים שאי אפשר שלא לנענע להם את הראש. אם אנשים שעושים דאב או טראנס לא הקשיבו לזה, אז אני לא יודע למה כן (וברצינות, אני לא בקיא מספיק בתחום הזה בשביל לדעת). בנוסף, יש גם אתנחתא יפה של הקלטה מהופכת של פסנתר. תמיד אהבתי הקלטות מהופכות בעיקר של פסנתר, ורצף האקורדים הזה שחוזר על עצמו בלופים, לא יוצא מהראש, ובטוח שאפשר לסמפל אותו לאיזשהו דבר. אני לא יודע כמה מקרטני מכיר ואוהב את סטיב רייך, אבל יש פה שימוש בטכניקת הפייזינג (שאפשר לקרוא עליה בפוסט שכתבתי על רייך), שהמלחין האמריקאי המהפכן יצר בתחילת הסיקסטיז, כשמקרטני עוד לא היה סופרסטאר. בנוסף, אפשר לשמוע מדי פעם את לנון, את מקרטני מראיין בהומור אנשים כשהוא שואל אותם מה הם חושבים על הביטלס, את Mr. Moonlight, את המקהלה מאותו Ontario שנשמעת אפוקליפטית ודרמטית כל כך, את מקרטני שר לו מנטרה מאוד קליטה של Free Now. לא בדיוק בריאן אינו, אבל מספיק מעניין. כי אם מוזיקאי פופולרי ואהוב כמו פול מקרטני עושה משהו בלתי נגיש כמו זה, אז זה חייב להיות מעניין.

זה לא בדיוק דבר מייצג של מקרטני. האלבום הזה, שאפילו היה מועמד לפרס של האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר לשנת 2000(!), הוא כבשה שחורה בדיסקוגרפיה של האיש. אבל, אני מבטיח, גם אם אתם מתעבי אוונגרד בכל מחיר, אי אפשר שלא תימשכו לביטים האלה. חוץ מביטלמניאקים, חובבי אוונגרד, מי עוד יאהב? גם חובבי אלקטרוניקה ואפילו אוהבי היפ/טריפ הופ. טראנסרים למיניכם, תשמעו את זה, מבטיח שזה יעניין אתכם. בעיניי זה מעין גשר באבולוציה של מוזיקה האלקטרונית, מהמוזיק קונקרט של שנות הארבעים, לאמביינט של שנות השבעים-שמונים, עד לIDM, הביטים, ואפילו לא כל כך רחוק מjungle של הניינטיז. מקרטני אפשר לומר עשה כאן משהו שאמור יותר לעורר שיחה מאשר ליהנות מהמוזיקה, קצת כמו דושאן ושאר כנופיית הדאדא. אבל, בין כל התחכום, האוונגרד, תמצאו כיף, מין מאגניבות היפסטרית כזו, וביטים שלא יוצאים מהראש.


cooler and younger than you

בשביל האלבום הזה, תשכחו מכל שאתם מכירים ממקרטני. תשכחו מביטלס, תשכחו מWings, תשכחו מYesterday, תשכחו מMy Love, תשכחו מהפרצוף החתיך והבחור השרמנטי. זה כמו שמנותי פייטון אומרים (ורק אם תקלידו את המשפט הזה במנוע החיפוש של הבלוג, תמצאו שכל פוסט שני כולל את המשפט הנצחי הזה) Something completeley different. מקרטני, גם הוא חדשן ומודע לטרנדים של העולם, הביא את התשובה שלו לכל מה שהצעירים האלה אוהבים. מקרטני היום רחוק מלחדש, אבל מה שהוא עשה כאן, בגיל 58, נשמע כאילו מדובר באיזה בן 22 עם המחשב והסמפלר שלו במרתף בבית. מקרטני אמנם בן 74, אבל הוא הרבה יותר קול מכל אחד מאיתנו.

אז מזל טוב פול, חיים ארוכים וטובים, והמון מוזיקה! הנה האלבום: פול מקרטני - Liverpool Sound Collage

50-50

שיגעון הקראוט עדיין נמשך, ועכשיו אחרי קאן ופאוסט, שתי הפייבוריטיות שלי בסצנה הזו, אני אדבר על עוד אלבום של הלהקה השלישית האהובה עליי בסצנה הזו: והיא, ניחשתם נכון: Neu! או נוי! (לא נאו! לאלאלאלאלא ממש לא). נוי! לא נשמעים כמו שום דבר. גם היום, ואנחנו נדבר על הסגנון שלהם בהמשך. מדובר באחת מלהקות האנדרגראונד האהובות ביותר שההשפעה שלהן ענקית על אמנים שכל כך הרבה אוהבים. לא ייאמן, איך הרכבים שמוכרים בחוגים מסוימים מצליחים להעביר משהו אל אותם תלמידים שהצליחו בגדול. מיהם אותם תלמידים? טוב.. איגי פופ, דיוויד בואי, בריאן אינו, רדיוהד, ג'ון ליידון, סטיבן וילסון והרשימה עוד ארוכה... אז אנחנו נתחיל עם ההקדמה ברקע, וזה ייקח כמה פסקאות אולי הכי ארוך שאי פעם כתבתי בסקירה על אלבום.

שני חבר'ה מדילסדורף שנטשו את הספינה של הוטר ושניידר (aka Kraftwerk) לטובת הקמת הרכב משלהם. שניהם רצו ללכת יותר רחוק, כי הבינו שבהרכבם הקודם הם לא ימצאו הרבה. הם רצו את העסק יותר אוונגרד, יותר ניסיוני, והם עשו את זה, כשאותם חבר'ה מיכאל רותנר (גיטרה, קלידים) וקלאוס דינגר (תופים, גיטרה) בעצם שניהם מנגנים על המון כלים, זה יותר מדי לפרט, הקימו ב-1971 את נוי!, והקליטו שני אלבומים נפלאים שכאמור היוו השפעה גדולה על מספר גדול של אמנים. ב-1973, אחרי האלבום השני, חברת התקליטים Brain שהיו חתומים בה, דרשה מהם לצאת לסיבוב הופעות. אם אתה רוצה לקדם את האלבום שלך, צא להופעות.

דינגר יחד עם אחיו תומאס (גם הוא מתופף, ויהיה חלק בעצמו מתוך נוי!) יצאו לחפש מקומות להופיע, ונגנים שיסכימו להשתתף בטור של נוי! כדי ליצור הרכב מורחב, כהפקת לקח מהכישלון של הטור הקודם. מסתבר שבאולפן, השניים עבדו מצוין, בהופעות זה לא נשמע טוב. האחים דינגר טסו ללונדון כדי להשיג הופעות, ולמרבה הצער, לא השיגו הרבה. למרות הכישלון, פגשו השניים את שדרן ה-BBC הנודע, ג'ון פיל ואת קרן טאונשנד (אשתו של..). פיל היה דמות רבת השפעה במוזיקה הפופולרית בממלכה המאוחדת, והשניים שניצלו את ההזדמנות, נתנו לו ולקרן עותקים של האלבום.

פיל התלהב, הוא ממש אהב את מה ששמע (ובצדק). הוא השמיע כמה קטעים ברדיו, אבל בעיקרון לא תפס שם, אולי כנראה בגלל אותה טינה שהאנגלים שמרו לגרמנים בשל ההיסטוריה המשותפת (בדוקו על הקראוט, נאמר כי ביקורת על אחד מההרכבים שאני לא זוכר כרגע, אולי אמון דול II, באנגליה אמרה: "זה מה שההורים שלנו הצילו מאיתנו"). בין אם טינה או חוסר עניין בשל העובדה שאנגליה שפעה באמנים ולהקות מצליחות באותה תקופה, נשארו הדינגרים לתקופה ארוכה יותר בבירה עם תחושת אכזבה.

בזמן הזה בבית בגרמניה, רותנר חיפש שותפים להרחבת ההרכב של נוי! להופעות, כשהוא יודע את מי הוא רוצה. הוא פנה לצמד מוביוס-רודיליוס (aka Cluster) לשאול אותם להצטרף להרכב המורחב. רותנר אהב את Cluster, ואפילו נתן להם את הכלים ליצירת אלבומם המופתי Zuckerzeit (שההשפעה שלו ניכרת שם). הוא שקל לעשות סופרגרופ שיכלול את שני הצמדים (איזה מדהים זה היה אם זה היה יוצא לפועל באמת). הוא ג'ימג'ם איתם, והבין שהוא רוצה לעשות משהו חדש. הוא שם את נוי! בצד, ולמשך שנתיים, היה חלק מהרמוניה, שלישייה שהכילה כאמור 2/2 מCluster ו1/2 מNeu!. הם הוציאו שני אלבומים (אכתוב עליהם מתישהו) וגם הקליטו עם מאסטר האמביינט, בריאן אינו (ההקלטות עצמן לא יצאו עד הניינטיז).

הדינגרים חזרו לגרמניה, וקלאוס מצא דרך לפתרון בעיית ההרכב המורחב. הוא חשב שהגיע הזמן לצרף את אחיו על סט התופים, ולהוסיף עוד סט לחבר חדש-ישן, האנס לאמפ. לאמפ היה עוזר באולפן לקוני פלאנק שהיה עם נוי! עוד מאלבום הבכורה. לאמפ היה בהקלטות של האלבום השני, ומאוד אהב את הלהקה. דינגר צירף את השניים, והחל לקחת שיעורי גיטרה. הוא הרגיש שהוא מיצה עם תיפוף, ושהגיע הזמן ללכת לקדמת הבמה. האגו שלו גדל, והוא רצה להיות הפרונטמן כשהוא מנגן על הגיטרה. הטריו ניגן ביחד בהופעות תחת השם La Dusseldorf. זה היה הרכב יותר פאנקיסטי ברוח שלו, והעצים את העניין ההולך וגובר של דינגר בסאונד גיטרות כאסחני, דיסטורשן ומקצבים קבועים.

המתופף/גיטריסט גילה להפתעתו, ששותפו לשעבר, רותנר עסוק בהקלטת אלבום עם הרמוניה, והחליט לנצל את זה ולהציע לחברו את ההצעה הבא: דינגר, רותנר, דינגר, לאמפ, מוביוס, רודיליוס כולם בהרכב אחד (כמה זה יכל להיות מדהים). אבל, רותנר שכל כך התלהב מהפרויקט החדש שלו, החליט להמשיך הלאה, סירב להצעה, ולא רצה שום קשר לנוי! נפרדו דרכי השניים למשך שנתיים. דינגר הקים חברת תקליטים משלו, הפיק, ורותנר המשיך לעבוד עם Cluster. הלייבל של דינגר פשטה רגל, ורותנר שעמד לעבוד עם חבריו על חומר חדש, נתקל פתאום במכשול. הוא רצה כיוון יותר אמנותי ואוונגרדי, מוביוס-רודיליוס רצו כיוון יותר פופי. רותנר הבין שאין לו מה לחפש יותר, עזב את השניים, וחזר לדילסדורף.

ואז, הגיע הדבר שהחזיר אותם למקום סופסוף. כמו מורה שבא לסדר את הבלגן, הגיעו Brain Records עם הדרישה לעשות עוד אלבום של נוי! כי עם כל הכבוד לפרויקטים שלכם, הבטחתם לנו בחוזה לפני 4 שנים על שלושה אלבומים, אז בואו תקליטו עוד אלבום אחרון כדי לגמור את החוזה הזה כבר. בדר"כ עם סיטואציות כמו אלה, להקות באות חסרות אנרגיה והשראה ועושות אלבומים כאלה רק כדי לגמור את ההתחייבות כלפי הלייבלים, כשהתוצאות נוראיות ומשמימות (אהם-Love Beach של ELP-אהם). אבל למרבה ההפתעה, נוי! יצרו כאן את האלבום הכי אהוב עליי שלהם, מדובר באלבום מגוון מלא השראה, מאוד מעניין ומסקרן, ואחד מאלבומי הקראוט הטובים שיצאו. ואו! פה אני הולך לדבר על האלבום, השלישי במספר של נוי! שנקרא: אתם מוכנים לזה? Neu! 3 לא באמת! השם האמיתי הוא Neu! '75. כן האלבום השלישי שיצא ב-1975, הוקלט בתקופה בין דצמבר '74-ינואר '75, עם ההרכב המורחב ופלאנק על כיסא ההפקה שוב.

מדובר בקאמבק מדהים אחרי שנתיים שלא ניגנו ביחד, והנה המטרה הוגשמה, ההרכב הורחב. מדובר ברותנר יחד עם La Dusseldorf. אבל כאמור, השנים עברו, והטעם של השניים השתנה. רותנר אהב את הקראוטרוק/אמביינט/אלקטרוניקה ודינגר החל להימשך לPאנק. הכיוון של השניים היה שונה, וכל אחד מהם רצה לנגן את מה שהוא רוצה. אז לבסוף הגיעה פשרה, צד אחד לרותנר, צד אחד לדינגר. 50-50. אז מדובר פה בסוג של שני אלבומי סולו נפרדים שאוחדו ביחד לאלבום של להקה... אבל עדיין, מדובר פה באלבום כיפי להאזנה, מתאים גם למחשבה וגם לרגש. ועכשיו סופסוף אפשר לסקור את האלבום.

אז אנחנו מתחילים עם הצד של רותנר. איך לתאר אותו: אמביינט, בריאן אינו, רוגע, מוזיקה למחשבה, מינימליזם. הצד של רותנר הוא האהוב עליי מבין השניים, והוא פותח את האלבום בצורה יפה. תווי פסנתר בודדים מגיעים, עד ששני החבר'ה נכנסים ומנגנים בצורה מצוינת כמו לפני כמה שנים. Isi (קל) הוא פתיח מצוין שמציג מנגינה קליטה ויפה שמפותחת מדי פעם, אבל בעיקרון מדובר כאן בקטע מינימליסטי. הפיתוחים מעטים, ומראה לך שless is more לא בדיוק כמו האלבומים הראשונים, אבל ממש יפה. הליין של רותנר על הקלידים לא יוצא מהראש, ועדיין אני לא מפסיק לשרוק אותו. ואנחנו המשכנו.

בפריטה על הגיטרה בסולם רה דיאז, נכנס לאט לאט Seeland, גם הוא מינימליסטי, סוחף, לא יוצא מהראש, מעורר מחשבה וכולל ליין קליט שמפותח מדי פעם. רותנר אמר באותו דוקו על הסצנה שדיברתי עליו קודם, שהוא תמיד קיבל השראה מהמים. הוא תמיד חי ליד מים, והמוזיקה שלו נשמעת כמו זרם מים (כל כך נכון לגבי Hallogallo מהאלבום הראשון). גם כאן החבר'ה מבריקים ומצליחים להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. אגב סתם fun fact שאתם בטח יודעים, להקת Negativland שלקחו את שמם משיר באלבום הראשון של נוי! קראו לחברת התקליטים שלהם על שם הקטע הזה.

ואז לאט לאט, דוהה לו Seeland לצלילי סופה קרבה, אבל לאט לאט היא נחלשת כשנכנס לו פסנתר. והוו הכניסה היפייפה הזו, בקטע היפייפה הזה. אני לא יכול שלא לשפוך את כל ההתלהבות שלי מהקטע הזה שכולו יופי. אמביינט/מינימליזם ווטאבר! למשך 9 דקות, רותנר אומר כל כך הרבה בשני אקורדים על הפסנתר זהו. שני אקורדים. המוזיקה סטטית, והקצב קבוע וחוזר על עצמו. Leb' Wohl (פרידה) הוא הקטע האהוב עליי באלבום. הוא לוקח אותך למקום אחר. אולי לחוף הים, אולי אל מחוץ לאטמוספרה או איזה נוף יפה של דאלי או מגריט, ומצליח לרגש אותי כל פעם מחדש עם שני האקורדים האלה. כמו השם של הקטע, רותנר למעשה נפרד מהמאזין בצד הזה, לפני שחברו יבוא עם הצד שלו. רותנר ממלמל לו משהו לא מובן, ולאט לאט מסתיים הצד הראשון ונחתם ביופי נוגה, שקט ופסטורלי...

ואז דינגר נכנס עם הצד שלו. איך נתאר אותו: איגי פופ, ברלין התעשייתית, מועדוני הפאנק בעיר, אנרכיזם. דינגר עוזב את התופים ועובר לגיטרה, כשרותנר מספק את הצלילים הדרושים, ותומאס והאנס על התופים ונותנים צליל חזק ושמן יותר. בום! הגענו למתקפת פרוטו פאנק לפנים שבהחלט מכניסה את המאזין לאנרגיות. Hero הוא 7 דקות של פאנק חזק שכולו מושתת על שני אקורדים. דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק דברים משונים, סיפק את ההשראה לנער זועם אנגלי בשם ג'ון ליידון שהתלהב ממה ששמע, והביא את הרוח לסקס פיסטולס שלו. בואי הקשיב ואהב את הקטע, עד כדי כך שלקח אותו לשם האלבום האלמותי והמדהים שלו "Heroes", ולמעשה אפילו תוכנן במקור שינגנו בו מוזיקאי קראוט ביניהם רותנר. אז בעיניי, אם Leb' Wohl מייצג הכי טוב את הצד של רותנר, Hero מייצג הכי טוב את הצד של דינגר ונותן את הקונטרה לחברו. מיועד לרגש, זועם, אנרכיסטי, ומתפרע. אחלה סיפתח לצד השני, ואנחנו ממשיכים.

למרות הפרוטו פאנק של דינגר, הקטע הבא E-Musik, הוא קצת יותר בהשפעת רותנר, ואפשר למצוא את השפעות האמביינט-סינתסייזר חודרות לכאן. למעשה, אם יש קטע באלבום הזה שהכי דומה לאלבומים הקודמים זה זה. התיפוף רפיטטבי, הקטע לא מתפתח ונמשך "עד הנצח" מה שנקרא. עד שלקראת הסוף, הוא מתפוגג לטובת חזרה לקטעים הקודמים באלבום כמו Leb' Wohl עם קול מעוות ו-See Land במהופך (רותנר שוב פעם מגיח).

לסיום, מגיע After Eight גם הוא פאנק אגרסיבי וטוב. גם כאן, דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק, מה לעזאזל הוא מוציא מהגרון שלו? דינגר חותם את הצד שלו, את האלבום, את הסבנטיז, ולמעשה את כל הקריירה של נוי!, בסיום מוחץ לפני שנפרדים דרכי השניים שוב עד האייטיז (עם האלבום הרביעי, לא שמעתי אותו עדיין).

Neu! '75 יצא כאמור ב-1975, ולמעשה היה האחרון של הלהקה בעשור. העטיפה הראתה על השינוי, אותו דבר כמו האלבום הראשון. אותו לוגו, אותה הטייה, אבל הרקע שחור והפונט בלבן. הסגנון השתנה. למה אני אוהב יותר את האלבום הזה. יש בו תחושה שזורם יותר. כמובן שאני אוהב את השניים הראשונים. הם נשמעים ahead of their time, ותמיד כיף לשמוע אותם כי הם מיועדים לשכל. אבל עדיין, יש משהו באלבום הזה שגורם לי להתחבר יותר. יותר מלודי, קצת יותר פיתוחים, אולי האקלקטיות שבו. אבל זה לא משנה, מדובר פה באלבום מעולה ומעניין. הוא מציג את האישיות של שני חברי הלהקה. האחד כמו פעם, שני החבר'ה מנגנים ביחד, מוזיקה למחשבה. השני עם ההרכב החדש והמורחב במוזיקה אגרסיבית שמכניסה חזק. מי יאהב אוהבי קראוט כמובן, אוהבי אלקטרוניקה, אוהבי אוונגרד, אמביינט ופאנקיסטים מאוד יאהבו את מה שהם ישמעו כאן. איך הסקס פיסטולס הגיעו למה שהם, איך כל המהפכה החלה. וסתם, בעיקרון, אלבום לחובבי מוזיקה, פתוחים לכל דבר, ומוכנים להיכנס לתענוג למוחות שלהם. רותנר ודינגר היו צמד חד פעמי שיצר כאן משהו ייחודי שעדיין לא נשמע כמו משהו. דינגר למרבה הצער, נפטר ב-2008, ונותרה לנו המורשת הנוי!ית, כשאין תקווה לאיחוד. שלושת האלבומים הראשונים מראים איזו להקה נוי! הייתה. בלתי מתפשרת, ניסיונית, חוקרת את הגבולות ואת המוח האנושי עם החפירה שלהם לעוד ועוד ועוד... בקיצור, הנה האלבום לשמיעה, מומלץ מאוד.

נוי! '75