תולעת תקליטים

היום, לפני 53 שנה, הגיחה לה מתוך המקום היקר לטיסה הזה שנקרא איסלנד, אחת ושמה ביורק. אמנם בת 53, אבל תמיד ילדותית בסקרנות שלה, תמיד אוהבת לנסות דברים חדשים, לא משהו שאפשר להגיד על הרבה חבר'ס בתעשייה. במגוון של סגנונות התנסתה, תלבושות, איפורים, מסכות, משחק מרגש. יכולים להגיד על ביורק הרבה דברים. אם מבטאים את שמה כמו שרגילים או ביירק (היא בעצמה אמרה שהשני נכון), אם הדברים שהיא עושה היום טובים לעם ישראל (נשמעות הרבה טענות שהיא איבדה את זה מרוב חייזריות), אם היא עדיין רלוונטית, כי יש נטייה להאמין שמוזיקאים ששיאם היה בניינטיז, באיזשהו מובן מיצו את עצמם היום (ביורק, רדיוהד, פי ג'יי - מה שלא נכון לגבי אף אחד/ת מהם/ן לדעתי). אבל אי אפשר לקחת את הדבר הבא מביורק: היא הצליחה להביא את האוונגרד למיינסטרים בצורה שאף אחד אחר לא עשה. נכון, בואי הצדיק עשה הרבה מאוד בחייו עם טרילוגיית ברלין והרקוויאם המרגש שלו Blackstar הביאו פה וואחד אמירה שהצליחה איכשהו להתברג לטופ המצעדים הבינלאומיים. גם רדיוהד עשו יופי של יח"צנות לאוליביה מסייאן ואליס קולטריין. והדוגמאות רבות.

אבל אף אחד לא עשה את זה כל כך ברור כמו ביורק, שנשארה החנונית ממגמת מוזיקה שהייתה בנערותה והביאה את אותם רעיונות שכל כך אהבה בבית ספר, בבית ואצל החבר'ס באיסלנד. האישה הזו מוכשרת בכל כך הרבה סגנונות, שנדיר למצוא כישרון כזה שממצה את הדברים שלמד בבית ספר ואוהב אותם בכל ליבו. לא נראה לי שהיום יהיו חבר'ס במגמת מוזיקה שיתלהבו מג'ון קייג' מלבד הקוריוז של 4:33 וממה שאני מבין, הרבה מאוד בתי ספר גבוהים לתאוריה מוזיקלית, מלמדים כל כך הרבה בסיס תאורטי על גבול המתמטי, ששוכחים את הדברים שבאו אחרי צ'ארלי פארקר. בעידן היום, שיש הפרדה כל כך מובהקת בין סגנונות ועולמות מוזיקליים שונים ולכל אחד החוקים שלו, קשה יהיה להוציא כישרונות שיוצאו את כל הטוב מהסגנונות ויצקו את זה לתוצר הייחודי שלהם. אולי תתקנו אותי אם אני טועה חבר'ס, אני תמיד בעד שיביאו לי טיעונים אחרים, אבל לא תראו מישהי כמו ביורק שאוהבת לרגש אנשים במלודיות קליטות ופופיות, אבל שומעת שטוקהאוזן, סטרווינסקי ומיילס דיוויס יחד עם כל הדאנס והטריפ הופ שהיה המיינסטרים בזמנו.

זו אחת הסיבות למה אני כל כך אוהב את ביורק, שהיא בטופ של המוזיקאים שלי, אהבה שעדיין נובעת מסקרנות גדולה (טוב גם נדלקתי עליה, אבל זה מאוחר מדי), כי תמיד נדמה שיש איזשהו פרט שפספסנו ולא קלטנו בשמיעה ראשונה (דבר שהיא עושה הרבה מאוד באלבומים האחרונים שלה וגם האקלקטיות שלה. היא אוהבת כל כך הרבה דברים שונים ולכאורה מרוחקים אחד מהשני, אבל תמיד מוצאת את הקישור ביניהם ומכריזה בצדק שכולם באים מאותו מקום. וכל הפוסט הוא פה כדי לדבר על ביורק כחנונית מוזיקה מושבעת. אפשר לראות באינספור ראיונות שלה לגבי הטעם הרחב שלה שעובר ממקום למקום מאירופה לאמריקה למזרח. דוגמה מרכזית היא ברשימת 13 האלבומים האהובים על הזמרת בכל הזמנים, מבט חטוף רק מראה כמה האישה הזו כל כך לא מקובעת בטעם שלה.

Various Artists - Siamese Soul - Thai Pop Spectacular Vol. 2 1960s-1980s

Steve Reich - Tehilim

Gustav Mahler - Symphony No. 10

Alban Berg - Lulu

Alim Qasimov - Azerbaijn: The Art of the Mugham

Joni Mitchell - Don Juan's Reckless Daughter

Kate Bush - The Dreaming

Nico - Desertshore

Public Enemy - It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back

Aphex Twin - Drukqs

Panasonic - Panasonic EP

Black Dog Productions - Bytes

James Blake - James Blake

השתכנעתם? 13 אלבומים מסגנונות שונים, מדינות שונות, זמנים שונים. רק ביורק יכולה לשים מאהלר הגדול ואלבן ברג לצד פאבליק אנמי. חלק גדול מהרשימה הזו מסביר הרבה על הפאזל המוזיקלי שמרכיב את התמונה הזו של ביורק. הבחירה במאהלר וברג זו בחירה די הגיונית, חלק גדול בגלל הנטייה של ביורק לשלב אוונגרד קלאסי שמאופיין בדיסוננטים או ב12 טונים בתוך המלודיות הפשוטות והיפות שלה. עם הזמן כאמור, היא תתעמק ותגיע יותר עמוק בכל הקשור למוזיקת אוונגרד בלתי מתפשרת. הבחירה ספציפית ב"לולו" האימתני של ברג בעיקר בגלל השירה הכל כך משונה וחייזרית שם. ביורק לקחה הרבה מאוד דברים ולמדה מאותה האסכולה הווינאית השנייה הכל כך מושמצת. אני מודה שאני לא מכיר את ברג לעומק, אבל בין היתר, ביורק גם ביצעה אי שם בניינטיז, את אחת היצירות הכי חשובות של המאה ה-20 (ואחת מהיצירות האהובות עליי אי פעם) - פיירו הסהרורי של האבא של המאה ה-20 aka ארנולד שנברג.

Submarine מ-Medulla עם אורח מיוחד - מר רוברט וויאט!

למרות שמרוב הייחוד שלביורק הדביקה לקול שלה למוזיקה שלה קשה לדמיין את זה, אפשר לחשוב שיצירה כל כך משונה ואפלולית כמו "פיירו הסהרורי" נתפרה על אחת כמו ביורק. שירת הדיבור ביצירה של שנברג אמנם לא ממוצת את התום בקטלוג של ביורק, אבל אפשר לזהות ניצוצות של הטכניקה בחלק מהדברים שלה, בין היתר באלבום שלה שגרם להרבה מאוד להרים גבה - Medulla. אלבום א קאפלה (ועשיתי קצת טעות שזה היה האלבום הראשון שלה ששמעתי) שמשתמש הרבה מאוד טכניקות ווקאליות אקסצנטריות וכמעט באפס כלי נגינה מלבד מיתרי הקול, מספק פה הסברים לגבי ההשפעה של האירופאים האוונגרדיסטים האלה על ביורק. ואם כבר מיתרי קול ככלי נגינה בואו נתייחס פה לאלבום חשוב ברשימה הזו.

"תהילים" של רייך יצירה שממצה את הטכניקה הידועה של רייך במנגינות שמתנגות שוב ושוב כשליין אחד בא בדיליי אחרי הליין הקודם ויוצר מעין תחושה היפנוטית כמעט פסיכדלית. וזה נוכח גם באחת היצירות הכי ידועות וטובות שלו. רייך חוזר לשורשיו היהודיים, כשהזמרות שרות בעברית כשרה למהדרין את פסוקי תהילים. אבל כל זה נעשה בדרך הרייכית הידועה שלו כשהמלודיה המעגלית ממשיכה וממשיכה ונהיית אקסטזית. אפשר לשמוע את זה ב-Medulla בו המינימליזם של רייך נשמע כהשפעה גדולה מאוד על ביורק ועל האלבום הזה ספציפית. ושוב אם כבר א קאפלה, בואו נסתכל על השפעה חשובה, אולי הכי חשובה על הזמרת - קרלהיינץ שטוקהאוזן. אחד האנשים המרכזיים במוזיקת האוונגרד של המאה ה-20 וכנראה המשפיע ביותר על החבר'ס הפופולריים.

ביורק היא מאותם אלה שמצאו השראה בעבודה של שטוקהאוזן - האבא, האמא והווטאבר של המוזיקה האלקטרונית. ביורק, שאת המוזיקה שלה רבים מקטלגים כאלקטרונית, מוצאת במלחין השראה גדולה בתורה שלו. בשילוב שלו בין מדע לרגש ביצירות שלו, בריאיון שהיא ערכה איתו, אפשר לראות איך ביורק רואה בשטוקהאוזן כאדם דגול, מורה דרך, איש חכם מעין מאסטר זן שיש ללמוד ממנו. והיא הרבה למדה ממנו. לא סתם היא חלק באבולוציה הזו שנקראת מוזיקה אלקטרונית שאורכת קצת יותר מ-100 שנה וממשיכה וממשיכה להתפתח. ואם נחזור ל-Medulla נבין טוב מאוד שגם שטוקהאוזן היה השפעה ברורה על הזמרת כשבכתבה שכתבה ל-Gurdian על האהבה שלה לעבודה של שטוקהאוזן, אמרה כי היצירה האהובה עליה שלו היא Stimmung.

ופה מבינים שהיא אוהבת אוונגרד, בפסקול שהיא יצרה לסרט של הפרטנר שלה לשעבר, מת'יו בארני - Drawing Restraint 9

ליצירה הזו שהיא א קאפלה לשש קולות, יש מקום מיוחד מאוד בשבילי. בעיקר בגלל שאני זוכר איך היא פוצצה לי את המוח והשאירה אותי המום אי שם בגיל 14-15. ב-Medulla, אפשר לשמוע איך המיתרי קול משרתים ככלי נגינה כמו באותו יצירה של שטוקהאוזן שכוללת מבנים מסוימים שחוזרים על עצמם, כמו באותו אלבום של ביורק, שכולל בתוכו אמנם הרבה מאוד ניסויים קוליים אבל נעשה במטרה להיות קליט ולעשות הפשטה של שיר פופ. מה שאפשר לומר על Stimmung שהתקרב לרמת קליט אפילו אצל מלחין כל כך מנוכר כמו שטוקהאוזן כשהיצירה הזו מבוססת על סולם אחד עליו שרים הזמרים במשך שעה, בהשפעה גדולה מאוד מהמינימליזם. על Stimmung, אני מנסה כבר כמעט 3 שנים לכתוב פוסט ואני משתדל לסיים אותו ממש לפני סיום השנה הזו שבה חגגה היצירה 50 שנה לכתיבתה. אותו מינימליזם מסקרן את ביורק במשך שנים, בניגוד ליצירות של ברג ומאהלר, היא מאוד מעוניינת במהלכים רפטטיביים, אותה רפטטיביות שמאפיינת מוזיקת פופ שהיא שולטת בה ביד רמה. מלחינים יותר קומוניקטיביים כמו ארוו פארט האסטוני גם הוא השפעה גדולה על ביורק האיסלנדית, שאפילו יצרה דוקו על מוזיקה מינימליסטית ל-BBC ב-1997.

אני אצרף פה חלק מהדוקו וכמובן את הריאיון של ביורק עם פארט. זה פשוט מקסים לראות את הזמרת מספרת למלחין מה המוזיקה שלו גורמת לה, מה שמוביל לתגובה המחויכת של פארט - רגע פשוט יפיפה. כמובן, מלבד מוזיקה קלאסית ואוונגרד. גם ג'אז הוא מאוד חשוב בתוך כל התמונה של ביורק. גם בין היתר על הצד האוונגרדי שלו. בריאיון איתה היא מספרת על ההשפעה שלמוזיקה הייתה עליה. ושנחשפה לכל כך הרבה סגנונות. לכל הפסקול של קיץ האהבה עם ג'ימי הנדריקס אצל אמא שלה, למוזיקת ג'אז וסיימון וגרפונקל אצל אבא וסבא וסבתא ומוזיקה קלאסית בבית הספר. היא מצאה את הקישור בין ג'אז להנדריקס ומיילס דיוויס לסטרווינסקי כשנחשפה לסגנונות וכבר אז, הייתה לה את החכמה שהפרדה בין סגנונות מוזיקליים לא בדיוק הכי פשוטה בעולם. וכמו שסטרווינסקי הושפע מג'אז ומיילס דיוויס הושפע מסטרווינסקי והנדרקיס, ככה ביורק מוצאת השראה באותו מגוון רחב שגם היא התנסתה בו לא מעט - והיא באמת הייתה כזו כשהיא ניגנה כמעט הכול כשהייתה נערה. מקלאסי ועד נגינה בהרכבי Pאנק ופיוז'ן.

ידוע האלבום Gling Glo שהוא למעשה אלבום בו שרה סטנדרטים ידועים של ג'אז באיסלנדית, יחד עם הרכב ג'אז פרופר. זה לא אלבום גדול במיוחד, שכן הוא יוצא ממש לפני שביורק פורצת לעולם עם Debut, אבל הוא מאוד מעניין לשמוע את הזמרת שידועה בדברים כל כך אוונגרדיים ומשונים מתנסה פתאום בשירים פשוטים מסורתיים. אבל ביורק כמו ביורק, לא מתחנפת לאותו מקור. היא נותנת את הפרשנות שלה. היא תמיד נשמעת כאילו היא משוטטת ביער ירוק מאשר עם שמלה בשחור לבן במועדון קטן כמו בילי הולידיי. כמובן בשני האלבומים הראשונים שלה, היא מבצעת שני סטנדרטים. כל אחד שונה לחלוטין, אבל גם שם ביורק מביאה את עצמה לחלוטין. בעיקר בראשון. ב-Debut כשמעין הפוגה מכל הבום בום המבורך שיש בשאר האלבום, פתאום מתחילה לשיר בליווי נבל את הסטנדרט הכל - יו אלוהים כל כך מוכר, Like Someone in Love. רק נבל (אולי השפעה מאליס קולטריין?..) וקולה הייחודי של ביורק כשהיא שוכחת לחלוטין מכל החרישה שנעשתה על הקטע הזה וכמה לעסו אותו מכל הכיוונים.

היא מביאה זווית אחרת. כאילו היא נמצאת בחדר מואר רחב וגדול ופשוט שרה כאילו היא והנבל הם הדברים היחידים שיש באותו חדר. זה לא מבוצע אמריקן סטייל, זה לא אותו שיר שבוצע ע"י בינג קרוסבי, אלה פיצ'רלד וצ'ט בייקר מיליוני פעמים. זה משהו אחר. אולי רק אריק דולפי הצליח גם הוא לעשות מהסטנדרט הזה משהו אחר לגמרי. ביורק זו ביורק זו ביורק. ואפילו אם תיתנו לה אום כולתום או עופרה חזה היא תעשה את זה בדרך שלה (תמיד מומלץ שתעשה את זה מתישהו). הסטנדרט הנוסף הוא כנראה השיר הכי מפורסם שלה שאפילו לא כתבה אותו, It's Oh So Quiet. שיר שנכתב במקור בגרמניה ובוצע ע"י זמרת אמריקאית בשם בטי האטון. ולמרות שבגרסה הביורקית, היא יחסית נאמנה למקור, גם שם ביורק נשמעת מאוד לא אמריקאית. הצרחות שלה מרגשות ומצמררות וספק, אם השיר הזה היה הופך לקלאסיקה גדולה לולא ביורק לא הייתה עושה את אותו קאבר שהפך אותה לכוכבת MTV (תודה ספייק ג'ונז).

יש לה תקליט של ג'וליוס המפל - גבירותיי ורבותיי: חנונית על!

ועכשיו, שתי נקודות נוספות להתייחס אליהן ברשימה הזו של האלבומים, זה שביורק פשוט אוהבת אאוטסיידרים ואנדרדוגים. אותה אחת שהפכה להיות יקירת הMTV בניינטיז, שמה ברשימת אלבומים האהובים עליה שלושה אלבומים, של שלושה זמרות גם הן פורצות דרך בשילוב שלהן בין פופ ואוונגרד, אבל לא בדיוק מוכרים או מוערכים מי יודע מה. קייט בוש הגדולה עם The Dreaming האלבום שהיוצרת שלו קראה לו בעצמה "האלבום בו השתגעתי" שעד היום תמיד ניצב שני ל-Hounds of Love המפורסם יותר. ניקו, אותה אאוטסדיירת אנדרדוגית נצחית שרק לאחרונה מקבלת יחס אוהד, עם האלבום שלה Desertshore שממשיך ומשכלל את הנוסחה שפיתחה הזמרת עם ההרמוניום הגותי המשונה והאפל ואותו קול קטיפתי ועמוק למשך 28 דקות בודדות. כמו ביורק שתמיד ראתה בעצמה אאוטסיידרת, ניקו לקחה את אותה מחשבה לצעד קיצוני כשתרמה לכל דבר שיחסל את פרסונת ה"דוגמנית הבלונדינית היפה" ששרה בשלושה שירים באלבום בננה אחד.

ובאיזשהו מובן, כנראה ביורק הזדהתה עם אותה תחושה. אמנם לא לקחה את זה בקיצוניות כמו ניקו שפעלה בתקופה שונה לחלוטין והיחס כלפי נשים אמניות שנות אור מהתקופה שביורק החלה לפעול בה. בעוד ביורק אהובה עד היום בזכות השילוב שלה בין פופ ואוונגרד, ניקו התקבלה בהרבה מאוד הרמות גבה ששאלו איפה ההיא מ-Chelsea Girls, איפה אנדי וורהול, איפה פליני ואיפה הוולווטס. אבל כמו חבר הוולווטס ג'ון קייל, ניקו רצתה משהו אחר, גולמי יותר, אפל יותר. ורק קייל יכל להבין אותה ועשה את המשימה בלהביא את החזון של ניקו במלואו. עוד שיתוף פעולה בין זמרת לנגן שהפך לתוצר משונה ולא מוערך מספיק הוא יחיד ומיוחד.

והנה כבר ב-1993, היא מדברת על חידושים ומוזיקה אלקטרונית

פתאום Don Juan's Reckless Daughter של ג'וני מיטשל מככב פה. על האלבום הזה כתבתי בעבר. וזה כל כך אופייני לביורק לבחור את האלבום הכי פחות מוערך של הזמרת הכל כך מוערכת הזו. זה גם האלבום האהוב עליי של הזמרת, ככה שברור למה יש לי מקום מיוחד פה ולמה פתאום התחלתי לאהוב את ביורק יותר מבעבר. האלבום הזה של מיטשל, נוצר גם הוא כשיתוף פעולה עם בסיסט העל ז'אקו פאסטוריוס, שבעיניי הביא את מיטשל לשיאים הגדולים שלה ושלו. אלבום שנוטש לחלוטין את כל פרסונת הפולק וסינגרית סונגרייטרית עם אקוסטית. האלבום הזה מאוד ג'אזי, משתתפים בו פאסטוריוס ועוד אושיית ג'אז - וויין שורטר. ובאלבום הכפול הזה, ג'וני מלהטטת בין ג'אז, לקצת פולק והרבה מאוד מוזיקת עולם מאפריקה. מה שהפך את האלבום המאוד ניסיוני הזה לפלופ מסחרי. ג'וני מעולם לא חזרה על ההישג הזה, מאז כבר הלכה בכיוונים אחרים. אבל אותו שיתוף פעולה עם ז'אקו, הוא כל כך ייחודי וכל כך משונה בתוך הדיסקוגרפיה של מיטשל עצמה שזה כל כך הגיוני שביורק תבחר באלבום הזה.

היום את שני אלבומיה האחרונים, ביורק עושה בשיתוף פעולה עם המפיק הונצואלי ארקה. אותו מפיק צעיר כנראה לפי ביורק, מבין את החזון שלה יותר טוב מכולם, כמו שקייל הבין את ניקו וז'אקו את ג'וני וכן גם השותפים הקודמים של ביורק במוזיקה שלה כמו מארק בל ז"ל שאותו מוות טרגי ממחלה קטע את שיתוף הפעולה שארך כמעט קריירה שלמה. עוד אלבום שביורק בחרה שמאוד צפוי קצת מצדה לבחור, זה האלבום הכי קשה של אליל האלקטרוניקה, אפקס טווין - Druqks. עוד אחד מהמוזיקאים המוכשרים האלה שלא מפסיק להפתיע, הוא הוציא ב-2001 אלבום כפול גם. שכולל סלטים של סגנונות. מקטעי IDM שכולם מכירים ממנו, ליצירות פסנתר סטייל פיליפ גלאס ואריק סאטי, להקלטות אלקטרו אקוסטיות ואמביינט אפל. האלבום הזה גם הוא התקבל בהרבה הרמות גבה גם ממעריציו הגדולים של טווין. אבל ביורק, כמו ביורק מזהה את הקסם שבאלבום הזה. הגיוון שלו, העובדה שהוא לא מובן בשיט בשמיעה הראשונה, גורמת לך לרצות לשמוע את זה שוב 

פעם.

אם האלבום הלבן מגוון וכפול, אז למה שלא גם Don Juan וDruqks יתקבלו כבר? יחד עם כל האוונגרד וכל הג'אז הזה, ביורק גם בוחרת באלבומים מוערכים ואהובים - האלבום הגדול של פאבליק אנמי, It Takes a Nation of Millions שכבודו במקומו מונח, הוכיח את עצמו כמשפיע על אמנים רבים מכל כך הרבה עולמות שונים ומשונים. גם אם לא שומעים היפ הופ במוזיקה של ביורק ישירות, אפשר לזהות ניצוצות באותם ביטים משונים וקליטים שתופסים את האוזן כמו שטרמינייטור X תפס אותנו בביטים שלו ב-1988. גם האלבום הראשון של ג'יימס בלייק, אחד המוזיקאים/מפיקים היותר טובים היום, מוכיח את עצמו כמשפיע על כל כך הרבה מקומות (תשאלו את ברי סחרוף ואביתר בנאי). ויש עוד הרבה מאוד מקומות להתייחסויות מפה לשם. אבל אני הבאתי את שני הסנט שלי לגבי ביורק והטעם המוזיקלי המשובח שלה.

ויש לה טעם טוב בתכניות טלוויזיה רבאק!

אני מקווה שאולי ככה חשפתי פה דברים חדשים פה ושם ולאוהבי ביורק, זה תמיד תענוג לראות איך היא תמיד מתחדשת כמו אותם אמנים שהיא הזכירה ומזכירה. הרבה מאוד יכולים לטעון שהיא גמרה את הסוס. אבל כנראה שהם רוצים את הקסם הרקיד של Debut, הגדולה של Post והשלמות של Homogenic. אבל זה היה בניינטיז, וביורק לא מעוניינת לחזור על עצמה. האלבום האחרון משנה שעברה Utopia גם הוא מאוד מעניין, אבל מאוד לא קליט ולא מובן על הפעם הראשונה. ונראה שזה מה שמעניין את ביורק היום לאתגר אותנו, להביא אותנו למקומות לא צפויים, ללכת יותר רחוק ממה שהלכה וחלילי צד. כנראה שגם חלילי צד.

התמונה המושלמת לא קי...

מאחל לביורק עוד הרבה שנות עשייה, סקרנות והסתובבות באזורים לא מוכרים שעוד לא נתגלו כמו שהיא אוהבת לעשות ולהפתיע אותנו. בניגוד להרבה מאוד אמנים שהם מתים מהלכים אמנותית וממשיכים להוציא את אותו הדבר שוב ושוב, אני יודע שמביורק אפשר לצפות לדברים מעניינים. גם אם הם לא עושים לי את זה ב100%.

לסיום, הנה מחוותי הצנועה של עבדכם הנאמן לאמנית הזו שהוא כל כך אוהב ותמיד מופתע ממנה.

The Show Must Go On?

את הפוסט הזה אני מביא אחרי הפסקה מאוד מאוד ארוכה שבה הנחתי לבלוג שהושקעה בו הרבה אהבה ועבודת כתיבה שנעשתה מאהבה גדולה למוזיקה ואמנות נטו. במשך זמן מסוים, התחבטתי הרבה מאוד עם עצמי בנוגע לכתיבה והגעתי לאיזשהו יובש יצירתי מהבחינה הזו. דברים רבים קרו ומתרחשים בחיי. אני מאוד רוצה לחזור למצב של שטף כתיבה לגבי מוזיקה טובה ודברים אחרים בתקווה שעל הדרך, חשפתי אתכם למשהו חדש אנשים נפלאים וטובים שתומכים בבלוג. והיו הרבה מחמאות שפשוט עשו לי את היום. מודה לכם מאוד ומקווה לחזור ולתת ברבאק בכל הקשור לבלוג, למרות שדברים קורים בחיי ומשנים את הסיפור פה. אבל בכל מקרה, במהלך הזמן האחרון. התחבטתי הרבה הרבה הרבה מאוד בנוגע לנושא הזה של הפוסט שאני רוצה לכתוב היום. אני מרגיש באיזשהו מובן קצת נוסטלגיסט זקן. עם כל הנטייה לשבח את הדברים החדשים ולהביט קדימה, אני רוצה להביט היום קצת לאחור ובאיזשהו מובן לחזור לגילאים 12-15 במבט של הבן 18 שאני היום.

הנושא הזה הוא נושא שקשה לי מאוד להתייחס אליו מבלי לחוות סערת רגשות/לדפוק את הראש בקיר (טוב הגזמתי קצת). והוא להקת קווין והדרך שלה להפיץ את המורשת שלה ברבים. הנושא הזה מתעורר אצל כולנו כמובן בשל החזרה של קווין לשיח היום עם הסרט רפסודיה בוהמית. אוטוביוגרפיה שמנסה לסקר את תולדותיה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שבריטניה הוציאה אל אוויר העולם ובעיקר את חייו הקצרים של סולנה, דמות פולחן נצחית בפנתאון הרוק - פרדי מרקיורי. הנה זה בא. אני ניגש לזה כאמור באמביוולנטיות, בגלל שלקווין אני שומר חסד נעורים (אפילו חסד ילדות) שנמשך 6-7 שנים יפות. להגיד שאני מקשיב ללהקה היום על בסיס קבוע. ממש לא. אפשר להגיד שככל שהלכתי רחוק יותר בטעם המוזיקלי. המון חבר'ס שהיו לי לפסקול חיי במהלך הכיתות ו'-ט', קצת נזנחו עם הזמן כשכבודם מונח במקומם.

קווין שייכים בשבילי לתקופה נהדרת במיוחד שארכה למספר שנים טובות שלי כילד חנון ראשל"צר שהתחיל להקשיב למוזיקת רוק ונכנס לקטע לאט לאט. הקרדיט להיכרות שלי עם קווין זקוף לזכותה של אמאל'ה שפתאום קראה לי לשמוע איזה שיר אחד שהתנגן בגלגל"צ (הייתי אז בן 12, מי חשב שזה דבר רע בגיל הזה?). זה היה קצבי, זה היה כיפי, זה גרם לי להרגיש ממש טוב: זה היה Don't Stop Me Now. וככה התחיל סיפור אהבה שכזה. מרקיורי הפך גם אצלי לאליל מלכותי שאסור לפגוע בהילה הקדושה שלו, בריאן מיי הפך בשבילי לאיידול וכן הלאה וכן הלאה. היציאה הזמנית מהאופוריה הביטלסית הביאה אותי לחקירת טריטוריה חדשה, אקלקטית וגם בעיקר - כיפית. על הדרך, הטעם התפתח לעוד להקות רוק על כל מיני סוגים. וזה קרה. במהלך שנות החטיבה, הטעם המוזיקלי שלי התפרש על פני שנות השישים/שבעים וקצת שמונים הישנות והטובות. חלק מהלהקות אני עדיין שומע היום (ביטלס, פלויד, הדורס, קרימזון וקצת ואן דר גראף, ג'טרו וג'נטל ג'ייאנט), חלק מהן פשוט עיצב לי את אותה תקופה ספציפית. אני ילד רוקר! כן! רוק נ רול לנצח! זו המוזיקה הכי טובה וצורת האמנות היפה ביותר שניתן להעלות! וכל מי שחושב אחרת לא מבין כלום!

אלה היו זמנים של לד זפלין, דיפ פרפל, ג'נסיס, יס, בלאק סאבאת', ELP, Rush, איירון מיידן, קאמל... התרפקות נצחית על הסבנטיז! מי חשב אז על זאפה, קפטן ביפהארט, רוברט וויאט, טום וויטס, ניק קייב, לו ריד ובריאן אינו? בואי ודילן צצו פה ושם. מי בכלל ידע מי אלה קולטריין, מינגוס וקולמן? מי שמע בכלל על סטרווינסקי ושנברג? Pאנק עוד היה איכס, קראוטרוק לא היה קיים אצלי בתודעה, מי העז על ללכת לטריטוריה של פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביסטי בויז, דה לה סול, מאדוויליאן ואפילו קנדריק לאמאר וטיילר דה קריאייטור? מי בכלל אהב את זוהר ארגוב וצלילי הכרם?! עוד לא הכרתי ונדלקתי על קייט בוש, ביורק ופי ג'יי הארווי. אפקס טווין ובורדס אוף קנדה לא היו ידועים בכלל. ועוד ועוד ועוד. ובין היתר, גם קווין היו שם באותו פסקול של חיי בזמנו. כמה חרשתי על הדיסקוגרפיה שלהם אז. כמה אהבתי להקשיב לאלבום השני, ללילה באופרה ובקיצור כמעט כל שיר שלהם בעיניי ואוזניי, היה יופי ייחודי.

הזמנים האלה עברו מאז ובאזור כיתה י', התחלתי לעבור לצד האפל יותר. את הגיטרות הוירטואוזיות, המקצבים המשתנים וסיפורי האגדות החליפו קטעים רפטטיביים שנמשכים לנצח, פידבקים מחרישי אוזניים, ביטים שונים ומשונים ומילים שהן כאלה לא פחות. הטעם השתנה ולפתע, המבט על אותן להקות מהזמן ההוא הפך להיות יותר מפוכח ובוגר. לכן, כשב-2018, יצאה ההודעה שעומד לצאת לאקרנים סרט אוטוביוגרפי על להקת קווין שאהבתי לאהוב כל כך בזמנים מוקדמים (ועדיין אוהב), חששתי. מאוווד חששתי (זה בול הרגע להגיד "אתה בטח כיף במסיבות ליעד"). מאז שקווין הפכו ליקירי הקהל הרחב, היה ברור שיש רצון לעשות עוד קצת מהמותג המצליח, אחרי עשרים ופלוס שנה שהרביעייה לא מנגנת יחד. מאז פרדי כבר לא איתנו, קווין הפכה מלהקה פעילה לאתר לשימור מורשת. מצב בעייתי שיושב לי יותר מדי על הראש בגלל ההקצנה שהוא חווה היום. אותו שימור המורשת הזה זקוף לזכותם של הצילי וגילי של הלהקה הזו שנמצאים יחד מאז אמצע הסיקסטיז. גבירותיי וגבירותיי: בריאן מיי את רוג'ר טיילור.

הגיטריסט והמתופף שבצעירותם פרצו גבולות והפכו עולמות ליצירת צליל חדש, הפכו היום להיות לפקחים על המורשת שהאגדית שבה לקחו חלק משנות השבעים עד שנגדעה בטרגיות בשנות התשעים. עכשיו פה אני אדגיש את העניין שמציק לי. אם עד עכשיו זה נראה שאני מתכוון לירות חיצים ביקורתיים במי שהיו לגיבורים גדולים בשבילי, אז אגיד ככה: כן ולא. כי זה בסדר גמור לנסות להחיות את זה שוב, כשמיי את טיילור מחליטים פתאום ב-2008, לחבור כוחות עם פול רודג'רס, שעשה את שלו עם סולן Free ובאד קומפני כדי ליצור אלבום שחתום תחת השם Queen+Paul Rodgers עד כמה שהוא לא בדיוק היה מעניין או מי יודע מה. זה בסדר גם לעשות היום סוג של מופעי קריוקי עם אדם למברט ולשמר את המורשת של אחת מהלהקות האהובות ביותר מאז ומעולם. גם אני הייתי במופע ההוא בארץ ולהגיד שיצאתי ציניקן זקן לא בדיוק יהיה נכון. אני זוכר את ההופעה מהנה ומרגשת ביותר ואין לי שום אינטרס להגיד שכל הדבר היחיד שמניע את מיי וטיילור זה כסף. בכל מקרה, החבר'ה האלה עשו את שלהם והם פשוט רוצים להמשיך כי זה בריא לעשות דברים בגיל מבוגר במקום לצאת לפנסיה.

אין שום בעיה עם זה בכלל. הבעיה בשבילי מתחילה כשמיי וטיילור דיברו על העניין שהסרט שמוקרן עכשיו, הוא בעצם הצגתה של קווין, מי שהייתה בעבר אחת מהלהקות היותר שאפתניות שהצליחו במחתרת (משמע אומר השנים הראשונות) כחוויה לכל המשפחה. רגע! רגע! רייגע! הולד איט! פה חשדתי! קווין?! להקה לכל המשפחה?! מהרגע הזה, אני חששתי ממה שהולך להיות על המסך. כן חבר'ס בוא נודה בזה, קווין הפכו להיות שם ידוע בקרב כל בן אדם שני. ולפעמים הסיבות לא משהו. לא נראה שמיי וטיילור מעוניינים להראות את העובדה שקווין היו הרבה יותר מלהקת להיטים וסולן עם שפם. זה עוד ניסיון לבוא ולשמר את המורשת של מותג ושמו קווין ואחד בשם פרדי מרקיורי. כבר 40 שנה שקווין הם יקירי הקהל הרחב עם אותו להיט מהפכני Bo Rap שמיקם אותם סופית על המפה ומאז, לאט לאט בהדרגתיות קווין נהייתה פחות הרפתקנית. פחות חריגה. יותר אהובה על הקהל הרחב עם המנוני אצטדיונים שסוחפים אחריהם מיליוני אנשים שמתחילים לשיר. אין בעיה. למען האמת, אני חושב שקווין היו אחת מלהקות הרוק היחידות בסבנטיז שעשו את המעבר ושרדו יפה גם באייטיז האפלות.

להקה לכל המשפחה?

הם עשו אלבומים לא רעים בכלל והלהיטים הידועים כבודם במקומם מונח. נכון, אז היו שירים שהם היו פשוט טעות להוציא אותם לאוויר העולם (אהמ-Don't Try Suicide, Body Language-אהמ). נכון זה כבר היה נראה שקווין נהיו גרסה מנופחת של עצמם. אבל את היכולת לכתוב שירים קליטים וכיפים שלא נוטפים דבש ברוב הזמן, אי אפשר לקחת מהם. אבל אפשר לומר שאותם חבר'ה ארוכי השיער בסבנטיז שאהבו את בלאק סאבאת' וג'נסיס, התבגרו והחליפו גישה. לא בטוח כמה לטובה. כי השאפתנות ירדה. ובגלל שכולם אוהבים את קווין עכשיו, זה בעייתי לעשות משהו חדש. בסדר. לא כולם קינג קרימזון. מה שבטוח, מאז ההצלחה הגדולה, אפשר להבין שקווין הפכו למעין מותג לכל המשפחה. כולם אוהבים לשטוף את הרצפה עם I Want to Break Free. ופה בעיניי הבעיה.

כשמיי וטיילור פיטרו את הליצן המטורף סשה ברון כהן מתפקידו לגלם את דמותו הכל כך ייחודית של פרדי מרקיורי, התחלתי לחשוד. נאמר כי כהן רצה להראות את הסיפור האמיתי. בלי דאווינים, בלי צנזורה, בלי שיט מייפה. השניים שחוו את הסיפור, רצו לייפות, לנפח וליצור גרסה ידידותית של הסיפור של קווין. וזה חורה לי. נכון, יכול להיות שזה אולי מוגזם מצד כהן להציג את כל הסיפור הקיצוני בלי הנחות, אבל מצד שני, לעשות מקווין סיפור שובר קופות שיבואו לראות משפחות וחברים זה משונה לי. זה משונה לחשוב שפעם קווין הייתה להקה ששרה ב-1973: "אל תקשיבו למה שאמא אמרה" ועכשיו זה נראה שמיי וטיילור שהיו מוזיקאים מהפכנים בצעירותם הפכו לסוג של מארגני חתונות שחייבים שהכול ייראה מושלם. עכשיו פה אני מביא עוד טענה שתשבור את הראש: אני נהניתי מהסרט.

אהבתי את המשחק של מר (רובוט) ראמי מאלק, עד כמה שהוא לא בדיוק דומה לפארוק. נהניתי שהתייחסו לסבנטיז בטיפטיפטיפונת מהזמן. אהבתי את איך שעשו את ג'ון דיקון (או דיקן איך שבא לכם), דמות חשובה במיוחד בסיפור הזה שנקרא קווין והמשך מורשתה שאני אגיע אליה. שחזור Live Aid היה יפיפה שאפילו בכיתי ונזכרתי למה כל כך אהבתי את קווין בגיל 12 וכמה התרחקתי וכמה שכחתי מאיפה באתי בכל הקטע הזה. אבל להגיד שזה היה דיוקן מדויק וממצה. לא ולא. ברור שהסיפור ידלג פה ושם ויעשה מיש מש בין שנים ותקופות. ברור שיביאו כל מיני דרמות שלא היו קיימות בסיפור האמיתי כי זה סרט הוליווד חבר'ס.

ולמה לא התייחסו לסיפור חשוב בביוגרפיה הקווינית: ההופעה בSun City בדרום אפריקה שעשתה לקווין וואחד פיצוץ תקשורתי וקריאות לחרם בגלל המצב החברתי הבעייתי ששרר שם (שנים לפני שאנחנו נהיינו יקירי ה-BDS)? כל זה גורם לי לשאול, כמו שיר נהדר ולא ידוע של הלהקה: Was It All Worth It? זה באמת היה עדיף לעשות את הסרט הזה או לעשות אינספור טורים עם 1/2 להקה כשאפשר פשוט לראות את ההופעות ביוטיוב, להקשיב לדיסקים בבית ולצפות בדוקו הנהדר והמרגש שעשו ב-2011 Days of Our Lives שהציג את הסיפור של קווין יפה ונכון בלי דאווינים, בלי הגזמות, בלי גרוטסקות ופשוט הראה איזו להקה נהדרת היא הייתה במהלך כל שנותיה?

בריאן מיי - יועץ אמנותי (וקצת יותר מזה)

האם הסרט היה יפה? כן. עשה כבוד? כן. עושה שקט בלב? ממש לא. ברגע זה יש לי מעין יחסי אהבה וכבוד-ציניות נרגזת כלפי הלהקה ששינתה את חיי אי שם ב-2012 והיום, קשה לדבר עליהם בלב שלם. מדובר בלהקה כאמור שהייתה אחראית למהפכה בצליל הרוק נ רול שעיצב משם והלאה את הצליל של הרכבים ואמנים נהדרים לא פחות. אבל מאז, ההתמסדות שהלהקה ושניים מחבריה חוו, קשה לדבר על קווין כלהקה מאוחדת ומיוחדת שעשתה מוזיקה ייחודית. תמיד יהיה דיבור על הלהיטים הגדולים, על כמה פרדי היו מוכשר וההם שהיו שם, על רפסודיה בוהמית. אבל מרוב כל הדיבורים, איפה המוזיקה? ויותר חשוב - למה לא לחשוף קהל שלא מכיר את כל הקטלוג של קווין? לא נמאס כבר מWe Will Rock You, מ-We Are the Champions? לא חרשנו את I Want to Break Free? אפשר משהו אחר חוץ מ-Under Pressure? בואו תראו את קווין ההם בסבנטיז ששרו על מלכה שחורה, על שקרן, על נוח שניבא את המבול, על בחור שיושב על המדרכה.

או למה לא לדבר על האייטיז עם רגעים יפים וטובים שלא זכורים כמו Radio Ga Ga. למה לא להכיר להם רגעים מרגשים ויפים כמו Mother Love, השיר האחרון שמרקיורי הקליט לפני שנפח את נשמתו והותיר את כולנו עם דמעות בעיניים? 40 שנה עברו ויש אנשים שעדיין בשבילם קווין זו להקה של Greatest Hits ושפם. חבר טוב שלי התפלא לשמוע שבתחילת הדרך הם עשו דברים מאתגרים ומשונים. וזה בדיוק מה שמיי וטיילור צריכים לעשות במקום לחזק את שמם כמותג. מאז מרקיורי איננו, הניסיון לשמר את המורשת שלו ושל קווין עבר גלגולים רבים. ההופעה ב-1992 לזכרו, הקמת הארגון למלחמה באיידס שלקח את הסולן מאיתנו והשיר האחרון שהוקלט ע"י כל השלישייה הנותרת יחדיו No One But You, היו מאמצים יפים ומרגשים שרק חיזקו את הרזומה של הלהקה הזו. אבל היום, לאט לאט, זה מרגיש כבר שהלימון נסחט ואי אפשר לחזור על אותם שירים ברדיו. בחייאת חברים, כמה אפשר לחזור על עצמנו (אהמ-רוג'ר ווטרס-אהמ).

עם יורש כס המלכות - אדם למברט

קווין לפני שהם סמל לתרבות פופולרית, הם קודם כל להקה מוזיקלית. ואת זה נראה שמיי וטיילור קצת שכחו. יעשו מה שהם רוצים. אבל למרות שהסרט עשה לי טוב, הוא גם לא השאיר אותי שקט לגבי מה הולכים לזכור ולשמוע מקווין. להקה שהייתה הרבה יותר ממה שבדרך כלל חושבים עליה. השניים המוכשרים הללו צריכים להבין שמה שהיה היה וצריך להניח לזה. ובואו נראה מה החבר'ס האחרים מהדור של הקוויניסטים עשו: פיטר גבריאל השאיר את העבר המפואר בסבנטיז מאחוריו והפך להיות חדשן ששילב בין פופ ואוונגרד, פייג' ופלאנט חזרו אמנם עם השירים האהובים של לד זפלין אבל הציגו אותם במסגרת רעננה וחדשנית של מוזיקת עולם, פול מקרטני הוציא אינספור אלבומים במגוון סגנונות שיכולים לכסות קריירות של אמנים שלמים. ואתם יודעים מה - הדוגמה המובהקת, השותף המפורסם של הלהקה ללהיט הגדול שלה Under Pressure, דיוויד בואי לקראת מותו הדרמטי לא פחות, לא מביט לאחור ויוצר קליפים ביזאריים ומוזיקה חדשנית שלא נשמע כמוה.

ג'ון דיקון.

בקיצור מצבם של מיי וטיילור הוא כמו שהיטיב לתאר איאן אנדרסון כ-Too Old to Rock n Roll, Too Young to Die. בסדר, מה שהם עשו עד עכשיו מובן לחלוטין. הרי זה כיף עדיין להופיע. אבל לעשות מזה מותג לכל המשפחה, זה קצת מוגזם. זה מוזיקה פה, לא ערוץ הופ. הסרט אמנם עובר בכיף, אבל יש לי תחושה שניסיונות חדשים לשמר את המורשת יגררו כבר תגובות בנוגע לפנסיה או שינוי פאזה. ופה אני נותן את השאפו הגדול למר ג'ון דיקון, אחד הבסיסטים הכי אנדרייטד בהיסטוריה ואישיות אנדרייטד (שכמו שאמרתי, קיבלה יופי של ייצוג בסרט) שעשה בחכמה והבין שזה נגמר. דיקון עזב את חבריו ללהקה כי הוא הבין שבלי פרדי זה לא זה. ובאמת, בלי פרדי, קווין הפכה להיות מוזיאון של עצמה. ההופעה שחייבת להימשך. הבסיסט השקט והמופנם הבין שאי אפשר לשחזר את תהילת העבר והמשיך הלאה בחייו. צעד מכובד ביותר שמראה שלפחות אחד הבין שבסרט הזה היינו כבר.

אז אוקיי בסרט הזה כנראה גם נהיה כבר לעוד הרבה זמן. אבל! וזו השאלה הגדולה - למה לא להראות את הסרטים האחרים? למה לא להראות את קווין מעבר לLive Aid והGreatest Hits? חבל שלא יכירו עוד דברים נהדרים שהיה ללהקה הזו להציע. ואם לא, אז רבאק כמה אפשר על אותם להיטים. בסרט (זה לא ספוילר), נאמר שם שהלהקה הזו מורכבת מחריגים ומיועדת לחריגים ולשונים בחברה שנדחקו לשוליים שלה. פעם זה היה נכון. היום זה מרגיש שקווין שייכת לכולם. וזו כנראה אולי הטענה המרכזית שאני יוצא ממנה בסוף. אני לא מדבר פה מנקודת מבט מבוגרת ציניקנית שבדרך כלל שמורה למבקרים. אני מדבר פה בתור הילד המעריץ שקווין בשבילו הייתה כמו איזה מיתוס אדיר שלא ייאמן שקרה בכלל. פעם קווין באמת הייתה להקה חריגה. אבל היום אני מרגיש שהיא שייכת לכולם וכאילו כולם לוקחים ממני את הצעצוע שלי ומשחקים בו. זה מבאס. פעם היה משהו שלך אישית, אבל כולם מכירים ואוהבים ובו בזמן, אף אחד לא מסתכל אל מה שהיה מעבר וחבל - כי יש לקווין כל כך הרבה יותר להציע.

יכול להיות שאני סתם ציני, יכול להיות שזה סתם חרטוט שכל עכשיו. יכול להיות ששינוי פאזה לניק קייב ורדיוהד הרעילו לי את המוח. אבל זו הדעה שלי. ואני תמיד שמח לשמוע מה יש לכם להגיד ואולי להאיר את עיניי. כי מהסרט נהניתי. אבל בו בזמן, אני מאוד חושש ממה שעתיד לבוא. אז לסיום, אצרף לכם פה סרטון שמציג את קווין בהופעה בשעתה הכי יפה. כשהרדיו התעלם מהם ואף אחד כמעט ולא שמע עליהם (אני לא אוהב להיות בנוסטלגיה, אבל פה זה נדרש). מיי וטיילור יכולים לעשות מקווין להקה לכל המשפחה, אבל אני פשוט אביא את הציטוט שסגר את אחת מהיצירות הגדולות ביותר שהשניים האלה ומרקיורי את דיקון לקחו בהם חלק:

עזבו את המקהלות ושירי הערש שלכם

היכנעו לעיר הגחליליות

תרקדו עם השטן בקצב עם הלהקה

לעזאזל עם כל ה"ביד ביד" שלכם

עכשיו זה הזמן להיעלם לנצח

4 שנים והשיר נשאר כרגיל (10 סרטים אהובים)

שוב שלום. שוב חוזר אחרי תקופה ארוכה של חוסר פעילות פה. מצטער, היו כל מיני דברים למיניהם וגם הרגשתי די חלוד. עכשיו, י"ב הסתיימה ואיתו גם 12 שנות לימוד מה שגורם לתקופת ההמתנה הארוכה מסיום הבגרויות ועד תחילת השירות הצבאי. דברים רבים קרו בינתיים. הקשבתי לדברים רבים, קראתי, צפיתי, הרהרתי, אכלתי. ואני חוזר לכתוב פה ואני מקווה מאוד שעכשיו בזמן האחרון נבלה יותר זמן ממה שהיה בשאר השנה. והנה שוב אנחנו מתכנסים כאן ב-17 ביולי, כדי לחגוג את אותו התאריך החסר משמעות בעליל, מלבד העובדה שמדובר פה על היום שבו הקמתי את הבלוג הזה בתקופה יבשה בקיץ 2014. לא האמנתי שעם הזמן, אנשים באים, תומכים, משתפים ונותנים פידבקים לגבי הבלוג הזה. אני אסיר תודה כלפיכם אנשים יפים ונהדרים שקוראים, מגיבים ומדסקסים על הנושאים שיש פה בבלוג של טינאייג'ר בן 18 כמוני. רק בשביל הדברים האלה, שווה לכתוב בלוג. אין שום תמיכה חיצונית כלכלית מאיזשהו אתר גדול או מגזין ידוע, אין רדיו ושאר ירקות. הבלוג הזה הוקם למען אהבת האמנות על כל גווניה ולחלוק אתכם מחשבות לגבי דברים מוכרים ופחות.

מאז יצאתי להפסקה יש לי מחויבות כלפי המקום הזה להמשיך ולכתוב, כי יש קהל (וזה כל כך משמח להגיד את זה) לדברים פה. יש עוד סדרת "מדאדא לפאנק" להשלים. מקווה להיות יותר נוכח פה כאמור ופוסטים יבואו בנושאים שונים ומגוונים. אז מה נחליט לעשות פה כדי לחגוג 4 שנים? טוב. אחרי מחשבה, החלטתי ללכת על העניין הבא. מלבד מוזיקה ומיץ תפוזים, יש עוד הרבה אהבות בחיים. וקולנוע הוא אחד מהם. מאז אזור כיתה ט'-י', התחלתי להיחשף ליצירות אדירות, פרודיות מצחיקות ודרמות קורעות שגורמים לך לחשוב. ממש לשבת לבד ולשבור את הראש על "מה ראיתי פה?". לא השטויות של הוליווד, אלא משהו ממש גדול שנשאר להרבה זמן. אז לכבוד חגיגת 4, החלטתי שאולי נעשה עוד איזו רשימה (עד מתי?!). של - 10 סרטים אהובים שאני מאוד מעריך ועיצבו לי את העולם האישי, דרך חשיבה ודרך חיים. חייב להגיד כי מדובר פה ברשימה רנדומלית. אין פה יותר טוב, פחות טוב. למען האמת, אני לא בטוח אם יש לי בכלל סדר עדיפויות במדף הסרטים שבראש שלי. אבל אנחנו פה כדי לחלוק חוויות, לדבר על תחושות ולמה הדברים האלה כל כך טובים.

ואתכם חביבים, אפשר לדבר ככה על איזה 10 סרטים שממש עשו לי את זה, מאז צפיתי בהם בתקופות שונות בחיים, לחלקם אתה חוזר אחרי הרבה זמן, חלקם אתה עדיין לא צופה בהם בפעם השנייה ואחרים כבר נצפים בלופים. נכון, יהיו חסרונות מורגשים, אבל אני מקווה שברשימה תמצאו דברים שאתם אוהבים, אולי גם כאלה שאתם לא מכירים ואין יותר מאושר ממני להכיר עולמות חדשים. אז הנה לכם פה, קוראים מדהימים - 10 סרטים שכנראה אם היה אי בודד ובו אכסניה עם אספקת חשמל, טלוויזיה או מחשב וממיר DVD, הייתי לוקח אותם לשם. מקווה שתיהנו:

מועדון קרב - דיוויד פינצ'ר (1999)

איך אפשר שלא? המציאות האכזרית שהכרנו בספר של צ'אק פלאניוק, הופכת לממשית על המסך בניצוחו של דיוויד פינצ'ר. מאז יצא, הפך לסרט קאלט שהתגלגל לסוג של דרך חיים שמתבטאת בסגידה לו וציטוטים בלתי נשכחים שנכנסים איכשהו ליומיום שלנו. את הסרט הזה, אני זוכר בהחלט טוב מאוד בצפייה הראשונה. אחרי תקופה מאוד יבשה בסוף י"א בקיץ, כשחלק מהחברים מתגייסים ואתה לא מוצא איזו יצירה מטלטלת שמותירה אותך בשוק, הסרט הזה הגיע פתאום כשהיה זמין לצפייה בyes. שמעתי על המעמד הפולחני של הסרט ולא בדיוק ידעתי מה לצפות. little did i know. הצפייה הראשונה הייתה חוויה מדהימה - מצחיקה, מטלטלת, מפתיעה ובעיקר, מוציאה אותך עם הרבה מחשבות וקורעת אותך מבפנים כשאתה מהרהר לגבי הדמויות, גורלן, המקרים שמתרחשים ומובילים למצב לקרות כפי שהוא קורה.



השיחות עם חברים על הסרט הזה הובילו למחשבות על הנושאים שהוצגו בסרט - דור ריקני שלא יודע איך להסתדר לקראת פתיחת המילניום החדש, עומס הידע שמוביל לחוסר תפקוד, החזירים הקפיטליסטים העושקים מול אנרכיסטים קיצוניים, התסכול של רבים מהריקנות של התקופה שמוביל להתנהגות אגרסיבית. בראד פיט ואדוארד נורטון אולי בתפקיד חייהם, משחקים תפקיד מורכב. ומלבד המחשבות - מה לא היה בסרט הזה? העריכה המשונה ולפעמים גסה בחלק מהזמן, ההומור השחור לצד האווירה הרצינית והביזארית, האווירה הייחודית והפסקול של הDust Brothers, כל אלה התאחדו לעוד יחידה של אותו יקום שנקרא "מועדון קרב" ובו שתי גלקסיות: הספר והסרט. לא צפיתי בסרט הזה הרבה מאוד זמן. ואני חושב שזה נכון. אני אחכה לרגע הנכון ואצפה בזה שוב, אחרי זמן רב שהתספורת האייקונית של בראד פיט לא נראתה לעיניי ואמשיך לחשוב על מה קרה פה ומה נכון לעשות במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה היום.

הרומן שלי עם אנני - וודי אלן (1977)

על "אהבה ומלחמה" הפרודיה הנהדרת של אלן על דוסטויבסקי, כתבתי כאן, אז אני ארשה לעצמי להיות בייסיק ולדבר על הסרט שסופית קיבע את הבמאי האינטלקטואל היהודי-ניו יורקר-נוירוטי-יו ניים איט כדמות חשובה בקולנוע המודרני. ויותר חשוב, הסרט שגרם לי להתאהב על הפעם הראשונה בגוף העבודה של הבחור הזה, וודי אלן. כיתה י"א (עדיין) ואני מחליט לצפות ב"רומן שלי עם אנני". מעולם לא צפיתי בוודי ובדבריו לפני כן, שמעתי על השבחים והמעמד שמאז צבר. אבל לא ידעתי למה אני נכנס. מצאתי את עצמי צוחק בלי הפסקה מההערות הציניות של אלווי סינגר, בן דמותו של אלן שלא מפסיק עם החרדות הנוירוטיות שלו ובו זמן, להיות מוקסמים מאנני/דיאן קיטון במהלך כל הסרט הלא לינארי הזה. מאז, צפיתי בו אינספור פעמים וגם עם חברים שלי ראיתי אותו.



לא כולם אהבו, אבל המסר נכנס לחלקם. מאז, אני ממשיך לחשוב על העניין המורכב הזה שנקרא "אהבה" שמופיע בעיקר במסגרת הרומנטית שלו. הסרט הזה הדגיש לי בתודעה את העניין שמערכות יחסים רומנטיות הם לא סיפורי סינדרלה, בלי שטויות שמאכילים אותנו בתור ילדים. אהבה ויחסים בין שניים זה דבר מורכב, מאוד קשה, מעין אודיסאה מתוקה-מרירה כזו שיש כאלה שמתמודדים איתה בהערות ציניות מתוחכמות לאינטלקטואלים ממורמרים או משהו כזה. זה סרט שארצה לצפות בו עם בת זוג ולהיכנס יחד לתוך הדבר הזה. וודי אלן פחות התחבב עליי מאז הסרט ההוא. את העניין הקומי הוא זנח בהדרגתיות למען סרטים רציניים א לה אינגמר ברגמן. אבל בואו ואגיד לכם, כשוודי איזן בין האינטלקטואליות והמחשבות הפסימיות לבין ההומור הציני והייחודי לו, יצאתם מרווחים משני הצדדים. מאז, מונתי פייטון, חיפשתי בנרות עוד איזה יוצר שיביא מחשבות עמוקות לתוך העניין הקומי ואז וודי בא והסרט הזה המחיש את העניין בדיוק - לצחוק ולחשוב.

2001: אודיסאה בחלל - סטנלי קובריק (1968)

מה - לא - נאמר - על - הסרט - הזה?! סליחה. זה לא סרט. זה משהו הרבה יותר גדול מזה. קובריק הוא בלי ספק, ה-במאי. כל סרט - מלאכת יד אמן. לא משנה באיזה ז'אנר עבד, הוא ידע להוציא את המיטב בכל שוט ופריים. חשבתי והתחבטתי איזה סרט אכניס פה לרשימה הזו. אולי "תפוז מכני" שקטונתי מלהציג אותו ולדבר עליו או הסאטירה המופלאה "ד"ר סטריינג'לאב". אבל לבסוף, החלטתי - הסרט הראשון של הגאון בו צפיתי לפני שנתיים בכיתה י'. עדיין טירון בעניין הקולנוע וביחס אל קולנוע כאמנות. ואני הייתי בשוק. כמו שאמרתי קודם, הסרט הזה הוא הרבה יותר מסרט. הוא מחשבה פילוסופית משונה וקשה לעיכול שאפשר לחשוב עליה גם היום. הרבה אמרו שזה סרט גאוני ויצירת מופת. הרבה אמרו שזה סרט שלא קורה בו כלום. אבל זה העניין. כל האפקטים שלא ייאמן שהם נראים יותר טוב מכל מה שתראו בסרט של ג'ורג' לוקאס ושות', הצילום שהופך כל פריים מהסרט הזה לציור בפני עצמו. הפסקול הבלתי נשכח ובעיקר המוזיקה של ליגטי הגדול. כל אלה מתאחדים לאחת היצירות הכי גדולות אי פעם.



עד היום, אני יוצא מהסרט הזה עם יותר שאלות מתשובות. ואני תמיד להוט לחשוב ולנסות להבין מה קרה פה? האם באמת הפכנו לכאלה חסרי רגישות לעומת הרובוט שמתוכנת להיות כל יכול שאומר שהוא מפחד? עוצמת הרגש שמתעוררת אצלי בסרט הזה לא נתפסת כשברוב הזמן, דברים אמוציונליים שבמאים בהוליווד היו מנפחים מקבלים אצל קובריק מסגרת מכנית, קרה שבלתי אפשרי ששערות הגוף שלי לא סמרו. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כמה שקורה למייג'ור טום הנצחי של בואי, אחרי שהחללית שיוצאת משליטה דועכת בפייד אאוט. העובדה שב-1968, היה לנו פה סרט עם תקציב עצום מחברת ענק שברוב הזמן, דייק מדעית במה שקורה מחוץ לכדור הארץ, היא לא נתפסת. העובדה ש50 שנה אחרי הסרט, אנחנו מוקפים במכשירים שהניצנים להם היו בסרט הזה (כמו הספרים של ז'ול ורן) היא מדהימה. אני חושב שעוד מילה פה תהרוס את העניין. צריך להבין שעד היום אין סרט כזה שגורם לך להרגיש בודד בריק האינסופי כשרק נשימות נשמעות כשאתה מרחף לך. זו יצירת אמנות לכל דבר והפתיחה האייקונית היא רק קצה הקרחון לכמה שונים היו החיים שלנו בלי הסרט הזה.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים - טום סטופארד (1990)

וואו. הנה משהו. גם פה, אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. זה קרה השנה דווקא. זה קרה בתחילת י"ב, כשביום מסוים הלכתי לישון מוקדם ונרדמתי עד חשכת הלילה. כשאני קם, אני מגלה שכולם ישנים. וכשקמתי כבר, אמרתי לעצמי אולי נצפה במשהו במחשב. אחרי מאמצים רבים עם הסרט הזה ובמאמץ להשיג לו כתוביות (שלב שכנראה לקח שעה שלמה מתוך כל העניין הזה) ועד שהורדתי VLC, כי הפופקורן טיים לא הביא את הכתוביות בזמן, אוף איזה תסכול. אבל! זה לא משנה, כי אז הגיע הסרט. סטופארד, שביים את הסרט על פי מחזה שכתב, לוקח את שתי הדמויות המשניות ביותר ב"המלט" השייקספירי והופך אותן למרכז העלילה.



רוזנקרנץ וגילדנשטרן נשלחים לארמון, פוגשים בקבוצת שחקנים נודדים ובהגיעם לארמון, הם צריכים להבין מה עובר על המלט. טים רות', גארי אולדמן וריצ'רד דרייפוס במשחק מושלם. רוזנקרנץ וגילדרשטרן כל כך בלתי נפרדים, שאי אפשר להיות בטוחים מי זה מי. סיבה מרכזית לעובדה שהסרט כל כך אהוב עליי, הוא יישום דבריו של אחד מה-גיבורים שלי, סמואל בקט. בקט, מלך האבסורד, כתב את המחזה המפורסם שלו "מחכים לגודו" על שני אנשים שמחכים למישהו שמעולם לא מגיע ובזמן הזה הם מהרהרים לגבי חייהם עד לפרטים הכי סתמיים. סטופארד לקח את רוזנקרנץ וגילדרשטרן והפך אותם לולדימיר ואסטרגון במסגרת שייקספירית. הם מהרהרים בנוגע לפרטים, נכנסים לשיחות משונות ומצחיקות שהאבסורד קורן מהן ולא רוצים שכל זה ייגמר. החיים חסרי משמעות ופשוט צריך לקבל את זה בדיוק כמו המוות. ואם החיים חסרי משמעות כמו בסרט, נראה שאפשר לחיות לא רע בכלל...

ביג לבובסקי - האחים כהן (1998)

הנה סרט חביב עליי בלשון המעטה. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כאיזה מין מלאך עם הילה קדושה לצליל מקהלה מלאכית שהגיע אליי בקיץ 2017. באותה תקופה, קורא את "בדרכים" של קרואק, מנגן ולומד לבגרויות (והייתה גם גלידה שאכלתי כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה). מהאחים כהן אני נוהג להירתע בדרך כלל. את "ברטון פינק" לא אהבתי בצפייה ראשונה בקיץ 2016 (אולי אצפה שוב, הרבה זמן עבר מאז) וגם למען האמת, "פארגו" היה סרט טוב, אבל לא משהו שהשאיר אימפקט חזק. ואז אי שם, בלילה אחד מול המחשב והפופקורן טיים, מגיע ג'ף ברידג'ס עם השיער הארוך והזקן הנצחי, המראה של deadhead היפי מזדקן, הבגדים המוזנחים, ג'ון גודמן והלבוש המשונה שלו, סטיב בושמי בתפקיד יחסית מינורי אבל מאוד הכרחי, פיליפ סימור הופמן גם הוא. פסקול: בוב דילן, קפטן ביפהארט, קרידנס קלירווטר ריבייבל והכל מתאחד לתוך מסה עצומה של "COOLNESS".



האחים כהן שבדרך כלל מתמקדים בעלילות פשע דרמטיות, עושים פה סרט על ה"דוד", ג'פרי לבובסקי שחושבים אותו בטעות למיליונר בעל אותו שם שהסתבך עם העולם התחתון. הדוד נשלח ע"י אותו מיליונר למשימה להשבת אשתו החטופה של אותו מיליונר ומכאן, העניינים מסתבכים. מלבד העובדה שהסרט הצחיק אותי כל כך וגרם לי לרצות להסתובב לבוש בסווצ'ר זנוח, טרנינג ולגלח את הזקן בצורה אסתטית, הוא בא בדיוק בזמן הנכון. הביקורת על אמריקה השמרנית, האנשים בעלי הכוח העצום שמנצלים את הנאיביים, הסגידה לתרבות זבל אמריקאית שמיוצגת ע"י סרטי פורנו זולים ותסכול מכל הטירוף שמתרחש שלא בצדק, כל אלה מתאחדים לסאטירה כל כך חשובה שגם בעידן טראמפ, חשוב לצפות בה, בשל העובדה שיש "דוד" בכולנו. אחד שנמאס לו מכל השטויות מבחוץ ופשוט חי. אבל בניגוד למה שחושבים, הדוד הוא לא היפי בטלן מסריח ומעצבן. הוא אנושי. גם הוא נכנס לפאניקה כשהוא מסתבך בסיטואציות שהוא לא אמור להסתבך בהן. והכל מסתכם לנו בסרט קאלט שיום בלי ציטוט מתוך הסרט, הוא יום מבוזבז. זה סרט שאני צופה בו וכל הזמן מגלה בו דברים חדשים וצוחק מכל הפאנץ' ליינים וההתרחשויות האבסורדיות שלפעמים, גם נוכחות בחיים הפשוטים שלנו. זה סרט שגם אחרי 20 שנה, קשה שלא להתאהב בו ואתם יכולים להגיד שזו רק דעה שלי, אבל זו רק.. אהמ.. הדעה שלכם אנשים.

טריינספוטינג - דני בויל (1996)

בסרט הקאלט הגדול של בויל, בניגוד לשאר הסרטים פה, לא התאהבתי על ההתחלה. אהבתי את תחילת הסרט, אבל ככל שהסרט נמשך, העניינים החלו להיות אפלים יותר. נדרשו עוד שתי צפיות, כדי להתאהב סופית ולחבר את שני החלקים בתת מודע לתוך סרט אחד גדול שלא משנה שנעשה לו המשך, לא היה, לא יהיה ואין כמוהו. סרט טוב, הוא אחד שיש בו סצנה, משפט, פריים שזוכרים ממנו משהו, שאפשר לצטט אותו יומיום ולחשוב שאתה חי באותו יקום ייחודי של הסרט. אני לא יכול שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית לצלילי התופים של Lust for Life של איגי פופ, הקריינות האדישה במבטא הכבד של רנטון (יואן מקגרגור) ודרך הצילום של בריאן טופנו. הכל מתאחד ליופי של פתיחה לסרט גדול. עם הזמן, מלבד ההומור השחור הנהדר שיש בעיקר בתחילת הסרט, מתעוררת מחשבות רבות מלבד סמים קשים הורגים. היחסים הקרים בין חברים טובים, שאלות של חברות מול יצר אישי, דור אבוד שמזניח את עצמו בגלל השטויות שהדור השמרני מכניס לו לראש.



כל זה מתאחד יחד עם הספר המקורי של אירווין וולש (שעשה תפקיד בסרט שבא לך לחייך) והפסקול. אוי הפסקול. כל אלה הופכים את "טריינספוטינג" לאווירה ייחודית חד פעמית. עם איגי פופ, לו ריד, פריימל סקרים, בריאן אינו. הכל פשוט מכניס אותך לתוך היקום של החבר'ה הערסוואטים הסקוטיים שמתוסכלים מהמעמד הבלתי נסבל בו הם שרויים ובלית ברירה, צונחים לתוך בור מתסכל. אין מקום לחמלה, החברים יכולים לתת לך מכות כל רגע והשירותים... טוב אבל זה חלק מהעניין. היופי באווירה של טריינספוטינג הוא הגועל. צריך לקבל את הגועל ולאהוב אותו פה. יצירות אמנות טובות לא גורמות להרגיש בנוח, או שאולי יש סיכוי שלא בדיוק תחבבו אותם על הפעם הראשונה. וכך היה אצלי שהערכתי את הסרט אבל הוא לא נכנס אליי במלואו. עכשיו, אפשר להגיד שמלבד הצחוקים, הסרט הזה תנ"ך מודרני.

להיות ג'ון מלקוביץ' - ספייק ג'ונז (1999)

למרות מה שכתוב, "להיות ג'ון מלקוביץ'", הפרויקט הגדול הראשון שהפציץ איתו ספייק ג'ונז, אחרי קליפים בלתי נשכחים לחבר'ה כמו ביורק, ביסטי בויז, סוניק יות' וכן הלאה, הוא גם הפרויקט הגדול הראשון של התסריטאי, צ'ארלי קאופמן. והסרט הזה, בא בדיוק בזמן הנכון בשבילי השנה. הסרט הזה, הותיר אותי כל כך מוקסם, כל כך מבולבל, קצת בשוק ועדיין, עם הרבה צחוק בכל העניין. עם קאופמן, התחלתי ברגל שמאל. הוצגתי לעולם הפסימי-קומי שלו דרך "סינקדוכה ניו יורק" הסרט הראשון שלו כבמאי. בשנת 2016, זה לא היה נכון לצפות בסרט פוסט מודרני שהדגיש פן מאוד אפל ונורא שהוציא אותך עצוב יתר על המידה. ואז שנתיים אחר כך, מגיע "להיות ג'ון מלקוביץ'". המסר הפסימי מקבל יותר איזון עם העניין הקומי. ולצפות בזה פעם ראשונה היה שוק טוטאלי. העלילה המקורית ומלאת הדמיון שגורמת לך להתפקע מצחוק ובו זמנית לא לדעת מה לעשות עם עצמך מעיפים אותך לתוך היקום של הסרט ואתה רוצה להישאר שם. כמו מה שקורה בסרט.



קרייג שוורץ (ג'ון קיוזאק במשחק נהדר), הוא puppetmaster כושל שמציג את מופעי תיאטרון הבובות שלו ברחוב, כשבדרך כלל הוא חוזר עם מכה חזקה שקיבל מאב זועם ברחוב. בעידוד אשתו לוטי (קמרון דיאז לפני שהלכה לשחק בסרטי טראש), הוא מוצא עבודה בבניין מוזר בתור מתייק ומגלה במשרד המשונה פורטל שיכול להוביל אותך לתוך התודעה של... ג'ון מלקוביץ'. מכאן, עניינים מסתבכים כשנכנסת מקסין (קתלין ברנר שעושה את זה מושלם), עמיתה לעבודה של שוורץ. יחד עם העלילה החוץ מציאותית שמשתלבת עם המציאות היומיומית, אני יצאתי מהסרט בתחושה מתוקה-מרירה. מלבד כל זה מתחילים לחשוב, על הרצון העצום של להיות מישהו אחר מפורסם מאיתנו, לכאורה גדול מאיתנו והרצון להשיג משהו גדול, כשזה מסתיים באופן מכוער וצורב. כל זה נעטף תחת העלילה המוטרפת שלעולם לא תמצאו בהוליווד. מאז, קאופמן המשיך לכתוב תסריטים רבים עד לסרטו הראשון שהוזכר פה. אבל ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", לא הייתה חיה כזו. וקאופמן את ג'ונז יצאו מנצחים. מאז, דיברתי על הסרט הזה עם חברים וכמה שהפצרתי בהם לראות אותו. כחלק מדור ילדי 2000, שראו את סדרת הקאלט "הפיג'מות", זה רק מוסיף לעניין כשפתאום התסריט של אחד הפרקים "להיות טל מוסרי" מתבהר בהשראה המאוד ברורה. עד כדי כך, הסרט הזה משפיע. צאו לראות אותו.

פוטני סוופ - רוברט דאוני סניור (1969)

רוברט דאוני סניור הוא ממש אבל ממש לא אבא של. מדובר בסמל שלא מוכר מספיק של תרבות נגד. בניו יורק שופעת האינטלקטואלים והאמנים, יוצר דאוני סניור (הנסיך) סרט שעד היום לא מקבל מספיק הערכה (אני חושב להקדיש לו פוסט שלם מתישהו) ומי שמכיר אותו, יודע שמדובר בהפקה אמיצה שלא שמה זין שהביאה לסרט בן זונה. אין דרך אחרת לתאר את זה. בשדרת מדיסון בסוף הסיקסטיז, משרד לשיווק חווה את מותו הפתאומי של המנכ"ל שלה באמצע הנאום. העובדים מחליטים לעשות הצבעה דמוקרטית. הנבחר: פוטני סוופ. העובד השחור היחיד במשרד שחשבו שיקבל הכי פחות קולות. סוופ הופך למנכ"ל, מפטר את כל העובדים הלבנבנים (מלבד אחד) ומעסיק שחורים מיליטנטיים א לה פנתרים שחורים שמשתלטים על החברה שאת שמה משנה סוופ ל-Truth and Soul Inc. החברה מסרבת לשווק סיגריות, אלכוהול וצעצועי מלחמה. מפה לשם, דברים יוצאים לשליטה, כשההיגיון עוזב את העלילה ולא נותרה לנו שום אופציה מלבד לצחוק על כל מה שהולך פה.



פוטני סוופ הוא סאטירה אמציה שמרימה אצבע משולשת לחברות השיווק הגדולות, לעניין הפוליטיקלי קורקט, ליחסים בין שחורים ללבנים. הכל מתאחד למחאה מצחיקה במיוחד שמראה שפה זה לא הוליווד. בניגוד לבנו שהפך לסמל תעשיית קולנוע עכשווית, דאוני סניור הפיק סרטים מחתרתיים, אוונגרדיים, ביקורתיים, אמיצים וגם מצחיקים. מאוד מצחיקים. העובדה שהשחקן ארנולד ג'ונסון לא זכר את השורות שלו במהלך העבודה על הסרט ולבסוף, הולבש עליו קולו של הבמאי מצחיקה ואבסורדית כמו הסרט עצמו. הדמויות גם הן משונות, מטורפות, מיליטנטיות בצורה מפחידה שזה לא ייאמן. בעוד שנה, יציינו 50 שנה מאז הסרט יצא לאקרנים באולמות הקולנוע שהקרינו דברים אחרים מלבד "שיער". ואני מקווה שהסרט הזה יקבל את תשומת הלב שמגיעה לו בעולם ולא פחות בארצנו הקטנה, שעל הסרט הזה אין דיון או כתבה אחת. רק תשאלו את פול תומס אנדרסון, לואי סי קיי וג'ים ג'ארמוש ותבינו למה הסרט הזה צריך לקבל יחס אחר.

נהג מונית - מרטין סקורסזה (1976)

מילה אחת שמבטאת את כל הסיבות בעולם שיש לי לאהוב את הסרט הזה. שלא מרפה ממני עד היום ואני חושב עליו מדי פעם, כשלפעמים אני מנסה להשוות בין מצבים בחיי למה שהולך בסרט הזה. המילה הזו היא מילת המפתח. האווירה. איך אפשר שלא להתמוגג מהפסקול המושלם של ברנרד הרמן זצ"ל, השוטים המטושטשים של מייקל צ'פמן (לא הפולקיסט מהסבנטיז) בניו יורק האפלה והגשומה, הקריינות של דה נירו המבולבל והמתוסבך נפשית בניו יורק. דמות בזכות עצמה וקוסמוס נפרד משאר העולם. דמות אכזרית, אומללה, זקוקה לישועה ואיבדה כל תקווה. העלילה נהיית משנית לעומת המחשבות של טראוויס ביקל.



כשהוא לאט לאט מאבד תקווה באנושות ומאבד סבלנות, כשערכים מושמדים לטובת סיפוק יצרים על סוגם האפל. כמו האמנות של לו ריד, סרקוסזה מציג את ניו יורק בסבנטיז ב"נהג מונית" על כל מרכיביה: הטינופת, הגועל, הזבל שהופכים לחלק בלתי נפרד מהסרט הזה. רק בשביל הקרשנדו המתגבר של התזמורת והמבט על הרחובות ההומים בלילה כשטיפות גשם מטשטשות את הנוף על גבי חלון המונית, שווה שקולנוע קיים. אז כן, המשפט "אתה מדבר אליי?" מכבודו מונח במקומו. אבל כשדה נירו אומר את דבריו הראשונים בתחילת הסרט: "תודה לאל על הגשם ששוטף את הזבל מהרחובות", אני מתמוגג (וגם סיביל שפרד היא באמת מלאך).


קפה וסיגריות - ג'ים ג'ארמוש (2003)

את ג'ים ג'ארמוש אני מאוד אוהב. הקולנוע הייחודי שלו יצר סגנון שמאז נדבק לבמאי שהוליווד היא לא בדיוק כוס התה שלו. למרות שלא צפיתי בהכל, סרט כמו "איש מת" למשל לא נגע חזק מלבד הפסקול המדהים של ניל יאנג והשוטים הארוכים של רובי מולר, אז הגיע "נרדפי החוק" שהקסים אותי עם טום וויטס, ג'ון לורי ורוברטו בניני הגדולים והפך לסרט חביב במיוחד. אבל אני לא יודע למה, יש משהו ב"קפה וסיגריות" שגורם לי לאהוב אותו הכי הרבה. בניגוד לגוף העבודה של ג'ארמוש, זה לא סרט עלילתי. גם הוא, כמו רבים של הבמאי, מצולם בשחור לבן. אבל מדובר ב-11 סרטים קצרים שהמשותף להם הוא שיחות בין שני אנשים ששותים קפה ומעשנים סיגריות. ומי לא נמצא? בניני, וויטס, איגי פופ, קייט בלאנשט, ביל מארי, חברי הוו טאנג קלאן GZA ו-RZA, סטיב בושמי, הווייט סטרייפס והרשימה נמשכת. במהלך 11 האפיזודות האלה, אנחנו מגלים את המוטיב הנלווה לסרט: חוסר התקשורת האנושית. ועל הדרך גם טסלה, השילוב בין קריירה מוזיקלית לרפואה, חלומות מהירים. כל זה מראה לנו כמו "יוליסס" של ג'ויס, שהחיים הפשוטים והנורמטיביים גדולים לא פחות מסיפורים אפיים וגדולים מהחיים.



יש פה קטעים שכשצופים בהם ישר חושבים על המחזות של בקט. זוג דמויות משוחחות על דברים פשוטים וסתמיים ואחרי זה מגיעה שתיקה משונה ומעיקה. ולא יודעים איך להתמודד עם זה ויש שם הומור. הומור ממש מצחיק. היופי הגדול אצל ג'ארמוש, זה שלמרות שהוא יוצר בעולם שלו אמריקה צינית עם הומור שחור משחור, יש בסרטים שלו חן ואנושיות. וזה כל כך טוב ואתה מבין את הדמויות ואת הרצון לתקשר על אף הקושי הרב. כמה מכם ניסו לדבר עם מישהו, אבל רוב הזמן הייתה שתיקה מעיקה ומביכה? זה העניין. במאה ה-21, קשה עוד יותר לתקשר מבעבר. וג'ארמוש שצילם סרטים קצרים בנוסף לשלושה סרטים קצרים שצילם באייטיז ובניינטיז, מדבר על המצב הזה ומתמודד איתו בעניין רב על כל הכלום שמוצג בו ועם ההומור הייחודי שלו. רק ג'ארמוש יכול ליצור סרטים על כלום ולהשאיר אותך מרותק. ואני אחרי הסרט, התחלתי להסתובב במעגלים נרגש, חושב על השיחות המשונות שהיו שם, ההומור הנהדר ועל שיחות שלי היו עם אנשים שהגיעו לאותם מצבים מביכים ולא מובנים. חייב להודות שלמדתי וממשיך ללמוד בעקבות הסרט.


זה עד לבינתיים פוקס. אני מקווה שקראתם ואולי הכרתם משהו חדש. בשביל זה אנחנו פה. משתדל לחזור כמה שיותר בשבילכם. באיזה נושא שיהיה, יהיה לנו כיף. תודה ונתראה באיזה פוסט חדש. .

אנני תַּחַת נוֹסָף - סיפור קצר מאת ויליאם ס. בורוז

היי לכולם! מצרף פה תרגום שלי לסיפור הקצר של הביטניק, כנראה האבא של הרוק נ רול לייף סטייל ואחד הסופרים האהובים עליי - ויליאם ס. בורוז. הסיפור הקצר הזה שפורסם ב-1989 בצירוף עם סיפורים קצרים אחרים תחת הספר Interzone, הוקלט לאחר מכן ע"י בורוז ב-1993, לצלילי היפ הופ אינסטרומנטלי עירוני שיצרו The Disposable Heroes of Hiphoprisy, הרכב אינדסטריאל היפ הופ שהוציאו יחד עם בורוז אלבום ספוקן וורד שלם, מומלץ בחום. מצרף קישור לסיפור הזה ספציפית, חוץ מזה תיהנו!

כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לָרֹאשׁ הָעִיר, הֶחְלַטְתִּי לְהַרְחִיב אֶת הַמִּקְלָט הַמְּדִינִי לָאֶזְרָחִים מסוימים שֶׁהָיוּ בִּלְתִּי רְצוּיִים בָּאֵזוֹר בְּשֶׁל הָמוּם הַמַּגְעִיל ועוכר הַשַׁלְוָה שֶׁלָּהֶם.

אַחַת מָהֵם הָיְתָה יְדוּעַה כאנני תַּחַת נוֹסָף. הָיָה לָהּ תַּחַת נוֹסָף בְּאֶמְצַע הַמֵּצַח שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ עֵין בְּרוֹנְזָה הרסנית.

אַחֵר הָיָה עַקְרָב מִצַּוָּאר וְעַד כַּף רֶגֶל. הוּא שָׁמַר עַל הַיְּכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁית לַדָּבָר וְהָיָה נָתוּן להתקפים פִּתְאוֹמִיִּים שֶׁל רַחֲמִים עצמיים וְגֹעַל עַצְמִי, בְּמַהֲלָכָם הָיָה מְאַיֵּם להתאבד בְּאֶמְצָעוּת עֲקִיצַת אֲחוֹרִי הַצַּוָּאר. הוּא מֵעוֹלָם לֹא אִיֵּם עַל מִישֶׁהוּ אַחֵר, לַמְרוֹת שֶׁהָעוֹקֵץ שֶׁלּוֹ עָלוּל הָיָה לִגְרֹם לְמָוֶת מֻחְלָט.

נוֹסָף וכרגע, הַמַּזִּיק בְּיוֹתֵר הָיָה כְּמוֹ מַרְבֶּה רַגְלַיִם עֲנָקִי, אַךְ הָיוּ לוֹ רַגְלַיִם וּבֶטֶן. לִפְעָמִים הָלַךְ חֵצִי זָקוּף, כְּשֶׁגּוּף מַרְבֶּה הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ מתנודד וּמִדַּלְדֵּל. בִּפְעָמִים אֲחֵרוֹת, הוּא הָיָה זוֹחֵל, סוֹחֵב אֶת חֶלְקוֹ הָאֱנוֹשִׁי כְּנֵטֶל מֵבִיךְ. בְּמַבָּט רִאשׁוֹן, הוּא נִרְאֶה כְּמוֹ מַרְבֶּה רַגְלַיִם עֲנָק בַּעַל מוּם. הוּא הָיָה יָדוּעַ כְּמַרְבֶּה הָרְגָלִים כֵּיוָן שֶׁהַרְבֵּה בְּהֶרְגֵּלָיו לְהָפִיק תַּעֲנוּג מִינִי מְכָל מִי שֶׁנִּתְקָל בּוֹ בַּסִּמְטָה וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִתְעַלֵּף, הָיָה מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ מִתְעוֹרֵר עִם מַרְבָּה רַגְלַיִם בְּמִטָּתוֹ.

דגנרט אנדרוגיני אֶחָד שֶׁהָיָה יָדוּעַ כְּשֵׁרָה זונת דָּג טָעַן כִּי הוּא הַזִּיּוּן הֲכִי טוֹב בְּעִיר. מִלְּבַד זֹאת, הוּא ג'נטלמן מֻשְׁלָם במלוא מוּבָן הַמִּלָּה. הוּא נֶחְמָד וּנְעִים הֲלִיכוֹת. דָּבָר חָסֵר מַשְׁמָעוּת עֲבוּר אֲנָשִׁים כְּמוֹכֶם.

הַיְּצוּרִים הַלָּלוּ נוֹצְרוּ בָּאֵזוֹר בּוֹ הַכְּמָרִים הֶעֱבִירוּ טְקָסִים מוּזָרִים. הֵם בָּנוּ קֻפְסָאוֹת מַעֲצָמוֹת לַחוֹת וּטְרִיּוֹת שֶׁל נְעָרִים צְעִירִים מִשְּׁבָטִים שְׁכֵנִים שֶׁנָּשְׁבוּ.

נָשִׂים הרות מֻקְּמוּ בְּתוֹךְ הַקֻפְסָאוֹת וְנוֹתְרוּ שָׁם לַתְּקוּפָה שֶׁל שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, הַנָּשִׁים מֵתוּ. אַךְ אֵלּוּ שֶׁשָּׂרְדוּ, בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוֹלִידוּ מִפְלָצוֹת. הַכְּמָרִים הֶחֱשִׁיבוּ אֶת הַיְּצוּרִים הַלָּלוּ כְּדֶרֶךְ לְהַשְׁפִּיל אֶת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי לִפְנֵי הָאֵלִים בַּמַּטָּרָה לְמַתָּן אַתְּ כעסם.

הפריקים הַנּוֹרָאִים הַלְּלוּ קִבְּלוּ שְׁבָחִים וְחָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הַנָּשִׁים שֶׁיֵּלְדוּ יוֹתֵר מִפְלָצוֹת, קִבְּלוּ כּוֹכְבֵי זָהָב אוֹתָם עָנְדוּ בַּטְּקָסִים מסוימים.

פַּעַם בְּחֹדֶשׁ, הֵם הֵקִימוּ פֶסְטִיבָל בּוֹ כֻּלָּם נֶאֶסְפוּ בְּמַעְגָּל סָבִיב מִקְדָּשׁ אֶבֶן שֶׁהָיָה פָּתוּחַ מִלְּמַעְלָה וְהִשְׁתַּטְּחוּ עַל הָרִצְפָּה, כְּשֶׁהֵם מַצִּיבִים אֶת עַצְמָם בְּמַצָּבִים הֲכִי מַגְעִילִים וּמְבַזִּים שֶׁנִּתֵּן לְתָאֵר, בַּמַּטָּרָה לְהַרְאוֹת לָאַלִּים כִּי הֵם אֵינָם מְעֻנְיָנִים לְרוּמָם אֶת עַצְמָם מַעֲבָר לַמַּצָּב בּוֹ נִמְצָאִים.

הַהֶרְגֵּל שֶׁל לִחְיוֹת בְּזֻהֲמָה וְהַשְׁפָּלָה הוֹבִיל לְבַסּוֹף לְמַגֵּפָה בַּצֹּרֶת צָרַעַת חֲמוּרָה שֶׁהִשְׁמִידָה אֶת הָאֵזוֹר.

אֶת הפריקים שֶׁשָּׂרְדוּ (שֶׁכַּנִּרְאֶה הָיוּ חסינים מִפְּנֵי הַמַּגֵּפָה) הֶחְלַטְתִּי לָקַחְתָּ כְּלֶקַח מַמָּשִׁי לְגַבֵּי כַּמָּה רָחוֹק יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ בְּנֵי אָדָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם.

אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי

הרבה מאיתנו בהייפים רבים לאחרונה. אצלנו, אנו נרגשים מהופעתו של מורנו ורבנו, דודו פארוק עם שירו החדש "ארמני". בשאר העולם, מלבד הניצחון הגדול באירוויזיון, כולם עדיין המומים מהכאוס הביזארי של דונלד גלובר אשר אולי ידוע יותר כצ'יילדיש גמבינו. בין אם במשחק או במוזיקה, הבן אדם מראה כל פעם למה מדובר בכישרון מיוחד. אבל מאז שבוע שעבר, אף אחד עדיין לא יודע איך לעכל את הדבר הזה. וכולכם יודעים מה אני מדבר. שבוע עבר מאז גמבינו הוציא לאור שיר חדש אחרי שאמר שפורש מהמוזיקה לחלוטין. אבל This Is America הוא סטירה מצלצלת לפנים. שבוע עבר, מאז ראינו את גלובר רוקד בצורה מדהימה, עושה פרצופים מעוותים למצלמה ובעיקר, עושה בלגן אחד גדול. וזו (כמו השיר) בדיוק כמו אמריקה. אני מרגיש חובה להוציא את דבריי לגבי השיר הזה שבאיזשהו מובן כבר צבר מומנטום ויוצר דיונים רבים. דונלד גרם פה לאיזושהי רעידת אדמה ואנשים באינטרנט מתחילים להתדיין, לחלוק אחד על השני, לשאול ולתהות.

ובו בזמן, אנחנו מאוהבים בטירוף של דונלד, בפרצופים המטורפים וצעדי הריקוד שנראים כמו עגור אחוז טירוף. הכל מתאחד ל-This Is America של צ'יילדיש גמבינו. הדבר החם שהולך עכשיו. כמות הממים שנעשתה בעקבות הקליפ גדולה יותר מכמות הגרביים שלי במגירה (כאילו שיש מה להשוות), כמות סרטוני התגובות והדיונים גדלים מרגע לרגע ונותר לשאול מה הקטע??? מה יש לכולם מהמזוקן המטורף הזה? ובכן, בואו נפתח את זה ככה. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, טוענת שאין מרחב וזמן מוחלטים. אם לא ניכנס לפרטים, ניקח דוגמה ונגיד שאם אדם מסוים ייסע במהירות גבוהה ביותר בחלל, בזמן שאצלו יעבור זמן מסוים, הזמן שעבר בכדור הארץ יהיה הרבה הרבה הרבה יותר גדול. נעזוב את הפיזיקה עכשיו ונאמר שאם אותו אדם מסוים חזר לכדור הארץ, הוא יראה שלא הרבה השתנה.

לפני קצת יותר מ-50 שנה, ג'ון קולטריין הגדול הקליט את הקטע המצמרר Alabama אחד הקטעים היפים ביותר עלי אדמות, קינה לנספי אירוע הפיגוע בכנסייה לשחורים באלבמה. אי שם בסבנטיז, ג'יימס בראון נהיה זועם במיוחד מהרגיל ותיעד אמריקה שסועה וכועסת אחרי רצח מרטין לותר קינג בFאנק אנרגטי מלא אש. בניינטיז, דיוויד בואי דיבר על הפחד שלו מאמריקאים ודונלד גלובר ב-2018, מצדיק בדיוק את הפחד של זיקית הרוק נ רול. במשך שנים, אמנים תיעדו את אמריקה וביקרו אותה על הרבה דברים. אם קיפוח השחורים, או תרבות הזבל האמריקאית והשחיתות הפוליטית (מישהו אמר פרנק זאפה?) או כמו במילותיו של אלן גינסברג: "אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו אני כלום".

נעזוב את הניימדרופינג ונדבר על איך דונלד גלובר תפס לא רק את הכאוס של אמריקה היום, אלא דברים שאפילו חורגים מגבולה של האימפריה עצמה. בואו נתחיל במוקד ההפתעה, הקליפ. דונלד מפליא בצעדים לצלילי מקהלה אפריקאית ששרה מנגינה מסוימת באקסטזה, כשדונלד שר שכולנו רוצים לחגוג. אך לפתע מתוך שום מקום, הכאוס מתחיל. האוטופיה האפריקאית מופרת ע"י טראפ אכזרי ורומס עם בס עוצמתי, דונלד מרפרפ באדישות. וזה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מצמרר. השירים שמתעדים מצבים קשים ונשארים מרגשים, הם אלה שחפים מדרמה ענקית. לצעוק ולהתמרמר על המצב לא בדיוק גורם לשערות לסמור. זו האדישות שמלווה בהגשת הטקסט. זה העניין שזה נראה שהאמן מציג מציאות בה אנשים רגילים לחלוטין לכאוס המטורף הזה. הכאוס שחל בקניון מצביע על הצביעות של אמריקה.

בואו נתחיל בעניין שאין יותר אחד שאוהב partypooping ממני. אוהב מסיבות אין ספק. אבל אם יש רגאטון ואנשים רוקדים לדבר הזה, הייתי מת לאיזה משהו שיהרוס את המערכת וישר ישנה את המוזיקה למשהו רקיד אבל מזעזע בו זמנית. וזה This Is America, עם הקיץ יבואו כל מיני להיטים שונים. ביניהם שירי פופ לעוסים וקיטשיים. חלקם יהיו רעים, חלקם יהיו טובים. חלקם יהיו שירי טראפ כיפיים (טראפ זה כיפי וזה מצחיק לרקוד לזה, אל תנסו להוכיח אחרת). אבל כולם יגרמו לכולם לרקוד וליהנות. אבל איך אפשר לרקוד וליהנות כשבחוץ, יש אלימות אקדחים בכל רחוב באמריקה? בטח שאפשר. בזמן שהשגרה מלווה בריקודים ומסיבות, החברה שרויה בכאוס אכזרי שמתערבב באוטופיה מחויכת. דונלד רוקד בזמן שכולם רצים בחניון להוציא את גופות הקורבנות של הקליפ. מקהלת גוספל עם סאונד חי ומלא חיים יכול להיגדע מיד עם הישמע קול הM-16.

במצב הרוח המשתנה של השיר משירה אפריקאית אקסטזית פופית סאנשיינית לבין טראפ אכזרי אחוז טירוף, דונלד גלובר מצליח לתפוס את האלימות השגרתית באמריקה שגוברת יומיום, כשלקראת סוף השיר, כשאנחנו מצפים שוב לברייקדאון עוצמתי, המציאות המטורפת של הבס האימתני משתלבת בקלות עם המסיבה של תחילת השיר אחרי ראפינג קצר על הבחור שזועם על אמריקה וטוען שהיא חייבת לו הרבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. ואם שוב נחזור לדבריו של גינסברג, שביקר את אמריקה השמרנית, אפשר לומר כי היום זה: אמריקה נתתי לך הכל ועכשיו את חייבת לי. סוף השיר שמשלב את שני האלמנטים, הרגוע והמתוח, השמח והמטורף, השפוי והפרנואידי, הרגיש מול האדיש ועוד ועוד, מייצג בצורה מדהימה את אמריקה. אומה שכולה תרבות פופ של ריקודים ופאן ובו זמנית, שרויה בתוך כאוס אלים ובלתי פוסק של אנשים שמוציאים אקדח ויורים במישהו כל שתי דקות.

גינסברג. צדק בדבריו על אמריקה עד היום.

על הדרך, אני חושב ש-This Is America לא רק רלוונטי לאמריקה עצמה, אבל לשלב את המציאות המשונה הזו גם בארצנו הקטנה, עם הודעה על מתיחות כל פעם וויכוחים בין מחנות שונים. זה לא משנה אם אתה בעד או נגד הממשלה, או מי צודק היהודים או הערבים ומי יצא הרע בסיפור, כל יום בארץ הזו מלווה בשגרה משונה של טירוף שנראה כנורמה מוחלטת. וזה יכול להיות רלוונטי לרבים. זה בדיוק העניין שדונלד תפס בדיוק בשיר הגדול הזה. השיר הזה שנמשך 3 דקות אבל מרגיש כמו אלבום שלם מתומצת עד הסוף. מה שהופך שיר לגדול זו הרלוונטיות שלו לתקופה. וזה אכן אחד כזה. שנים רבות אחרי רצח קנדי, מלקולם X וקינג, לנון עדיין אלימות ניכרת באמריקה וכנראה גם בכל מקום. ואנחנו לא לחוצים. זה שגרתי לחלוטין, כל אחד כבר מורגל למציאות מטורפת. ולמרות מקצב אכזר ובס מאיים, אנחנו עדיין ממשיכים לשיר לצלילי גיטרה אקוסטית נעימה ורוקדים בחיוך בלתי פוסק, לעתים גם בריקוד מטורף.

כמו בצלילי הבסון של "פולחן האביב" הגדול של סטרווינסקי שאף אחד לא ציפה בכלל למה שעומד לבוא אחרי זה, לא ציפינו למכה הזו שצ'יילדיש גמבינו ממיט עלינו בשיר שצועק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים והרבה יותר מהעובדה מ"שיר שמתאים ל-2018 באמריקה של טראמפ". אם החברה אדישה, או אלימה הכל נכון. עד אז, אני מקווה שדונלד מקווה להפתיע אותנו בעוד דברים נוספים לזמן הקרוב. בינתיים, הוא מצליח יפה.

למה אני מתעסק בשנות התשעים?

שאלה נהדרת. כיליד תחילת שנות האלפיים, ברגע שבו המילניום החדש נפתח לפני העולם, אפשר לומר שספגתי הרבה מאוד דברים ניינטיזים. זו בכל זאת תקופה שלאט לאט התחילה לעבור אל הייחוד שלה לעומת העשור הקודם. עם הנוסטלגיה של אנשים רבים לשנות השישים-שבעים-שמונים על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם, הניינטיז מתחילים גם להפוך לאיזה מין מקום מרוחק כזה, בעיקר כשמוצרי אלקטרוניקה ורשתות חברתיות שהיו בחיתוליהן בניינטיז הפכו לנחלתו של כל טינאייג'ר. אבל אם נסכים על זה, יש דברים בניינטיז שלנצח נשארים גם אצלנו "ילדי תחילת שנות אלפיים" (מותר כן?). נכון, היו מקרים בניינטיז - להקות בנים, סרטי התבגרות אמריקאים, חברים (מצטער מעריצי הסדרה....) והצפרדע המשוגעת. אבל בחייאת, עשור שהביא את סיינפלד, ביג לבובסקי, מועדון קרב, החיים המודרניים של רוקו, בובספוג, רדיוהד, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, ערוץ הילדים המוקדם - ראוי לאזכור. נכון שלא הייתי בו, אבל וואלה מה שמגיע מגיע. כי יחד עם הדברים שאמרתי, יצאו שני אלבומים שאולי נופלים להגדרה "מוזיקה אלקטרונית", אבל כמה שזה הרבה יותר רחב מזה. ולמי פאקינג אכפת כשמדובר בשני אלבומים נהדרים שעדיין כיף לשמוע אותם והם פיצוץ מוח כששומעים אותם לראשונה?

שני ההרכבים הם מאזור בריטניה הגדולה האירופאית והקרה מה שתרם לצליל הייחודי והחורפי (אני אומר את זה בתסכול, כי עבר אצלנו "החורף"). הראשון הבריטי הוא שלישייה שצמחה מ(כמובן)קבוצה של אמנים בוהמיינים מחתרתיים עם רפרטואר ושם מאחוריהם כשהם ממשיכים בשיא ההצלחה לנסות, לאתגר את עצמם, לחדול מנוסחאות ולצאת מנצחים. בעוד בסקוטלנד שני אחים עד הוצאת האלבום, עם כמה EPs והצלחה מינורית במחתרת. האחד הוא כמובן מחוד החנית של הבריסטול יחד עם פורטיסהד הלא הם מאסיב אטאק והשני הוא בורדס אוף קנדה. מנסיכי ה-IDM. כל אחד מההרכבים יוצר במסגרת שונה לגמרי אלבומים אקלקטיים, אקסצנטריים ובעיקר - כיפיים.

אז באותו יום - 20.4.1998, באים שני האלבומים Mezzanine (למאסיב אטאק) ו-Music Has the Right to Children (לגבולות קנדה). למי שמעולם לא הייתה לו היכרות עם מוזיקה אלקטרונית, אני האדם הראשון לתת לו את שני האלבומים האלה. הגדולה בשניהם שהם פורצים גבולות ויכולים להישמע סופר אוונגרדיים-ניסיוניים. אבל הקטע הוא שהם גם כיפיים לחלוטין. כל אחד בדרך שונה. בואו ניכנס ככה אל האלבומים האלה ומה עושה אותם כל כך מיוחדים שאני יכול להרגיש שזה בסדר לצאת מההפסקה ולכתוב פוסט חדש.

נתחיל במתקפה המאסיבית שנבנתה כששלושה חבר'ה בריטיים החליטו לחבור יחדיו אחרי שנפגשו בקהילת אמנים בבריסטול בשם The Wild Bunch. שני די ג'ייז - אנדי וואולס המוכר בכינויו Mushroom, גרנט מרשל הידוע כדאדי ג'י וראפר/אמן גרפיטי בשם רוברט דל נ'גה (aka 3D) מחליטים לחבור יחד והופכים להיות מהאטרקציות של המועדונים בבריסטול. החבר'ה שגדלו בטריטוריות שונות של סוגי מוזיקה מגוונים והתמחו בסימפולים ומניפולציות סאונד למיניהם שהביאו לצליל הייחודי שבעצם הגדיר את הסצנה של בריסטול - טריפ הופ, יצאו עם שני אלבומים, שהביאו אותם להכרה מחוץ לבריסטול והראו כי וואלה יש פה משהו. Blue Lines ו-Protection הביאו את השלישייה לתודעה עם שירים נהדרים שחלקם עם שיתופי פעולה עם זמרות שונות. וכרגיל, כמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם התחילו לעזוב את נוסחת הטריפ הופ הידועה שייחדה אותם. הם התחילו ליצור חומרים שיחד עם האווירה האפלולית עם תופים מעומעמים, יש גם גיטרות רוקיסטיות רועשות, מקצבי היפ הופ נוקשים ומדי פעם גם הפוגות לדאב.



וכמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם נכנסים לחילוקי דעות עם ההצלחה שבאה. כדי להוסיף לכיף שבעניין, האלבום שהיה אמור לצאת למען האמת שנה לפני כן (מה שהיה הורס לגמרי את הקונספט של הפוסט) התעכב ו-3D ישב באולפן מתוסכל, כשלדבריו, הוא יוצר כמה טרקים מסוימים ובסוף זורק אותם כשהוא נכנס לפאניקה ומתחיל מחדש. אני מוצא קצת דמיון עם האלבום הזה והרקע שלו עם האלבום הלבן של הביטלס ואולי גם Strangeways, Here We Come של הסמית'ס (שלא במפתיע, הושפע מהאלבום של הביטלס). ולמה? טוב כאמור, העניין של מאחורי הקלעים ששלושת ההרכבים נכנסו למצב של מתחים וריבים תמידיים כשמגלים שהחברים הטובים בתחילת הדרך, מתחילים להתווכח לגבי כיוונים שונים. אבל יותר חשוב, מדובר באלבומים אקלקטיים. הביטלס הרשו לעצמם ללכת עד הסוף עם התנסויות כשנראה כבר שהאולפן היה נתון לשליטתם ויצרו בעקבות זאת אלבום כפול שיכל להספיק לקריירות של אמנים שונים מז'אנרים שונים.

כנ"ל לגבי הסמית'ס כשג'וני מאר מתחיל לדחוף רחוק יותר מהנישה של הג'אנגל פופ המנצ'סטרי שאפיין את הגאנג של מאר, מוריסי ושות'. וכנ"ל לגבי מאסיב אטאק שלקחו את ההשפעות המעניינות האלה, ושמרו אותם בתוך המעטפת הטריפ הופית, אפלה, עתידנית, די מיזנתרופית הייתי אומר. יאללה די לזרוק מושגים. וזה מה שאני הכי אוהב. האלבומים המבולגנים האלה שיש להם פרצופים רבים ומתפזרים למקומות שונים. רגע אחד אתה פה, אחרי זה אתה נזרק לשם. ומאסיב אטאק עשו את זה מדהים בסגנון הייחודי להם ועוד במסגרת של כלים לא חיים עם קלידים וסמפלרים, החבר'ה התפרעו עד כדי כך שהרשו לעצמם לטוס הרחק מבריסטול אל אזור הבלקניים. והאקלקטיות מומחשת ברצף שירים מנצח. 4 השירים שפותחים את האלבום, אחד אחד בתורו פשוט מפציץ ומפתיע אותך, מרגש אותך, מזיז אותך מבחינות שונות. בחיי שהאלבום הזה יכל לעמוד בזכות עצמו עם הארבעה האלה - Angel, Risingson, Teardrop ו-Inertia Creeps.

כשהאלבום נפתח במקצב הטריפ הופי האפל, אתה עדיין לא מצפה למה שהולך לבוא. מי שהכיר את מאסיב אטאק בזמנו, יכל לחשוב שאולי מדובר בעוד אלבום טריפ הופ קלאסי עמוס השפעות פיוז'ן וג'אז עם סימפולים למיניהם. אבל Angel זה כבר סיפור אחר. מתקפת רוק אלקטרוני אפל וחסר רחמים. בשורה הסופר קליטה "you are my angel" שמושרת בכזו סליזיות אפלה שכזו, יש אפקטים מבצבצים, אווירה אפלה שמתפתחת בקרשנדו עד לשיא. פתיחה עם ביצים שפותחת את האלבום ללא רחמים עם גיטרה שעד אז, לא הייתה נהוגה להופיע בצליל הבריסטולי המאופק של החבר'ה. מי שלא ציפה למצוא אנרגיות מטורפות, שיחשוב שוב. אבל הקטע אחריו Risingson, אוי אלוהים יודע כמה זמן בחושך הם היו כדי לייצר קטע כזה אלגנטי, אפל, עתידני ואפילו די מפחיד.

הכל עובד בקטע הזה, הדיבור האדיש והמיזנתרופי, הכניסה למעין פזמון "dream on" שהחבר'ה שרים כמו מלאכים בשמיים אפלים ואווירת האמביינט שתורמת לעניין המסתורי. בואו לא נשכח גם את הגיטרה השטנית שמתפתלת בתגבור אפקטים שגורם לכל העסק להיות יותר מטריד. כל מילה תהיה מיותרת ומספיק לי שאני אפנה אתכם ללינק כדי שתקשיבו למה שהולך פה. לא האמנתי שאפשר ליצור אווירה סופר אפלה ממה שיש ב-Risingson - האהוב עליי מבין הרביעייה והיחיד ממנה שלא יצא כסינגל, ואולי יש סיבה....

אבל אל חשש, מאזינים יקרים. מאסיב אטאק מתחשבים בכם ובאים להרגיע אתכם וללטף אתכם ברוך בתוך הגשם הקר והסוער עם Teardrop. כנראה הקטע המפורסם ביותר באלבום. על סולם לה מאז'ורי ובמספר אקורדים, יוצרים החבר'ס שיר יפיפה ונוגה. הסיבה? גברת אליזבת פרייז'ר. אקס קוקטו טווינס, היא מלטפת בקולה הנוגה ומביאה איזה משהו יפיפה לתוך התערובת הזו של המתקיפים המאסיביים. שוב, לא יכול להגיד הרבה מלבד העובדה שהשיר הזה הוא פשוט יופי טהור.

והשיר האחרון ברביעייה הפותחת, Inertia Creeps הוא ההפתעה הגדולה של האלבום. שילוב של האלקטרוניקה האפלה בתוך מקצבים אנדלוסיים. כל העסק נהיה אקסטזי יותר ואפשר להגיד שפה השיא הגדול של האלבום הגיע. הפלורליזם המוזיקלי של הדיסק משתקף ברביעייה המנצחת הזו. ונכון שיש שם עוד שירים נהדרים עם מקצבים שבורים ומפחידים, גיטרות פאנק מלוכלכות או סימפולים מדהימים כבדרך כלל, אלה ארבעת השירים הפותחים שמייצגים הכי טוב את הבוידעם של מאסיב אטאק.

אחרי האלבום הזה כאמור עם כל הריבים, עזב Mushroom את ההרכב. למרות שהיו אלבומים טובים אחרי, נראה שמאסיב אטאק מעולם לא הצליחה שוב כמו עם Mezzanine שהציב אותה סופית במפה והפך אותה לענקית. אנשים אומרים שאלבומים אקלקטיים מאבדים את הפוקוס בגלל הרצון להיות בכל הרבה מקומות. אבל הנה לכם אלבום עשיר בסגנונות וצבעים שונים הופך להיות לידוע ביותר של מאסיב אטאק שבצדק. מוזיקה מאתגרת יש שם, אבל גם יפה, מרגשת וכיפית. נעזוב את מאסיב אטאק עכשיו ונגיע אל שני אחים מוכשרים מסקוטלנד שכבר מגיל 10 התעניינו בצלילים כשהקליטו על רשמקול וסימפלו קטעים מסוימים.

ב-1995, שני האחים מייקל ומרקוס אוין (אין לי מושג אם רשמתי את זה נכון) סנדיסון מקימים את Boards of Canada ופועלים גם הם בתוך קבוצת מוזיקאים בשם Hexagon Sun. הם מוציאים כמה מיני אלבומים שמי ששומע אותם הם בעיקר חברים ולייבלים. ואז, אחת מקלטות הדמו הגיעו לידיו של שון בות'. איש אוטקר מצמדי האלקטרוניקה הניסיונית הקיצוניים ביותר (גם לאוטקר מגיע פוסט מתישהו). עד 1998, בתקופה של 3 שנים, מקליטים צמד האחים את מה שירכיב את ה-אלבום Music Has the Right to Children. סקרצ'ינג, סימפולים, קלידים, מכונת תופים. הכל הוכנס לכל המסיבה הזו כשנוצר אחד האלבומים הכי מדהימים אי פעם. הרפטטיביות, המקצבים שמניעים את הראש לצד הפקת האמביינט המינימליסטית, המנגינות הקליטות שמשמות כמעט איזה מין "תירוץ" למקצבים.



אם תשאלו אותי, בריאן אינו עמל על יצירת האמביינט רק כדי שבסוף 20 שנה אחרי שעשה את זה, יבואו שני אחים סקוטים ויעשו אלבום אחד זורם, מעניין, אבל קליט שלא משנה אם מרוכזים בו או אם הוא משמש לרקע, הוא פשוט עושה את העבודה. Music Has the Right to Children הוא יצירה מושלמת. תגידו מה שתגידו - אלקטרוני, IDM, פסיכדליה, אמביינט, לא אכפת לי. זה אלבום מושלם. הכל עובד שם. ואני אמנם חושב על זה עדיין, אבל סיכוי גדול שאת האלבום הזה הייתי לוקח לאי בודד (יחד עם מערכת שמע כמובן בתקווה שיש נקודת חשמל...). מאז הצמד המשיך ליצור דברים טובים, אבל כמו האלבום הזה לא היה ולא יהיה. צריך הרבה דמיון, הרבה יצירתיות והרבה רוח ילדותית כדי ליצור דבר כזה. זה לא הטירוף של אפקס טווין או אוטקר. זו יצירה מדדטיבית לפרקים, מרגיעה אבל לא מרדימה. היא דורשת שיקשיבו לה, בדיוק כמו ששם האלבום דורש וזה נכון לגמרי. כי המוזיקה צריכה את הילדים שיצרו אותה. היא לא יכולה להיות מוגבלת ולהיות מחושבת מדי. היא צריכה ילדים נצחיים כמו האחים סנדיסון שיוצרים אווירה ייחודית שמספיק שאדבר כי אני חושב שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.

אז הנה 20 שנה, שנות התשעים, שני הרכבים, מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. מקווה שנהניתם ילדים, מקווה שהיה חג טוב. תודה לכם, תודה למאסיב ולבורדס על המוזיקה הנהדרת ונשתמע.

Hits by Varèse

הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.



אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.



כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.



תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.





טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.

כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.

רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.




Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.

מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.

ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.

מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.

וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!