הסרט ההוא של וודי אלן, שעשיתי פרפרזה על הכותרת שלו, תיאר את מערכת היחסים המורכבת והמשונה של אלווי סינגר (וודי אלן) לבין אנני (דיאן קיטון). לא חושב שצריך להגיד שמדובר באחד הסרטים הכי גדולים שיצאו אי פעם, כי זה ידוע. בכל מקרה, מלבד הצחוקים, ההפתעות שהופכות את הסרט הזה לכל כך גדול מהחיים (זהירות יכול להיות שמדובר בספוילרים), אפשר גם לשים לב לעובדה שאהבה היא לא דבר פשוט. האמת, מלאה בכל כך הרבה תהפוכות ודרמות מאשר כל הסיפורי סינדרלה שמאכילים אותנו. אפשר לראות את זה כשאנני עוברת תהליך של שינוי באישיות, מהחמודה שאלווי מצא חן בעיניה שנתפסה כמעין חסרת עומק אל אישה דעתנית, הרבה יותר חכמה מבעבר ופחות תלותית. זה גרם לקשיים ביחסים בין אלווי ואנני עד הפרידה. אז למה אני בעצם משווה את זה לג'וני מיטשל? אז בואו נתחיל, את מיטשל אני גם הכרתי כמו 99% מאוכלוסיית העולם עם Blue. אחד האלבומים הסופר אישיים ונוגים שקיימים. אני אודה אני מעריך ואוהב את האלבום, אבל לא נפלתי או סוקרנתי. זה היה יפיפה. אבל זו לא הייתה הנוגות היפיפיה ששבתה אותי אצל חבר'ה כמו לאונרד כהן, ניק דרייק או טים באקלי.
את Blue ואת התקופה המוקדמת של הפולק הפשוט והנוגה של נערה עם אקוסטית וקול יפיפה, אני יכול לחשוב כמו אנני המוקדמת. אני אוהב את זה, אבל זה לא מספיק. האמת, יכול להיות שוודי רצה בכוונה להראות איך רמת ההנאה של השניים יורדת, ככל שהזמן עובר ויש שינוי באישיות של אנני. אצלי זה להפך, אני יותר ויותר מתאהב בדברים של מיטשל, כשהיא התקדמה יותר ויותר והמוזיקה שלה נכנסה למקומות עמוקים יותר, ניסיוניים יותר. נראה לי יצאתי מספיק דברן שטותי מהפסקאות האלה. ובואו נעמיק בזה עוד יותר. אז למה אני עושה את ההשוואה הזו? כי היום אני רוצה לדבר על אלבום של ג'וני שאני מאוד אוהב. מדובר באחד האלבומים הכי אנדרייטד בקטלוג שלה, ואחד האלבומים הכי אנדרייטד בכל הזמנים. אבל בשמיעה הראשונה, ישר התאהבתי בו. כן. ממש ככה. יש כמה אלבומים שהתאהבתי בהם כמו Trout Mask Replica או Pink Moon. אבל פה, זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה. מדובר במעין כבשה שחורה, אפילו בתקופת הג'אז פולק של מיטשל (שכמעט והתפתיתי להקדיש פוסט שלם לתקופה הזו, עד שהבנתי שאני אוהב את האלבום הזה יותר מדי) וזה האלבום עם השם המאוד מובן, Don Juan's Reckless Daughter מ-1977.
זה אלבום מאוד משונה ומוזר. הוא מעורר הרבה יותר שאלות מתשובות. הוא משדר מצב רוח הרבה יותר שונה מהדברים האחרים של ג'וני. אם Song for a Seagull שפתח את הקריירה של מיטשל היה מאוד אופטימי ויפיפה, ו-Blue הציג סינגר סונגרייטרית מאוד שברירית, אז בתקופת הג'אז זה התחיל להשתנות. זה התחיל מהאלבום הראשון של התקופה הזו ששמעתי, The Hissing of Summer Lawns, מדהים, מזכיר יותר יום טיפוסי בניו יורק, מזכיר לי כשהייתי בא עם אמא לימי עבודה כשהייתי באזור גיל 8 בימי חורף קרים ורעננים. זה פולק יותר עירוני, פחות הסטראוטיפ של נוף טבע ירוק ופסטורלי, ויותר תחושה של טיול לאור יום מעונן בעיר. Don Juan היה גם כזה, אבל הוא אפילו הלך לעוד מקומות שונים ומשונים שקשה להבין איך הגענו מכאן לשם. מאותו יום מעונן בעיר אל האומות הראשונות של קנדה, משם ישר אל אפריקה הקצבית ובסוף לאותה תחושה פסטורלית נוגה שמסיימת את הכל בטעם טוב.
היסטוריה קצרה: מיטשל כבר הספיקה לעשות כמה דברים בתקופה הזו של 1975-1977: הוציאה שני אלבומים שספגו חזק את השפעות הג'אז: Hissing ו-Hejira, התמכרה להרואין, שיתפה פעולה עם הליגה של הגדולים מסצנת הפיוז'ן. חלק גדול מWeather Report ניגן איתה: וויין שורטר וג'אקו פאסטוריוס לקחו חלק מרכזי באלבומים האלה. וככה לאט לאט, אחרי ארבעה אלבומים, החוזה עם הלייבל Asylum, שם הרשתה לעצמה להיות יותר חופשיה מוזיקלית עמד להסתיים. אז לסיום בטעם טוב, הלכה מיטשל על הכל. Don Juan היה מעין פרידה מהלייבל, ושמה מיטשל הרשתה לעצמה להיות עוד יותר חופשיה. ובאמת, יש משהו מושלם באלבום הזה. המושלמות הזו שאני אוהב בהרבה אלבומים: וזו החוסר שלמות. זה לא אלבום עקבי. ממש ממש לא. זה אלבום כפול שמתחיל באלתורים וכיווני גיטרות, אקלקטי מאוד שמתחיל עם התערובת היפה הזו של פולק וג'אז ומשם לאקסטזה של קצב מתמשך מאפריקה. בזמנו, האלבום זכה להרבה מאוד ביקורות מעורבות. לא הרבה מחמיאות. קשה היה לאנשים להבין שהבלונדינית היפה עם שמלת קיץ, רצתה להתקדם הלאה ועכשיו היא יותר בוגרת. אבל ככל שהיא יותר התבגרה, ההרפתקנות שלה גברה.
מה הולך ג'וני?
גם היום, למרות שיש לאלבום הזה יותר הערכה, הוא איכשהו עדיין נדחק בין השוליים. גם היום, לא הרבה אנשים ישימו אותו כאחד הפייבוריטים שלהם. אבל יש אחת, יכול להיות שאתם מכירים, ביורק קוראים לה, שמה את האלבום הזה כאחד האהובים עליה בכל הזמנים. זה מאוד ביורקי לשים את אחד האלבומים הכי אנדרייטד של אחת המוזיקאיות הכי גדולות ומוערכות שיש (בכל מקרה, היא שמה גם את Drukqs של אפקס טווין). אבל ביורק, מי שהביאה את השוליים למיינסטרים זיהתה את הקסם של האלבום הזה. למרות שגם היום, מדובר במפלצת בסטנדרטים של מיטשל, ושל אלבומי פולק בכללי, יש פה רגעים יפים ומדהימים שפשוט עושים תחושה בבטן. בואו נתחיל מהעובדה שהבן אדם המרכזי שעושה את האלבום הזה לא פחות ממיטשל, הוא פאסטוריוס. נכון, קריירת הסולו שלו, Weather Report, אבל אני באמת חושב שהנגינה שלו באלבום הזה היא מההישגים שלו. והסאונד אוח הסאונד המושלם הזה של הפרטלס בס. פשוט תשמעו את הפתיח Cotton Avenue שיש לו את הליין הכל כך קול של פאסטוריוס כשהוא מחליק על הבס.
ככה משדרת קוטון אנחנו עוברים בין מקומות שונים. שיר כמו Talk to Me לא יכול שלא להעלות חיוך, שמלבד הלחן הכיף והקול הנוגה של מיטשל כמו פעם, היא פתאום לוקחת לכיוונים קומיים, הכל כדי שהגבר שלה ידבר איתה, היא אפילו הולכת רחוק כשהיא אומרת: "נוכל לדבר על ישו או היטלר". וואו. מאיזה סינגר סונגרייטר שמעתם דבר כזה. זו מעין נואשות אבל יש הרבה קלילות וכיף בסיפור. אבל אולי, כנראה השיא של האלבום הזה, נמצא בצד השני, שם מיטשל הלכה עם האקספרימנטליות עד הסוף: Paprika Plains. אחד הדברים היותר מעניינים ששמעתי. יצירה של 16 דקות, שמיטשל מדברת על תסכולם של אנשי האומות של קנדה. מיטשל מתחברת לשורשים של מולדתה, נוגעת בנושאים של חוסר תקווה, אלכוהוליזם. היא שרה דרך קולו של אדם מאותה קבוצה, אבל לאט לאט אותו אדם, גולש מהתסכול לתחושה חלומית משונה, זכרונות ילדות ופצצת אטום. משונה, אבל מסקרן. וגם המוזיקה מסקרנת. מיטשל מנגנת על הפסנתר ושרה יחד עם תזמורת שמגבה אותה. אבל זה נדמה שהיא לא מנגנת לחן ברור. היא מאלתרת על הפסנתר. זה ספונטני, זה לא צפוי, אי אפשר לדעת איך זה יסתיים, ואני אוהב את זה. התזמורת גם לוקחת למקומות יפים ושונים, ובאיזשהו רגע, הג'אזיסטים מצטרפים. זה הרגע שהצביע על מיטשל כגאון. אני כל כך אוהב את התחושה הזו שלא בדיוק יודעים לאן הולכים, אבל מיטשל מובילה בביטחון.
אנחנו נכנסים עוד יותר הארדקור, כשמיטשל מובילה ונותנת את הבמה לכל החבר'ה באולפן בצמד הקטעים The Tenth World ו-Dreamland ששמה עזבנו לגמרי את המערב. כל החבר'ה עוברים לכלי הקשה. שומעים שהם נהנו באולפן, שומעים שהיה כיף. והכיף הזה עובר גם אלינו. הרגע הזה שקנדה נפגשה עם אפריקה. ב-Dreamland, אחד השירים שכן הפכו לחובה למעריצי מיטשל, ג'וני שרה יחד עם מלכת הFאנק, צ'אקה קאן שחוזרת למקורות ושרה צ'אנטים אפריקאיים סופר אותנטיים. הקיצר, חגיגה. אי אפשר לעבור על הכמעט שעה של האלבום המדהים הזה. זה הישג חד פעמי מדהים בקריירה של מיטשל, אפילו בתקופת הג'אז שלה, היא לא הגיעה לדבר כזה. אלבום שישר תפס אותי על השמיעה הראשונה ובקלות הופך לאחד מהפייבוריטים שלי. אולי אני היפסטר, אולי אני אליטיסט, אבל דבר אחד בטוח: העטיפה גאונית. לא תשמעו אלבום עם עטיפה שהזמרת היוצרת שלו מצולמת בפוטומונטאז' כשבאחת מהדמויות, היא מוצגת כהיפסטר אפרו אמריקאי? וואלה, מתאים לה באופן מדהים. מיטשל קראה לו האלטר אגו שלה. קוראים לו אר נובו. אולי פחות אייקוני משאר הדמויות. אבל כן. אר נובו הוא מה שזיגי היה לבואי או מה שנאדיר היה להאמיל. כל אחד מהם ייצג סגנון מסוים. אם זיגי היה הסמל של בואי לגלאם, ונאדיר היה הסמל של האמיל לפאנק, אז אר נובו היה הסמל של מיטשל לפולק ג'אז האקספרימנטלי שלה. לא מדובר באלבום סופר קשה ובלתי שמיע. זו בכל זאת אותה אחת שכתבה את Little Green.
מה שכן, הוא יותר הרפתקני. הוא הפתעה לכל מי שחושב בראש על יפיפיה בשמלת קיץ שכתבה שירים נוגים וסופר אישיים כשעולה השם ג'וני מיטשל. זה אלבום הרפתקני, כיפי, מעניין, מסקרן. ועוד ועוד תיאורים שלא באמת עוזרים עד ששומעים את זה באמת. כן, הוא מאוד משונה ולא בדיוק מחזיר אתכם עם תשובות, קצת כמו השם שלו. האם מיטשל מתייחסת לעצמה כבת של זקן השבט החכם מהספר של קסטנדה? מי יודע? זה חלק מהמסתוריות של האלבום. כן. ממש אנדרדוגי האלבום הזה. סופר סטארית כמו מיטשל הלכה יותר רחוק מעמיתיה, כמו שטים באקלי בסוף שילב ג'אז ואוונגרד במוזיקה שלו, או דילן שעבר בסוף לרוק נ רול חשמלי, מיטשל עשתה את הביג וואו שלה. על הדרך השפיעה על חבר'ה שקשה אולי לתאר שתשפיע עליהם. אבל זה היופי של מיטשל לחצות עולמות ויבשות כמו האלבום הזה. אותו אלבום, גרם לאחד, צ'ארלס מינגוס, לטלפן לזמרת הקנדית המפורסמת, כדי לעבוד איתה על פרויקט, שהפך לאחרון שלו. הבת של דון חואן הרשימה אותו, אבל זה סיפור אחר שיבוא בפוסט הבא בנושא על ג'וני.
תודה לכם שהייתם בכל מקרה, תודה לג'וני ומאחלים לה המשך חיים ארוכים. בשנים האחרונות, הבריאות שלה התדרדרה, ומאז שפרשה סופית ב-2007, לא נראה שנראתה בציבור. בין אם קאמבק או לא, רק שתהיה בריאה.
