סה"כ צפיות בדף

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

The Beatles - Sgt. Pepper's Lonely Hearts Band


1 ביוני, 1967. היום שבו המוזיקה הפופולרית השתנתה לנצח... מה כבר לא נאמר על סרג'נט פפר? זה מרגיש שאמרו עליו הכל. הוא מהפכני בקשר לכל דבר: כתיבה, הלחנה, הקלטה, עיצוב עטיפה, הפקה ומה לא? הביטלס הגיעו כנראה לשיא האמנותי שלהם. המגנום אופוס. האלבום שהשפיע על דורות של מוזיקאים, ועדיין ממשיך להשפיע גם היום. יצירת המופת הזו שינתה את הכל. מאז, שום אלבום רוק כבר לא היה נשמע אותו דבר. המוזיקה הפופולרית פסקה מלהיות כבידור, ולקחה מה שלבים קדימה אל מוזיקה אמנותית של ממש. כל זה תודות לארבעת המופלאים.

בראשית

אז איפה זה התחיל? מאיפה זה בא? כיצד הרביעייה הנערצת ביותר בעולם הגיעה לרעיון החדשני הזה? אנו חוזרים אחורה לשנת 1966, כשהאלבום Revolver יצא וגם הוא סימן סאונד מהפכני חדש, שהביא לעליית הפסיכדליה. הניסויים באולפן, והדחף לפרוץ גבולות, הוביל את הביטלס למסקנה כי הם חייבים להפסיק להופיע. נמאס להם כבר לברוח מנערות צווחניות, נמאס להם לנסוע כל הזמן ממקום למקום ולנגן כל הזמן את אותם חומרים. ובעיקר, אחרי תקריות רבות כמו ההודעה שאיימה כי אסור להם להגיע לטוקיו, או הזעם בפיליפינים אחרי שלא הצליחו להגיע למסיבה של אשת הנשיא. לחבר'ה היה נמאס מלהיות הביטלס. הם כבר לא היו נערים, הם היו גברים. הם ראו את עצמם כאמנים ולא כבדרנים.

בקיץ 1966, הם הכריזו כי הם מפסיקים להופיע. עכשיו אפשר לעבוד. אבל כתוצאה מהמון הופעות שנראו אינסופיות, החליטו החבר'ה לקחת קצת חופשה. כשחזרו לאנגליה, לקחו החבר'ה 6 שבועות חופש, כשכל אחד פונה לדרכו. לנון היה בצילומים לסרט, "כיצד ניצחתי במלחמה", ובין היתר פגש את מאור עיניו העתידי, יוקו אונו. מקרטני לא חדל מלעבוד ויחד עם חבר מהעבודה המפיק האגדי ג'ורג' מרטין, יצרו השניים פסקול לסרט The Family Way. האריסון נסע להודו, שתשפיע עליו רבות מאז, כדי ללמוד סיטאר אצל המאסטר, ראווי שאנקאר. רינגו ההורה הצעיר, בילה יותר זמן עם אשתו מורין ובנו זאק.

באותה תקופה, העולם השתנה. אנגליה כבר נכנסה לתוך אותה תקופה קסומה ונדירה של שנות השישים העליזות. היפים היו בכל מקום, לונדון הפכה למרכז תרבותי ותוסס, הפסיכדליה הייתה בעיצומה במערב. חברי הלהקה החלו להיפתח. הם שמעו כל סגנון מוזיקלי. פסיכדליה, מוזיקה קלאסית, מוזיקה הודית ואוונגרד אלקטרוני חדשני.

שני אלבומים השפיעו במיוחד על המוחות הקודחים, במהלך היצירה. Pet Sounds המופתי של הביץ' בויז, יצא באותה תקופה, וכבר הוכתר כיצירת מופת. מנהיג הלהקה, בריאן וילסון, היה נחוש לשלמות אמנותית בכל מחיר, בעיקר אחרי ששמע את Rubber Soul של הביטלס, ורצה להגיב באלבומו שלו. הביטלס מאוד אהבו את מה שיצרו חבריהם באמריקה, אבל לאחר מכן, התגובה של הביטלס הטריפה את וילסון.

אלבום נוסף שהשפיע במיוחד, היה Freak Out! של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. אחד מהאלבומים הכפולים הראשונים אי פעם, היה תבשיל מוזר של רוק אנד רול, אוונגרד, דו וופ משנות החמישים, והמון הומור משונה. האלבום עצמו שהיה חדשני לתקופה, היה אחד מההשפעות העיקריות של הביטלס, כשמקרטניכינה את סרג'נט פפר כ-Freak Out שלהם. לבסוף, זאפה יגיב לסרג'נט פפר ולכל גל ההיפים בפארודיה.

עבודה

ההקלטות החלו ב-24 בנובמבר 1966, ונמשכו בעבודה מפרכת של כמעט שנה. באולפני אבי רוד, החלו החברים את העבודה עם שלושה שירים. When I'm Sixty Four, Strawberry Fields Forever, Penny Lane. בעקבות הלחץ המתמיד מבריאן אפשטיין לסינגל חדש שיגיע לראש המצעדים, הרביעייה ומרטין החליטו להוציא לרדיו שני שירים של לנון ומקרטני מחוויות ילדותיהם: שדות התות, ושדרת פני. שניהם נכשלו במצעדים. דבר בלתי רגיל לחלוטין לארבעת המופלאים שכל מה שנגעו בו, הפך לזהב. התקשורת הייתה בהלם. הוחלט שלא לכלול את השניים. מרטין לאחר מכן הגדיר זאת כטעות הגדולה בחייו המקצועיים, אבל לא נורא הם ימצאו את עצמם באלבום הבא והנפלא לא פחות, Magical Mystery Tour.

שני השירים הללו, הם לא היחידים שלא מצאו את דרכם לבסוף באלבום. שני קטעים נוספים, Only a Northen Song גם הוא הושמט מהאלבום, ומצא את עצמו לבסוף בפסקול בסרט האנימציה, "צוללת צהובה". אחד הקטעים המעניינים של הביטלס שהושמטו מן האלבום, ומעולם לא יצאו לאור, הוא Carnival of Light. קטע אוונגרד ארוך במיוחד, שנוצר בהשפעת שני היוצרים המרכזיים מאמני אוונגרד כמו אדגר וארז, קרליינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. הקטע לבסוף גם הוא הושמט, ותכנון להוסיפו לפרויקט האנתולוגיה משנות התשעים שחשף הקלטות נדירות של הלהקה, נשלל בידי ג'ורג' האריסון שלא אהב את הכיוון של חבריו. יום יבוא והקטע יצא לאור, אני מקווה.

במהלך התקופה הארוכה (129 ימים) בה עבדו חברי הלהקה על האלבום, נוכחתו של מקרטני כמוביל הפרויקט, התגלתה יותר ויותר. רוב הזמן, זה היה הבסיסט/סולן שכיוון לחזון הכללי של התקליט, למרות מעורבות משאר החבר'ה. לבסוף, בעזרת המון דמיון וכיוון למטרה, קצת עזרה מחברים (מרטין על ההפקה ג'ף אמריק על הסאונד), מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים, המון סמים, והמון המון כסף (מן הסתם זה היה אלבום יקר להפקה), יצרו ארבעת המופלאים את אחת מהיצירות הגדולות ביותר בתולדות האנושות...



שירי האלבום

נובמבר 1966, לפני הקלטת האלבום, שוחח מקרטני עם מנהל ההופעות של הלהקה מל אוונס במהלך חזרה לאנגליה מקניה, על רעיון שיהווה את הבסיס לכל היצירה. הם החלו לדבר על הרעיון של להקה בדיונית שתבצע מין מופע מיוחד. כששאל אוונס את מקרטני מה אלה סימוני ה-S ו-P שמופיעים במלחיות שבארוחות הטיסה שלהם. מקרטני הסביר לו שאלה מלח ופלפל. בעקבות זאת, למקרטני התגבש הרעיון על תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. מדהים איך יצירת מופת מתחילה. למקרטני היה הרעיון שבאלבום לא ינגנו הביטלס, אלא כלהקה דמיונית הנושאת את השם הכה ארוך. וכך בצלילי התארגנות למופע, פותחת הלהקה בפתיח מצוין, שמכין אותנו למה שהולך לבוא ב-39 דקות הבאות. מקרטני מציג את הלהקה, בשיר הארד רוק מגניב ומצוין, שבין השאר, כולל הפתעות כמו תרועות חצוצרה המציגות את הלהקה של סרג'נט פפר. הביטלס הגשימו את המטרה, ובעצם יצרו מין אלבום קונספט. הרעיון סביב האלבום של לנגן לא כ"ביטלס", נותן לאלבום למרות שאין לו נושא משותף, מין סוג של אלבום קונספט, לפני שהמושג היה בשיאו. מדובר כאן בפתיח נפלא לאלבום מושלם, שמיד לאחריו, אנו עוברים לשיר הבא, ובו מציג ההרכב את אחד מחבריו - בילי שירס.

מר שירס הוא כמובן, מר סטאר, והוא מגיע בשיר נפלא שהשיג לעצמו שם עם הקאבר המפורסם של ג'ו קוקר. השיר With a Little Help from My Friends שלנון ומקרטני כתבו במיוחד בשביל המתופף. אחד הרגעים הטובים בשיר, הוא הדיאלוג שסטאר מנהל עם חבריו לנון ומקרטני בשירה, כשהם שואלים והוא עונה. כמובן שלא נשכח את הפזמון הקליט במיוחד, שיכול לעשות טוב למאזין בכל רגע. ואז מגיע אחד הסמלים המובהקים של התקופה...

בצלילי אורגן מרחף, נכנס לנון באחד משיריו היפים והחולמניים ביותר. מהידועים שבפסיכדליה, Lucy in the Sky with Diamonds. מקרטני ניגן אורגן Lowrey וכך יצר את הצליל המיוחד והחלומי שמנגן את המלודיה. האריסון ניגן כאן בטמבורה (כלי הודי שיופיע עוד הרבה לאורך האלבום), וגיטרה חשמלית שעברה דרך מגבר לזלי. היופי שבשיר הזה, וואו. המילים הסוריאליסטיות והכל כך לא מן העולם הזה, לצד המוזיקה המרחפת והמחוץ לאטמוספרה, יחד עם פזמון קליט השגור בפיהם של ילדי הפרחים. אחד הדברים הגאוניים בשיר הזה, זה שלפני הפזמון, מתנגנים רק שני תווים, ככה הביטלס הצליחו במשימה של שילוב בין פשטות למורכבות. כשהשיר יצא, הוא גרם לשערורייה קטנה, כשחשבו כי השיר מחביא בתוכו מסרים לשימוש ב-LSD. עכשיו אם מסתכלים על זה: Lucy in the Sky with Diamonds, אבל השיר בא במקור מציור שבנו של לנון ג'וליאן, צייר. ה-BBC לא השתכנע והשיר הוחרם לזמן מה. בדיעבד, לנון אמר כי העיבוד לדעתו לא היה לסיפוקו, בטענה שהוא היה כל כך לחוץ שלא יכל לשיר. כמה שנים אחר כך, ב-1974, לנון ישתף פעולה עם אלטון ג'ון שעשה קאבר לשיר.


כך נראה ציורו של ג'וליאן שהראה לאביו

השיר הבא, Getting Better, הוא שתי דקות של אופטימיות פסיכדלית כיאה לתקופה, עם שיר ממש טוב וקליט, שהגיטרה מנגנת בו אקורד אחד(!). מקרטני כתב שיר על כמה חייו הולכים ומשתפרים, כהשראה ממשפט שאמר ג'ימי ניקול, המתופף שהחליף את רינגו בסיבוב ההופעות ב-1964, כשזה האחרון היה חולה. כשמקרטני שאל את ניקול איך מרגיש הוא ענה לו: "It's getting better". אחת מהשורות בשיר מתייחסת ללנון עצמו: "i used to be cruel to my woman". הביטל הודה בראיון אחרי הפירוק, כי השורה אכן עליו, אחרי שהכה את סינתיה פעם אחת כיוון שלא יכל לבטא את עצמו. באותה תקופה, לנון היה מנותק ממשפחתו, מה שיביא לפרידה של השניים ולמערכת היחסים שלו עם יוקו.

לאחר מכן, בא Fixing a Hole, גם הוא שיר גאוני ונפלא שלמרות מורכבותו, הוא פשוט במבנהו. זהו שיר רוק עם מאפייני בארוק, הודות למפיקם המוכשר מרטין, שתרם נגינת צ'מבלו לשיר. מקרטני סיפר כי כתב את השיר כתוצאה מחוויות בהם ראה ממעריצי הלהקה מסתובבים ליד ביתו. זהו אחד השירים היחידים של הלהקה שלא הוקלטו באבי רוד, אלא באולפנים אחרים ושמם Regent Studios. בפזמון, נעשית טכניקת האוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת), שבהחלט נותן לשיר את סממניו הידועים, ושוב מסמן כיוון מהפכני בהקלטות אצל הביטלס. לא נשכח כמובן גם את סולו הגיטרה של האריסון.

השיר הבא, הוא לדעתי ולדעת הרבים, אחד היפים ביותר שנעשו בקטלוג הביטלסי. She's Leaving Home בלדה מלנכולית בה סדרת כלי קשת, מלווה את מקרטני ולנון בשירה. מסופר בשיר על נערה שחיה בבית עם הורים שנתנו לה כל דבר מלבד אהבתם. היא בורחת מהבית, כשהוריה לא מבינים מה עשו לא טוב. השיר מבוסס על כתבה בעיתון הדיילי מירור, בה סופר על נערה בשם מלני קו בת ה-17 שברחה מביתה, לאחר 10 ימים נמצאה עם חברה כשהיא בהיריון, ועשתה הפלה. באותה תקופה, סיטואציות כאלה קרו הרבה וכתבות על נושאים כאלה היו מופיעות על העיתון היומי. פרט מאוד מעניין ומוזר, הוא ש-4 שנים לפני שהשיר נכתב, מקרטני כיהן כשופט בתחרות ריקודים בשם Ready Steady Go ב-1963. קו הייתה אחת מהמתמודדות, ומקרטני בחר בה כזוכה... בכל מקרה, אחת מהבלדות היפות של הלהקה, כשהמורשת הקלאסית, החלה להוות השפעות על האמנים של התקופה, מקרטני עשה זאת יפה, ושר את הטקסט שמתאר שלב שלב שפשוט מרגש, בפזמון, לנון מצטרף אליו כשהוא שר את דברי ההורים, ככה שני החבר'ה המרכזיים משתפים פעולה בצורה מעוררת כבוד, כמה שנים לפני שהפכו לעוינים.

לסוף הצד הראשון של האלבום, מגיח לנון עם שירו הפסיכדלי במיוחד והגאוני, Being for the Benefit of Mr. Kite, שכתב אותו בהשראת פוסטר שקנה בחנות עתיקות, ובה היה כרזת פרסומת של קרקס מהמאה ה-19, שרכש בזמן הצילומים לקליפים של Strawberry Fields ו-Penny Lane. למעשה, כל מה שכתוב במילים היה כתוב בפוסטר. לנון פשוט הלחין על בסיס מה שהיה רשום. התוצאה היה שיר קרקסי פסיכדלי במיוחד, שנשמע כאילו הגענו ליריד סוריאליסטי, הודות למרטין שלקח את סרט ההקלטה, גזר אותו, זרק אותו באוויר, והדביק אותו שוב, וכך יצר את הצלילים המשונים. גאונות מפשטות. הצד מסתיים, בקולאז' אוונגרדי, שמיד לאחריו, אנו מגיעים לשלווה נפשית...

A black and white 1843 circus poster
הפוסטר שהשפיע על לנון לכתיבת השיר


הצד השני נפתח בשירו של האריסון, אחד מהאהובים עליי, Within You Without You. שיר שרחוק לגמרי מהמערב. זהו שיר המולחן בסגנון המוזיקה ההודית אליה האריסון התחבר במיוחד, כשהגיע להודו, ולמעשה, התאהב בתרבות ההינדית. בעקבות שיעורי הסיטאר שלו עם ראווי שאנקאר, הלחין האריסון כפי שעשה בעבר (Love You Too), קטע ראגה קלאסי המושפע מן המזרח. המילים גם הן מושפעות מן התרבות ההינדית, כשהן עוסקות בעולם, באנשיו שאיבדו את נשמתם כשהם מתחבאים מאחורי חומה, וכיצד העולם ממשיך להתקיים איתנו או בלעדינו. אציין גם את הסולו של האריסון שמתנהל כמין שאלה-תשובה, ומראה את כישוריו של הגיטריסט על כלי נוסף. אכן אחד מהרגעים הטובים באלבום.

השיר הבא. וואו. באמת צריך תצוגה מיוחדת? שיר נפלא וקליט בסגנון מיוזיק הול, שפול כתב עוד בימיהם הראשונים במועדון ה-Cavern, ליום הולדתו של אביו. השיר When I'm 64, הוא קטע נפלא וחמוד שנשמע כפסקול המושלם לתה של אחה"צ. מדובר כאן בשיר על בחור שמתכנן את עתידו עם אהובתו. היום פול ממשיך לשיר את השיר, גם כשהוא עבר את הגיל...

Lovely Rita שבא אחרי, הוא שיר נחמד ויפה של מקרטני, שבא מחוויה אישית שלו כשקיבל דוח חנייה מפקחית תנועה באבי רוד. במקום להתעצבן, הוא קיבל זאת בצורה יפה, וכתב שיר על כך, כשיר על בחור שמתאהב באותה פקחית. לאותה פקחית קראו מיטה דיוויס, ופול חשב שהיא נראתה לו כריטה. בכל מקרה, מדובר בשיר נחמד וקליט, שמושקע רבות בעיבוד שלו, ולקראת הסוף מגיע לסיום פסיכדלי במיוחד כשאפקטים מצטרפים לקלחת, ופול משמיע קולות בנוסף. להקה צעירה שהקליטה את אלבומה הראשון סמוך לביטלס, צפתה בארבעת המופלאים מקליטים את השיר. הלהקה הזו הייתה פינק פלויד, והם לקחו את האפקטים בשיר אל היצירה שלהם Pow R. Toc H.

אנחנו קרובים לסיום, ולנון מביא את שירו Good Morning Good Morning שנכתב בעקבות צפייה בפרסומת לדגני בוקר. שיר קליט וכיפי, ובנוסף גאוני במורכבותו בתוך שיר פשוט כזה. המילים מתארות חייו של בריטי טיפוסי, כשהוא קם בבוקר ונתון תחת לחץ מתמיד. לפתע, הביטלס עוברים בין משקלים אסימטריים. לא בהכרח רק 4/4, אלא גם5/4 ו-3/4. קולות בעלי החיים הוקלטו למען אווירה, בהשראת הסיום של שירם של הביץ' בויז, Caroline No. רגעים נוספים מצוינים בשיר הזה, הוא כמובן סולו הגיטרה הכל כך הארד רוקי של... מקרטני! לא האריסון ניגן כאן על גיטרה מלווה. ולקראת הסוף, תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר נפרדים מאיתנו בעוד שני שירים אחרונים.

אז יש רפרזיה, שבה החבר'ה מודים לנו המאזינים שהקשבנו, וכמה חבל שעכשיו צריך ללכת, אבל הם לא ישיארו אותנו ככה כמובן, לסיום הם מגיעים עם אחד השיאים במוזיקה הפופולרית...

סיום האלבום מתאר אירוע כל כך פשוט: יום נורמלי בחייו של אדם ממוצע, אבל הו כמה שהשיר עצמו הרבה יותר מזה... A Day in the Life החותם, הוא מגנום אופוס. פשוט וואו. הגדרה מושלמת לרוק אמנותי, שסיכם סופית כי רוק אנד רול הוא כבר לא לבידור יותר. היצירה האלמותית הזו, היא שני שירים מאת לנון ומקרטני, שאוגדו יחדיו ליצירה אחת. מדהים איך אפשר ליצור משהו אדיר, מחלקים קטנים. רוב מילות השיר נכתבו על חברו של לנון, טארה בראון, סוציאליסט צעיר שנהרג בתאונה, מה שהביא את ההשראה לרוב השיר. אחד מהרגעים הטובים ביותר אי פעם במוזיקה, היא כשלפתע אחרי שג'ון מסיים לשיר, המתח מתגבר והתזמורת שהובאה לנגן (40 נגנים, סכום שמן במיוחד), קיבלה את ההנחיה ממקרטני ומרטין ליצור קרשנדו (ניגון מהתו הנמוך לגבוה), התוצאה מושלמת, ומכניסה את הטירוף והצד האפל והמורבידי, לתוך החיים הנורמטיביים. מקרטני מגיח בחלק שלו מאוד מהנה ורגוע (התיפוף של רינגו נשמע כל כך ג'אזי), שלבסוף מגיע לשיא דרמטי של התזמורת יחד עם שירתו של לנון. פשוט וואו. איך מסיימים את זה?, באקורד E אחד גדול שחותם את כל הסיפור בצורה מושלמת. כאילו בום! קשה לתאר את הרגע הזה. אמנם, האלבום מסתיים מיד אחרי קטע אוונגרד משונה וקצר בו קולו מקרטני מואץ ונשמע אומר: "never could have been no other way". ואז זהו. זה מתפוגג, ואחד האלבומים הטובים ביותר של הרוק הסתיימו להם...

עטיפת האלבום

להשלמת המלאכה, התכנסו הביטלס ב-30 במרץ, בסטודיו לצילום, כשהצלם מייקל קופר, עבד וצילם אותם במספר תנוחות, עד שהגיעו לתוצאה המושלמת, שזכתה לכל כך הרבה שבחים, חיקויים ופרודיות. העטיפה עוצבה ע"י אמני הפופ ארט פיטר בלייק ויאן הרוות', כשעל הכיוון הכללי חשבו חבריהם של הביטלס, קופר ורוברט פרייזר. קולאז' הדמויות המשפיעות על חברי הלהקה הוצב באולפן, לצד כמה פריטים שהובאו ע"י חברי הלהקה. לראשונה, חברי הלהקה נראו כשעליהם מופיע שפם. מהלך שנעשה ע"י האריסון, על מנת להתחמק מעיני הציבור בזמן חופשתו. תהליך זה שאומץ ע"י שאר החבר'ה (ממש משפחה), הראה לעולם כי הביטלס הם לא מי שהיו במחצית הראשונה של שנות השישים, לכן נעשה המהלך הגאוני בו הובאו בובות שעווה של חברי הלהקה מתקופת הביטלמאניה כשהם מצולמים ליד החברים בתקופה הנוכחית. עבר מול עתיד. בין האישים אפשר למצוא רבים כמו אלברט איינשטיין, פרד אסטר, אדגר אלן פו, יונג, שירלי טמפל, והרשימה ארוכה... עוד אחד מהאישים נמצא סטיוארט סאטקליף המנוח שהיה חבר בביטלס לפני ההצלחה הגדולה, מחווה לחברם האהוב. מספר דמויות נחתכו לבסוף מהתוצאה הסופית מחשש לתגובה ציבורית זועמת. דמויות כמו היטלר, גנדי וישו (אחרי אמירתו המפורסמת של לנון, קשה לחשוב על דמותו של המשיח מונצחת בעטיפה של הביטלס). עוד מהפכה שהביטלס חוללו בעטיפה, היא שלראשונה בהיסטוריה, הטקסטים המרכיבים את האלבום, הופיעו על גב העטיפה, וכך המעריצים הצליחו לקרוא, לשיר ולהבין את מסרם של ארבעת המופלאים. אחרי שמצאו את התנוחה המושלמת, החברים הצטלמו במדי צבא, ועוד סמל מובהק של קיץ האהבה יצא לעולם.



תגובות וביקורות

אז איך הגיבו? כמובן, כל מה שהביטלס נוגעים בו הופך לזהב. עוד לפני שהאלבום בכלל יצא, נאמר עליו כי הוא פריצת דרך מוזיקלית, ואכן כך היה. מאז יצא האלבום הזה ב-1 ביוני 1967, שום דבר לא היה אותו הדבר מאז. כששודר בתחנה פירטית, כל המאזינים היו בתדהמה. פריצת דרך מוזיקלית נרשמה בקרב גיבורי תרבות המערב. בארה"ב הזמינו מיליון עותקים של האלבום, עוד לפני שיצא בכלל. המבקרים שיבחו, והכריזו עליו כבר כיצירת מופת. 23 שבועות האלבום שהה במצעדים בבריטניה, ומאז צבר לו מוניטין מכובד, שנותר על תילו עד היום. אם זה לא מפסיק, האלבום זכה גם בארבעה פרסים: האלבום הטוב ביותר, הלהקה המבצעת הטובה ביותר, העטיפה הטובה ביותר, וההקלטה הטובה ביותר.

חבריהם של הביטלס היו בתדהמה ממה שקרה. אורחים שנכחו בהקלטת A Day in the Life, היו המומים מהתוצאה, והבינו כי לא מדובר במשהו רגיל. הרולינג סטונס ניסו להגיב לחבריהם באלבומם Their Satanic Majesties Request ונכשלו במטרתם. בריאן וילסון שהצליח להתעלות מעל חבריו הבריטיים עם Pet Sounds, שמע את סרג'נט פפר, ודעתו נטרפה.

אך עם ההצלחה, קורבן הוקרב על מזבח האמנות. בריאן אפשטיין, האיש שהביא את הביטלס לגדולה, ובעצם הפך אותם למה שהם, הפך פחות ופחות מעורב בענייני הלהקה. הוא לא הבין את החזון החדש של להקתו, ורצה שיחזרו ליצירת להיטים קליטים לרדיו. כשהבין שהם משתנים, יחד עם העולם, הוא שקע עמוק עמוק בדיכאון, בנוסף לעובדה שהסתיר את העובדה שהוא הומוסקסואל. ב-27 באוגוסט של אותה שנה, הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, בין אם התאבדות או לא, הביטלס איבדו חבר טוב, וחלק משמעותי בלהקה. טרגדיה בתולדות הלהקה, שגרמה למקרטני לתפוס פיקוד, ולהוביל את להקתו. לאט לאט, הביטלס החלו להתרחק אחד מן השני, עד פירוקם המצער בסוף העשור.

לסיכום, וואו איך אפשר לסכם דבר כל כך גדול? סרג'נט פפר הוא יצירת מופת והישג חסר תקדים בתולדות האנושות. כן כן. לצד המונה ליזה, יוליסס ושאר הברקות אנושיות. כל מה שהיה לפני הגיע אליו, וכל מה שבא אחרי, יצא ממנו. קשה לחשוב על אלבום יותר משפיע בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא פרץ דרך כמעט בכל דבר, אפילו מחוץ למוזיקה. הוא עיצב דור שלם, אופטימי, עם תקווה לעתיד טוב יותר, ובעל גישה חיובית לעולם. העשור שלא יחזור לעולם. האלבום הזה גם פתח את השערים לרוק המתקדם, ולמעשה ללא האלבום הזה קשה לחשוב אם המהפכה הגדולה של הרוק אנד רול שהחלה בשנת 1967, לאורך שנות השבעים. להוסיף, עוד על המאסטרפיס הזה יהיה מיותר. כל מי שרוצה לדעת מה הם ביטלס, מהו רוק אנד רול, ובכללי מה היא אמנות, זה האלבום.

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

Nektar - A Tab in the Ocean

Nektar A Tab In The Ocean album coverהנקטר במיתולוגיה היוונית, היה משקה האלים, אשר בעצם שמר אותם כבני אלמוות. נקטר היא גם להקה שקמה לה אי שם בשנות השבעים העליזות. הלהקה הבריטית הזו, הוקמה בכלל בהמבורג בגרמניה, ושם למעשה התבססה במהלך הקריירה שלה. נקטר זכו להצלחה בארה"ב ובגרמניה, אך משום מה, אף פעם לא הצליחו במולדתם. הלהקה התחילה בעידן הפוסט פסיכדלי של שנת 1969, כשהם משלבים משתלבים בסצנה בסגנון הרוק המתקדם שלהם בשילוב עם ספייס רוק והארד רוק.

מבין מעריציה ה"סלבים" של הלהקה ניתן לציין את איירון מיידן שעשו קאבר בשנת 1984 לשירם King of Twilight מאלבומם המצוין משנת 1972, A Tab in the Ocean, שעליו נדבר כאן.

הצוות: רוי אלבירטון (גיטרה, שירה), אלן פרימן (קלידים), רון הודן (תופים), דרק מור שנודע כ"מו" (בס), ומיק ברוקט. מה הוא עשה בדיוק. לא בדיוק בפן המוזיקלי, הוא התעסק בפן הויזואלי, כל מה שנוגע לתאורה בבמה. ברוקט גרם להופעות של נקטר, להיראות כטריפ פסיכדלי עם מופע אורות מרהיב, כבר היה לו ניסיון עם פינק פלויד, והיה לחבר להקה לכל דבר.

נקטר שמאחוריהם כבר אלבום בכורה מצוין, Journey to the Center of the Eye שיצא ב-1971, נכנסה הלהקה לאולפני ההקלטות Dierks בגרמניה, והוציאה את אחד מאלבומיה הטובים ביותר. זהו האלבום איתו הכרתי את הלהקה הנהדרת הזו, ואלה מכם שלא שמעו מוזמנים לחפש על ההרכב הזה, ולהבין על מה אני מדבר.

עם הזמן, הלהקה הוציאה מספר של אלבומים מופתיים כמו Remember the Future שיצא כמה שנים מאוחר יותר. A Tab in the Ocean היה צעד אחד קרוב יותר אל הרוק הפרוגרסיבי. והסיבה שטמונה בכך, היא יצירת הנושא המדהימה שפותחת את האלבום ותופסת את כל צדו הראשון.

בחירה מצוינת הייתה לבחור לשבץ את האפוס בן ה-17 דקות בתחילת האלבום. כל שאר הקטעים הם שירי הארד רוק נחמדים שנולדו מכמה ג'ימג'ומים. ובכל מקרה, זה האפוס שעושה את האלבום הזה לדעתי.


מתחיל מתוך האפלה, בקטע פסיכדלי שלא נופל מאלה של פינק פלויד. קשה לזכור ולהבין אותו בשמיעה הראשונה. אבל אפשר להבין כבר שמשהו טוב הולך כאן. שורשיו של הקטע הם עוד מלפני שנתיים בשיר שנכתב ע"י אלבירטון (Falling) ומאז, עבר שינויים ותהליכים רבים. הליריקה הפואטית והאניגמטית של היצירה נכתבה בחדרי המלון, ע"י רוי, ברוקט ומו. התוצאה היא אפוס הארד פרוג מצוין, שיכול לתפוס את סקרנותו של המאזין. הקטע מורכב, ומשנה מצבים ומקצבים, אך בו זמנית גם קצבי ומתוגבר בדיסטורשן עוצמתי. מהפתיחה הפסיכדלית עד לסוף של צלילי האוקיינוס, מגיעה נקטר להישג מרשים, שכיף כל כך לשמוע שוב ושוב.

הצד השני של האלבום, כפי שציינתי הוא אוסף של שירי הארד רוק נחמדים, שמתאימים לסיום, אבל לא מרשימים כמו האפוס הפותח. הקטעים Desolation Valley ו-Waves שהופכים ליצירה אחת, נולדו כתוצאה מג'אם של הלהקה, שבאותה תקופה נוגן במקצב של 5/4, בהשפעת דייב ברובק בקטעו האלמותי, Take Five. מאז, עבר שינויים רבים וגם בשם (Porcelain Valley, Acorn Valley). ויצא כקטע ג'אז רוק עם הארד רוק עוצמתי, בפיל הפסיכדלי הטריפי, אחלה קטע.

הקטע, Crying in the Dark כאמור, גם הוא נולד מג'אם אינסטרומנטלי ארוך עוד משנת 1971. הוא נודע בשם D jam, ומצא את דרכו לאלבום עם טקסט שנכתב. הקטע הוא מקום מצוין של חברי הלהקה לבטא את עצמם בסולואים, וזה נשמע מלא חיים.

הקטע האחרון King of Twilight, הוא דרך מצוינת לסיים את האלבום. טקסט מנותק מן המציאות, לחן הארד רוקי קליט עם קצת תיחכום, ושיתוף פעולה ווקאלי מצוין. הקטע פשוט נותן את הדרייב מתחילתו, ועד סיומו הפתאומי. אם יורשה להגיד, הייתי אומר שהקאבר של מיידן שיצא 12 שנים מאוחר יותר, מכניס יותר חיים עם שירתו העוצמתית של דיקינסון, אך זו רק דעתי.

לסיכום, "תו באוקיינוס" הוא אלבום רוק סבנטיז נהדר. הוא מומלץ לחובבי הרוק וינטג' שביניכם, וחובבי הפרוג רוק והרוק הכבד. האלבום נפתח בצורה מדהימה, וממשיך לכמה שירים חמודים עד סופו. כשיצא, הגיע למקום ה-144 בארה"ב, שם השיגו מוניטין בנוסף לגרמניה, אך לא במולדתם. מאז, הוציאה הלהקה מספר אלבומים נפלאים גדולים יותר, אבל מדובר כאן באחלה אלבום שמתאים להיכרות עם הלהקה הזו. עוד קטע בעל רעיון דומה לשיר הנושא We Are the Oceans לא מצא את דרכו לאלבום, בשל מגבלות הטכנולוגיה באותם זמנים. הקטע מעולם לא יצא, ויכול שאולי האלבום היה אפילו יותר גדול ממה שהוא ידוע כיום. אבל בכל מקרה, למה להיות קטנוניים. נקטר הביאו פה אלבום רוק ראוי להאזנה פשוט לצלול לאוקיינוס הצלילים ולשמוע.

נקטר - A Tab in the Ocean

Yes - The Yes Album



בשנת 1971, הוציאה להקת יס את אלבומה The Yes Album, ששינה לגמרי את כל מצבה. במהלך 3 שנותיה הראשונות, סבלו חברי הלהקה ממשבר כלכלי, ומיחס מחפיר מחברת התקליטים בארה"ב. ברגע שהוציאה את האלבום הזה, דברים החלו להסתדר, ועם הזמן הפכה יס למה שהיא. מדובר כאן באחד האלבומים המופתיים של הרוק המתקדם, שהציגו את הסגנון בהתפתחות בשנותיו הראשונות. מגוון הסגנונות שבו, המשולב עם סגנון הרוק המתקדם הסימפוני, נשמע מוצלח, ויחסית ליצירות המופת שבאו אחרי, האלבום הזה נשמע יותר נגיש ופחות יומרני.

בשנת 1970, כששני אלבומים מאחוריה, שני מנהיגי הלהקה ג'ון אנדרסון (שירה) וכריס סקווייר (בס) הגיעו להחלטה, כי יש לפטר את הגיטריסט שלהם פיטר בנקס. בעת הקלטת אלבומם השני Time and a Word שכלל עבודת תזמור רחבה. בנקס לא הצליח למצוא את עצמו בתוך התזמורת, ונכנס לעימות עם המפיק טוני קולטון, שלבסוף הסתיים בזה שזרק על האחרון גיטרת בס.

אז לאחר פיטוריו של מנהלם רוי פלין שהשקיע את רוב מרצו בלהקה, פוטר לאחריו גם בנקס לאחר הופעה, כשכבר נמצא לו מחליף. בנקס פוטר ולפי טענתו, לא נאמר על כך לשניים האחרים בלהקה: טוני קיי (קלידים) וביל ברופורד (תופים). המחליף שלו, שינה את הסאונד של הלהקה, והפך לאחד המזוהים עימה למשך 40 השנים הבאות.

המחליף היה בחור בשם סטיב האו. גיטריסט וירטואוז שכישוריו על הכלי הם מכאן והלאה. האו לימד את עצמו לנגן בגיטרה כשקיבל אחת כזו כילד בחג המולד, מאז כישוריו השתפרו. האו בהחלט לא היה גיטריסט ממוצע. הוא ידע לנגן כל סגנון, והושפע מחבר'ה כמו ג'ורג' האריסון וווס מונטגומרי.

היה לו גם ניסיון במספר להקות. האו הקליט אלבום עם להקת הרוק הפסיכדלי Tomorrow, שהייתה אחת מן המרכזיות בסצנת המחתרת הבריטית העליזה של קיץ האהבה, יחד עם פינק פלויד וסופט מאשין. סקווייר זכר את הלהקה לטובה כשראה אותם בהופעה, ובעיקר את הגיטריסט שלהם. לאחר ש-Tomorrow התפרקה, הצטרף ללהקת Bodast שהתקיימה במשך זמן מועט, ולא זכתה להוציא אלבום. לאחר מכן, עלה מדרגה, וניסה את מזלו במספר להקות כגון דה נייס. כשלהקתו של קית' אמרסון קיבלה אותו בברכה, לא הרגיש בטוח, ולמעשה ויתר על ההצעה. לאחר שניגן לזמן מה עם ג'טרו טאל, הגיעה השיחה ששינתה את חייו.

סקווייר טילפן אל האו ושאל עם הוא מעוניין להצטרף. הגיטריסט היה פנוי, אך הוא מעולם לא שמע על יס. כשהצטרף הבין שנכנס לברוך. להקה ללא מנהל, ללא כסף, שחבריה גרים בדירה משותפת וחיים כטפילים על חשבון המלווים. אך האו הבין כי להרכב הזה יש שאיפות, והזדהה עם חזונם של שני המנהיגים, והחליט לתת צ'אנס.

במשך תקופה ארוכה, חיו חברי הלהקה חיים של תפרנים. הלהקה ניגנה מספר הופעות יחד עם הגיטריסט החדש, ובאותו זמן, האלבום הקודם יצא בארה"ב עם עטיפה שהראתה את חברי הלהקה. בתמונה הופיע גם האו, שמעולם לא היה חלק מהעבודה, גם בוידאו קליפים שצולמו ללהקה, נראה האו מונצח על עבודותיו של בנקס. דבר שתסכל את הגיטריסט הראשון, וגרם להידרדרות נפשית שלוותה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, עד שהקים את להקת Flash והרים את עצמו מן המצב שהיה שרוי בו.

לאחר ההופעות, הלהקה נסעה לאזור דוון, שם כתבו את החומר בחווה. תהליך הכתיבה זכור להאו בתור חוויה נהדרת, וכשמצבה של יס השתפר בעקבות ההצלחה, הוא קנה אותה לבסוף. באותה תקופה, נכנס לתמונה מנהל חדש בשם בריאן ליין שגם הוא שינה את הלהקה בכל מה שקשור להיבט הכלכלי. לבחור היה ניסיון עם ניהול להקות (פינק פלויד), בעל אופי קשוח, ולא היה מוכן להפסיד כסף. הוא הביא את יס להצלחה גדולה בעקבות העקשנות והאופי הקשה שלו.

עם סיום תהליך הכתיבה, הלהקה הקליטה במהלך סתיו 1970 את האלבום, באולפני אדוויז'ן בלונדון. שם קיבלה את המפיק אדי אודפורד. זה היה תחילתו של עידן חדש. אודפורד היה מפיק מוכשר שהבין את החזון של המוזיקאים, והיה שותף איתם במהלך תןר הזהב. אודפורד שעבד אז גם עם ELP, קיבל תואר מכובד של חבר להקה לכל דבר. כשנה לאחר יציאת האלבום, הופיע על גבי גב העטיפה של Close to the Edge לצד חברי הלהקה.

הלהקה עבדה באולפן, כשהאו חמוש בגיטרת חצי נפח של גיבסון מדגם ES-175, וגיטרה אקוסטית של חברת Martin. קיי התחמש באורגן האמונד B3, שאיתו נאלצה להסתפק הלהקה, בעקבות סירובו של קיי להיפתח לדברים חדשים, ולהתקדם עם המהפכה הטכנולוגית. הוא סירב לשים את ידיו על המלוטרון והמוג. שנה אחר כך, הוא יפוטר בעקבות העובדה הזו, ויוחלף באשף הקלידים ריק ווייקמן, עוד סיבה היא גם שהוא גילה שהוא לא הסתדר טוב עם האו.

5 קטעים הוקלטו באולפן, ועוד קטע אחד בהופעה חיה, התוצאה יצאה אלבום מגוון, מהנה להאזנה, נגיש וגאוני, שסימן נקודה בהתפתחות הרוק המתקדם ולמעשה בקריירה של יס.


האלבום נפתח באחד מהיצירות המפורסמת ביותר בפנתאון הפרוג, בפתיחה שכל מעריץ חייב להכיר: פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם-פם-פם. באם! הפתיחה הזו למעשה הגיעה מתכנית טלוויזיה ושמה Fabian of the Yard. קרוב ל-10 דקות, Yours Is No Disgrace, מציג את להקת יס בתפארתה, ואת הסגנון הייחודי של האו שמבריק על הגיטרה וכיף לשמוע את זה כל פעם מחדש. היצירה שהייתה עבודה משותפת של חברי הלהקה כתוצאה מחיבור קטעים נפרדים שנכתבו ע"י כל אחד, והוקלטו בקטעים שחוברו לבסוף בעריכה לכדי מיני סימפוניה, הפכה לאחד מהמנונים המוכרים של יס. זהו השיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, שנכתב בתקופת השיא של מלחמת ויאטנם. אנדרסון כתב כאן את אחת מהליריקות המוצלחות ביותר שלו, עם קצת עזרה מחברו דיוויד פוסטר שהיה חבר בלהקת The Warriors. השניים שיתפו פעולה עוד מהאלבום הקודם בשיר הנושא שלו. זהו אחד מהטקסטים היחידים של אנדרסון שאפשר להבין מה הוא מנסה להגיד. רוב הזמן, אנדרסון מביא לנו טקסטים מעורפלים שאף אחד לא באמת יודע את משמעותם, לכן מגיע לסולן צל"ש על העובדה שלא צריך לצאת מהכלים בשביל הטקסט. עוד מרכיב חשוב נוסף שעושה את היצירה הזו לכל כך מושלמת וגם את הסאונד של יס לכל כך ייחודי ומזוהה, הוא ההרמוניה הווקאלית המשותפת של חברי הלהקה. אנדרסון שר בקול גבוה ויפייפה, וסקווייר מגבה אותו. זה יישמע לאורך האלבום. Yours Is No Disgrace הוא פתיחה מצוינת, שלא פלא למה הפכה לפריט חובה בהופעות של הלהקה עד היום. את היצירה הזו, כל חובב רוק מתקדם חייב לחוות.

האו החבר החדש, מקבל כאן כבוד גדול, כשנותנים לו 3 דקות סולו, שהוקלטו בהופעה חיה של הלהקה בLycum Theatre, 17 ביולי 1970. Clap נכתב ע"י האו (השיר הראשון שאי פעם כתב) לכבוד הולדת בנו הראשון, דילן שנולד חודש אחרי ההקלטה ההיא, ב-4 באוגוסט. לדעתי, הקטע הזה לצד Mood for a Day שהאו כתב לאלבום הבא, Fragile, הוא אחד משיאיו של הגיטריסט. מדובר כאן בקטע ששואב הרבה מאוד מסגנון הקאנטרי של צ'ט אתקינס, ומציג את כישוריו הבלתי מוטלים בספק של הגיטריסט. הוא קליט, הוא מאוד כיפי, כיף לדפוק את הרגל לפי הקצב. לפעמים צריך קצת הפסקה מהשאפתנות הסימפונית. לא פלא למה זה הפך אחד הקטעים הידועים של האו שמבצע אותו גם היום בהופעות הלהקה.

במעבר חד, כשמחיאות הכפיים מתפוגגות, מגיחה הלהקה באחת היצירות המפורסמות והגאוניות שלה. Starship Trooper שרוכב על גל הספייס רוק שהיה פופולרי בתקופה, מצטיין בשלמות בדיוק כמו ב-Yours Is No Disragce. מבנה מושלם שמאזן בין פשטות מוזיקלית קליטה למורכבות המאתגרת שהופכת את היצירה למיני סימפוניית רוק מושלמת. בנוסף, גם העיבוד המצוין של היצירה, הופך אותה למושלמת, בעיקר כשכל שלושת חלקיה נכתבו ע"י חבר להקה בנפרד (אנדרסון, סקווייר, האו) נתפרו ושופרו לכדי יצירה משותפת. מדהים כמה אפשר ליצור דברים גדולים מחלקים קטנים. זו יצירת מדע בדיוני שמבוססת על ספרו המפורסם של רוברט היינלין, לוחמי החלל. אבל לא מדובר כאן בקטע פסיכדלי משהו. זוהי יצירה פרוגרסיבית סימפונית וסימפטית, שהאזנה לה היא תענוג. אז כל מעריץ של יס בטוח מכיר את הפתיחה, שמציגה ריף מעניין וקליט של האו. לצד הגיטרה של האו כמובן, עומד אורגן ההאמונד של קיי שיוצר איזון לגיטריסט. מהרגעים הטובים ביותר באלבום נמצאים ביצירה הזו, כשהלהקה יוצאת רגע לגיחה אקוסטית, שבה סטיב מבריק על הגיטרה, והחבר'ה מתחילים לשיר ביחד קטע חדש ומושלם, עד החזרה לשיר המרכזי עצמו. לקראת הסוף, האו מביא סדרה של שלושה אקורדים שנמשכים עד הפרידה (G, Eb, C). שארית של האו מתקופתו ב-Bodast מקטע ושמו The Ghost of Nether Street. אחד מרצפי האקורדים הטובים ביותר ששמעתי. רק לנגן את זה, ולעולם אי אפשר לעצור. האפוס הסתיים ומותיר רושם על המאזין בנוגע לשליטה של חברי הלהקה בכלי שלהם, וביכולתם ליצור אפוסים מושלמים למרות שרובם לא ידעו לקרוא תו אחד. התענוג נמשך. אנחנו עוברים להימנון.

בשירת א קאפלה, נכנסת הלהקה לאחד משיריה המפורסמים, I've Seen All Good People, שרובו קליט במיוחד, וקשה לשכוח אותו בהאזנה הראשונה. נפתח למעשה ב"מוטיב" שבעצם הכי מזוהה עם השיר בשירת א קאפלה של חברי הלהקה. עוברים לשיר פולק פסטורלי וייפיפה בתוספת חליליות שנוגנו ע"י חבר, קולין גולדברג שמראה עד כמה החבר'ה היו מוכשרים בהרמוניות קוליות, כשהחבר'ה מגבים את קולו המלאכי של אנדרסון שמביא שמחה למאזינים, אך יכול לעצבן את חלקם. האו מנגן כאן בגיטרה פורטוגזית שבאלבום מצוינת כvachaila שנותנת את הגוון הימי ביניימי. שוב, הטקסט מעורפל, וקשה להבין מה הסולן רוצה מאיתנו, כנראה בנוגע לעצמנו כבני אדם. קשה שלא לשיר יחד עם חברי הלהקה את הפזמון (cause it's time) עד סופו של החלק הראשון שנחתם באורגן כנסייתי, ומשם אנחנו עוברים למוטיב בסטייל רוק אנד רול ישן וטוב. האו שוב נותן את הבסט בגיטרה, והשיר מסתיים ומתפוגג לאטו, כשהלהקה שרה את המוטיב ויורדת סולם כל פעם. לא בדיוק רוק מתקדם, אבל מה זה משנה?

מן הדממה של השיר הקודם, מגיח לו הבא, שהוא למעשה קטע ג'אז רוק קצר וחמוד של 3 דקות תמימות. A Venture הוא מין אתנחתא קטנה ורגועה עם לחן קליט שכיף לשיר את הפזמון שבו. בשיר הברקה גאונית, כשהחבר'ה בורחים לרגע מה4/4 כשברופורד מכה בתוף בזמן משתנה. דבר שנשמע משונה לאוזן, אך הגיוני. מדהים כמה הלהקה הצליחה לעשות הרבה בקצת זמן. לקראת הסוף, קיי מקבל קצת זמן לסולו נחמד, עד שמתפוגג השיר ומוביל אותנו לקראת הסוף.

המיני אפוס הסוגר Perpetual Change (שהטקסט שלה עוסק בנוף בחווה שבה עבדו) הוא קטע פרוגרסיב מושלם שמאזן בין הפשוט, הקליט, הבלוזי לשאפתני, מורכב, סימפוני. לאורך 9 דקותיו, הקטע רחוק משעמום, ומשאיר את המאזין סקרן וערני. יש פה פזמון יפה שכיף כל כך לשיר עם אנדרסון, פה ושם האו נותן קצת ניחוחות ג'אזיים עם הגיבסון שלו, פה ושם הלהקה יוצאת לגיחה מפתיעה ומשונה שלא מצפים לשמוע בשיר הנורמלי, לפתע מגיעה הלהקה לפוליריתמיקה (שני מקצבים המנוגנים באותה עת), והיצירה זורמת לה עד הסוף בו נפרדים החברים מן המאזין בשירה משותפת הנשמעת כמו הפסקול להגעה למרומים, עד שהקטע מתפוגג לו, ו-41 דקות של רוק מתקדם סימפטי מסתיימות להן.

האלבום יצא ב-19 בפברואר 1971, ולמעשה פתח את השער לפני החברים. ההצלחה הגיעה, וחברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב שעד האלבום הזה, כמעט ושכחה מקיומה של הלהקה, החלה להבין את הפוטנציאל שבה. אז איך בעצם הגיעה ההצלחה המסחרית? לפי דבריו של סקווייר, השביתה של רשות הדואר הבריטית שהתרחשה בזמן יציאת האלבום במשך חודשיים, גרמה לכך שלא נאספו נתונים מחנויות התקליטים בנוגע למצבי מכירות. רק מחנות אחת הצליחו להשיג שם, נצברה קהילת מעריצים שבעצם הביאה את האלבום להצלחה. The Yes Album הגיע למקום ה-4 בבריטניה, ולמקום 40 המכובד בארצות הברית, ובסוף השביתה, קיבל מעמד של אלבום פלטינה כשמכר מיליוני עותקים(!).

חברי להקת יס שעד אותה תקופה היו תפרנים שחיים כטפילים על חשבונם של מכריהם, הפכו לאנשים עמידים כלכלית. לאחר האלבום הזה, קיי פוטר בעקבות סירובו להשתלב במהפכה הטכנולוגית של הוספת קלידי מלוטרון וסינתסייזר מוג לקלחת (קיי השווה את סאונד המלוטרון לצליל יללה של חתול), ואשף הקלידים ריק ווייקמן הצטרף לספינה. כמה חודשים לאחר מכן, הוציאו את Fragile שהיה האלבום שקיבע אותם סופית במפה הבינלאומית, ומאז לא הביטו לאחור.

באשר לעטיפה, לא היה זמן רב בשבילה. לכן כשלרשותם חצי שעה, עלו חברי הלהקה עם הצלם פיל פרנקס (שכבר צילם כמה תמונות שלהם במועדון הליסיום) למרתפו של האחרון שם צולמה התמונה. הוא מצא שם את דגם של ראש והחליט שהוא יתאים לצילום (כמה שהוא צדק). חברי הלהקה הצטלמו יחד עם הראש, כשמנורה של 1000 ואט מאירה, וקיי יושב על כיסא כשהוא חבוש בגבס לאחר תאונה שהתרחשה לילה לפני הצילום. במהלך נסיעה לילית להופעה, נרדם סקווייר על ההגה, ובדרך נס ניצלו חברי הלהקה, כשקיי יצא מזה חבוש בגבס שהונצח על גבי העטיפה. ג'ון גודצ'יילד שהיה המעצב של מגזין הרולינג סטון, עיצב את העטיפה של האלבום הזה, וכך הפך צילום שלקח כפחות מ-30 דקות, לעטיפה אייקונית וידועה. באלבום הזה, מצוין בשגיאה שמו הפרטי של אנדרסון כJohn, כשבאלבום הבא הוא הוריד את הh, שלא חזרה מאז. באיטליה האלבום נמכר תחת השם The Yes שגרם לבלבול אצל המעריצים שחשבו כי אולי מדובר באלבום הבכורה, ובנוסף Clap הופיע בסופו של הצד השני.

לסיכום, The Yes Album הוא אלבום מופת ברוק המתקדם. דוגמה מצוינת לשילוב מאוזן בין רוק אנד רול שוט לקליט, לבין שאפתנות סימפונית. זהו אלבום סימפטי, שהרבה מאזינים מתחברים אליו בשל האיזון המושלם שבו. הוא שונה מהאלבומים שבאו אחרי, שכבר גדלו למימדים של אפוסים רחבי יריעה. כל היצירות שמופיעות בו הפכו לקלאסיקות המבוצעות עד היום בהופעות הלהקה (מלבד A Venture), ולמעשה זהו אלבום נפלא להכיר את הז'אנר ואת הלהקה עצמה. כל מילה נוספת מיותרת. כל מה שנותר זה להקשיב, תהנו.

יס - The Yes Album