The Beatles - Sgt. Pepper's Lonely Hearts Band

1 ביוני, 1967. היום שבו המוזיקה הפופולרית השתנתה לנצח... מה כבר לא נאמר על סרג'נט פפר? זה מרגיש שאמרו עליו הכל. הוא מהפכני בקשר לכל דבר: כתיבה, הלחנה, הקלטה, עיצוב עטיפה, הפקה ומה לא? הביטלס הגיעו כנראה לשיא האמנותי שלהם. המגנום אופוס. האלבום שהשפיע על דורות של מוזיקאים, ועדיין ממשיך להשפיע גם היום. יצירת המופת הזו שינתה את הכל. מאז, שום אלבום רוק כבר לא היה נשמע אותו דבר. המוזיקה הפופולרית פסקה מלהיות כבידור, ולקחה מה שלבים קדימה אל מוזיקה אמנותית של ממש. כל זה תודות לארבעת המופלאים.

בראשית

אז איפה זה התחיל? מאיפה זה בא? כיצד הרביעייה הנערצת ביותר בעולם הגיעה לרעיון החדשני הזה? אנו חוזרים אחורה לשנת 1966, כשהאלבום Revolver יצא וגם הוא סימן סאונד מהפכני חדש, שהביא לעליית הפסיכדליה. הניסויים באולפן, והדחף לפרוץ גבולות, הוביל את הביטלס למסקנה כי הם חייבים להפסיק להופיע. נמאס להם כבר לברוח מנערות צווחניות, נמאס להם לנסוע כל הזמן ממקום למקום ולנגן כל הזמן את אותם חומרים. ובעיקר, אחרי תקריות רבות כמו ההודעה שאיימה כי אסור להם להגיע לטוקיו, או הזעם בפיליפינים אחרי שלא הצליחו להגיע למסיבה של אשת הנשיא. לחבר'ה היה נמאס מלהיות הביטלס. הם כבר לא היו נערים, הם היו גברים. הם ראו את עצמם כאמנים ולא כבדרנים.

בקיץ 1966, הם הכריזו כי הם מפסיקים להופיע. עכשיו אפשר לעבוד. אבל כתוצאה מהמון הופעות שנראו אינסופיות, החליטו החבר'ה לקחת קצת חופשה. כשחזרו לאנגליה, לקחו החבר'ה 6 שבועות חופש, כשכל אחד פונה לדרכו. לנון היה בצילומים לסרט, "כיצד ניצחתי במלחמה", ובין היתר פגש את מאור עיניו העתידי, יוקו אונו. מקרטני לא חדל מלעבוד ויחד עם חבר מהעבודה המפיק האגדי ג'ורג' מרטין, יצרו השניים פסקול לסרט The Family Way. האריסון נסע להודו, שתשפיע עליו רבות מאז, כדי ללמוד סיטאר אצל המאסטר, ראווי שאנקאר. רינגו ההורה הצעיר, בילה יותר זמן עם אשתו מורין ובנו זאק.

באותה תקופה, העולם השתנה. אנגליה כבר נכנסה לתוך אותה תקופה קסומה ונדירה של שנות השישים העליזות. היפים היו בכל מקום, לונדון הפכה למרכז תרבותי ותוסס, הפסיכדליה הייתה בעיצומה במערב. חברי הלהקה החלו להיפתח. הם שמעו כל סגנון מוזיקלי. פסיכדליה, מוזיקה קלאסית, מוזיקה הודית ואוונגרד אלקטרוני חדשני.

שני אלבומים השפיעו במיוחד על המוחות הקודחים, במהלך היצירה. Pet Sounds המופתי של הביץ' בויז, יצא באותה תקופה, וכבר הוכתר כיצירת מופת. מנהיג הלהקה, בריאן וילסון, היה נחוש לשלמות אמנותית בכל מחיר, בעיקר אחרי ששמע את Rubber Soul של הביטלס, ורצה להגיב באלבומו שלו. הביטלס מאוד אהבו את מה שיצרו חבריהם באמריקה, אבל לאחר מכן, התגובה של הביטלס הטריפה את וילסון.

אלבום נוסף שהשפיע במיוחד, היה Freak Out! של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. אחד מהאלבומים הכפולים הראשונים אי פעם, היה תבשיל מוזר של רוק אנד רול, אוונגרד, דו וופ משנות החמישים, והמון הומור משונה. האלבום עצמו שהיה חדשני לתקופה, היה אחד מההשפעות העיקריות של הביטלס, כשמקרטניכינה את סרג'נט פפר כ-Freak Out שלהם. לבסוף, זאפה יגיב לסרג'נט פפר ולכל גל ההיפים בפארודיה.

עבודה

ההקלטות החלו ב-24 בנובמבר 1966, ונמשכו בעבודה מפרכת של כמעט שנה. באולפני אבי רוד, החלו החברים את העבודה עם שלושה שירים. When I'm Sixty Four, Strawberry Fields Forever, Penny Lane. בעקבות הלחץ המתמיד מבריאן אפשטיין לסינגל חדש שיגיע לראש המצעדים, הרביעייה ומרטין החליטו להוציא לרדיו שני שירים של לנון ומקרטני מחוויות ילדותיהם: שדות התות, ושדרת פני. שניהם נכשלו במצעדים. דבר בלתי רגיל לחלוטין לארבעת המופלאים שכל מה שנגעו בו, הפך לזהב. התקשורת הייתה בהלם. הוחלט שלא לכלול את השניים. מרטין לאחר מכן הגדיר זאת כטעות הגדולה בחייו המקצועיים, אבל לא נורא הם ימצאו את עצמם באלבום הבא והנפלא לא פחות, Magical Mystery Tour.

שני השירים הללו, הם לא היחידים שלא מצאו את דרכם לבסוף באלבום. שני קטעים נוספים, Only a Northen Song גם הוא הושמט מהאלבום, ומצא את עצמו לבסוף בפסקול בסרט האנימציה, "צוללת צהובה". אחד הקטעים המעניינים של הביטלס שהושמטו מן האלבום, ומעולם לא יצאו לאור, הוא Carnival of Light. קטע אוונגרד ארוך במיוחד, שנוצר בהשפעת שני היוצרים המרכזיים מאמני אוונגרד כמו אדגר וארז, קרליינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. הקטע לבסוף גם הוא הושמט, ותכנון להוסיפו לפרויקט האנתולוגיה משנות התשעים שחשף הקלטות נדירות של הלהקה, נשלל בידי ג'ורג' האריסון שלא אהב את הכיוון של חבריו. יום יבוא והקטע יצא לאור, אני מקווה.

במהלך התקופה הארוכה (129 ימים) בה עבדו חברי הלהקה על האלבום, נוכחתו של מקרטני כמוביל הפרויקט, התגלתה יותר ויותר. רוב הזמן, זה היה הבסיסט/סולן שכיוון לחזון הכללי של התקליט, למרות מעורבות משאר החבר'ה. לבסוף, בעזרת המון דמיון וכיוון למטרה, קצת עזרה מחברים (מרטין על ההפקה ג'ף אמריק על הסאונד), מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים, המון סמים, והמון המון כסף (מן הסתם זה היה אלבום יקר להפקה), יצרו ארבעת המופלאים את אחת מהיצירות הגדולות ביותר בתולדות האנושות...

שירי האלבום

נובמבר 1966, לפני הקלטת האלבום, שוחח מקרטני עם מנהל ההופעות של הלהקה מל אוונס במהלך חזרה לאנגליה מקניה, על רעיון שיהווה את הבסיס לכל היצירה. הם החלו לדבר על הרעיון של להקה בדיונית שתבצע מין מופע מיוחד. כששאל אוונס את מקרטני מה אלה סימוני ה-S ו-P שמופיעים במלחיות שבארוחות הטיסה שלהם. מקרטני הסביר לו שאלה מלח ופלפל. בעקבות זאת, למקרטני התגבש הרעיון על תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. מדהים איך יצירת מופת מתחילה. למקרטני היה הרעיון שבאלבום לא ינגנו הביטלס, אלא כלהקה דמיונית הנושאת את השם הכה ארוך. וכך בצלילי התארגנות למופע, פותחת הלהקה בפתיח מצוין, שמכין אותנו למה שהולך לבוא ב-39 דקות הבאות. מקרטני מציג את הלהקה, בשיר הארד רוק מגניב ומצוין, שבין השאר, כולל הפתעות כמו תרועות חצוצרה המציגות את הלהקה של סרג'נט פפר. הביטלס הגשימו את המטרה, ובעצם יצרו מין אלבום קונספט. הרעיון סביב האלבום של לנגן לא כ"ביטלס", נותן לאלבום למרות שאין לו נושא משותף, מין סוג של אלבום קונספט, לפני שהמושג היה בשיאו. מדובר כאן בפתיח נפלא לאלבום מושלם, שמיד לאחריו, אנו עוברים לשיר הבא, ובו מציג ההרכב את אחד מחבריו - בילי שירס.

מר שירס הוא כמובן, מר סטאר, והוא מגיע בשיר נפלא שהשיג לעצמו שם עם הקאבר המפורסם של ג'ו קוקר. השיר With a Little Help from My Friends שלנון ומקרטני כתבו במיוחד בשביל המתופף. אחד הרגעים הטובים בשיר, הוא הדיאלוג שסטאר מנהל עם חבריו לנון ומקרטני בשירה, כשהם שואלים והוא עונה. כמובן שלא נשכח את הפזמון הקליט במיוחד, שיכול לעשות טוב למאזין בכל רגע. ואז מגיע אחד הסמלים המובהקים של התקופה...

בצלילי אורגן מרחף, נכנס לנון באחד משיריו היפים והחולמניים ביותר. מהידועים שבפסיכדליה, Lucy in the Sky with Diamonds. מקרטני ניגן אורגן Lowrey וכך יצר את הצליל המיוחד והחלומי שמנגן את המלודיה. האריסון ניגן כאן בטמבורה (כלי הודי שיופיע עוד הרבה לאורך האלבום), וגיטרה חשמלית שעברה דרך מגבר לזלי. היופי שבשיר הזה, וואו. המילים הסוריאליסטיות והכל כך לא מן העולם הזה, לצד המוזיקה המרחפת והמחוץ לאטמוספרה, יחד עם פזמון קליט השגור בפיהם של ילדי הפרחים. אחד הדברים הגאוניים בשיר הזה, זה שלפני הפזמון, מתנגנים רק שני תווים, ככה הביטלס הצליחו במשימה של שילוב בין פשטות למורכבות. כשהשיר יצא, הוא גרם לשערורייה קטנה, כשחשבו כי השיר מחביא בתוכו מסרים לשימוש ב-LSD. עכשיו אם מסתכלים על זה: Lucy in the Sky with Diamonds, אבל השיר בא במקור מציור שבנו של לנון ג'וליאן, צייר. ה-BBC לא השתכנע והשיר הוחרם לזמן מה. בדיעבד, לנון אמר כי העיבוד לדעתו לא היה לסיפוקו, בטענה שהוא היה כל כך לחוץ שלא יכל לשיר. כמה שנים אחר כך, ב-1974, לנון ישתף פעולה עם אלטון ג'ון שעשה קאבר לשיר.


כך נראה ציורו של ג'וליאן שהראה לאביו

השיר הבא, Getting Better, הוא שתי דקות של אופטימיות פסיכדלית כיאה לתקופה, עם שיר ממש טוב וקליט, שהגיטרה מנגנת בו אקורד אחד(!). מקרטני כתב שיר על כמה חייו הולכים ומשתפרים, כהשראה ממשפט שאמר ג'ימי ניקול, המתופף שהחליף את רינגו בסיבוב ההופעות ב-1964, כשזה האחרון היה חולה. כשמקרטני שאל את ניקול איך מרגיש הוא ענה לו: "It's getting better". אחת מהשורות בשיר מתייחסת ללנון עצמו: "i used to be cruel to my woman". הביטל הודה בראיון אחרי הפירוק, כי השורה אכן עליו, אחרי שהכה את סינתיה פעם אחת כיוון שלא יכל לבטא את עצמו. באותה תקופה, לנון היה מנותק ממשפחתו, מה שיביא לפרידה של השניים ולמערכת היחסים שלו עם יוקו.

לאחר מכן, בא Fixing a Hole, גם הוא שיר גאוני ונפלא שלמרות מורכבותו, הוא פשוט במבנהו. זהו שיר רוק עם מאפייני בארוק, הודות למפיקם המוכשר מרטין, שתרם נגינת צ'מבלו לשיר. מקרטני סיפר כי כתב את השיר כתוצאה מחוויות בהם ראה ממעריצי הלהקה מסתובבים ליד ביתו. זהו אחד השירים היחידים של הלהקה שלא הוקלטו באבי רוד, אלא באולפנים אחרים ושמם Regent Studios. בפזמון, נעשית טכניקת האוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת), שבהחלט נותן לשיר את סממניו הידועים, ושוב מסמן כיוון מהפכני בהקלטות אצל הביטלס. לא נשכח כמובן גם את סולו הגיטרה של האריסון.

השיר הבא, הוא לדעתי ולדעת הרבים, אחד היפים ביותר שנעשו בקטלוג הביטלסי. She's Leaving Home בלדה מלנכולית בה סדרת כלי קשת, מלווה את מקרטני ולנון בשירה. מסופר בשיר על נערה שחיה בבית עם הורים שנתנו לה כל דבר מלבד אהבתם. היא בורחת מהבית, כשהוריה לא מבינים מה עשו לא טוב. השיר מבוסס על כתבה בעיתון הדיילי מירור, בה סופר על נערה בשם מלני קו בת ה-17 שברחה מביתה, לאחר 10 ימים נמצאה עם חברה כשהיא בהיריון, ועשתה הפלה. באותה תקופה, סיטואציות כאלה קרו הרבה וכתבות על נושאים כאלה היו מופיעות על העיתון היומי. פרט מאוד מעניין ומוזר, הוא ש-4 שנים לפני שהשיר נכתב, מקרטני כיהן כשופט בתחרות ריקודים בשם Ready Steady Go ב-1963. קו הייתה אחת מהמתמודדות, ומקרטני בחר בה כזוכה... בכל מקרה, אחת מהבלדות היפות של הלהקה, כשהמורשת הקלאסית, החלה להוות השפעות על האמנים של התקופה, מקרטני עשה זאת יפה, ושר את הטקסט שמתאר שלב שלב שפשוט מרגש, בפזמון, לנון מצטרף אליו כשהוא שר את דברי ההורים, ככה שני החבר'ה המרכזיים משתפים פעולה בצורה מעוררת כבוד, כמה שנים לפני שהפכו לעוינים.

לסוף הצד הראשון של האלבום, מגיח לנון עם שירו הפסיכדלי במיוחד והגאוני, Being for the Benefit of Mr. Kite, שכתב אותו בהשראת פוסטר שקנה בחנות עתיקות, ובה היה כרזת פרסומת של קרקס מהמאה ה-19, שרכש בזמן הצילומים לקליפים של Strawberry Fields ו-Penny Lane. למעשה, כל מה שכתוב במילים היה כתוב בפוסטר. לנון פשוט הלחין על בסיס מה שהיה רשום. התוצאה היה שיר קרקסי פסיכדלי במיוחד, שנשמע כאילו הגענו ליריד סוריאליסטי, הודות למרטין שלקח את סרט ההקלטה, גזר אותו, זרק אותו באוויר, והדביק אותו שוב, וכך יצר את הצלילים המשונים. גאונות מפשטות. הצד מסתיים, בקולאז' אוונגרדי, שמיד לאחריו, אנו מגיעים לשלווה נפשית...


הפוסטר שהשפיע על לנון לכתיבת השיר


הצד השני נפתח בשירו של האריסון, אחד מהאהובים עליי, Within You Without You. שיר שרחוק לגמרי מהמערב. זהו שיר המולחן בסגנון המוזיקה ההודית אליה האריסון התחבר במיוחד, כשהגיע להודו, ולמעשה, התאהב בתרבות ההינדית. בעקבות שיעורי הסיטאר שלו עם ראווי שאנקאר, הלחין האריסון כפי שעשה בעבר (Love You Too), קטע ראגה קלאסי המושפע מן המזרח. המילים גם הן מושפעות מן התרבות ההינדית, כשהן עוסקות בעולם, באנשיו שאיבדו את נשמתם כשהם מתחבאים מאחורי חומה, וכיצד העולם ממשיך להתקיים איתנו או בלעדינו. אציין גם את הסולו של האריסון שמתנהל כמין שאלה-תשובה, ומראה את כישוריו של הגיטריסט על כלי נוסף. אכן אחד מהרגעים הטובים באלבום.

השיר הבא. וואו. באמת צריך תצוגה מיוחדת? שיר נפלא וקליט בסגנון מיוזיק הול, שפול כתב עוד בימיהם הראשונים במועדון ה-Cavern, ליום הולדתו של אביו. השיר When I'm 64, הוא קטע נפלא וחמוד שנשמע כפסקול המושלם לתה של אחה"צ. מדובר כאן בשיר על בחור שמתכנן את עתידו עם אהובתו. היום פול ממשיך לשיר את השיר, גם כשהוא עבר את הגיל...

Lovely Rita שבא אחרי, הוא שיר נחמד ויפה של מקרטני, שבא מחוויה אישית שלו כשקיבל דוח חנייה מפקחית תנועה באבי רוד. במקום להתעצבן, הוא קיבל זאת בצורה יפה, וכתב שיר על כך, כשיר על בחור שמתאהב באותה פקחית. לאותה פקחית קראו מיטה דיוויס, ופול חשב שהיא נראתה לו כריטה. בכל מקרה, מדובר בשיר נחמד וקליט, שמושקע רבות בעיבוד שלו, ולקראת הסוף מגיע לסיום פסיכדלי במיוחד כשאפקטים מצטרפים לקלחת, ופול משמיע קולות בנוסף. להקה צעירה שהקליטה את אלבומה הראשון סמוך לביטלס, צפתה בארבעת המופלאים מקליטים את השיר. הלהקה הזו הייתה פינק פלויד, והם לקחו את האפקטים בשיר אל היצירה שלהם Pow R. Toc H.

אנחנו קרובים לסיום, ולנון מביא את שירו Good Morning Good Morning שנכתב בעקבות צפייה בפרסומת לדגני בוקר. שיר קליט וכיפי, ובנוסף גאוני במורכבותו בתוך שיר פשוט כזה. המילים מתארות חייו של בריטי טיפוסי, כשהוא קם בבוקר ונתון תחת לחץ מתמיד. לפתע, הביטלס עוברים בין משקלים אסימטריים. לא בהכרח רק 4/4, אלא גם5/4 ו-3/4. קולות בעלי החיים הוקלטו למען אווירה, בהשראת הסיום של שירם של הביץ' בויז, Caroline No. רגעים נוספים מצוינים בשיר הזה, הוא כמובן סולו הגיטרה הכל כך הארד רוקי של... מקרטני! לא האריסון ניגן כאן על גיטרה מלווה. ולקראת הסוף, תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר נפרדים מאיתנו בעוד שני שירים אחרונים.

אז יש רפרזיה, שבה החבר'ה מודים לנו המאזינים שהקשבנו, וכמה חבל שעכשיו צריך ללכת, אבל הם לא ישיארו אותנו ככה כמובן, לסיום הם מגיעים עם אחד השיאים במוזיקה הפופולרית...

סיום האלבום מתאר אירוע כל כך פשוט: יום נורמלי בחייו של אדם ממוצע, אבל הו כמה שהשיר עצמו הרבה יותר מזה... A Day in the Life החותם, הוא מגנום אופוס. פשוט וואו. הגדרה מושלמת לרוק אמנותי, שסיכם סופית כי רוק אנד רול הוא כבר לא לבידור יותר. היצירה האלמותית הזו, היא שני שירים מאת לנון ומקרטני, שאוגדו יחדיו ליצירה אחת. מדהים איך אפשר ליצור משהו אדיר, מחלקים קטנים. רוב מילות השיר נכתבו על חברו של לנון, טארה בראון, סוציאליסט צעיר שנהרג בתאונה, מה שהביא את ההשראה לרוב השיר. אחד מהרגעים הטובים ביותר אי פעם במוזיקה, היא כשלפתע אחרי שג'ון מסיים לשיר, המתח מתגבר והתזמורת שהובאה לנגן (40 נגנים, סכום שמן במיוחד), קיבלה את ההנחיה ממקרטני ומרטין ליצור קרשנדו (ניגון מהתו הנמוך לגבוה), התוצאה מושלמת, ומכניסה את הטירוף והצד האפל והמורבידי, לתוך החיים הנורמטיביים. מקרטני מגיח בחלק שלו מאוד מהנה ורגוע (התיפוף של רינגו נשמע כל כך ג'אזי), שלבסוף מגיע לשיא דרמטי של התזמורת יחד עם שירתו של לנון. פשוט וואו. איך מסיימים את זה?, באקורד E אחד גדול שחותם את כל הסיפור בצורה מושלמת. כאילו בום! קשה לתאר את הרגע הזה. אמנם, האלבום מסתיים מיד אחרי קטע אוונגרד משונה וקצר בו קולו מקרטני מואץ ונשמע אומר: "never could have been no other way". ואז זהו. זה מתפוגג, ואחד האלבומים הטובים ביותר של הרוק הסתיימו להם...

עטיפת האלבום

להשלמת המלאכה, התכנסו הביטלס ב-30 במרץ, בסטודיו לצילום, כשהצלם מייקל קופר, עבד וצילם אותם במספר תנוחות, עד שהגיעו לתוצאה המושלמת, שזכתה לכל כך הרבה שבחים, חיקויים ופרודיות. העטיפה עוצבה ע"י אמני הפופ ארט פיטר בלייק ויאן הרוות', כשעל הכיוון הכללי חשבו חבריהם של הביטלס, קופר ורוברט פרייזר. קולאז' הדמויות המשפיעות על חברי הלהקה הוצב באולפן, לצד כמה פריטים שהובאו ע"י חברי הלהקה. לראשונה, חברי הלהקה נראו כשעליהם מופיע שפם. מהלך שנעשה ע"י האריסון, על מנת להתחמק מעיני הציבור בזמן חופשתו. תהליך זה שאומץ ע"י שאר החבר'ה (ממש משפחה), הראה לעולם כי הביטלס הם לא מי שהיו במחצית הראשונה של שנות השישים, לכן נעשה המהלך הגאוני בו הובאו בובות שעווה של חברי הלהקה מתקופת הביטלמאניה כשהם מצולמים ליד החברים בתקופה הנוכחית. עבר מול עתיד. בין האישים אפשר למצוא רבים כמו אלברט איינשטיין, פרד אסטר, אדגר אלן פו, יונג, שירלי טמפל, והרשימה ארוכה... עוד אחד מהאישים נמצא סטיוארט סאטקליף המנוח שהיה חבר בביטלס לפני ההצלחה הגדולה, מחווה לחברם האהוב. מספר דמויות נחתכו לבסוף מהתוצאה הסופית מחשש לתגובה ציבורית זועמת. דמויות כמו היטלר, גנדי וישו (אחרי אמירתו המפורסמת של לנון, קשה לחשוב על דמותו של המשיח מונצחת בעטיפה של הביטלס). עוד מהפכה שהביטלס חוללו בעטיפה, היא שלראשונה בהיסטוריה, הטקסטים המרכיבים את האלבום, הופיעו על גב העטיפה, וכך המעריצים הצליחו לקרוא, לשיר ולהבין את מסרם של ארבעת המופלאים. אחרי שמצאו את התנוחה המושלמת, החברים הצטלמו במדי צבא, ועוד סמל מובהק של קיץ האהבה יצא לעולם.

תגובות וביקורות

אז איך הגיבו? כמובן, כל מה שהביטלס נוגעים בו הופך לזהב. עוד לפני שהאלבום בכלל יצא, נאמר עליו כי הוא פריצת דרך מוזיקלית, ואכן כך היה. מאז יצא האלבום הזה ב-1 ביוני 1967, שום דבר לא היה אותו הדבר מאז. כששודר בתחנה פירטית, כל המאזינים היו בתדהמה. פריצת דרך מוזיקלית נרשמה בקרב גיבורי תרבות המערב. בארה"ב הזמינו מיליון עותקים של האלבום, עוד לפני שיצא בכלל. המבקרים שיבחו, והכריזו עליו כבר כיצירת מופת. 23 שבועות האלבום שהה במצעדים בבריטניה, ומאז צבר לו מוניטין מכובד, שנותר על תילו עד היום. אם זה לא מפסיק, האלבום זכה גם בארבעה פרסים: האלבום הטוב ביותר, הלהקה המבצעת הטובה ביותר, העטיפה הטובה ביותר, וההקלטה הטובה ביותר.

חבריהם של הביטלס היו בתדהמה ממה שקרה. אורחים שנכחו בהקלטת A Day in the Life, היו המומים מהתוצאה, והבינו כי לא מדובר במשהו רגיל. הרולינג סטונס ניסו להגיב לחבריהם באלבומם Their Satanic Majesties Request ונכשלו במטרתם. בריאן וילסון שהצליח להתעלות מעל חבריו הבריטיים עם Pet Sounds, שמע את סרג'נט פפר, ודעתו נטרפה.

אך עם ההצלחה, קורבן הוקרב על מזבח האמנות. בריאן אפשטיין, האיש שהביא את הביטלס לגדולה, ובעצם הפך אותם למה שהם, הפך פחות ופחות מעורב בענייני הלהקה. הוא לא הבין את החזון החדש של להקתו, ורצה שיחזרו ליצירת להיטים קליטים לרדיו. כשהבין שהם משתנים, יחד עם העולם, הוא שקע עמוק עמוק בדיכאון, בנוסף לעובדה שהסתיר את העובדה שהוא הומוסקסואל. ב-27 באוגוסט של אותה שנה, הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, בין אם התאבדות או לא, הביטלס איבדו חבר טוב, וחלק משמעותי בלהקה. טרגדיה בתולדות הלהקה, שגרמה למקרטני לתפוס פיקוד, ולהוביל את להקתו. לאט לאט, הביטלס החלו להתרחק אחד מן השני, עד פירוקם המצער בסוף העשור.

לסיכום, וואו איך אפשר לסכם דבר כל כך גדול? סרג'נט פפר הוא יצירת מופת והישג חסר תקדים בתולדות האנושות. כן כן. לצד המונה ליזה, יוליסס ושאר הברקות אנושיות. כל מה שהיה לפני הגיע אליו, וכל מה שבא אחרי, יצא ממנו. קשה לחשוב על אלבום יותר משפיע בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא פרץ דרך כמעט בכל דבר, אפילו מחוץ למוזיקה. הוא עיצב דור שלם, אופטימי, עם תקווה לעתיד טוב יותר, ובעל גישה חיובית לעולם. העשור שלא יחזור לעולם. האלבום הזה גם פתח את השערים לרוק המתקדם, ולמעשה ללא האלבום הזה קשה לחשוב אם המהפכה הגדולה של הרוק אנד רול שהחלה בשנת 1967, לאורך שנות השבעים. להוסיף, עוד על המאסטרפיס הזה יהיה מיותר. כל מי שרוצה לדעת מה הם ביטלס, מהו רוק אנד רול, ובכללי מה היא אמנות, זה האלבום.