אם הייתם מקימים להקה, ואת הסולן שמתאים לאידאל שלכם, הייתם מוצאים במקרה ברחוב, ומיד לוקחים אותו לשיר בהופעה שמתקיימת באותו יום? ובכן, להקת Can (ראשי תיבות של קומוניזם, אנרכיזם, ניהליזם) הגרמנית, עשתה זאת כשגייסה את העוף המוזר דאמו סוזוקי, עליו נרחיב במהלך הביקורת. עם כניסתו של הסולן היפני, הלהקה הקליטה את אחת מיצירות המופת המוערכות ביותר/לא מספיק ידועות.
בואו נכיר קצת את הלהקה יותר טוב shall we? החבר'ה האלה הם מהחלוצים של סצנת הקראוטרוק שכבר משמה זה נשמע מאוד גרמני. אז מה זה לעזאזל המושג הפלצני הזה? מדובר, בתנועה שקמה לה בסוף שנות השישים, תחילת שבעים, והחליטו שהם רוצים לשלב רוק עם המוזיקה האלקטרונית הקונספטואלית של המלחינים ממולדתם. הז'אנר הזה, שקרוי כשם הכרוב החמוץ (Kraut-rock) שהגרמנים כה אוהבים לאכול, משלב בין רוק אנד רול לאוונגרד אלקטרוני חדשני.
ולהקת Can היו אחת ממספר הלהקות שפעלו באותה תקופה. נכיר את השמות המעורבים: הולגר צוקאי, בסיסט משופם, עם מראה משונה יחסית לגילו, מורה למוזיקה, ומפיק מוכשר במיוחד, ארמין שמידט, קלידן שבתחילת דרכו המקצועית היה מנצח. השניים היו תלמידיו של המלחין הגאון (אחד האהובים עליי, אישית), קרלהיינץ שטוקהאוזן. הם גילו שהם אוהבים את אותם הדברים, אנדי וורהול, ביטלס, מוזיקת אוונגרד, והחליטו להקים הרכב.
הבא להצטרף, היה ג'קי ליבזיט. מתופף מוכשר, שניגן בהרכבי ג'אז חופשי, והיה פעיל בסצנת הג'אז הפראי וחסר הגבולות, כשניגן בהרכבו של החצוצרן, מנפרד שקוף. השלושה שהיו בעשור השלושים לחייהם, גייסו להרכב גיטריסט שהיה צעיר מהם ה-10 שנים, מייקל קארולי. ילד פלא שניגן בצ'לו, כינור וגיטרה. הוא היה תלמידו של צוקאי, והצטרף להרכב בתור גיטריסט/כנר.
לעמדת הסולן, הגיע מלקולם מוני, חייל אפרו אמריקאי, שעסק בפיסול לאחר שחרורו מהצבא. החמישייה הקליטה את האלבום Monster Movie, שהציג את הצליל הקראוטרוקי הכל כל מיוחד של הלהקה. לאחר זמן מה, מוני עזב, כשהתברר כי המוזיקה של הלהקה מטריפה אותו, ובעצת הפסיכיאטר שלו, הוא חזר לארה"ב.
ואז הגיע הסולן ששינה את הכל, וכאמור (תאמינו או לא), מצאו אותו ברחוב. קנג'י סוזוקי, יפני שנתן לעצמו את הכינוי דאמו, והפך לטרובדור שהגיע לאירופה בסוף שנות השישים, ומאז טייל לו ברחבי היבשת עד שהגיע לגרמניה בשנות השבעים, ויום אחד כשליבזיט וצוקאי שתו קפה באחד מהסניפים ברחוב במינכן, הם קלטו מוזר אחד ששר ומפחיד את ההולכים שחולפים על פניו.
השניים התרשמו מהטרובדור מאוד, וצוקאי ניגש אליו. הוא הציג את עצמו כחבר בלהקת רוק ניסיונית, ושאל אם ירצה להצטרף להרכב. הסולן הסכים, וכבר באותו ערב, הופיע את ההופעה הראשונה שלו עם ההרכב במועדון הBlow Up. חשוב לציין כאן את סגנונו של סוזוקי. הבחור היה מאוד אלתורי וניסיוני בשירה שלו, הוא היה חוזר על משפט אחד עד נצח, והיה שר באנגלית, יפנית, גרמנית וג'יבריש. אה נכון, והוא גם צרח הרבה.
הוא החל להקליט עם החבר'ה שני שירים שמצאו את עצמם באלבום Soundtracks מ-1970, שהיה אוסף של פסקולים שכללו מוזיקה של הלהקה שנכתבה לסרטים מחתרתיים שנוצרו באותה תקופה, יחד עם כמה הקלטות מתקופת מוני.
שנה לאחר מכן, הוציאו החבר'ה את אחד מהאלבומים המעניינים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. דבר כזה, עוד לא שמעתם. תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק, במשך השלושה חודשים בהם הלהקה שהתה בטירה ושמה Schloss Nörvenich שהייתה קרובה לאזור קלן, בו סוזוקי מתגורר כיום. המזל שיחק להם, ובעל הטירה, אספן אמנות הידוע כמר ווינקל, נתן להם להישאר שם שנה שלמה בלי לשלם שכר.
עם הציוד המתקדם שהביא צוקאי, הוא הביא את הלהקה מספר דרגות מבחינת סאונד, בתוספת האפקטים החדשניים לתקופה ששילב במוזיקה, הצליחה המוזיקה של Can להישמע מעניינת ומסקרנת. סיבה טובה מאוד, למה האלבום מוערך כל כך כיום. הלהקה פשוט ג'ימג'מה לה שעות על גבי שעות, וצוקאי שהיה חכם, הקליט את חבריו מבלי ידיעתם. לאחר מכן, הבסיסט ערך, ליטש, תפר ועבד על הג'אמים הארוכים הללו כשאסף חלקים מהם שהפכו לשירים לכל דבר.
התוצאה היא אלבום בכלל לא רגיל, שלא שומעים בדרך כלל, פותח את הראש, וכדאי לשמוע. Tago Mago, שיצא כאלבום כפול, מחולק לשני חלקים. הראשון, מציג שירי רוק פסיכדלי ניסיוניים שקל לזכור, ומושכים את המאזין לתוך הערבוביה הזו, והחלק השני הוא הביזארי, המטורף, האוונגרדי והמשונה מבין השניים. ג'אמים אוונגרדיים ארוכים שכבר עונים להגדרה של מוזיקה קונקרטית. הגישה של החלק השני: "פאק איט! לא רוצים גבולות! we CAN do everything!".
נפתח בקטע המפורסם ברפרטואר ה"קאני" Paperhouse, קטע רוק אקספרימנטלי מצוין, שמראה יפה את כישרונם של החברים. התיפוף העדין והזהיר של ליבזיט, הגיטרה המאוד בלוזית של קארולי, הקלידים האטמוספריים של שמידט שמנותקים מהמציאות, שירתו החופשית של סוזוקי, כישרון ההפקה של צוקאי, כולם מתאחדים לפתיחה נפלאה. הקטע עצמו איטי, מסתורי, מרחף משהו נפלא, שלוקח אותך למקומות אחרים. אבל שלא תחשבו שזה יהיה ככה כל הזמן, לקראת אמצע השיר, הלהקה מעלה הילוך, המתח עולה, ליבזיט מנגן בצורה שלוקחת אותך יותר לאזורים של אפריקה מאשר לפילמור איסט או למדיסון סקוויר גארדן. דאמו לוחש ומתגבר גם הוא, הפסיכי המניאק מדהים הזה משתמש במיתרי הקול שלו כאילו היו כלי נגינה. זה פתיח מצוין ואדיר שממצה את היכולות של קאן והכישרון שלהם, אבל רק התחלנו.
כי במעבר חד, עוברים לMushroom הדבר שהכי קרוב להיות "להיט" באלבום הלא קליט הזה. כפי שאמרתי, סוזוקי חוזר על אותן מילים (כמעט) עד האין סוף: "well i saw a mushroom head, i was born and i was dead". סוג של התייחסות לתרבות הסמים. שיר פסיכדלי במיוחד, שמתכתב באופן מושלם עם תור הזהב של ילדי הפרחים ב-1967. סוזוקי תמיד מסקרן, בעיקר בשיר הזה. הוא לא זמר בשום אופן. אבל הוא מאלתר מילים, הוא שר ברגש, הוא לוחש, הוא מפתיע, ולוקח לכיוונים משונים.
ואז בצליל פיצוץ מפתיע, בא ה-דבר, Oh Yeah! השיר מתוגבר בגרוב ממכר וקליט, עם שירה מוזרה משהו של סוזוקי (חוץ מהעובדה שהקול שלו מורץ לאחור) ששר באנגלית, יפנית וג'יבריש (למה לא הייתי שם כשהוא הופיע במכללה למנהל בראשון?!). שמידט מחדיר את הקלידים החלליים שלו משום מקום, והשימוש בהשמעת מצילה לאחור נשמע מפתיע. קארולי מביא סולו גיטרה, שוב בלוזי וכיפי במיוחד, שתמיד עוזר ללהקה לחבור לאדמה כשהם מרחפים בו זמנית. אבל וואו כמה שזה לא באדמה, החבר'ה נכנסים לטראנס, וזה נשמע שאתה הולך לאיבוד במימד הזמן. זה מה שגורם לי לאהוב כל כך את המוזיקה של קאן. הזרימה האינסופית הזו שאתה לא שם לב עם פיתוחים מועטים, הגרוב ממכר, הלחן קליט, ותמיד יש כאלה פיצ'ים והפתעות מגניבות בהשפעת המהפכה האולפנית של תחילת המאה ה-20 (כבר אמרנו שצוקאיי ושמידט למדו אצל שטוקהאוזן?).
החלק הראשון של האלבום, נחתם בג'אם בן ה18 דקות, Halleluhwah, מאוד בלוזי, מאוד Fאנקי, מאוד גרובי, סוזוקי מאלתר לו מילים ושירה חסרת הברות כשהוא נכנס לבלוז. גם כאן, קאן ממכרים, נשמעים כמו האבטיפוס להיפ הופ, סוחפים אותך לתוך הג'אם שבכלל לא נשמע כמו ג'אם סתם בשביל הכיף. הלהקה פשוט נשמעת ביחד! יואו כמה שהם נשמעים ביחד, בקטע שאני לא יכול להגיד איך הם עושים את זה. כאן נחתם החלק הראשון, עכשיו הגענו לחלק הטוב ביותר של האלבום לטעמי.
החלק השני נפתח ב-Aumgn, שהוא... הוא... וואו איזה קטע. 17 דקות של אוונגרד מטורף וחסר מעצורים. אם אמרתי קודם ששאר קטעי האלבום ייקחו אתכם לעולמות אחרים. זה בכלל יקום אחר. ניסוי מעניין במוזיק קונקרט, ו... יודעים מה? עזבו, תשמעו ותבינו, אתם פשוט עפים אל תוך זה. סוראליזם מוזיקלי. זהו כל מילה נוספת מיותרת.
כנ"ל על Peking O, גם הוא קטע אוונגרד ניסיוני, שפותח את הראש, והנשמה עוברת למקום אחר. בהתחלה, דאמו שר כמו שאמאן הקורא לרוחות השמיים, ומכאן, זה פשוט ממשיך לו למשך 11 וחצי דקות של.. טוב, אני שוב פעם מתחיל.
לסיום האלבום, ולהרגעת המאזין שחווה את השוק שהביאו השניים הקודמים, מסיימים החברים את האלבום בצורה מפויסת עם השיר Bring Me Coffee or Tea בו קארולי מבריק על האקוסטית, וצוקאי מגבה בבס מסתורי. הקטע עצמו מאוד רגוע, וגם מערפל חושים. ג'אם על אקורד אחד (E) וחותם את 73 דקותיו של האלבום המסקרן הזה, שלשמוע אותו כל פעם מחדש, זה לגלות משהו חדש.
אז Tago Mago (שאגב נקרא על שם מקום באיביזה) יצא לעולם בפברואר 1971, ע"י חברת התקליטים United Artists, והתקבל טוב בקרב הקהל. זה לא היה רוק שגרתי שנהגו לשמוע אצל רוב להקות התקופה. המבקרים שיבחו, הקהל התלהב, גרסת רדיו ערוכה לHalleluhwah שהפכה את הקטע בן ה18 וחצי דקות הללו ל3 וחצי, גם הוא עשה עבודה לא רעה בכלל ללהקה, והקפיץ אותה עוד רמה. מאז יצא, הוא זכה וזוכה לשבחים עד היום מצד אמנים משפיעים וידועים לא פחות. רדיוהד, מרק בולאן ואפילו ג'וני רוטן, תיארו עד כמה האלבום הזה כל כך השפיע על המוזיקה שלהם, שגם היא עיצבה דורות, ויצרה מהפכות.
לסיכום, Tago Mago של Can הגרמנית, הוא מוצר ראוי להאזנה, מאוד מעניין, מאוד מסקרן, לא משעמם, תמיד מותח בזמן הנגינה. הרבה מוזיקאים ידועים שרובנו אוהבים כל כך, ציינו את האלבום הזה בפרט, והלהקה הזו בכללי כמוזה ליצירת המוזיקה שלהם. אי אפשר לתייג את Can, היא משתייכת למחנה האוונגרד האלקטרוני. רחוק שנות אור מלהיות שמרני, פורץ גבולות. חי, ומטורף. רק שמיעה אחת בלבד מהאלבום הזה, מגבירה סקרנות במאזין. למי בדיוק מומלץ האלבום הזה? אוהבי פינק פלויד המוקדמים, חובבי אוונגרד, מאזיני מוזיקה מודרנית (שטוקהאוזן, וארז, קייג' וכל החבר'ה), ובעיקרון כל מי שרוצה קצת משהו שהוא mind blowing, והאלבום הזה מספק את התשובה. החלק הראשון רוקי וקליט, החלק השני מטורף ולא יודע מהו גבול (וטוב שכך). אני ממליץ לשמוע את האלבום הזה פעם אחת לפחות, כדי לפתוח את הראש, ולזרום לתוך המסע, ותגלו that everything CAN be done.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה