Revolution 9 הקטע החביב ביותר על אוהדי הביטלס... אותו קטע שגרם וגורם עד היום למאזינים להרים גבה. חלקם יגידו שמדובר בניסיון מטופש. חלקם יגידו שמדובר בבזבוז זמן. חלקם יגידו שזה משעמם. חלקם יגידו שזה מפחיד. זה בטוח, שרבים לא בדיוק הצביעו בעד הקטע הזה. בעיני, מדובר כאן בקטע גאוני, שפרץ את גבולות המוזיקה הפופולרית, בו הלהקה האהודה ביותר בעולם, זו שחבריה ברחו מנערות צווחניות, זו שמכרה מיליונים מתקליטיה, סרטיה וכל מרצ'נדייז אפשרי, פתאום מתנסה בקטע שונה לחלוטין, שלא רגילים לשמוע ביומיום. מאז שמעתי אותו לראשונה, גיליתי בו הרבה עניין, ונחשב אצלי לאחד הקטעים המעניינים ביותר באלבום הלבן המופתי של הביטלס שיצא ב-1968.
אז מה הבסיס לקטע המוזר הזה? מה זה הדבר הזה? למה אני שומע בחור שכל הזמן אומר "מספר 9"? מה הביטלס חשבו לעצמם? ובכן, האיש מאחורי הרעיון, היה ג'ון לנון, שבאותה תקופה היה במערכת יחסים עם יוקו אונו, ואנחנו נגיע לזה בהמשך.
אז Revolution 9 הוא קולאז' בסגנון אוונגרד. משמעותו חדשנות. להפתיע את המאזין, בפריצת גבולות בכל מה שקשור באמנות. אם זה ציור, קולנוע, מוזיקה, ספרות ומה שלא יהיה. תנועה אוונגרדית שנולדה במלחמת העולם השנייה הייתה המוזיק קונקרט. תנועה שמקורה בצרפת, והרעיון היה לקחת צלילים מן היומיום ולהפוך אותם למוזיקה באמצעות עבודה באולפן. הז'אנר הזה שהוא למעשה הבסיס למוזיקה האלקטרונית שאנו מכירים כיום, הוציא מספר אמנים המזוהים עם הסצנה כמו: פייר שפר, פייר אנרי, ג'ון קייג', קרלהיינץ שטוקהאוזן (שמונצח על גבי העטיפה של סרג'נט פפר), ואדגר וארז.
האמנים האלה התעלמו מן הגבולות המוזיקליים ומשנות ה-40, החלו ליצור קולאז'ים שכללו צלילים מן היום יום, שעם הזמן השפיע על מוזיקאים ידועים כמו פרנק זאפה, רדיוהד, בריאן אינו וכמובן, הביטלס.
זה לא היה הניסיון הראשון של הביטלס עם מוזיקת אוונגרד. הלהקה יצרה במהלך הסשן לPenny Lane קטע ארוך ומשונה במיוחד בשם Carnival of Light שכלל לופים (לולאות של סרטי הקלטה), הקלטות המושמעות לאחור ושלל ירקות. הקטע לא יצא לאור עד היום, בעיקר בעקבות התנגדותו של האריסון שלא דיבר באותה שפה של חבריו, והשמיט את הקטע מפרויקט האנתולוגיה של שנות התשעים שהוציא לאור מהארכיונים הקלטות אבודות של הביטלס שעד אז לא יצאו לאור.
לנון הוביל את הניסיון השני, שהפעם כן יצא לאור. יוקו אונו שהייתה אמנית אוונגרד ידועה בקרב החוגים בלונדון, הייתה לאחר מכן לאהבתו של לנון, שממש התלהב ממנה, והקשר עימה התחזק. Revolution 9 היה מין ניסיון להתיר רושם על יוקו, שהכירה לג'ון יחד עם פול את סצנת האוונגרד טוב יותר. באותה שנה, יצרו השניים אלבום אוונגרד בו הם משמיעים קולות ומשחקים עם סרטי ההקלטה הנקרא Two Virgins. הזוג ימשיך לעשות זאת, עד סוף שנות השישים. סיבה נוספת הייתה הכאוס שהתרחש באותה שנה בעולם.
רצח מרטין לות'ר קינג, מחאות נגד המלחמה בויאטנם, מהפכת הסטודנטים בפריז, והאביב של פראג. אירועים אלימים במיוחד, שהשפיען על החיפושית להפיק את הקולאז' הזה, על מנת ליצור פרשנות שלו בצלילים, למהפכה.
הקטע נולד מהקודה הארוכה של Revolution 1 שגם הוא מהאלבום הלבן, שבמקור, כלל קולאז' שבסוף מצא את עצמו במהפכה התשיעית ולא בראשונה. ההקלטה שהוקלטה במאי 68, הייתה הראשונה שנעשתה לאלבום הלבן. לג'ון היו 10 לופים שהושמעו במכשיר מונו שהסתובבו ביחד כשכל מיני עפרונות ודברים נוספים מחזיקים אותם. ההקלטה מ"מהפכה מס' 1" שולבה עם מספר סרטי הקלטה. לנון עשה זאת פעמיים, כשבפעם השנייה הוא הקליט זאת, מה שהביא לתוצאה המוכרת.
אתם שואלים את עצמכם למה לעזאזל נשמע כל פעם הקול הקורא "מספר 9"? ובכן, קודם כל, יש לזכור שלנון הוא יליד 9 באוקטובר. 9 הוא מספר מזלו, משמעות כפולה לדבר. זה הגיע מבדיקה שעשה טכנאי הקול כדי לבדוק אם מכשירי ההקלטה עובדים. לנון ציין בראיון שאהב את קולו של הטכנאי, והחליט ליצור לופ מהקטע שבו הוא אומר את המספר והכניס אותו בכל פעם שהתחשק לו.
בעזרתו של מפיקה האגדי של הלהקה, ג'ורג' מרטין (שהשתתף בהקלטה לצד האריסון, אונו, לנון ואליסטר טיילור שהיה עוזרו של בריאן אפשטיין) נערך הקטע שהגיע לתוצאה הסופית. הקולאז' כלל בתוכו מספר קטעים מסרטים, יצירות קלאסיות, דיבורים, מלוטרון ושלל ירקות. המפיק, ובנוסף שאר חברי להקת הביטלס, התנגדו להכליל את הקטע באלבום.
התעקשותו של ג'ון לשים את הקטע, גרמה לחיכוכים בינו לבין השאר, מה שהוביל לפירוק המהיר שנתיים לאחר מכן. אפילו מקרטני שהיה חובב נלהב של הז'אנר, הביע הסתייגות מהכללת הרצועה בשל חשש מתגובת הציבור. האריסון בעיקר התנגד, בשל העובדה שהוא לא אהב אוונגרד כלל. למרות שבאותה שנה, הוציא את אלבומו Electronic Sound שכלל שתי יצירות אלקטרוניות ארוכות בהן האריסון מנגן על סינתסייזר מוג.
לבסוף, הקטע שהקרדיט ניתן ללנון ומקרטני כפי שהסכימו ביניהם, נכנס לקראת סוף האלבום בקטע לפני אחרון. הקטע עצמו היה תדהמה בקרב המעריצים והמבקרים באותה תקופה, שלא שמעו דבר כזה מעולם.
כשהאלבום יצא, הביקורות היו קשות בנוגע לקטע. ידועה בעיקר הביקורת של רוברט כריסטגאו ממגזין "The Village Boys" שכתב על היצירה: "למשך 8 דקות באלבום שנקרא הביטלס, לא היו ביטלס". אך למרות זאת, כמה מבקרים בהחלט ראו ב"מהפכה מספר 9" חידוש מעניין ומבורך כשיאן וורנר מהרולינג סטון כי הקטע מאורגן יפה ולדעתו, ההשפעה הפוליטית שלו גדולה יותר מ"מהפכה 1".
כמובן שהיו גם צרות רבות, במיוחד עם הרוצח המטורף צ'רלס מנסון, שלקח את השירים באלבום הלבן ברצינות, וחשב עליהם כשליחות מן הישות האלוהית אשר אמרה לו מה לעשות. כמובן שלא נשכח גם את מה שחשבו על הקטע לגבי הקונספירציות הבלתי פוסקות לגבי מותו של מקרטני, והחלפתו בכפיל. היום זה כבר לא סוד שאם משמיעים את ה"number 9" לאחור, נשמע המשפט "turn me on dead man" (הדלק אותי איש מת) מוזר....
עם הזמן, הקטע המוזר והמשונה הזה קיבל יותר את הכבוד המגיע לו, כשמאזינים מבינים את הקונספט שמאחוריו. מלחיני האוונגרד צריכים להודות לביטלס, שבעזרת ארבעת המופלאים, חשפו את הקהל האוהד שהורגל למוזיקת מיינסטרים, לתנועה מהפכנית שאותה גילו מאזינים אחרי ששמעו את הקטע.
לסיכום, לכל אוהבי הביטלס ביניכם, שמסרבים להאמין כי Revolution 9 הוא יצירה גאונית, ועדיין מתקשים להבינה ולשמוע אותה, אני מקווה שהמאמר הזה, קצת הביא לכם עניין שיגביר את הרצון שלכם לשמוע את הקטע הגאוני הזה.
זה נכון הוא ממש לא נגיש. אני גם הרגשתי תחושה של פחד ומוזרות כששמעתי את זה לראשונה. אבל מדובר כאן כמו בריצ'רד המילטון בצלילים, מונדריאן בקולות, פשוט משהו מעניין שיפתח לכם את הראש. זה לא הקטע האהוב עליי של הביטלס בכלל, אבל אני מרגיש שיש את הצורך לשפוך עליו קצת יותר אור. כי באמת מגיע כבוד על התעוזה של החבר'ה לעשות את הלא צפוי.
וכמובן ברור שנשים כאן את הקישור לקטע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה