Miles Davis - Kind of Blue

אני באמת צריך להציג את האלבום הזה? באמת צריך תצוגה מיוחדת לאחד האלבומים המשפיעים שנעשו אי פעם? ובכן... כן צריך, למי שרוצה להכיר את הג'אז, ולהבין כמה נפלא הז'אנר הזה. זה די ידוע שעולם הג'אז והמוזיקה בכללי לא נראה אותו דבר בכלל, מאז אותו יום, 17 באוגוסט 1959, בו הוציא מיילס דיוויס את יצירת המופת שלו, Kind of Blue.

האלבום הזה הוא חובה לכל חובב מוזיקה, ובטח שלחובב ג'אז. אם אף פעם לא שמעתם את Kind of Blue, מיד רדו למטה ותלחצו על הקישור לשמיעת האלבום. מאז ועד היום, הקומפוזיציות שבו הפכו להיות פופולריות בקרב ג'אזיסטים, ולמעשה מדובר כאן באלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם. המלודיות הקליטות והזכורות שלו, שמנוגנים בקצב קבוע, שקל להצטרף אליו, בתוספת אלתורים מצד כל הנגנים, נשמעים נפלא גם היום, 56 שנים אחרי שיצא.

מה הופך אותו לכל כך מהפכני? ובכן באותה תקופה, הסגנון המרכזי בג'אז, ששלט במועדונים של אותה תקופה, היה הביבופ, החלוצים: צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, תלוניוס מונק, מקס רואץ' ועוד... הבי בופ זנח את הקונספט קודם של הג'אז (סווינג עם גודמן והחבר'ה), שהיו בעיקר כדי לבדר ולנענע את הקהל. מנגינות פשוטות וקליטות שאפשר לרקוד להן, fuck it. הרעיון היה לנגן אקורד כל תיבה, ולאלתר בנגינה שיוצאת מחוץ לנורמה, פה זה מוזיקה למען המוזיקה

מיילס גם היה חלק מהתנועה הזו, בהתחלה כשולייה לציפור החצר צ'רלי פרקר, ובהמשך כמנהיג הרכב ידוע בזכות עצמו. מיילס עבר מספר שינויים. כמו פיקאסו שכל הזמן עבר לצייר בסגנונות שונים לגמרי, כשאת חלקם הוא המציא בעצמו, מיילס התקדם בהתאם לתקופה. אחרי תקופת הקול ג'אז, וההארד בופ, וההתנסויות עם הזרם השלישי, אותו יצר יחד עם חבר טוב ושותף לעבודה בזמן הקרוב, המלחין הקנדי גיל אוונס, החליט מיילס לשנות כיוון.

so far היה הארד בופ. עם יצירות מופת כמו 'Round About Midnight. הוא אסף סביבו חבר'ה שנחשבים היום למוזיקאים מן השורה הראשונה בג'אז עוד לפני שהעולם בכלל שמע עליהם (קולטריין למשל). וכמו תמיד, למיילס נמאס. חלאס עם זה, עשיתי, היה נחמד. בואו נביא משהו חדש.

ב-2 במרץ 1959, אסף סביבו מיילס מספר נגנים: ג'ון קולטריין על סקסופון טנור (מאסטר ומוזיקאי אדיר בעתיד), לצידו על האלט, קנונבול אדרלי, פול צ'יימברס על קונטרבס, ג'ימי קוב על התופים, ועל הפסנתר, ביל אוונס, הלבנבן שבחבורה. יחד, השישייה הקליטה 3 קטעים, שיהוו את הצד הראשון של יצירת המופת. חודש אחרי, החבר'ה נפגשים שוב, גומרים את האלבום עם שני הקטעים האחרונים שמהווים את הצד השני. שני הסשנים, הוקלטו באולפני Columbia 30th Street Studio בניו יורק, איפה שהוקלטו יצירות מופת רבות, שמלבד מיילס, גם נכנסו לאולפן הפלוידיסטים להקליט את החומה. על ההפקה, תיאו מסרו (איש חשוב שאחראי על הפקת מספר ע-נ-ק של אלבומי מופת בג'אז) ואירבינג טאונסנד.

וכך נוצרה יצירת מופת. הסשנים עברו חלק ויפה. בכמה טייקים למספר קטעים, ויצא מושלם. מדהים כמה שלמות יכולה להיווצר בזמן קצר. הרעיון של מיילס, בלי לעשות את זה מורכב, לעשות את זה לאט, לעשות את זה חלק, לתת לנשום, לתת מרווחים... לא ממהרים לשום מקום... פשוט נגן את זה... לא זה לא רוק פסיכדלי או ספייס רוק, מדובר כאן בג'אז מודאלי.

מיילס פיתח את הסגנון עוד בMilestones שיצא שנה קודם, אבל כאן, זה ה-מודאל במ' הידיעה. מיילס שהושפע ממינמליזם, הבין שלא צריך להעמיס כל כך הרבה. less is more, וכמה שהוא צדק. קוב המתופף והיחיד שנמצא איתנו היום (שייזכה לחיים ארוכים, אמן!) אמר: "it must have been made in heaven!". כנראה שגן העדן לא כל כך רחוק אחרי הכל. לא סתם האלבום הוכנס אל ספריית איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי המכובדת.



מיילס כתב את מהלכי האקורדים כמה שעות לפני הסשנים, הנגנים הבינו, ועל גבי זה נתנו ליצירתיות שלהם להתבטא באלתורים. וכך אנו נכנסים אל אמריקה הישנה והטובה של שנות החמישים, סרט כיפי בשחור לבן, אבל לא עם ביג בנד רחב ופרנק סינטרה מזמר. זה משהו אחר. האלבום נפתח באחת מהסטנדרטים שהפכו להכי ידועים אי פעם, כל פעם אם מישהו ירצה לג'מג'ם זה או זה או Chameleon של איזה הרבי אחד... הפתיחה אחת האהובות עליי אי פעם, פשוטה כל כך כמו השם של הקטע (נשמע כמו משהו שמיילס היה אומר בקול היבש שלו), So What נכנס בצניעות עם ביל שמאלתר משהו על הפסנתר, הוא מפסיק, ואז צ'יימברס מתאפס על הליין שלו, ובאנג! זה מגיע. דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו, פאם! באם! בקצב אחיד, ובשני אקורדים שמשנים סולם אחרי כמה פעמים, המאזין כבר נכנס לסיפור, הוא מבין, והוא נמשך בקלות (לא יכול להיות שזה לא תפס אתכם על הפעם הראשונה). ואז כל אחד מגיע עם הסולו שלו לפי הסדר הבא: מיילס, קולטריין, אדרלי ואוונס. עם יש מישהו שהכי הבריק בסולו שלו, זה קולטריין כמובן. אחד המוזיקאים הכי גאונים בשבילי, ונגן בחסד שלפעמים היה נשמע כאילו אלוהים נושף לתוך הפיה. קל מאוד לזהות שזה קולטריין בסולו. הוא מתאמץ, הוא נשמע נלחם גם בקטע שלא צריך להילחם בו, ויש לו passion. עוד קטע כיפי הוא הדיאלוג שאוונס עם הפסנתר המגיב לחבריו שמגיבים לו ביחד. וכך לאט לאט, הקטע מתפוגג לו, ומסתיים. פתיח מצוין. כמה שניות של שקט, ואנחנו כבר בקטע השני.

כולם מכירים את תבנית בלוז 12 התיבות. אבל כשמיילס והחבר'ה עושים את זה, זה נשמע קצת שונה. בהתחלה די רדום ומשעמם, אבל אז מבינים אחרי כמה פעמים. החבר'ה מנגנים את הליין הקליט שכולם מכירים, אבל מסיימים אותו בדרך משונה שרק צועקת "תפתרו אותי" עם תו שחורג בחצי טון למעלה. זה מוזר, אבל מאוד מעניין. במשך כל הזמן שהקטע מתנגן, יש תחושה טובה. מרגישים כאילו נכנסים לניו יורק בשחור לבן, עם מועדוני הג'אז, הקולנוע, הברים הפתוחים בשעות המאוחרות, והשקט העירוני. הסולואיסט המצטיין בקטע בשבילי, הוא הפסנתרן. ולא זה לא ביל. בקטע הזה, היחיד באלבום, גייס מיילס את הפסנתרן ווינטון קלי, עליו החצוצרן אמר, כי יש לו את הבלוז, ואכן כן. Freddie Freeloader הוא קטע בלוז ג'אז כיפי שקשה להוציא אותו מהראש, וכמו כל קטעי האלבום, להקשיב לו כל פעם מחדש זה חוויה כיפית. שם הקטע אגב נקרא על שם בחור בסצנה פרדי שמו, שהיה מנסה ברוב הפעמים, לראות את גדולי הג'אז מנגנים בלי לשלם (Freeloader זה כינוי לבחור שרוצה להתחמק מתשלום).

אחרי הקצביות ששני הקטעים הראשונים הביאו, אנחנו מורידים הילוך, ונכנסים לאתנחתא מרגיעה של 5 דקות ב-Blue in Green. קטע שנכתב ע"י אוונס (למרות שקרדיט ניתן גם למיילס), ופשוט יפייפה. הוא לא מנסה להרשים, הוא לא מתכוון להכניס לקצב (כנראה בגלל זה, החשבתי אותו לרדום בהאזנות הראשונות). זה ממש כמו לחזור הביתה, אחרי יום עבודה ניו יורקי קשה, ורק לשים את המחט על התקליט, והתמונה מושלמת. פשוט כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הכחולה והמלנכולית שלו, מיילס וחבריו מציירים תמונה שלמה בגווני כחול (וירוק). מה שעושה את הקטע הזה, זה מיילס עם סאונד החצוצרה המיוחד שלו, שנוצר עם עמעם, איתו אפשר לחבר את החצוצרה, וליצור את הצליל הכל כך מושלם הזה. קצת כמו דיוויד גילמור, מיילס הוא לא וירטואוז על הכלי שלו, אבל יש לו feel. והקטע הזה מצדיק את מה שאני אומר. קוב סיפר כי הוא לא ידע מה לעשות בקטע הזה (סיוט של כל מתופף!) ומיילס אמר לו, פשוט תשפשף את הנברשות על התוף הסנר, ושומעים את זה טוב מאוד. אגב, אוונס ביקש ממיילס לקבל את הקרדיט על הקטע, וכתגובה, מיילס רשם לו צ'ק של 25 דולר... הצד הראשון הסתיים בשקט חרישי, ואנחנו חוזרים לקצב, כשהופכים את התקליט.


רגע, אבל לא היה גיטריסט בתקליט!

הצד השני נפתח במתח שמלווה אותנו לאורך כל הקטע. All Blues הוא בלוז (מן הסתם) ב-6/8, שמתחיל עם שני קלידי הפסנתר שמתנגנים, ואדרלי וקולטריין מנגנים ליין שמצטלב עם אוונס, וכבר מבינים שנוצר משהו מעניין. מיילס מצטרף עם העמעם, ונוצר המוטיב המושלם, שיחזור מספר פעמים בקטע הזה. מכאן, החבר'ה מאלתרים כרצונם, ואנחנו כבר קרובים לסוף.

האלבום נסגר בעוד בלדה רגועה שממשיכה את הקו של Blue in Green. מיילס וחבריו נפרדים ומקפלים את הציוד עם Flamenco Sketches שחוזר לסצנה של אחרי יום עבודה קשה בניו יורק. גם הוא נכתב יחד עם אוונס. שוב מיילס עם העמעם, כולם נרגעים, בלי אקורדים, רק מספר מהלכים הרמוניים. זה הקטע היחיד באלבום, שהחברים ניגנו אותו בטייק אחד. ואותו טייק, הוא זה שאנו מכירים כיום. כך מסתיימות להן 45 דקות של מוזיקה נהדרת, שלא יוצאת מהראש, פשוטה אבל אלמותית.

האלבום יצא בקיץ 1959, וכפי שנאמר למעלה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. לא בשביל מיילס, לא לג'אז, ולא למוזיקה. האלבום מיד התקבל בברכה, המאזינים אהבו, המבקרים שיבחו, והאלבום הזה עד היום משפיע על מאזינים חדשים שנחשפים לז'אנר הזה. האלבום כבר הוכתר כיצירת מופת, ומיילס יצא מנצח לעומת עמיתיו בז'אנר. 1959 הייתה שנה פורייה לג'אז, כשאלבומי מופת רבים יצאו ושינו את פני הג'אז, ביניהם מיילס, שכנראה זכה להכי הרבה הצלחה, אחרי אותו אלבום, שוב פעם מיילס לא הביט לאחור.

אחרי שעבר תקרית בה שוטר הכה אותו כשאמר לו "keep moving" כשהוא בסך הכל הגיע כדי לתת הופעה במועדון הbirdland, והיה במעצר למספר שעות, מיילס נפרד מההרכב, חזר לעבוד עם אוונס למאסטרפיס הבא שלו Sketches of Spain, והמשיך לחדש, להמציא ולהפתיע את העולם.

שנים אחר כך, כשהוא כבר אחרי מהפכת הפיוז'ן שלו, מיילס כבר לא מייחס חשיבות למה שמעריציו מכנים כשיא יצירתו. הוא אמר בראיון, שהוא כבר לא מקשיב למה שעשה אז, והוא מתקדם הלאה. זה בשבילי מראה כמה מיילס היה אדיר, ולא סתם בשבילי אחד מגדולי המוזיקאים של ה-20. בחור שלא מרגיש מאוים מן הזמן, ומתחדש כל פעם.

לסיכום, Kind of Blue, הוא יצירת מופת לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכלל. פלא חד פעמי שמאז מיילס לא עשה כמוהו שוב, וגם לא היה מעוניין לעשות עוד אחד כזה (וטוב שכך), רוב הקטעים בו הפכו לסטנדרטים ידועים שמוזיקאים צעירים מנגנים אותם, ועם העובדה שהם לא מנסים לא להרשים ולא עמוסים, הם מצליחים להרשים כל כך הרבה. מאז יצא, הוא השפיע על מאזינים רבים שחלקם הפכו למוזיקאים גדולים וידועים. מי לא? פינק פלויד, דייב ברובק, רדיוהד, הראפר Q Tip והרשימה עוד ארוכה. הנגנים שניגנו באלבום הזה, הושפעו ממיילס, והתפתחו בעצמם כשהם מגיעים להישגים כמו קולטריין ב-My Favourite Things שהמשיך את המסורת המודאלית. מיילס אחרי זה, פיתח ויצר סגנונות חדשים, ולא הביט לאחור, לכן זה נשאר הישג נדיר ואלמותי שזכור לטובה. עם האלבום הזה, הכרתי את הג'אז, עם האלבום הזה ההיכרות שלי התחילה, אחרי זה התפתחתי לז'אנרים יותר קיצוניים כמו פיוז'ן וג'אז חופשי, אבל אני לא שוכח את האלבום הזה, ומחשיב אותו (איך לא?) לאחד הגדולים.

פשוט תשמעו ותהנו... מיילס דיוויס - Kind of Blue


"אלו לא התווים שאתה מנגן. אלו התווים שאתה לא מנגן..." - מיילס דיוויס