אחד הדברים הכי מדהימים ביצירות גדולות ואלמותיות, הוא שהן נפתחות בדרך כל כך צנועה ושקטה שלא מרמזת בכלל על העתיד לבוא. פשוט תחשבו על זה. הפתיחה של הבסון ב"פולחן האביב" הנצחי של סטרווינסקי, הפתיחה של מיילס דיוויס וחבריו את Kind of Blue עם צלילי פסנתר פשוטים, הסימפוניה התשיעית האלוהית של בטהובן, אבל היום, אנחנו נדבר על יצירה אחרת, של מלחין קצת פחות מוכר מהמצוינים לעיל, אחד המלחינים הגאונים והחשובים של המאה ה-20, שקצת קשה לי לדמיין את המוזיקה הפופולרית בלעדיו, מהאהובים עליי, אדגר וארז.
השם הזה מרתיע המון חובבי מוזיקה קלאסית, שלרובם קשה להסתגל לדיסוננסים, הקרשנדו, הסירנות הגועות ביצירותיו, כל אלה גרמו למספר מאזינים להירתע מהמלחין הצרפתי המהפכן. וארז שנשאר לאורך כל חייו אוונגרדיסט וחדשן, עד כדי כך שהשמיד חלק מיצירותיו שכנראה הלכו לפי הזרם.
היצירה שעליה נדבר, אחת מהגדולות של המאה ה-20, היא Ameriques. וכפי שאמרתי, כל מה שבדרך כלל מתאר את וארז בכלל לא נשמע בהתחלה. מוטיב אחד של חליל רגוע, כמו השקט שלפני הסערה, משהו עומד לבוא ולא ידוע מה, מרגיש כמו לשוטט ביער פסטורלי ואפל, כשהעתיד לבוא עוד לפנינו... מאוד מזכיר את פולחן האביב, ויש הרבה נקודות דמיון בין שתי היצירות, ועוד נגיע לזה.
וארז, אדם אקסצנטרי במיוחד, כבר עבר דברים בחייו. מסוכסך עם אביו לאחר שעזב את הלימודים הגבוהים, כדי להפוך למהנדס בדיוק כמוהו, יצירתו Bourgogne שהוצגה בברלין ב-1910 הצליחה לעצבן לא מעט בקהל, התגייס לצבא הצרפתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שוחרר ב-1915 מסיבות רפואיות, ושנתיים לאחר מכן, ב-1917, הגיע לארץ החלומות, בה יצר את יצירותיו הגדולות ביותר, ופרח שם מאוד. אמריקה.
וארז האירופאי, עזב את מחוזותיה הקרירים של אירופה, לטובת אמריקה החמה והרגועה יותר לעומת מולדתו. סטרווינסקי עשה את זה, שנברג עשה את זה, ועכשיו גם וארז יצא לדרך חדשה, כשהוא מתחיל לכתוב את יצירתו הבאה. לאחר שהגיע לארצות הברית, כאמור, הוא השמיד את כל יצירותיו הקודמות, ולא השאיר להן זכר, כשהיצירה החדשה שלו היא "האופוס הראשון". במשך תקופה של כמעט יותר משנה 1918-1921 (הוא שיכתב את היצירה ב-1927), הלחין את אחת מיצירות המופת שלו, שלה נתן את השם בעקבות המעבר, הוא תיאר את היצירה כ"תגלית", עולמות חדשים, מציאת בית חדש, התחלה חדשה, הו וזו הייתה התחלה נפלאה.
וארז הושפע מאוד מאמריקה במהלך היצירה, לא פלא למה השם ניתן לה. הוא הושפע מחיי העיר הסוערים. הסירנות, הרעש, הביג בנד, והלחץ הגדול, כל זה אוגד לכתיבת היצירה. עוד השפעה מרכזית שגם דובר עליה קודם, ובהחלט אפשר לשמוע אותה ביצירה, היא סטרווינסקי ופולחן האביב. וארז נכח באותה הצגת הבכורה הבלתי נשכחת של היצירה ב-23 במאי 1914. וארז לקח הרבה סממנים שמופיעים באותו מאסטרפיס. לפעמים זה נשמע דומה מדי, אבל כמו שסטרווינסקי אמר: "אמנים קטנים מחקים, אמנים גדולים מעתיקים".
אבל בלי קשר, היצירה הזו עומדת בזכות עצמה. סטרווינסקי חזר אל תקופה עתיקה, אל הפגאניות, אל השבטיות. וארז מתמקד בהווה, באמריקה הסואנת והרועשת. וארז מפתח את המהפכה שכבר החלו ליצור, וAmeriques היא שוק אחד גדול. היא הולכת לכיוונים מפתיעים שקשה לצפות להם, ולא משנה כמה זמן עבר מאז היצירה נכתבה, תמיד מרגישים צעירים כשמקשיבים לה.
אז כמו שנאמר, היצירה נפתחת במוטיב החליל הפסטורלי, אי אפשר לדעת, מאוד רגוע אבל מלחיץ בו זמנית, ולפתע נכנסים כלי הנשיפה, המוזיקה מתגברת, האיום כבר הגיע, ומהרגע הזה, וארז משחק עם ה"שקט-רעש" פעם אחת אנחנו משוטטים באותו היער השקט, ולפתע אנחנו מותקפים ע"י בעל חיים טורף. רגע אחד הספינה שטה בים הרגוע, ורגע אחרי, סופה מתפרצת, ומשאירה את המאזינים בשוק טוטאלי.
וארז ידוע מאוווד אבל מאוד בשימוש שלו בסירנה ביצירות שלו. וזה נשמע הרבה פעמים ביצירה, לפתע כשיש קרשנדו, וזה נשמע כמו סיוט מוזיקלי, הסירנה מתגברת ומתחזקת (קצת קשה לשמוע את זה בארצנו הקטנה, כשכל צליל כזה הוא סיבה לרדת לממ"ד), והמאזין נותר מבוהל, אבל ביחד עם זאת סקרן, נשאר ערני למהלך הבא.
היצירה הזו, 89 שנה מאז הוצגה לראשונה ב-9 באפריל 1926 (וכמובן שהתקבלה בהרמת גבה), נשארת בועטת, רלוונטית, ושורדת את מבחן הזמן. יש משהו במוזיקה הקלאסית המודרנית שגורם לך להרגיש צעיר לנצח כשאתה שומע את זה, האנרגיות חייתיות כמו של להקת רוק רועשת, או של הרכב ג'אז חופשי ופרוע.
וארז הושפע מאוד מהפיזיקה, ויצר תאוריה כשהוא מתאר את הצלילים כישויות תלת ממדיות הנעות במרחב בעזרת האנרגיה של הקצב, והמצלולים נוצרים כשהם נפגשים. במקרה של המלחין, צליליו ממשיכים לנוע להם במרחב, ולהשפיע על מספר גדול של מוזיקאים. כן כן. אחד המלחינים המשפיעים ביותר, שרובכם אולי לא שמעתם עליו.
רוצים דוגמאות? ובכן, צ'רלי פרקר הyardbird, מספר גדול של מלחינים ממחנה האוונגרד, לנון ומקרטני(Revolution 9? anybody?), ואיפשהו באמריקה נער אחד בשם פרנק זאפה נחשף לוארז דרך ביקורת על יצירתו במגזין. וארז הפך למודל האמנותי שלו. ליום הולדת הוא קיבל כמתנה שיחת חוץ עם המלחין. למרות שהשיחה לא התקיימה מסיבות שונות, וארז שלח לזאפה הנלהב מכתב בו הוא מודה לו על הערכתו, מספר לו על יצירה חדשה שהוא מתכנן (שהיא בעצם "מדבריות" עוד מאסטרפיס שאולי אכתוב עליו מתישהו), וגם הזמין אותו לפגישה(!). פגישה מעולם לא התקיימה בין השניים, אבל זאפה שמר את המכתב ומסגר אותו בביתו עד יומו האחרון.
ברור שגם אמני מוזיקה אלקטרונית הושפעו מאוד מהמלחין, כשוארז הוא אחד החלוצים שאחראי על היווצרות הז'אנר עם "פואמה אלקטרונית". יצירת מוזיקה קונקרטית שנתנה לוארז (בצדק) את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית" (גם על זה אכתוב מתישהו אולי, וואו כל כך הרבה דברים לכתוב).
Ameriques הייתה ונשארה יצירת מופת, עומדת אצלי בגאווה לצד פולחן האביב, פיירו הסהרורי, קינה לקורבנות הירושימה ועוד ועוד. היא נשארת בועטת, ומאוד מסקרנת, וכיף לשמוע אותה כל פעם מחדש, מאז שמעתי אותה, זה פתח עולם חדש לגמרי שונה ממה שהכרתי. וארז בעצם שימש לי כמבוא לעולם המוזיקה הקלאסית המודרנית, והתחלתי להתעמק באוונגרד. לא סתם הוא אחד המלחינים האהובים עליי. חובבי המוזיקה הקלאסית המסורתית, אל תשמעו את היצירה אם אף פעם לא אהבתם את 12 הטונים, קרשנדו מתגבר, מקצבים משתנים, או דיסוננס שצורם לאוזן.
היצירה מתאימה במיוחד לרעבים לחידושים מביניכם, אני עדיין נהנה לשמוע את היצירה הזו, אפילו הרבה יותר מלשמוע איזשהו קטע של באך, או סימפוניה של מוצרט. וארז מצייר תמונה. כמו קנדינסקי או דושאן, הוא מחולל מהפכה, יוצר מהומה על הקנבס, ומרתק את מי שנתקל בתוצר. רוקרים, לכו לשמוע את הדבר הזה, זה פאקינג מדהים. תשכחו מכל הסטיגמות שמקשרים למוזיקה קלאסית, זה כל כך לא נועד להרגיע אתכם, או לרכז אתכם במהלך משהו שאתם עושים (למרות שגם בפורמט הזה, זה ממש אחלה). זה תובע ריכוז מלא מכולכם, והנאה בהחלט מובטחת.
אני כותב את הכתבה הזו, בתקווה שיתחילו להכיר את המורשת של המלחין האדיר הזה, אין עליו כמעט שום מקור בעברית, מחקרים על יצירותיו והשפעתו הם מועטים, וזה לא בסדר. אולי הוא כבד מדי, אולי הוא יותר מדי הארדקור, אולי יהיה קשה מאוד להתחבר ליצירתו, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא מעניין. לכו בעקבות זאפה, ותבינו מאיפה כל הטירוף הזה התחיל.
וכמו שוארז בעצמו אמר: "המלחין בן זמננו מסרב למות!".
