Miles Davis - Kind of Blue

אני באמת צריך להציג את האלבום הזה? באמת צריך תצוגה מיוחדת לאחד האלבומים המשפיעים שנעשו אי פעם? ובכן... כן צריך, למי שרוצה להכיר את הג'אז, ולהבין כמה נפלא הז'אנר הזה. זה די ידוע שעולם הג'אז והמוזיקה בכללי לא נראה אותו דבר בכלל, מאז אותו יום, 17 באוגוסט 1959, בו הוציא מיילס דיוויס את יצירת המופת שלו, Kind of Blue.

האלבום הזה הוא חובה לכל חובב מוזיקה, ובטח שלחובב ג'אז. אם אף פעם לא שמעתם את Kind of Blue, מיד רדו למטה ותלחצו על הקישור לשמיעת האלבום. מאז ועד היום, הקומפוזיציות שבו הפכו להיות פופולריות בקרב ג'אזיסטים, ולמעשה מדובר כאן באלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם. המלודיות הקליטות והזכורות שלו, שמנוגנים בקצב קבוע, שקל להצטרף אליו, בתוספת אלתורים מצד כל הנגנים, נשמעים נפלא גם היום, 56 שנים אחרי שיצא.

מה הופך אותו לכל כך מהפכני? ובכן באותה תקופה, הסגנון המרכזי בג'אז, ששלט במועדונים של אותה תקופה, היה הביבופ, החלוצים: צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, תלוניוס מונק, מקס רואץ' ועוד... הבי בופ זנח את הקונספט קודם של הג'אז (סווינג עם גודמן והחבר'ה), שהיו בעיקר כדי לבדר ולנענע את הקהל. מנגינות פשוטות וקליטות שאפשר לרקוד להן, fuck it. הרעיון היה לנגן אקורד כל תיבה, ולאלתר בנגינה שיוצאת מחוץ לנורמה, פה זה מוזיקה למען המוזיקה

מיילס גם היה חלק מהתנועה הזו, בהתחלה כשולייה לציפור החצר צ'רלי פרקר, ובהמשך כמנהיג הרכב ידוע בזכות עצמו. מיילס עבר מספר שינויים. כמו פיקאסו שכל הזמן עבר לצייר בסגנונות שונים לגמרי, כשאת חלקם הוא המציא בעצמו, מיילס התקדם בהתאם לתקופה. אחרי תקופת הקול ג'אז, וההארד בופ, וההתנסויות עם הזרם השלישי, אותו יצר יחד עם חבר טוב ושותף לעבודה בזמן הקרוב, המלחין הקנדי גיל אוונס, החליט מיילס לשנות כיוון.

so far היה הארד בופ. עם יצירות מופת כמו 'Round About Midnight. הוא אסף סביבו חבר'ה שנחשבים היום למוזיקאים מן השורה הראשונה בג'אז עוד לפני שהעולם בכלל שמע עליהם (קולטריין למשל). וכמו תמיד, למיילס נמאס. חלאס עם זה, עשיתי, היה נחמד. בואו נביא משהו חדש.

ב-2 במרץ 1959, אסף סביבו מיילס מספר נגנים: ג'ון קולטריין על סקסופון טנור (מאסטר ומוזיקאי אדיר בעתיד), לצידו על האלט, קנונבול אדרלי, פול צ'יימברס על קונטרבס, ג'ימי קוב על התופים, ועל הפסנתר, ביל אוונס, הלבנבן שבחבורה. יחד, השישייה הקליטה 3 קטעים, שיהוו את הצד הראשון של יצירת המופת. חודש אחרי, החבר'ה נפגשים שוב, גומרים את האלבום עם שני הקטעים האחרונים שמהווים את הצד השני. שני הסשנים, הוקלטו באולפני Columbia 30th Street Studio בניו יורק, איפה שהוקלטו יצירות מופת רבות, שמלבד מיילס, גם נכנסו לאולפן הפלוידיסטים להקליט את החומה. על ההפקה, תיאו מסרו (איש חשוב שאחראי על הפקת מספר ע-נ-ק של אלבומי מופת בג'אז) ואירבינג טאונסנד.

וכך נוצרה יצירת מופת. הסשנים עברו חלק ויפה. בכמה טייקים למספר קטעים, ויצא מושלם. מדהים כמה שלמות יכולה להיווצר בזמן קצר. הרעיון של מיילס, בלי לעשות את זה מורכב, לעשות את זה לאט, לעשות את זה חלק, לתת לנשום, לתת מרווחים... לא ממהרים לשום מקום... פשוט נגן את זה... לא זה לא רוק פסיכדלי או ספייס רוק, מדובר כאן בג'אז מודאלי.

מיילס פיתח את הסגנון עוד בMilestones שיצא שנה קודם, אבל כאן, זה ה-מודאל במ' הידיעה. מיילס שהושפע ממינמליזם, הבין שלא צריך להעמיס כל כך הרבה. less is more, וכמה שהוא צדק. קוב המתופף והיחיד שנמצא איתנו היום (שייזכה לחיים ארוכים, אמן!) אמר: "it must have been made in heaven!". כנראה שגן העדן לא כל כך רחוק אחרי הכל. לא סתם האלבום הוכנס אל ספריית איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי המכובדת.



מיילס כתב את מהלכי האקורדים כמה שעות לפני הסשנים, הנגנים הבינו, ועל גבי זה נתנו ליצירתיות שלהם להתבטא באלתורים. וכך אנו נכנסים אל אמריקה הישנה והטובה של שנות החמישים, סרט כיפי בשחור לבן, אבל לא עם ביג בנד רחב ופרנק סינטרה מזמר. זה משהו אחר. האלבום נפתח באחת מהסטנדרטים שהפכו להכי ידועים אי פעם, כל פעם אם מישהו ירצה לג'מג'ם זה או זה או Chameleon של איזה הרבי אחד... הפתיחה אחת האהובות עליי אי פעם, פשוטה כל כך כמו השם של הקטע (נשמע כמו משהו שמיילס היה אומר בקול היבש שלו), So What נכנס בצניעות עם ביל שמאלתר משהו על הפסנתר, הוא מפסיק, ואז צ'יימברס מתאפס על הליין שלו, ובאנג! זה מגיע. דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו, פאם! באם! בקצב אחיד, ובשני אקורדים שמשנים סולם אחרי כמה פעמים, המאזין כבר נכנס לסיפור, הוא מבין, והוא נמשך בקלות (לא יכול להיות שזה לא תפס אתכם על הפעם הראשונה). ואז כל אחד מגיע עם הסולו שלו לפי הסדר הבא: מיילס, קולטריין, אדרלי ואוונס. עם יש מישהו שהכי הבריק בסולו שלו, זה קולטריין כמובן. אחד המוזיקאים הכי גאונים בשבילי, ונגן בחסד שלפעמים היה נשמע כאילו אלוהים נושף לתוך הפיה. קל מאוד לזהות שזה קולטריין בסולו. הוא מתאמץ, הוא נשמע נלחם גם בקטע שלא צריך להילחם בו, ויש לו passion. עוד קטע כיפי הוא הדיאלוג שאוונס עם הפסנתר המגיב לחבריו שמגיבים לו ביחד. וכך לאט לאט, הקטע מתפוגג לו, ומסתיים. פתיח מצוין. כמה שניות של שקט, ואנחנו כבר בקטע השני.

כולם מכירים את תבנית בלוז 12 התיבות. אבל כשמיילס והחבר'ה עושים את זה, זה נשמע קצת שונה. בהתחלה די רדום ומשעמם, אבל אז מבינים אחרי כמה פעמים. החבר'ה מנגנים את הליין הקליט שכולם מכירים, אבל מסיימים אותו בדרך משונה שרק צועקת "תפתרו אותי" עם תו שחורג בחצי טון למעלה. זה מוזר, אבל מאוד מעניין. במשך כל הזמן שהקטע מתנגן, יש תחושה טובה. מרגישים כאילו נכנסים לניו יורק בשחור לבן, עם מועדוני הג'אז, הקולנוע, הברים הפתוחים בשעות המאוחרות, והשקט העירוני. הסולואיסט המצטיין בקטע בשבילי, הוא הפסנתרן. ולא זה לא ביל. בקטע הזה, היחיד באלבום, גייס מיילס את הפסנתרן ווינטון קלי, עליו החצוצרן אמר, כי יש לו את הבלוז, ואכן כן. Freddie Freeloader הוא קטע בלוז ג'אז כיפי שקשה להוציא אותו מהראש, וכמו כל קטעי האלבום, להקשיב לו כל פעם מחדש זה חוויה כיפית. שם הקטע אגב נקרא על שם בחור בסצנה פרדי שמו, שהיה מנסה ברוב הפעמים, לראות את גדולי הג'אז מנגנים בלי לשלם (Freeloader זה כינוי לבחור שרוצה להתחמק מתשלום).

אחרי הקצביות ששני הקטעים הראשונים הביאו, אנחנו מורידים הילוך, ונכנסים לאתנחתא מרגיעה של 5 דקות ב-Blue in Green. קטע שנכתב ע"י אוונס (למרות שקרדיט ניתן גם למיילס), ופשוט יפייפה. הוא לא מנסה להרשים, הוא לא מתכוון להכניס לקצב (כנראה בגלל זה, החשבתי אותו לרדום בהאזנות הראשונות). זה ממש כמו לחזור הביתה, אחרי יום עבודה ניו יורקי קשה, ורק לשים את המחט על התקליט, והתמונה מושלמת. פשוט כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הכחולה והמלנכולית שלו, מיילס וחבריו מציירים תמונה שלמה בגווני כחול (וירוק). מה שעושה את הקטע הזה, זה מיילס עם סאונד החצוצרה המיוחד שלו, שנוצר עם עמעם, איתו אפשר לחבר את החצוצרה, וליצור את הצליל הכל כך מושלם הזה. קצת כמו דיוויד גילמור, מיילס הוא לא וירטואוז על הכלי שלו, אבל יש לו feel. והקטע הזה מצדיק את מה שאני אומר. קוב סיפר כי הוא לא ידע מה לעשות בקטע הזה (סיוט של כל מתופף!) ומיילס אמר לו, פשוט תשפשף את הנברשות על התוף הסנר, ושומעים את זה טוב מאוד. אגב, אוונס ביקש ממיילס לקבל את הקרדיט על הקטע, וכתגובה, מיילס רשם לו צ'ק של 25 דולר... הצד הראשון הסתיים בשקט חרישי, ואנחנו חוזרים לקצב, כשהופכים את התקליט.


רגע, אבל לא היה גיטריסט בתקליט!

הצד השני נפתח במתח שמלווה אותנו לאורך כל הקטע. All Blues הוא בלוז (מן הסתם) ב-6/8, שמתחיל עם שני קלידי הפסנתר שמתנגנים, ואדרלי וקולטריין מנגנים ליין שמצטלב עם אוונס, וכבר מבינים שנוצר משהו מעניין. מיילס מצטרף עם העמעם, ונוצר המוטיב המושלם, שיחזור מספר פעמים בקטע הזה. מכאן, החבר'ה מאלתרים כרצונם, ואנחנו כבר קרובים לסוף.

האלבום נסגר בעוד בלדה רגועה שממשיכה את הקו של Blue in Green. מיילס וחבריו נפרדים ומקפלים את הציוד עם Flamenco Sketches שחוזר לסצנה של אחרי יום עבודה קשה בניו יורק. גם הוא נכתב יחד עם אוונס. שוב מיילס עם העמעם, כולם נרגעים, בלי אקורדים, רק מספר מהלכים הרמוניים. זה הקטע היחיד באלבום, שהחברים ניגנו אותו בטייק אחד. ואותו טייק, הוא זה שאנו מכירים כיום. כך מסתיימות להן 45 דקות של מוזיקה נהדרת, שלא יוצאת מהראש, פשוטה אבל אלמותית.

האלבום יצא בקיץ 1959, וכפי שנאמר למעלה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. לא בשביל מיילס, לא לג'אז, ולא למוזיקה. האלבום מיד התקבל בברכה, המאזינים אהבו, המבקרים שיבחו, והאלבום הזה עד היום משפיע על מאזינים חדשים שנחשפים לז'אנר הזה. האלבום כבר הוכתר כיצירת מופת, ומיילס יצא מנצח לעומת עמיתיו בז'אנר. 1959 הייתה שנה פורייה לג'אז, כשאלבומי מופת רבים יצאו ושינו את פני הג'אז, ביניהם מיילס, שכנראה זכה להכי הרבה הצלחה, אחרי אותו אלבום, שוב פעם מיילס לא הביט לאחור.

אחרי שעבר תקרית בה שוטר הכה אותו כשאמר לו "keep moving" כשהוא בסך הכל הגיע כדי לתת הופעה במועדון הbirdland, והיה במעצר למספר שעות, מיילס נפרד מההרכב, חזר לעבוד עם אוונס למאסטרפיס הבא שלו Sketches of Spain, והמשיך לחדש, להמציא ולהפתיע את העולם.

שנים אחר כך, כשהוא כבר אחרי מהפכת הפיוז'ן שלו, מיילס כבר לא מייחס חשיבות למה שמעריציו מכנים כשיא יצירתו. הוא אמר בראיון, שהוא כבר לא מקשיב למה שעשה אז, והוא מתקדם הלאה. זה בשבילי מראה כמה מיילס היה אדיר, ולא סתם בשבילי אחד מגדולי המוזיקאים של ה-20. בחור שלא מרגיש מאוים מן הזמן, ומתחדש כל פעם.

לסיכום, Kind of Blue, הוא יצירת מופת לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכלל. פלא חד פעמי שמאז מיילס לא עשה כמוהו שוב, וגם לא היה מעוניין לעשות עוד אחד כזה (וטוב שכך), רוב הקטעים בו הפכו לסטנדרטים ידועים שמוזיקאים צעירים מנגנים אותם, ועם העובדה שהם לא מנסים לא להרשים ולא עמוסים, הם מצליחים להרשים כל כך הרבה. מאז יצא, הוא השפיע על מאזינים רבים שחלקם הפכו למוזיקאים גדולים וידועים. מי לא? פינק פלויד, דייב ברובק, רדיוהד, הראפר Q Tip והרשימה עוד ארוכה. הנגנים שניגנו באלבום הזה, הושפעו ממיילס, והתפתחו בעצמם כשהם מגיעים להישגים כמו קולטריין ב-My Favourite Things שהמשיך את המסורת המודאלית. מיילס אחרי זה, פיתח ויצר סגנונות חדשים, ולא הביט לאחור, לכן זה נשאר הישג נדיר ואלמותי שזכור לטובה. עם האלבום הזה, הכרתי את הג'אז, עם האלבום הזה ההיכרות שלי התחילה, אחרי זה התפתחתי לז'אנרים יותר קיצוניים כמו פיוז'ן וג'אז חופשי, אבל אני לא שוכח את האלבום הזה, ומחשיב אותו (איך לא?) לאחד הגדולים.

פשוט תשמעו ותהנו... מיילס דיוויס - Kind of Blue


"אלו לא התווים שאתה מנגן. אלו התווים שאתה לא מנגן..." - מיילס דיוויס 

מספר 9, מספר 9, מספר 9....

Revolution 9 הקטע החביב ביותר על אוהדי הביטלס... אותו קטע שגרם וגורם עד היום למאזינים להרים גבה. חלקם יגידו שמדובר בניסיון מטופש. חלקם יגידו שמדובר בבזבוז זמן. חלקם יגידו שזה משעמם. חלקם יגידו שזה מפחיד. זה בטוח, שרבים לא בדיוק הצביעו בעד הקטע הזה. בעיני, מדובר כאן בקטע גאוני, שפרץ את גבולות המוזיקה הפופולרית, בו הלהקה האהודה ביותר בעולם, זו שחבריה ברחו מנערות צווחניות, זו שמכרה מיליונים מתקליטיה, סרטיה וכל מרצ'נדייז אפשרי, פתאום מתנסה בקטע שונה לחלוטין, שלא רגילים לשמוע ביומיום. מאז שמעתי אותו לראשונה, גיליתי בו הרבה עניין, ונחשב אצלי לאחד הקטעים המעניינים ביותר באלבום הלבן המופתי של הביטלס שיצא ב-1968.

אז מה הבסיס לקטע המוזר הזה? מה זה הדבר הזה? למה אני שומע בחור שכל הזמן אומר "מספר 9"? מה הביטלס חשבו לעצמם? ובכן, האיש מאחורי הרעיון, היה ג'ון לנון, שבאותה תקופה היה במערכת יחסים עם יוקו אונו, ואנחנו נגיע לזה בהמשך.

אז Revolution 9 הוא קולאז' בסגנון אוונגרד. משמעותו חדשנות. להפתיע את המאזין, בפריצת גבולות בכל מה שקשור באמנות. אם זה ציור, קולנוע, מוזיקה, ספרות ומה שלא יהיה. תנועה אוונגרדית שנולדה במלחמת העולם השנייה הייתה המוזיק קונקרט. תנועה שמקורה בצרפת, והרעיון היה לקחת צלילים מן היומיום ולהפוך אותם למוזיקה באמצעות עבודה באולפן. הז'אנר הזה שהוא למעשה הבסיס למוזיקה האלקטרונית שאנו מכירים כיום, הוציא מספר אמנים המזוהים עם הסצנה כמו: פייר שפר, פייר אנרי, ג'ון קייג', קרלהיינץ שטוקהאוזן (שמונצח על גבי העטיפה של סרג'נט פפר), ואדגר וארז.

האמנים האלה התעלמו מן הגבולות המוזיקליים ומשנות ה-40, החלו ליצור קולאז'ים שכללו צלילים מן היום יום, שעם הזמן השפיע על מוזיקאים ידועים כמו פרנק זאפה, רדיוהד, בריאן אינו וכמובן, הביטלס.

זה לא היה הניסיון הראשון של הביטלס עם מוזיקת אוונגרד. הלהקה יצרה במהלך הסשן לPenny Lane קטע ארוך ומשונה במיוחד בשם Carnival of Light שכלל לופים (לולאות של סרטי הקלטה), הקלטות המושמעות לאחור ושלל ירקות. הקטע לא יצא לאור עד היום, בעיקר בעקבות התנגדותו של האריסון שלא דיבר באותה שפה של חבריו, והשמיט את הקטע מפרויקט האנתולוגיה של שנות התשעים שהוציא לאור מהארכיונים הקלטות אבודות של הביטלס שעד אז לא יצאו לאור.

לנון הוביל את הניסיון השני, שהפעם כן יצא לאור. יוקו אונו שהייתה אמנית אוונגרד ידועה בקרב  החוגים בלונדון, הייתה לאחר מכן לאהבתו של לנון, שממש התלהב ממנה, והקשר עימה התחזק. Revolution 9 היה מין ניסיון להתיר רושם על יוקו, שהכירה לג'ון יחד עם פול את סצנת האוונגרד טוב יותר. באותה שנה, יצרו השניים אלבום אוונגרד בו הם משמיעים קולות ומשחקים עם סרטי ההקלטה הנקרא Two Virgins. הזוג ימשיך לעשות זאת, עד סוף שנות השישים. סיבה נוספת הייתה הכאוס שהתרחש באותה שנה בעולם.



רצח מרטין לות'ר קינג, מחאות נגד המלחמה בויאטנם, מהפכת הסטודנטים בפריז, והאביב של פראג. אירועים אלימים במיוחד, שהשפיען על החיפושית להפיק את הקולאז' הזה, על מנת ליצור פרשנות שלו בצלילים, למהפכה.

הקטע נולד מהקודה הארוכה של Revolution 1 שגם הוא מהאלבום הלבן, שבמקור, כלל קולאז' שבסוף מצא את עצמו במהפכה התשיעית ולא בראשונה. ההקלטה שהוקלטה במאי 68, הייתה הראשונה שנעשתה לאלבום הלבן. לג'ון היו 10 לופים שהושמעו במכשיר מונו שהסתובבו ביחד כשכל מיני עפרונות ודברים נוספים מחזיקים אותם. ההקלטה מ"מהפכה מס' 1" שולבה עם מספר סרטי הקלטה. לנון עשה זאת פעמיים, כשבפעם השנייה הוא הקליט זאת, מה שהביא לתוצאה המוכרת.

אתם שואלים את עצמכם למה לעזאזל נשמע כל פעם הקול הקורא "מספר 9"? ובכן, קודם כל, יש לזכור שלנון הוא יליד 9 באוקטובר. 9 הוא מספר מזלו, משמעות כפולה לדבר. זה הגיע מבדיקה שעשה טכנאי הקול כדי לבדוק אם מכשירי ההקלטה עובדים. לנון ציין בראיון שאהב את קולו של הטכנאי, והחליט ליצור לופ מהקטע שבו הוא אומר את המספר והכניס אותו בכל פעם שהתחשק לו.

בעזרתו של מפיקה האגדי של הלהקה, ג'ורג' מרטין (שהשתתף בהקלטה לצד האריסון, אונו, לנון ואליסטר טיילור שהיה עוזרו של בריאן אפשטיין) נערך הקטע שהגיע לתוצאה הסופית. הקולאז' כלל בתוכו מספר קטעים מסרטים, יצירות קלאסיות, דיבורים, מלוטרון ושלל ירקות. המפיק, ובנוסף שאר חברי להקת הביטלס, התנגדו להכליל את הקטע באלבום.

התעקשותו של ג'ון לשים את הקטע, גרמה לחיכוכים בינו לבין השאר, מה שהוביל לפירוק המהיר שנתיים לאחר מכן. אפילו מקרטני שהיה חובב נלהב של הז'אנר, הביע הסתייגות מהכללת הרצועה בשל חשש מתגובת הציבור. האריסון בעיקר התנגד, בשל העובדה שהוא לא אהב אוונגרד כלל. למרות שבאותה שנה, הוציא את אלבומו Electronic Sound שכלל שתי יצירות אלקטרוניות ארוכות בהן האריסון מנגן על סינתסייזר מוג.

לבסוף, הקטע שהקרדיט ניתן ללנון ומקרטני כפי שהסכימו ביניהם, נכנס לקראת סוף האלבום בקטע לפני אחרון. הקטע עצמו היה תדהמה בקרב המעריצים והמבקרים באותה תקופה, שלא שמעו דבר כזה מעולם.

כשהאלבום יצא, הביקורות היו קשות בנוגע לקטע. ידועה בעיקר הביקורת של רוברט כריסטגאו ממגזין "The Village Boys" שכתב על היצירה: "למשך 8 דקות באלבום שנקרא הביטלס, לא היו ביטלס". אך למרות זאת, כמה מבקרים בהחלט ראו ב"מהפכה מספר 9" חידוש מעניין ומבורך כשיאן וורנר מהרולינג סטון כי הקטע מאורגן יפה ולדעתו, ההשפעה הפוליטית שלו גדולה יותר מ"מהפכה 1".

כמובן שהיו גם צרות רבות, במיוחד עם הרוצח המטורף צ'רלס מנסון, שלקח את השירים באלבום הלבן ברצינות, וחשב עליהם כשליחות מן הישות האלוהית אשר אמרה לו מה לעשות. כמובן שלא נשכח גם את מה שחשבו על הקטע לגבי הקונספירציות הבלתי פוסקות לגבי מותו של מקרטני, והחלפתו בכפיל. היום זה כבר לא סוד שאם משמיעים את ה"number 9" לאחור, נשמע המשפט "turn me on dead man" (הדלק אותי איש מת) מוזר....

עם הזמן, הקטע המוזר והמשונה הזה קיבל יותר את הכבוד המגיע לו, כשמאזינים מבינים את הקונספט שמאחוריו. מלחיני האוונגרד צריכים להודות לביטלס, שבעזרת ארבעת המופלאים, חשפו את הקהל האוהד שהורגל למוזיקת מיינסטרים, לתנועה מהפכנית שאותה גילו מאזינים אחרי ששמעו את הקטע.

לסיכום, לכל אוהבי הביטלס ביניכם, שמסרבים להאמין כי Revolution 9 הוא יצירה גאונית, ועדיין מתקשים להבינה ולשמוע אותה, אני מקווה שהמאמר הזה, קצת הביא לכם עניין שיגביר את הרצון שלכם לשמוע את הקטע הגאוני הזה.

זה נכון הוא ממש לא נגיש. אני גם הרגשתי תחושה של פחד ומוזרות כששמעתי את זה לראשונה. אבל מדובר כאן כמו בריצ'רד המילטון בצלילים, מונדריאן בקולות, פשוט משהו מעניין שיפתח לכם את הראש. זה לא הקטע האהוב עליי של הביטלס בכלל, אבל אני מרגיש שיש את הצורך לשפוך עליו קצת יותר אור. כי באמת מגיע כבוד על התעוזה של החבר'ה לעשות את הלא צפוי.

וכמובן ברור שנשים כאן את הקישור לקטע

זריחתו ושקיעתו של היהלום המשוגע - סיד בארט

היום לא אדבר על אלבום כלשהו, ובמקום זה, אני החלטתי לעשות משהו קצת שונה, ואני חושב שזה יהיה עכשיו חלק מהנורמה. אני רוצה לדבר על אחד האמנים/מוזיקאים/אישיות האהובים עליי, שהשפיע ועיצב את העולם שלי כשהתחלתי להתעניין במוזיקה. רוג'ר קית' בארט, או כמו שמכירים אותו: סיד בארט.

קשה לי לתאר ולחשוב לעצמי איזה כישרון גדול הוא היה, וכמה גאון הוא היה בפשטותו. כמה מדהים היה בתקופה היצירתית והפורייה שלו בשנות השישים, עם פינק פלויד בתחילת דרכה, כשהוא הקים אותה, הוביל אותה, ולמעשה היה הפרונטמן והמנהיג שלה, לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, שהייתה רחוקה שנות אור מזו שניגנה במועדון UFO, וכישפה את הנוכחים במוזיקה שלה.

כמה כואבת העובדה שבארט נפל אל תוך החור השחור שמה שנחשב באותה תקופה ל"הארה", ה-LSD, שטיגן את המוח שלו, איבד קשר עם העולם, איבד את היכולת לתפקד, ולמעשה איבד את עצמו. הוא פשוט נותר בודד, גלמוד, וסיפורו הטרגי בלתי נתפס.

בארט היה ונשאר הקורבן של פינק פלויד (שהוא עצמו נתן לה את שמה), זה שהיה לרגע הכוכב העולה שלה, ופשוט התרסק באמצע ההצלחה. עד היום (וזו סיטואציה מעצבנת) יש אנשים שבשבילם פינק פלויד הייתה להקה של רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, צד אפל של הירח, חומה, ולא צריכים שום חינוך. לא יותר מזה.

בארט היה ילד בתוך גוף של אדם בוגר. הוא סירב להתבגר, הוא נשאר באוטופיה הנאיבית/ילדותית שלו שכללה עולם רחוק מהמציאות של פיות, גמדים, כוכבי לכת ואופניים. וזה, מבחינתי מה שתמיד גרם לי להימשך למוזיקה שלו ולדמותו. היה בו משהו שאין למוזיקאים, בטח שלא לחבריו בפינק פלויד. לא היה כמוהו, אין כמוהו, וכנראה שגם לא יהיה כמוהו. בארט נשאר ויישאר זכור בתור אחד מהמובילים של הסצנה הפסיכדלית העליזה של 1967.

השירה שלו הייתה נאיבית ומרחפת, הנגינה שלו על גיטרה הייתה רחוקה שנות אור מהנגינה של אלה שפעלו אז. הוא השתמש במצית הסיגריה שלו כסלייד, הוא היה מושיב אותה על ברכיו ודופק עליה, והוציא את הצלילים החלליים והכה מנותקים מהמציאות. נגינתו על החשמלית, הייתה מצוינת ופותחת למאזין שערים למקומות לא מוכרים, וכמובן שהנגינה שלו על האקוסטית הייתה נוגה ונהדרת. הוא פשוט ניגן אקורדים, כאילו הוא נמצא באיזשהו אחו בקיימברידג', או בעולמות שרק טולקין היה כותב עליהם.

למרות שפינק פלויד המשיכה ליצור מוזיקה נפלאה וייחודית גם אחרי הוצאתו של בארט מההרכב, הוא תמיד היה חלק בלתי נפרד, ולמרות שרוב מורשתו הונצחה על אלבום אחד מופתי The Piper at the Gates of Dawn, חברי הלהקה לא יכלו לברוח מרוחו ששרתה במשך כל שנות קיומה של הלהקה. החברים חשו רגשות אשם, והאירוע של הוצאתו של סיד מן ההרכב, פשוט רודף אותם עד היום.



רוג'ר קית' בארט נולד ב-6 בינואר, 1946 למשפחה מהמעמד הבינוני באזור קיימברידג' הפסטורלי. השלישי מבין החמישה. כבר כילד צעיר הוא ספג מוזיקה בזכות הוריו שאהבו להאזין למוזיקה קלאסית. מדי פעם היה מנגן על הפסנתר שבבית, אבל באותה תקופה, העדיף להתמקד בכתיבה וציור (והוא היה מוכשר בזה). אימו וינפריד, הייתה עקרת בית, ואביו מקס שהיה פתולוג באוניברסיטת קיימברידג', תמך ועודד את עניינו הגדל במוזיקה, כשקנה לו יוקלילי בגיל 10, בנג'ו בגיל 11, וגיטרה אקוסטית בגיל 14. שנה לאחר מכן, הוא קנה לעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו, ובנה לעצמו מגבר.

מסופר שהכינוי שלו "סיד" הגיע מחבריו בגיל 13, כשהגיע לפעולת צופים עם כובע קסקט של פועלים במקום של צופים, ובעקבות זאת הוא קיבל את הכינוי שהיה שם של מעמד הפועלים. סיד היה אחד מהחבר'ה. חברותי ושטותי. אחותו סיפרה שבבית הוא לא הרשה לעצמו להישאר "סיד" בבית הוא היה רוג'ר. בבית היה הילד טוב האהוב.

כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-16, בארט חווה את הטרגדיה הראשונה שלו. אביו מקס נפטר ממחלת הסרטן. האירוע הזה, עיצב את עולמו של בארט, שרצה להתרחק מן הצער והכאב שאפף אותו, לעולם פנטסטי חסר דאגות כדי להקל על כאבו. הוא העריץ את הביטלס, הרולינג סטונס ודילן, והוא החל לכתוב מספר שירים, שימצאו את עצמם מונצחים אצל פינק פלויד ובקריירת הסולו שלו.



בקיץ 1964, נסע בארט לגור בלונדון, וללמוד שם ציור. בארט בנוסף להיותו כותב ומוזיקאי נפלא, הוא גם היה כאמור צייר מוכשר. גם על הקנבס, היה אפשר לראות את הילדותיות הנאיבית שלו פורצת. במהלך לימודיו, הוא פגש ברוג'ר נוסף. רוג'ר ווטרס, שהיה סטודנט לאדריכלות, השניים גילו שיש להם עניינים משותפים, ושניהם התייתמו מאביהם בגיל צעיר. ווטרס ביקר לעתים בהופעותיה של להקתו הראשונה של בארט, Geoff and the Motoes, ולבסוף הצטרף לבארט בעשיית המוזיקה. הסטודנט הצעיר לאמנות הקים הרכב ושמו The Abdabs, משם זה התגלגל לשמות שונים ומשונים כמו Sigma 6 ו-The Meggadeaths" (כן! עוד לפני דייב מאסטיין).



עד שהגיעו לשם הכה מוכר, "The Pink Floyd Sound" שהפך ל"The Pink Floyd" והתגלגל בסוף ל"Pink Floyd". השם הגיע משמם של שני אמני בלוז שבארט העריץ: פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. במהלך לימודיו, ב-1965, התנסה במה שבסוף יביא לחורבנו, ה-LSD. בגינה של חברו, יחד עם עוד מספר חבר'ה (ביניהם גם סטורם ת'ורג'רסון מעצב העטיפות האגדי של הלהקה) התנסו בסם הזה לראשונה. החוויה הזו ששינתה את סיד מן הקצה, גרמה לו לצרוך את הסם הזה, בקביעות. באותה תקופה, מעטים ידעו על הנזקים של הסם, וכל מי שלא השתמש בו היה אידיוט. אנשים לא הבינו, מה זה יעשה בסוף. וסיד היה דוגמה מובהקת.

בשנים 1965-1966 פינק פלויד החלה לנגן בחזרות כשבהרכב: בארט, ווטרס, ריצ'רד רייט על הקלידים, ניק מייסון על התופים, ובוב קלוז על גיטרה נוספת. החבר'ה ניגנו מספר קטעי R&B שאהבו, ובנוסף בארט החל לכתוב עוד שירים, מוחו לא פסק להנפיק יצירות נפלאות, ובאותה תקופה קרא והושפע מספרי ילדים ופילוסופיה כמו הסיפורים של האחים גרים, ההוביט ושר הטבעות של טולקין, משנתו של דון חואן של קסטנדה, הרוח בערבי הנחל של גרהם והאיי צ'ינג.

קלוז, עזב וההרכב הצטמצם לרביעייה, והוזמן לנגן במועדון הUFO. המועדון הזה הפך למקום העלייה לרגל של רוקרים בשנות השישים בלונדון. שם כל הטירוף התרחש: סמים פסיכדליים, עשן קטורת, מישהו פתאום היה עלול לרקוד עירום, טריפ אחד גדול. פינק פלויד יחד עם סופט מאשין, הייתה מהאטרקציות המרכזיות, כשהחבר'ה היו מנגנים מוזיקה פסיכדלית, לצד מופע מרשים של אורות. היה אפשר לראות בכריזמה של בארט עם שירתו ולחישתו המהפנטים, נגינת הגיטרה החוץ מציאותית, והתנועות על הבמה. הקהל השתגע ורקד עד אור הבוקר.

עם שני מנהלים שתמכו והביאו פוש ללהקה בתחילת דרכה פיטר ג'נר ואנדרו קינג, הפלויד הפכו לשמועה שעברה מפה לאוזן. הם הופיעו בסרט ושמו Tonite Let's All Make Love in London, ומנהל ה-UFO, ג'ו בויד, החליט שבלהקה הזו טמון פוטנציאל גדול במיוחד, והפיק להם סינגל ראשון ושמו Arnold Layne. בארט כתב את השיר הראשון של פינק פלויד שעסק בטיפוס מוזר, שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי הכביסה, ולבש אותם.

בויד ניסה להשיג להם חוזה בPolydor, אך המפיק בריאן מוריסון, שכנע את שני מנהלי הפלוידים להחתים אותם לענקית התקליטים, EMI. הפלוידים עזבו את בויד, וחברת התקליטים לקחה את הלהקה הצעירה תחת חסותה. Arnold Layne הגיע למקום ה-20 במצעד הבריטי, והפלויד החלו לצבור מוניטין. החבר'ה נטשו את הUFO, והחלו להופיע באולמות רבים ביניהם האירוע הידוע שהפך לאחד הידועים בסצנה הפסיכדלית הופעת חלום טכניקולור במשך 14 שעות.

בינתיים, נראה כי הכל הסתדר לפלוידים. EMI טיפחו אותם ובמהלך התקופה של פברואר-מאי של 1967, הקליטו הפלויד את אלבום הבכורה שלהם, The Piper at the Gates of Dawn, שהיה ויישאר סמל מובהק של הפסיכדליה העליזה של שנות השישים בלונדון. הפלויד הקליטו את האלבום הזה כשניתן להם אישור להקליט במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת, הביטלס באולפן הסמוך הקליטו את המאסטרפיס שלהם סרג'נט פפר, והחברים הצעירים זכו לראות את ארבעת המופלאים מקליטים יחדיו.


פינק פלויד בימיהם הטובים, בארט מצד ימין

להפקת האלבום והסינגל השני, נשכר נורמן סמית', טכנאי הקול הקודם של הביטלס. ובמהלך ההקלטות, הגיע חבר ותיק של הלהקה ושמו היה דיוויד גילמור לבקר את חבריו, וגילה לתדהמתו שחברו סיד שאותו לימד דיוויד על גיטרה, לא זיהה אותו כלל. זו הייתה רק ההתחלה, לחורבנו של בארט, ולקריסתו, אך בינתיים העתיד נראה ורוד.

סינגל שני שנכתב על היפית שהייתה ידועה היטב במועדון ה-UFO, ושמו See Emily Play, היה הצלחה אפילו עוד יותר גדולה, כשהגיע למקום ה-6 במצעד. The Piper at the Gates of Dawn, יצא באוגוסט של אותה שנה, והיה להצלחה. הפלויד כבר הפכו לנערצים, ובעיקר הסולן והגיטריסט הכריזמטי שלה, שהיה אחראי כמעט על כל היצירות הנהדרות באלבום הזה. האלבום שכלל שירים נאיביים עם שימוש באפקטים לא מהעולם הזה, עם מילים על דחלילים, כוכבי לכת, וישיבה על חדי קרן, הקפיץ את פלויד כמה רמות, והלהקה יצאה לטור מוצלח, ולאט לאט, כשהובן שהלהקה היא הצלחה אדירה, החל לאט לאט הלחץ לפעול על הלהקה ובעיקר על מנהיגה ששיריו הניבו רווחים. ולאט לאט, החל סיד להשתגע מן הלחץ...

שימושו ב-LSD גבר, ככל שלחצו עליו ועל להקתו יותר. חלק מההופעות היו נוראיות, והעובדה ש-EMI דרשה מהלהקה להיט חדש שיגיע למצעדים, גרם למנהיג המסכן לקרוס תחת לחץ. כבר החלו להיראות סימנים כי הסם הזה מחסל את אותו מבחינה נפשית, תפקודו היה נמוך, כשבחלק מההופעות הוא היה מנגן אקורד אחד במשך שעה, או שאם החבר'ה היו מנגנים משהו אחד, בארט היה מנגן משהו אחר, בארט המסכן שלא יכל לאחוז כבר אפילו מפרט, לא שיתף פעולה בהופעות ובקליפים של הלהקה כשהוא פשוט היה בוהה במצלמה.

בארט הגיע למקרים קיצוניים אפילו יותר, כשנעל את חברתו במשך 3 ימים, וכשמצאו אותה, הוא נעל את עצמו באותו חדר במשך שבוע. גם לחתוליו פינק ופלויד הוא נתן LSD, שגם הם איבדו תפקוד במהרה. הוא סירב להופיע בטופ אוף דה פופס שהייתה ה-תכנית של התקופה ללהקות צעירות, בטענה ש"אם ג'ון לנון לא הופיע, אז גם אני לא אופיע". המצב הדרדר עוד יותר, והיו מקרים בהם הגיטריסט דיוויד או'ליסט מלהקת דה נייס, נאלץ למלא את מקומו של בארט, כשהוא לא יכל לתפקד כלל.

הסיבוב האמריקאי הופסק מיד אחרי 8 יום, עם התנהגותו המוזרה של סיד המסכן. כשחברת התקליטים דרשה שירים חדשים, בארט הניב שירים חדשים, שלא ענו לרצונם, והראו את הידרדרותו של בארט עם Scream Thy Last Scream, Vegetable Man ו-Jugband Blues. רק האחרון מצא את עצמו באלבום הבא של הלהקה, A Saucerful of Secrets.



במהלך העבודה, לחברי הלהקה ובעיקר לווטרס נמאס, והחליטו שמביאים חבר חמישי כדי להצילם מהמשבר בו היו שרויים הפלוידיסטים. וגילמור, חברו הוותיק של בארט, הובא כדי לעזור ללהקה ולחפות על הסולן שכבר הגיע לרמת טירוף. חשבו אם אולי כדאי לעשות כמו הביץ' בויז, שהופיעו ללא המלחין הראשי שלהם בריאן וילסון, שפשוט המשיך לכתוב שירים, אך ההצעה ירדה. ואז בערב אחד לפני ההופעה, בא הרגע ששינה את הלהקה לתמיד.

חברי הלהקה ערכו הצבעה אם לאסוף את בארט להופעה, החברים התנגדו, ובארט שלא שם לב שננטש ע"י חבריו, היה למעשה מחוץ להרכב. באפריל 1968, בארט כבר היה בחוץ. חברי הלהקה היו הרוסים מכך. עזבו מוזיקאי מוכשר, היה חבר שלהם עוד מהימים הראשונים, וגילמור בעיקר היה הרוס, כשהוא רואה את חברו צופה בו בהופעה.

ב-Jugband Blues (תוכלו לקרוא כאן ניתוח מקיף של יוחאי וולף http://japaninadishpan.blogspot.co.il/2011/07/blog-post_14.html), שר על יחסם של חברי הלהקה אליו, והוא מציין עד כמה נחמד שזוכרים שהוא כאן. בארט שהיה הכוח המניע והמשמעותי בתהליך היצירה, דעך לו והתפוגג, כשלאט לאט, ווטרס תופס פיקוד ומשנה את הלהקה. הסגנון השתנה, ולאט לאט, הם היו בדרך להצלחה הגדולה, שחבריהם נותר מאחור. עד היום, אני מצטממר מהמילים האחרונות של בארט במסגרת פינק פלויד, בסוף Jugband Blues. המילים לא אומרות כלום, אבל הן אומורת הרבה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream?
and what exactly is a joke?



חברי הלהקה ניסו להרים אותו ממצבו, וניסיונות להחזירו לעולם המוזיקה, התבטאו בשני אלבומיו היחידים של בארט, The Madcap Laughs ו-Barrett בהפקתם ועזרתם הנדיבה של גילמור, ווטרס וג'נר, ובנוסף גם חבריהם מסופט מאשין שהתגייסו לעזרת חבר וותיק. לפי מה שסיפר רוברט ווייאט המתופף של הסופטס, כשהיו שואלים אותו באיזה סולם השיר, הוא היה מגיב ב"כן, זה מצחיק". מצב עצוב ובלתי נתפס.

הראשון הצליח, השני פחות. כאן, אני די איבדתי את בארט. השירים היו נפלאים עדיין, וזה עדיין אותו מוזיקאי מוכשר. אבל הנאיביות נעלמה, הפסיכדליה החוץ מציאותית התפוגגה לטובת מוזיקה שהיא טיפה יותר down to earth. ניסיון נוסף לשקם אותו היה ב-6 ביוני, 1970, כשהזמר עשה את הופעתו הראשונה כסולואיסט, כשהוא מגובה בגילמור, וג'רי שירלי מHumble Pie על תופים. אחרי ארבעה שירים, בארט הניח את הגיטרה ועזב בלי לומר מילה.

הניסיונות להחזיר אותו לתפקוד לא פסקו, וב-1972 כשניסה להקים סופרגרופ בשם Stars שכלל אותו, המתופף "טווינק" שניגן במספר להקות התקופה הפסיכדלית (Pink Fairies, Tomorrow, The Pretty Things), וג'ק מונק על גיטרה בס, הניסיון כשל, וכשניסה להקליט אלבום שלישי, הוא בא עם גיטרה ללא מיתרים, עזב את האולפן אחרי כמה ימים, ולמעשה סיים את פעילותו המוזיקלית לתמיד. הוא התבודד מהמוזיקה, מחברי להקתו הקודמת שכבר הפכו למולטי מיליונרים, ולמעשה ניתק קשר עם העולם החיצון.



ב-1975, הוא הגיע לאולפני אבי רוד, וצרב בתודעתם של חברי להקתו את האירוע הבא עד סוף חייהם. פינק פלויד שכבר היו אנשים עשירים בעקבות The Dark Side of the Moon שהפך לרב מכר, הלכו לאולפני ההקלטות להקליט את Wish You Were Here שהוקדש לבארט ועסק בנוסף גם בתעשיית המוזיקה הרקובה, והבחינו באדם משונה, קירח, שמן שמדי פעם מוציא מברשת שיניים ומצחצח את שיניו כשהוא קופץ במקום. האדם הזה היה בארט בן ה-29, שלא זיהו אותו כלל, החברים פרצו בבכי, והיה נראה כי אותו יהלום צעיר ויפייפה שהיה מוזיקאי מוכשר, צייר מוכשר ועם המון חברות אבד. בארט שאל אם יהיה אפשרי שיוכל לחזור ללהקה, החברים לא לקחו את זה ברצינות, והוא עזב את האולפן, ולא נראה לעיניהם של חברי הלהקה שוב.

הוא כן היה נוכח בהקלטות לאפוס שהוקדש בשבילו Shine on You Crazy Diamond שעסק באותו נער צייר, משוגע אותו חלילן שכל כך אהבו. ב-1978, עזב בארט את המלון בו התגורר בלונדון כשהוא משאיר את חתוליו הלומי הLSD, והלך חזרה הביתה ברגל לביתו בקיימברידג' ומאז הסתגר ולא נראה לעיני העולם החיצון.


בארט ב-1975, מצב בלתי נתפס

הוא גר בבית אמו גם אחרי מותה במשך חייו, צייר ברוב הזמן, וחברו גילמור דאג לוודא שבארט מקבל את הכסף מתמלוגים על עבודתו בימי הזוהר שלו עם הלהקה. ב-7 ביולי 2006, בעקבות סיבוך עם מחלת הסוכרת וסרטן הלבלב, נפטר בארט בגיל 60, והיהלום המשוגע עזב את עולמנו לעד.

כואב ועצוב סיפורו של בארט כששומעים אותו כל פעם מחדש. בארט היה פלא חד פעמי שיצר מוזיקה נפלאה בעיקר בתקופתו בפינק פלויד, ונגע באנשים רבים. אני שהייתי רוקר מתחיל ששמע ביטלס, וקווין נחשפתי גם לפינק פלויד בעקבות הוריי עם אלבומי המופת משנות השבעים. חיפשתי בסיפורי הלהקה, וגיליתי את הסיפורים והשירים המופלאים על אותו מנהיג לפני רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור שהיה מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי.



בעקבות אהבתו לסיפורי ילדים, רציתי לקרוא את "הרוח בערבי הנחל" שבעיני הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי, כמו שיריו של בארט. מעצבן כל כך שפלויד זכורים עם מאמציהם מתור הזהב (בצדק כמובן) עם אלבומי הקונספט, עם ווטרס שכבר הפך לדיקטטור מוחלט, ובארט נשכח. אני זוכר שהלכתי לאירוע של פינק פלויד בסינמטק בת"א, וכשהוקרן הסרט הדוקומנטרי הרוב ידעו בנוגע ל-Money או The Wall כשהם שרים את השירים האהובים, ורק אני שר את Arnold Layne ו-Scarecrow. סיד צריך לקבל יותר הערכה על תרומתו לעולם המוזיקה, עם שיריו הנפלאים.

הוא לא בא לעצבן אף אחד, הוא פשוט רצה לקחת את המאזין למקומות שכבר שכחנו מזמן. עם עזיבתו את פלויד, סגנונם הפך להיות פחות פסיכדלי, פחות אופטימי, ופונה יותר לרוק פרוגרסיבי. כמובן שמדובר באלבומים מופתיים ומדהימים ששינו את פני המוזיקה לתמיד, אך לא יזיק קצת סיד לכולנו. גם אחרי עזיבתו רוחו שרתה בלהקה כשמדברים עליו בשירים כמו Brain Damage או Shine on שהוקדש לו ישירות. בסרט החומה שבה מוצגת הדמות "פינק" היא בהשפעת ווטרס הילד, ובארט הבוגר ששקע בעולם הזייתי של סמים, כשלאט לאט הוא מתנתק מהחברה, ולא מתייחס לדפיקות בדלת וממשיך לצפות בטלוויזיה כשסיגריה בידו.

המקרה של בארט, היהלום המשוגע, הכובען המטורף, הוא דוגמה מצוינת להשלכות של לחץ מצד חברת התקליטים, המסכן לא יכל לעמוד בפני העובדה דציפו ממנו לכל כל הרבה, שהוא פשוט קרס. לפעמים אפשר לחשוב מה היה קורה או הוא היה נשאר? או ממשיך בקריירת סולו. עזיבתו בהחלט הייתה אחת ההשראות ליצירות הגדולות של חברי הלהקה, ועצוב להגיד זאת, אך ללא טירופו של בארט, אולי העולם לא היה מקבל את היצירות המופלאות של פינק פלויד שכולנו כ"כ אוהבים. ללא סיד אין פינק פלויד, אבל ללא סיד יש פינק פלויד.

אך לפחות אם היה משתקם. הרבה מוזיקאים הושפעו ממנו, בעיקר דיוויד בואי שהחזיר את העניין התקשורתי בבארט, אחרי שעשה גרסת כיסוי לSee Emily Play ב-1973, והרבה גם רצו לעבוד איתו. אבדה משמעותית, כמו אפוקליפסה של עולם שלם, כך גם בארט קרס ואיתו כל עולמו, כשמורשתו מונצחת על שני אלבומים עם פינק פלויד, ושני אלבומי סולו.


יש משפט ידוע שאומר: "הקו בין הגאונות לטירוף נמדד ע"פ ההצלחה", אך מי יודע? כפי שניק מייסון אמר, האם יכול להיות שסיד היה הנורמלי, והמקיפים אותו היו מטורפים?


ולסיום מילות השיר שאולי כנראה הכי מייצג את בארט: Matilda Mother:
There was a king who ruled the land. 
His majesty was in command. 
With silver eyes the scarlet eagle 
Showers silver on the people. 
Oh Mother, tell me more. 

Why'd'ya have to leave me there 
Hanging in my infant air 
Waiting? 
You only have to read the lines 
They're scribbly black and everything shines. 

Across the stream with wooden shoes 
With bells to tell the king the news 
A thousand misty riders climb up 
Higher once upon a time. 

Wandering and dreaming 
The words have different meaning. 
Yes they did. 

For all the time spent in that room 
The doll's house, darkness, old perfume 
And fairy stories held me high on 
Clouds of sunlight floating by. 
Oh Mother, tell me more 
Tell me more.


דוקו על סיד - https://www.youtube.com/watch?v=Hyz-mbctnpw
The Madcap Laughs
Barrett

Can - Tago Mago בתים מנייר, פטריות, קפה ותה

אם הייתם מקימים להקה, ואת הסולן שמתאים לאידאל שלכם, הייתם מוצאים במקרה ברחוב, ומיד לוקחים אותו לשיר בהופעה שמתקיימת באותו יום? ובכן, להקת Can (ראשי תיבות של קומוניזם, אנרכיזם, ניהליזם) הגרמנית, עשתה זאת כשגייסה את העוף המוזר דאמו סוזוקי, עליו נרחיב במהלך הביקורת. עם כניסתו של הסולן היפני, הלהקה הקליטה את אחת מיצירות המופת המוערכות ביותר/לא מספיק ידועות.

בואו נכיר קצת את הלהקה יותר טוב shall we? החבר'ה האלה הם מהחלוצים של סצנת הקראוטרוק שכבר משמה זה נשמע מאוד גרמני. אז מה זה לעזאזל המושג הפלצני הזה? מדובר, בתנועה שקמה לה בסוף שנות השישים, תחילת שבעים, והחליטו שהם רוצים לשלב רוק עם המוזיקה האלקטרונית הקונספטואלית של המלחינים ממולדתם. הז'אנר הזה, שקרוי כשם הכרוב החמוץ (Kraut-rock) שהגרמנים כה אוהבים לאכול, משלב בין רוק אנד רול לאוונגרד אלקטרוני חדשני.

ולהקת Can היו אחת ממספר הלהקות שפעלו באותה תקופה. נכיר את השמות המעורבים: הולגר צוקאי, בסיסט משופם, עם מראה משונה יחסית לגילו, מורה למוזיקה, ומפיק מוכשר במיוחד, ארמין שמידט, קלידן שבתחילת דרכו המקצועית היה מנצח. השניים היו תלמידיו של המלחין הגאון (אחד האהובים עליי, אישית), קרלהיינץ שטוקהאוזן. הם גילו שהם אוהבים את אותם הדברים, אנדי וורהול, ביטלס, מוזיקת אוונגרד, והחליטו להקים הרכב.

הבא להצטרף, היה ג'קי ליבזיט. מתופף מוכשר, שניגן בהרכבי ג'אז חופשי, והיה פעיל בסצנת הג'אז הפראי וחסר הגבולות, כשניגן בהרכבו של החצוצרן, מנפרד שקוף. השלושה שהיו בעשור השלושים לחייהם, גייסו להרכב גיטריסט שהיה צעיר מהם ה-10 שנים, מייקל קארולי. ילד פלא שניגן בצ'לו, כינור וגיטרה. הוא היה תלמידו של צוקאי, והצטרף להרכב בתור גיטריסט/כנר.

לעמדת הסולן, הגיע מלקולם מוני, חייל אפרו אמריקאי, שעסק בפיסול לאחר שחרורו מהצבא. החמישייה הקליטה את האלבום Monster Movie, שהציג את הצליל הקראוטרוקי הכל כל מיוחד של הלהקה. לאחר זמן מה, מוני עזב, כשהתברר כי המוזיקה של הלהקה מטריפה אותו, ובעצת הפסיכיאטר שלו, הוא חזר לארה"ב.

ואז הגיע הסולן ששינה את הכל, וכאמור (תאמינו או לא), מצאו אותו ברחוב. קנג'י סוזוקי, יפני שנתן לעצמו את הכינוי דאמו, והפך לטרובדור שהגיע לאירופה בסוף שנות השישים, ומאז טייל לו ברחבי היבשת עד שהגיע לגרמניה בשנות השבעים, ויום אחד כשליבזיט וצוקאי שתו קפה באחד מהסניפים ברחוב במינכן, הם קלטו מוזר אחד ששר ומפחיד את ההולכים שחולפים על פניו.

השניים התרשמו מהטרובדור מאוד, וצוקאי ניגש אליו. הוא הציג את עצמו כחבר בלהקת רוק ניסיונית, ושאל אם ירצה להצטרף להרכב. הסולן הסכים, וכבר באותו ערב, הופיע את ההופעה הראשונה שלו עם ההרכב במועדון הBlow Up. חשוב לציין כאן את סגנונו של סוזוקי. הבחור היה מאוד אלתורי וניסיוני בשירה שלו, הוא היה חוזר על משפט אחד עד נצח, והיה שר באנגלית, יפנית, גרמנית וג'יבריש. אה נכון, והוא גם צרח הרבה.

הוא החל להקליט עם החבר'ה שני שירים שמצאו את עצמם באלבום Soundtracks מ-1970, שהיה אוסף של פסקולים שכללו מוזיקה של הלהקה שנכתבה לסרטים מחתרתיים שנוצרו באותה תקופה, יחד עם כמה הקלטות מתקופת מוני.

שנה לאחר מכן, הוציאו החבר'ה את אחד מהאלבומים המעניינים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. דבר כזה, עוד לא שמעתם. תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק, במשך השלושה חודשים בהם הלהקה שהתה בטירה ושמה Schloss Nörvenich שהייתה קרובה לאזור קלן, בו סוזוקי מתגורר כיום. המזל שיחק להם, ובעל הטירה, אספן אמנות הידוע כמר ווינקל, נתן להם להישאר שם שנה שלמה בלי לשלם שכר.

עם הציוד המתקדם שהביא צוקאי, הוא הביא את הלהקה מספר דרגות מבחינת סאונד, בתוספת האפקטים החדשניים לתקופה ששילב במוזיקה, הצליחה המוזיקה של Can להישמע מעניינת ומסקרנת. סיבה טובה מאוד, למה האלבום מוערך כל כך כיום. הלהקה פשוט ג'ימג'מה לה שעות על גבי שעות, וצוקאי שהיה חכם, הקליט את חבריו מבלי ידיעתם. לאחר מכן, הבסיסט ערך, ליטש, תפר ועבד על הג'אמים הארוכים הללו כשאסף חלקים מהם שהפכו לשירים לכל דבר.

התוצאה היא אלבום בכלל לא רגיל, שלא שומעים בדרך כלל, פותח את הראש, וכדאי לשמוע. Tago Mago, שיצא כאלבום כפול, מחולק לשני חלקים. הראשון, מציג שירי רוק פסיכדלי ניסיוניים שקל לזכור, ומושכים את המאזין לתוך הערבוביה הזו, והחלק השני הוא הביזארי, המטורף, האוונגרדי והמשונה מבין השניים. ג'אמים אוונגרדיים ארוכים שכבר עונים להגדרה של מוזיקה קונקרטית. הגישה של החלק השני: "פאק איט! לא רוצים גבולות! we CAN do everything!".

נפתח בקטע המפורסם ברפרטואר ה"קאני" Paperhouse, קטע רוק אקספרימנטלי מצוין, שמראה יפה את כישרונם של החברים. התיפוף העדין והזהיר של ליבזיט, הגיטרה המאוד בלוזית של קארולי, הקלידים האטמוספריים של שמידט שמנותקים מהמציאות, שירתו החופשית של סוזוקי, כישרון ההפקה של צוקאי, כולם מתאחדים לפתיחה נפלאה. הקטע עצמו איטי, מסתורי, מרחף משהו נפלא, שלוקח אותך למקומות אחרים. אבל שלא תחשבו שזה יהיה ככה כל הזמן, לקראת אמצע השיר, הלהקה מעלה הילוך, המתח עולה, ליבזיט מנגן בצורה שלוקחת אותך יותר לאזורים של אפריקה מאשר לפילמור איסט או למדיסון סקוויר גארדן. דאמו לוחש ומתגבר גם הוא, הפסיכי המניאק מדהים הזה משתמש במיתרי הקול שלו כאילו היו כלי נגינה. זה פתיח מצוין ואדיר שממצה את היכולות של קאן והכישרון שלהם, אבל רק התחלנו.

כי במעבר חד, עוברים לMushroom הדבר שהכי קרוב להיות "להיט" באלבום הלא קליט הזה. כפי שאמרתי, סוזוקי חוזר על אותן מילים (כמעט) עד האין סוף: "well i saw a mushroom head, i was born and i was dead". סוג של התייחסות לתרבות הסמים. שיר פסיכדלי במיוחד, שמתכתב באופן מושלם עם תור הזהב של ילדי הפרחים ב-1967. סוזוקי תמיד מסקרן, בעיקר בשיר הזה. הוא לא זמר בשום אופן. אבל הוא מאלתר מילים, הוא שר ברגש, הוא לוחש, הוא מפתיע, ולוקח לכיוונים משונים.

ואז בצליל פיצוץ מפתיע, בא ה-דבר, Oh Yeah! השיר מתוגבר בגרוב ממכר וקליט, עם שירה מוזרה משהו של סוזוקי (חוץ מהעובדה שהקול שלו מורץ לאחור) ששר באנגלית, יפנית וג'יבריש (למה לא הייתי שם כשהוא הופיע במכללה למנהל בראשון?!). שמידט מחדיר את הקלידים החלליים שלו משום מקום, והשימוש בהשמעת מצילה לאחור נשמע מפתיע. קארולי מביא סולו גיטרה, שוב בלוזי וכיפי במיוחד, שתמיד עוזר ללהקה לחבור לאדמה כשהם מרחפים בו זמנית. אבל וואו כמה שזה לא באדמה, החבר'ה נכנסים לטראנס, וזה נשמע שאתה הולך לאיבוד במימד הזמן. זה מה שגורם לי לאהוב כל כך את המוזיקה של קאן. הזרימה האינסופית הזו שאתה לא שם לב עם פיתוחים מועטים, הגרוב ממכר, הלחן קליט, ותמיד יש כאלה פיצ'ים והפתעות מגניבות בהשפעת המהפכה האולפנית של תחילת המאה ה-20 (כבר אמרנו שצוקאיי ושמידט למדו אצל שטוקהאוזן?).

החלק הראשון של האלבום, נחתם בג'אם בן ה18 דקות, Halleluhwah, מאוד בלוזי, מאוד Fאנקי, מאוד גרובי, סוזוקי מאלתר לו מילים ושירה חסרת הברות כשהוא נכנס לבלוז. גם כאן, קאן ממכרים, נשמעים כמו האבטיפוס להיפ הופ, סוחפים אותך לתוך הג'אם שבכלל לא נשמע כמו ג'אם סתם בשביל הכיף. הלהקה פשוט נשמעת ביחד! יואו כמה שהם נשמעים ביחד, בקטע שאני לא יכול להגיד איך הם עושים את זה. כאן נחתם החלק הראשון, עכשיו הגענו לחלק הטוב ביותר של האלבום לטעמי.

החלק השני נפתח ב-Aumgn, שהוא... הוא... וואו איזה קטע. 17 דקות של אוונגרד מטורף וחסר מעצורים. אם אמרתי קודם ששאר קטעי האלבום ייקחו אתכם לעולמות אחרים. זה בכלל יקום אחר. ניסוי מעניין במוזיק קונקרט, ו... יודעים מה? עזבו, תשמעו ותבינו, אתם פשוט עפים אל תוך זה. סוראליזם מוזיקלי. זהו כל מילה נוספת מיותרת.

כנ"ל על Peking O, גם הוא קטע אוונגרד ניסיוני, שפותח את הראש, והנשמה עוברת למקום אחר. בהתחלה, דאמו שר כמו שאמאן הקורא לרוחות השמיים, ומכאן, זה פשוט ממשיך לו למשך 11 וחצי דקות של.. טוב, אני שוב פעם מתחיל.

לסיום האלבום, ולהרגעת המאזין שחווה את השוק שהביאו השניים הקודמים, מסיימים החברים את האלבום בצורה מפויסת עם השיר Bring Me Coffee or Tea בו קארולי מבריק על האקוסטית, וצוקאי מגבה בבס מסתורי. הקטע עצמו מאוד רגוע, וגם מערפל חושים. ג'אם על אקורד אחד (E) וחותם את 73 דקותיו של האלבום המסקרן הזה, שלשמוע אותו כל פעם מחדש, זה לגלות משהו חדש.

אז Tago Mago (שאגב נקרא על שם מקום באיביזה) יצא לעולם בפברואר 1971, ע"י חברת התקליטים United Artists, והתקבל טוב בקרב הקהל. זה לא היה רוק שגרתי שנהגו לשמוע אצל רוב להקות התקופה. המבקרים שיבחו, הקהל התלהב, גרסת רדיו ערוכה לHalleluhwah שהפכה את הקטע בן ה18 וחצי דקות הללו ל3 וחצי, גם הוא עשה עבודה לא רעה בכלל ללהקה, והקפיץ אותה עוד רמה. מאז יצא, הוא זכה וזוכה לשבחים עד היום מצד אמנים משפיעים וידועים לא פחות. רדיוהד, מרק בולאן ואפילו ג'וני רוטן, תיארו עד כמה האלבום הזה כל כך השפיע על המוזיקה שלהם, שגם היא עיצבה דורות, ויצרה מהפכות.

לסיכום, Tago Mago של Can הגרמנית, הוא מוצר ראוי להאזנה, מאוד מעניין, מאוד מסקרן, לא משעמם, תמיד מותח בזמן הנגינה. הרבה מוזיקאים ידועים שרובנו אוהבים כל כך, ציינו את האלבום הזה בפרט, והלהקה הזו בכללי כמוזה ליצירת המוזיקה שלהם. אי אפשר לתייג את Can, היא משתייכת למחנה האוונגרד האלקטרוני. רחוק שנות אור מלהיות שמרני, פורץ גבולות. חי, ומטורף. רק שמיעה אחת בלבד מהאלבום הזה, מגבירה סקרנות במאזין. למי בדיוק מומלץ האלבום הזה? אוהבי פינק פלויד המוקדמים, חובבי אוונגרד, מאזיני מוזיקה מודרנית (שטוקהאוזן, וארז, קייג' וכל החבר'ה), ובעיקרון כל מי שרוצה קצת משהו שהוא mind blowing, והאלבום הזה מספק  את התשובה. החלק הראשון רוקי וקליט, החלק השני מטורף ולא יודע מהו גבול (וטוב שכך). אני ממליץ לשמוע את האלבום הזה פעם אחת לפחות, כדי לפתוח את הראש, ולזרום לתוך המסע, ותגלו that everything CAN be done.

The Beatles - Sgt. Pepper's Lonely Hearts Band

1 ביוני, 1967. היום שבו המוזיקה הפופולרית השתנתה לנצח... מה כבר לא נאמר על סרג'נט פפר? זה מרגיש שאמרו עליו הכל. הוא מהפכני בקשר לכל דבר: כתיבה, הלחנה, הקלטה, עיצוב עטיפה, הפקה ומה לא? הביטלס הגיעו כנראה לשיא האמנותי שלהם. המגנום אופוס. האלבום שהשפיע על דורות של מוזיקאים, ועדיין ממשיך להשפיע גם היום. יצירת המופת הזו שינתה את הכל. מאז, שום אלבום רוק כבר לא היה נשמע אותו דבר. המוזיקה הפופולרית פסקה מלהיות כבידור, ולקחה מה שלבים קדימה אל מוזיקה אמנותית של ממש. כל זה תודות לארבעת המופלאים.

בראשית

אז איפה זה התחיל? מאיפה זה בא? כיצד הרביעייה הנערצת ביותר בעולם הגיעה לרעיון החדשני הזה? אנו חוזרים אחורה לשנת 1966, כשהאלבום Revolver יצא וגם הוא סימן סאונד מהפכני חדש, שהביא לעליית הפסיכדליה. הניסויים באולפן, והדחף לפרוץ גבולות, הוביל את הביטלס למסקנה כי הם חייבים להפסיק להופיע. נמאס להם כבר לברוח מנערות צווחניות, נמאס להם לנסוע כל הזמן ממקום למקום ולנגן כל הזמן את אותם חומרים. ובעיקר, אחרי תקריות רבות כמו ההודעה שאיימה כי אסור להם להגיע לטוקיו, או הזעם בפיליפינים אחרי שלא הצליחו להגיע למסיבה של אשת הנשיא. לחבר'ה היה נמאס מלהיות הביטלס. הם כבר לא היו נערים, הם היו גברים. הם ראו את עצמם כאמנים ולא כבדרנים.

בקיץ 1966, הם הכריזו כי הם מפסיקים להופיע. עכשיו אפשר לעבוד. אבל כתוצאה מהמון הופעות שנראו אינסופיות, החליטו החבר'ה לקחת קצת חופשה. כשחזרו לאנגליה, לקחו החבר'ה 6 שבועות חופש, כשכל אחד פונה לדרכו. לנון היה בצילומים לסרט, "כיצד ניצחתי במלחמה", ובין היתר פגש את מאור עיניו העתידי, יוקו אונו. מקרטני לא חדל מלעבוד ויחד עם חבר מהעבודה המפיק האגדי ג'ורג' מרטין, יצרו השניים פסקול לסרט The Family Way. האריסון נסע להודו, שתשפיע עליו רבות מאז, כדי ללמוד סיטאר אצל המאסטר, ראווי שאנקאר. רינגו ההורה הצעיר, בילה יותר זמן עם אשתו מורין ובנו זאק.

באותה תקופה, העולם השתנה. אנגליה כבר נכנסה לתוך אותה תקופה קסומה ונדירה של שנות השישים העליזות. היפים היו בכל מקום, לונדון הפכה למרכז תרבותי ותוסס, הפסיכדליה הייתה בעיצומה במערב. חברי הלהקה החלו להיפתח. הם שמעו כל סגנון מוזיקלי. פסיכדליה, מוזיקה קלאסית, מוזיקה הודית ואוונגרד אלקטרוני חדשני.

שני אלבומים השפיעו במיוחד על המוחות הקודחים, במהלך היצירה. Pet Sounds המופתי של הביץ' בויז, יצא באותה תקופה, וכבר הוכתר כיצירת מופת. מנהיג הלהקה, בריאן וילסון, היה נחוש לשלמות אמנותית בכל מחיר, בעיקר אחרי ששמע את Rubber Soul של הביטלס, ורצה להגיב באלבומו שלו. הביטלס מאוד אהבו את מה שיצרו חבריהם באמריקה, אבל לאחר מכן, התגובה של הביטלס הטריפה את וילסון.

אלבום נוסף שהשפיע במיוחד, היה Freak Out! של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. אחד מהאלבומים הכפולים הראשונים אי פעם, היה תבשיל מוזר של רוק אנד רול, אוונגרד, דו וופ משנות החמישים, והמון הומור משונה. האלבום עצמו שהיה חדשני לתקופה, היה אחד מההשפעות העיקריות של הביטלס, כשמקרטניכינה את סרג'נט פפר כ-Freak Out שלהם. לבסוף, זאפה יגיב לסרג'נט פפר ולכל גל ההיפים בפארודיה.

עבודה

ההקלטות החלו ב-24 בנובמבר 1966, ונמשכו בעבודה מפרכת של כמעט שנה. באולפני אבי רוד, החלו החברים את העבודה עם שלושה שירים. When I'm Sixty Four, Strawberry Fields Forever, Penny Lane. בעקבות הלחץ המתמיד מבריאן אפשטיין לסינגל חדש שיגיע לראש המצעדים, הרביעייה ומרטין החליטו להוציא לרדיו שני שירים של לנון ומקרטני מחוויות ילדותיהם: שדות התות, ושדרת פני. שניהם נכשלו במצעדים. דבר בלתי רגיל לחלוטין לארבעת המופלאים שכל מה שנגעו בו, הפך לזהב. התקשורת הייתה בהלם. הוחלט שלא לכלול את השניים. מרטין לאחר מכן הגדיר זאת כטעות הגדולה בחייו המקצועיים, אבל לא נורא הם ימצאו את עצמם באלבום הבא והנפלא לא פחות, Magical Mystery Tour.

שני השירים הללו, הם לא היחידים שלא מצאו את דרכם לבסוף באלבום. שני קטעים נוספים, Only a Northen Song גם הוא הושמט מהאלבום, ומצא את עצמו לבסוף בפסקול בסרט האנימציה, "צוללת צהובה". אחד הקטעים המעניינים של הביטלס שהושמטו מן האלבום, ומעולם לא יצאו לאור, הוא Carnival of Light. קטע אוונגרד ארוך במיוחד, שנוצר בהשפעת שני היוצרים המרכזיים מאמני אוונגרד כמו אדגר וארז, קרליינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. הקטע לבסוף גם הוא הושמט, ותכנון להוסיפו לפרויקט האנתולוגיה משנות התשעים שחשף הקלטות נדירות של הלהקה, נשלל בידי ג'ורג' האריסון שלא אהב את הכיוון של חבריו. יום יבוא והקטע יצא לאור, אני מקווה.

במהלך התקופה הארוכה (129 ימים) בה עבדו חברי הלהקה על האלבום, נוכחתו של מקרטני כמוביל הפרויקט, התגלתה יותר ויותר. רוב הזמן, זה היה הבסיסט/סולן שכיוון לחזון הכללי של התקליט, למרות מעורבות משאר החבר'ה. לבסוף, בעזרת המון דמיון וכיוון למטרה, קצת עזרה מחברים (מרטין על ההפקה ג'ף אמריק על הסאונד), מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים, המון סמים, והמון המון כסף (מן הסתם זה היה אלבום יקר להפקה), יצרו ארבעת המופלאים את אחת מהיצירות הגדולות ביותר בתולדות האנושות...

שירי האלבום

נובמבר 1966, לפני הקלטת האלבום, שוחח מקרטני עם מנהל ההופעות של הלהקה מל אוונס במהלך חזרה לאנגליה מקניה, על רעיון שיהווה את הבסיס לכל היצירה. הם החלו לדבר על הרעיון של להקה בדיונית שתבצע מין מופע מיוחד. כששאל אוונס את מקרטני מה אלה סימוני ה-S ו-P שמופיעים במלחיות שבארוחות הטיסה שלהם. מקרטני הסביר לו שאלה מלח ופלפל. בעקבות זאת, למקרטני התגבש הרעיון על תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. מדהים איך יצירת מופת מתחילה. למקרטני היה הרעיון שבאלבום לא ינגנו הביטלס, אלא כלהקה דמיונית הנושאת את השם הכה ארוך. וכך בצלילי התארגנות למופע, פותחת הלהקה בפתיח מצוין, שמכין אותנו למה שהולך לבוא ב-39 דקות הבאות. מקרטני מציג את הלהקה, בשיר הארד רוק מגניב ומצוין, שבין השאר, כולל הפתעות כמו תרועות חצוצרה המציגות את הלהקה של סרג'נט פפר. הביטלס הגשימו את המטרה, ובעצם יצרו מין אלבום קונספט. הרעיון סביב האלבום של לנגן לא כ"ביטלס", נותן לאלבום למרות שאין לו נושא משותף, מין סוג של אלבום קונספט, לפני שהמושג היה בשיאו. מדובר כאן בפתיח נפלא לאלבום מושלם, שמיד לאחריו, אנו עוברים לשיר הבא, ובו מציג ההרכב את אחד מחבריו - בילי שירס.

מר שירס הוא כמובן, מר סטאר, והוא מגיע בשיר נפלא שהשיג לעצמו שם עם הקאבר המפורסם של ג'ו קוקר. השיר With a Little Help from My Friends שלנון ומקרטני כתבו במיוחד בשביל המתופף. אחד הרגעים הטובים בשיר, הוא הדיאלוג שסטאר מנהל עם חבריו לנון ומקרטני בשירה, כשהם שואלים והוא עונה. כמובן שלא נשכח את הפזמון הקליט במיוחד, שיכול לעשות טוב למאזין בכל רגע. ואז מגיע אחד הסמלים המובהקים של התקופה...

בצלילי אורגן מרחף, נכנס לנון באחד משיריו היפים והחולמניים ביותר. מהידועים שבפסיכדליה, Lucy in the Sky with Diamonds. מקרטני ניגן אורגן Lowrey וכך יצר את הצליל המיוחד והחלומי שמנגן את המלודיה. האריסון ניגן כאן בטמבורה (כלי הודי שיופיע עוד הרבה לאורך האלבום), וגיטרה חשמלית שעברה דרך מגבר לזלי. היופי שבשיר הזה, וואו. המילים הסוריאליסטיות והכל כך לא מן העולם הזה, לצד המוזיקה המרחפת והמחוץ לאטמוספרה, יחד עם פזמון קליט השגור בפיהם של ילדי הפרחים. אחד הדברים הגאוניים בשיר הזה, זה שלפני הפזמון, מתנגנים רק שני תווים, ככה הביטלס הצליחו במשימה של שילוב בין פשטות למורכבות. כשהשיר יצא, הוא גרם לשערורייה קטנה, כשחשבו כי השיר מחביא בתוכו מסרים לשימוש ב-LSD. עכשיו אם מסתכלים על זה: Lucy in the Sky with Diamonds, אבל השיר בא במקור מציור שבנו של לנון ג'וליאן, צייר. ה-BBC לא השתכנע והשיר הוחרם לזמן מה. בדיעבד, לנון אמר כי העיבוד לדעתו לא היה לסיפוקו, בטענה שהוא היה כל כך לחוץ שלא יכל לשיר. כמה שנים אחר כך, ב-1974, לנון ישתף פעולה עם אלטון ג'ון שעשה קאבר לשיר.


כך נראה ציורו של ג'וליאן שהראה לאביו

השיר הבא, Getting Better, הוא שתי דקות של אופטימיות פסיכדלית כיאה לתקופה, עם שיר ממש טוב וקליט, שהגיטרה מנגנת בו אקורד אחד(!). מקרטני כתב שיר על כמה חייו הולכים ומשתפרים, כהשראה ממשפט שאמר ג'ימי ניקול, המתופף שהחליף את רינגו בסיבוב ההופעות ב-1964, כשזה האחרון היה חולה. כשמקרטני שאל את ניקול איך מרגיש הוא ענה לו: "It's getting better". אחת מהשורות בשיר מתייחסת ללנון עצמו: "i used to be cruel to my woman". הביטל הודה בראיון אחרי הפירוק, כי השורה אכן עליו, אחרי שהכה את סינתיה פעם אחת כיוון שלא יכל לבטא את עצמו. באותה תקופה, לנון היה מנותק ממשפחתו, מה שיביא לפרידה של השניים ולמערכת היחסים שלו עם יוקו.

לאחר מכן, בא Fixing a Hole, גם הוא שיר גאוני ונפלא שלמרות מורכבותו, הוא פשוט במבנהו. זהו שיר רוק עם מאפייני בארוק, הודות למפיקם המוכשר מרטין, שתרם נגינת צ'מבלו לשיר. מקרטני סיפר כי כתב את השיר כתוצאה מחוויות בהם ראה ממעריצי הלהקה מסתובבים ליד ביתו. זהו אחד השירים היחידים של הלהקה שלא הוקלטו באבי רוד, אלא באולפנים אחרים ושמם Regent Studios. בפזמון, נעשית טכניקת האוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה קיימת), שבהחלט נותן לשיר את סממניו הידועים, ושוב מסמן כיוון מהפכני בהקלטות אצל הביטלס. לא נשכח כמובן גם את סולו הגיטרה של האריסון.

השיר הבא, הוא לדעתי ולדעת הרבים, אחד היפים ביותר שנעשו בקטלוג הביטלסי. She's Leaving Home בלדה מלנכולית בה סדרת כלי קשת, מלווה את מקרטני ולנון בשירה. מסופר בשיר על נערה שחיה בבית עם הורים שנתנו לה כל דבר מלבד אהבתם. היא בורחת מהבית, כשהוריה לא מבינים מה עשו לא טוב. השיר מבוסס על כתבה בעיתון הדיילי מירור, בה סופר על נערה בשם מלני קו בת ה-17 שברחה מביתה, לאחר 10 ימים נמצאה עם חברה כשהיא בהיריון, ועשתה הפלה. באותה תקופה, סיטואציות כאלה קרו הרבה וכתבות על נושאים כאלה היו מופיעות על העיתון היומי. פרט מאוד מעניין ומוזר, הוא ש-4 שנים לפני שהשיר נכתב, מקרטני כיהן כשופט בתחרות ריקודים בשם Ready Steady Go ב-1963. קו הייתה אחת מהמתמודדות, ומקרטני בחר בה כזוכה... בכל מקרה, אחת מהבלדות היפות של הלהקה, כשהמורשת הקלאסית, החלה להוות השפעות על האמנים של התקופה, מקרטני עשה זאת יפה, ושר את הטקסט שמתאר שלב שלב שפשוט מרגש, בפזמון, לנון מצטרף אליו כשהוא שר את דברי ההורים, ככה שני החבר'ה המרכזיים משתפים פעולה בצורה מעוררת כבוד, כמה שנים לפני שהפכו לעוינים.

לסוף הצד הראשון של האלבום, מגיח לנון עם שירו הפסיכדלי במיוחד והגאוני, Being for the Benefit of Mr. Kite, שכתב אותו בהשראת פוסטר שקנה בחנות עתיקות, ובה היה כרזת פרסומת של קרקס מהמאה ה-19, שרכש בזמן הצילומים לקליפים של Strawberry Fields ו-Penny Lane. למעשה, כל מה שכתוב במילים היה כתוב בפוסטר. לנון פשוט הלחין על בסיס מה שהיה רשום. התוצאה היה שיר קרקסי פסיכדלי במיוחד, שנשמע כאילו הגענו ליריד סוריאליסטי, הודות למרטין שלקח את סרט ההקלטה, גזר אותו, זרק אותו באוויר, והדביק אותו שוב, וכך יצר את הצלילים המשונים. גאונות מפשטות. הצד מסתיים, בקולאז' אוונגרדי, שמיד לאחריו, אנו מגיעים לשלווה נפשית...


הפוסטר שהשפיע על לנון לכתיבת השיר


הצד השני נפתח בשירו של האריסון, אחד מהאהובים עליי, Within You Without You. שיר שרחוק לגמרי מהמערב. זהו שיר המולחן בסגנון המוזיקה ההודית אליה האריסון התחבר במיוחד, כשהגיע להודו, ולמעשה, התאהב בתרבות ההינדית. בעקבות שיעורי הסיטאר שלו עם ראווי שאנקאר, הלחין האריסון כפי שעשה בעבר (Love You Too), קטע ראגה קלאסי המושפע מן המזרח. המילים גם הן מושפעות מן התרבות ההינדית, כשהן עוסקות בעולם, באנשיו שאיבדו את נשמתם כשהם מתחבאים מאחורי חומה, וכיצד העולם ממשיך להתקיים איתנו או בלעדינו. אציין גם את הסולו של האריסון שמתנהל כמין שאלה-תשובה, ומראה את כישוריו של הגיטריסט על כלי נוסף. אכן אחד מהרגעים הטובים באלבום.

השיר הבא. וואו. באמת צריך תצוגה מיוחדת? שיר נפלא וקליט בסגנון מיוזיק הול, שפול כתב עוד בימיהם הראשונים במועדון ה-Cavern, ליום הולדתו של אביו. השיר When I'm 64, הוא קטע נפלא וחמוד שנשמע כפסקול המושלם לתה של אחה"צ. מדובר כאן בשיר על בחור שמתכנן את עתידו עם אהובתו. היום פול ממשיך לשיר את השיר, גם כשהוא עבר את הגיל...

Lovely Rita שבא אחרי, הוא שיר נחמד ויפה של מקרטני, שבא מחוויה אישית שלו כשקיבל דוח חנייה מפקחית תנועה באבי רוד. במקום להתעצבן, הוא קיבל זאת בצורה יפה, וכתב שיר על כך, כשיר על בחור שמתאהב באותה פקחית. לאותה פקחית קראו מיטה דיוויס, ופול חשב שהיא נראתה לו כריטה. בכל מקרה, מדובר בשיר נחמד וקליט, שמושקע רבות בעיבוד שלו, ולקראת הסוף מגיע לסיום פסיכדלי במיוחד כשאפקטים מצטרפים לקלחת, ופול משמיע קולות בנוסף. להקה צעירה שהקליטה את אלבומה הראשון סמוך לביטלס, צפתה בארבעת המופלאים מקליטים את השיר. הלהקה הזו הייתה פינק פלויד, והם לקחו את האפקטים בשיר אל היצירה שלהם Pow R. Toc H.

אנחנו קרובים לסיום, ולנון מביא את שירו Good Morning Good Morning שנכתב בעקבות צפייה בפרסומת לדגני בוקר. שיר קליט וכיפי, ובנוסף גאוני במורכבותו בתוך שיר פשוט כזה. המילים מתארות חייו של בריטי טיפוסי, כשהוא קם בבוקר ונתון תחת לחץ מתמיד. לפתע, הביטלס עוברים בין משקלים אסימטריים. לא בהכרח רק 4/4, אלא גם5/4 ו-3/4. קולות בעלי החיים הוקלטו למען אווירה, בהשראת הסיום של שירם של הביץ' בויז, Caroline No. רגעים נוספים מצוינים בשיר הזה, הוא כמובן סולו הגיטרה הכל כך הארד רוקי של... מקרטני! לא האריסון ניגן כאן על גיטרה מלווה. ולקראת הסוף, תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר נפרדים מאיתנו בעוד שני שירים אחרונים.

אז יש רפרזיה, שבה החבר'ה מודים לנו המאזינים שהקשבנו, וכמה חבל שעכשיו צריך ללכת, אבל הם לא ישיארו אותנו ככה כמובן, לסיום הם מגיעים עם אחד השיאים במוזיקה הפופולרית...

סיום האלבום מתאר אירוע כל כך פשוט: יום נורמלי בחייו של אדם ממוצע, אבל הו כמה שהשיר עצמו הרבה יותר מזה... A Day in the Life החותם, הוא מגנום אופוס. פשוט וואו. הגדרה מושלמת לרוק אמנותי, שסיכם סופית כי רוק אנד רול הוא כבר לא לבידור יותר. היצירה האלמותית הזו, היא שני שירים מאת לנון ומקרטני, שאוגדו יחדיו ליצירה אחת. מדהים איך אפשר ליצור משהו אדיר, מחלקים קטנים. רוב מילות השיר נכתבו על חברו של לנון, טארה בראון, סוציאליסט צעיר שנהרג בתאונה, מה שהביא את ההשראה לרוב השיר. אחד מהרגעים הטובים ביותר אי פעם במוזיקה, היא כשלפתע אחרי שג'ון מסיים לשיר, המתח מתגבר והתזמורת שהובאה לנגן (40 נגנים, סכום שמן במיוחד), קיבלה את ההנחיה ממקרטני ומרטין ליצור קרשנדו (ניגון מהתו הנמוך לגבוה), התוצאה מושלמת, ומכניסה את הטירוף והצד האפל והמורבידי, לתוך החיים הנורמטיביים. מקרטני מגיח בחלק שלו מאוד מהנה ורגוע (התיפוף של רינגו נשמע כל כך ג'אזי), שלבסוף מגיע לשיא דרמטי של התזמורת יחד עם שירתו של לנון. פשוט וואו. איך מסיימים את זה?, באקורד E אחד גדול שחותם את כל הסיפור בצורה מושלמת. כאילו בום! קשה לתאר את הרגע הזה. אמנם, האלבום מסתיים מיד אחרי קטע אוונגרד משונה וקצר בו קולו מקרטני מואץ ונשמע אומר: "never could have been no other way". ואז זהו. זה מתפוגג, ואחד האלבומים הטובים ביותר של הרוק הסתיימו להם...

עטיפת האלבום

להשלמת המלאכה, התכנסו הביטלס ב-30 במרץ, בסטודיו לצילום, כשהצלם מייקל קופר, עבד וצילם אותם במספר תנוחות, עד שהגיעו לתוצאה המושלמת, שזכתה לכל כך הרבה שבחים, חיקויים ופרודיות. העטיפה עוצבה ע"י אמני הפופ ארט פיטר בלייק ויאן הרוות', כשעל הכיוון הכללי חשבו חבריהם של הביטלס, קופר ורוברט פרייזר. קולאז' הדמויות המשפיעות על חברי הלהקה הוצב באולפן, לצד כמה פריטים שהובאו ע"י חברי הלהקה. לראשונה, חברי הלהקה נראו כשעליהם מופיע שפם. מהלך שנעשה ע"י האריסון, על מנת להתחמק מעיני הציבור בזמן חופשתו. תהליך זה שאומץ ע"י שאר החבר'ה (ממש משפחה), הראה לעולם כי הביטלס הם לא מי שהיו במחצית הראשונה של שנות השישים, לכן נעשה המהלך הגאוני בו הובאו בובות שעווה של חברי הלהקה מתקופת הביטלמאניה כשהם מצולמים ליד החברים בתקופה הנוכחית. עבר מול עתיד. בין האישים אפשר למצוא רבים כמו אלברט איינשטיין, פרד אסטר, אדגר אלן פו, יונג, שירלי טמפל, והרשימה ארוכה... עוד אחד מהאישים נמצא סטיוארט סאטקליף המנוח שהיה חבר בביטלס לפני ההצלחה הגדולה, מחווה לחברם האהוב. מספר דמויות נחתכו לבסוף מהתוצאה הסופית מחשש לתגובה ציבורית זועמת. דמויות כמו היטלר, גנדי וישו (אחרי אמירתו המפורסמת של לנון, קשה לחשוב על דמותו של המשיח מונצחת בעטיפה של הביטלס). עוד מהפכה שהביטלס חוללו בעטיפה, היא שלראשונה בהיסטוריה, הטקסטים המרכיבים את האלבום, הופיעו על גב העטיפה, וכך המעריצים הצליחו לקרוא, לשיר ולהבין את מסרם של ארבעת המופלאים. אחרי שמצאו את התנוחה המושלמת, החברים הצטלמו במדי צבא, ועוד סמל מובהק של קיץ האהבה יצא לעולם.

תגובות וביקורות

אז איך הגיבו? כמובן, כל מה שהביטלס נוגעים בו הופך לזהב. עוד לפני שהאלבום בכלל יצא, נאמר עליו כי הוא פריצת דרך מוזיקלית, ואכן כך היה. מאז יצא האלבום הזה ב-1 ביוני 1967, שום דבר לא היה אותו הדבר מאז. כששודר בתחנה פירטית, כל המאזינים היו בתדהמה. פריצת דרך מוזיקלית נרשמה בקרב גיבורי תרבות המערב. בארה"ב הזמינו מיליון עותקים של האלבום, עוד לפני שיצא בכלל. המבקרים שיבחו, והכריזו עליו כבר כיצירת מופת. 23 שבועות האלבום שהה במצעדים בבריטניה, ומאז צבר לו מוניטין מכובד, שנותר על תילו עד היום. אם זה לא מפסיק, האלבום זכה גם בארבעה פרסים: האלבום הטוב ביותר, הלהקה המבצעת הטובה ביותר, העטיפה הטובה ביותר, וההקלטה הטובה ביותר.

חבריהם של הביטלס היו בתדהמה ממה שקרה. אורחים שנכחו בהקלטת A Day in the Life, היו המומים מהתוצאה, והבינו כי לא מדובר במשהו רגיל. הרולינג סטונס ניסו להגיב לחבריהם באלבומם Their Satanic Majesties Request ונכשלו במטרתם. בריאן וילסון שהצליח להתעלות מעל חבריו הבריטיים עם Pet Sounds, שמע את סרג'נט פפר, ודעתו נטרפה.

אך עם ההצלחה, קורבן הוקרב על מזבח האמנות. בריאן אפשטיין, האיש שהביא את הביטלס לגדולה, ובעצם הפך אותם למה שהם, הפך פחות ופחות מעורב בענייני הלהקה. הוא לא הבין את החזון החדש של להקתו, ורצה שיחזרו ליצירת להיטים קליטים לרדיו. כשהבין שהם משתנים, יחד עם העולם, הוא שקע עמוק עמוק בדיכאון, בנוסף לעובדה שהסתיר את העובדה שהוא הומוסקסואל. ב-27 באוגוסט של אותה שנה, הוא נמצא בביתו ללא רוח חיים, בין אם התאבדות או לא, הביטלס איבדו חבר טוב, וחלק משמעותי בלהקה. טרגדיה בתולדות הלהקה, שגרמה למקרטני לתפוס פיקוד, ולהוביל את להקתו. לאט לאט, הביטלס החלו להתרחק אחד מן השני, עד פירוקם המצער בסוף העשור.

לסיכום, וואו איך אפשר לסכם דבר כל כך גדול? סרג'נט פפר הוא יצירת מופת והישג חסר תקדים בתולדות האנושות. כן כן. לצד המונה ליזה, יוליסס ושאר הברקות אנושיות. כל מה שהיה לפני הגיע אליו, וכל מה שבא אחרי, יצא ממנו. קשה לחשוב על אלבום יותר משפיע בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא פרץ דרך כמעט בכל דבר, אפילו מחוץ למוזיקה. הוא עיצב דור שלם, אופטימי, עם תקווה לעתיד טוב יותר, ובעל גישה חיובית לעולם. העשור שלא יחזור לעולם. האלבום הזה גם פתח את השערים לרוק המתקדם, ולמעשה ללא האלבום הזה קשה לחשוב אם המהפכה הגדולה של הרוק אנד רול שהחלה בשנת 1967, לאורך שנות השבעים. להוסיף, עוד על המאסטרפיס הזה יהיה מיותר. כל מי שרוצה לדעת מה הם ביטלס, מהו רוק אנד רול, ובכללי מה היא אמנות, זה האלבום.

Nektar - A Tab in the Ocean

הנקטר במיתולוגיה היוונית, היה משקה האלים, אשר בעצם שמר אותם כבני אלמוות. נקטר היא גם להקה שקמה לה אי שם בשנות השבעים העליזות. הלהקה הבריטית הזו, הוקמה בכלל בהמבורג בגרמניה, ושם למעשה התבססה במהלך הקריירה שלה. נקטר זכו להצלחה בארה"ב ובגרמניה, אך משום מה, אף פעם לא הצליחו במולדתם. הלהקה התחילה בעידן הפוסט פסיכדלי של שנת 1969, כשהם משלבים משתלבים בסצנה בסגנון הרוק המתקדם שלהם בשילוב עם ספייס רוק והארד רוק.

מבין מעריציה ה"סלבים" של הלהקה ניתן לציין את איירון מיידן שעשו קאבר בשנת 1984 לשירם King of Twilight מאלבומם המצוין משנת 1972, A Tab in the Ocean, שעליו נדבר כאן.

הצוות: רוי אלבירטון (גיטרה, שירה), אלן פרימן (קלידים), רון הודן (תופים), דרק מור שנודע כ"מו" (בס), ומיק ברוקט. מה הוא עשה בדיוק. לא בדיוק בפן המוזיקלי, הוא התעסק בפן הויזואלי, כל מה שנוגע לתאורה בבמה. ברוקט גרם להופעות של נקטר, להיראות כטריפ פסיכדלי עם מופע אורות מרהיב, כבר היה לו ניסיון עם פינק פלויד, והיה לחבר להקה לכל דבר.

נקטר שמאחוריהם כבר אלבום בכורה מצוין, Journey to the Center of the Eye שיצא ב-1971, נכנסה הלהקה לאולפני ההקלטות Dierks בגרמניה, והוציאה את אחד מאלבומיה הטובים ביותר. זהו האלבום איתו הכרתי את הלהקה הנהדרת הזו, ואלה מכם שלא שמעו מוזמנים לחפש על ההרכב הזה, ולהבין על מה אני מדבר.

עם הזמן, הלהקה הוציאה מספר של אלבומים מופתיים כמו Remember the Future שיצא כמה שנים מאוחר יותר. A Tab in the Ocean היה צעד אחד קרוב יותר אל הרוק הפרוגרסיבי. והסיבה שטמונה בכך, היא יצירת הנושא המדהימה שפותחת את האלבום ותופסת את כל צדו הראשון.

בחירה מצוינת הייתה לבחור לשבץ את האפוס בן ה-17 דקות בתחילת האלבום. כל שאר הקטעים הם שירי הארד רוק נחמדים שנולדו מכמה ג'ימג'ומים. ובכל מקרה, זה האפוס שעושה את האלבום הזה לדעתי.


מתחיל מתוך האפלה, בקטע פסיכדלי שלא נופל מאלה של פינק פלויד. קשה לזכור ולהבין אותו בשמיעה הראשונה. אבל אפשר להבין כבר שמשהו טוב הולך כאן. שורשיו של הקטע הם עוד מלפני שנתיים בשיר שנכתב ע"י אלבירטון (Falling) ומאז, עבר שינויים ותהליכים רבים. הליריקה הפואטית והאניגמטית של היצירה נכתבה בחדרי המלון, ע"י רוי, ברוקט ומו. התוצאה היא אפוס הארד פרוג מצוין, שיכול לתפוס את סקרנותו של המאזין. הקטע מורכב, ומשנה מצבים ומקצבים, אך בו זמנית גם קצבי ומתוגבר בדיסטורשן עוצמתי. מהפתיחה הפסיכדלית עד לסוף של צלילי האוקיינוס, מגיעה נקטר להישג מרשים, שכיף כל כך לשמוע שוב ושוב.

הצד השני של האלבום, כפי שציינתי הוא אוסף של שירי הארד רוק נחמדים, שמתאימים לסיום, אבל לא מרשימים כמו האפוס הפותח. הקטעים Desolation Valley ו-Waves שהופכים ליצירה אחת, נולדו כתוצאה מג'אם של הלהקה, שבאותה תקופה נוגן במקצב של 5/4, בהשפעת דייב ברובק בקטעו האלמותי, Take Five. מאז, עבר שינויים רבים וגם בשם (Porcelain Valley, Acorn Valley). ויצא כקטע ג'אז רוק עם הארד רוק עוצמתי, בפיל הפסיכדלי הטריפי, אחלה קטע.

הקטע, Crying in the Dark כאמור, גם הוא נולד מג'אם אינסטרומנטלי ארוך עוד משנת 1971. הוא נודע בשם D jam, ומצא את דרכו לאלבום עם טקסט שנכתב. הקטע הוא מקום מצוין של חברי הלהקה לבטא את עצמם בסולואים, וזה נשמע מלא חיים.

הקטע האחרון King of Twilight, הוא דרך מצוינת לסיים את האלבום. טקסט מנותק מן המציאות, לחן הארד רוקי קליט עם קצת תיחכום, ושיתוף פעולה ווקאלי מצוין. הקטע פשוט נותן את הדרייב מתחילתו, ועד סיומו הפתאומי. אם יורשה להגיד, הייתי אומר שהקאבר של מיידן שיצא 12 שנים מאוחר יותר, מכניס יותר חיים עם שירתו העוצמתית של דיקינסון, אך זו רק דעתי.

לסיכום, "תו באוקיינוס" הוא אלבום רוק סבנטיז נהדר. הוא מומלץ לחובבי הרוק וינטג' שביניכם, וחובבי הפרוג רוק והרוק הכבד. האלבום נפתח בצורה מדהימה, וממשיך לכמה שירים חמודים עד סופו. כשיצא, הגיע למקום ה-144 בארה"ב, שם השיגו מוניטין בנוסף לגרמניה, אך לא במולדתם. מאז, הוציאה הלהקה מספר אלבומים נפלאים גדולים יותר, אבל מדובר כאן באחלה אלבום שמתאים להיכרות עם הלהקה הזו. עוד קטע בעל רעיון דומה לשיר הנושא We Are the Oceans לא מצא את דרכו לאלבום, בשל מגבלות הטכנולוגיה באותם זמנים. הקטע מעולם לא יצא, ויכול שאולי האלבום היה אפילו יותר גדול ממה שהוא ידוע כיום. אבל בכל מקרה, למה להיות קטנוניים. נקטר הביאו פה אלבום רוק ראוי להאזנה פשוט לצלול לאוקיינוס הצלילים ולשמוע.

נקטר - A Tab in the Ocean

Yes - The Yes Album

בשנת 1971, הוציאה להקת יס את אלבומה The Yes Album, ששינה לגמרי את כל מצבה. במהלך 3 שנותיה הראשונות, סבלו חברי הלהקה ממשבר כלכלי, ומיחס מחפיר מחברת התקליטים בארה"ב. ברגע שהוציאה את האלבום הזה, דברים החלו להסתדר, ועם הזמן הפכה יס למה שהיא. מדובר כאן באחד האלבומים המופתיים של הרוק המתקדם, שהציגו את הסגנון בהתפתחות בשנותיו הראשונות. מגוון הסגנונות שבו, המשולב עם סגנון הרוק המתקדם הסימפוני, נשמע מוצלח, ויחסית ליצירות המופת שבאו אחרי, האלבום הזה נשמע יותר נגיש ופחות יומרני.

בשנת 1970, כששני אלבומים מאחוריה, שני מנהיגי הלהקה ג'ון אנדרסון (שירה) וכריס סקווייר (בס) הגיעו להחלטה, כי יש לפטר את הגיטריסט שלהם פיטר בנקס. בעת הקלטת אלבומם השני Time and a Word שכלל עבודת תזמור רחבה. בנקס לא הצליח למצוא את עצמו בתוך התזמורת, ונכנס לעימות עם המפיק טוני קולטון, שלבסוף הסתיים בזה שזרק על האחרון גיטרת בס.

אז לאחר פיטוריו של מנהלם רוי פלין שהשקיע את רוב מרצו בלהקה, פוטר לאחריו גם בנקס לאחר הופעה, כשכבר נמצא לו מחליף. בנקס פוטר ולפי טענתו, לא נאמר על כך לשניים האחרים בלהקה: טוני קיי (קלידים) וביל ברופורד (תופים). המחליף שלו, שינה את הסאונד של הלהקה, והפך לאחד המזוהים עימה למשך 40 השנים הבאות.

המחליף היה בחור בשם סטיב האו. גיטריסט וירטואוז שכישוריו על הכלי הם מכאן והלאה. האו לימד את עצמו לנגן בגיטרה כשקיבל אחת כזו כילד בחג המולד, מאז כישוריו השתפרו. האו בהחלט לא היה גיטריסט ממוצע. הוא ידע לנגן כל סגנון, והושפע מחבר'ה כמו ג'ורג' האריסון וווס מונטגומרי.

היה לו גם ניסיון במספר להקות. האו הקליט אלבום עם להקת הרוק הפסיכדלי Tomorrow, שהייתה אחת מן המרכזיות בסצנת המחתרת הבריטית העליזה של קיץ האהבה, יחד עם פינק פלויד וסופט מאשין. סקווייר זכר את הלהקה לטובה כשראה אותם בהופעה, ובעיקר את הגיטריסט שלהם. לאחר ש-Tomorrow התפרקה, הצטרף ללהקת Bodast שהתקיימה במשך זמן מועט, ולא זכתה להוציא אלבום. לאחר מכן, עלה מדרגה, וניסה את מזלו במספר להקות כגון דה נייס. כשלהקתו של קית' אמרסון קיבלה אותו בברכה, לא הרגיש בטוח, ולמעשה ויתר על ההצעה. לאחר שניגן לזמן מה עם ג'טרו טאל, הגיעה השיחה ששינתה את חייו.

סקווייר טילפן אל האו ושאל עם הוא מעוניין להצטרף. הגיטריסט היה פנוי, אך הוא מעולם לא שמע על יס. כשהצטרף הבין שנכנס לברוך. להקה ללא מנהל, ללא כסף, שחבריה גרים בדירה משותפת וחיים כטפילים על חשבון המלווים. אך האו הבין כי להרכב הזה יש שאיפות, והזדהה עם חזונם של שני המנהיגים, והחליט לתת צ'אנס.

במשך תקופה ארוכה, חיו חברי הלהקה חיים של תפרנים. הלהקה ניגנה מספר הופעות יחד עם הגיטריסט החדש, ובאותו זמן, האלבום הקודם יצא בארה"ב עם עטיפה שהראתה את חברי הלהקה. בתמונה הופיע גם האו, שמעולם לא היה חלק מהעבודה, גם בוידאו קליפים שצולמו ללהקה, נראה האו מונצח על עבודותיו של בנקס. דבר שתסכל את הגיטריסט הראשון, וגרם להידרדרות נפשית שלוותה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, עד שהקים את להקת Flash והרים את עצמו מן המצב שהיה שרוי בו.

לאחר ההופעות, הלהקה נסעה לאזור דוון, שם כתבו את החומר בחווה. תהליך הכתיבה זכור להאו בתור חוויה נהדרת, וכשמצבה של יס השתפר בעקבות ההצלחה, הוא קנה אותה לבסוף. באותה תקופה, נכנס לתמונה מנהל חדש בשם בריאן ליין שגם הוא שינה את הלהקה בכל מה שקשור להיבט הכלכלי. לבחור היה ניסיון עם ניהול להקות (פינק פלויד), בעל אופי קשוח, ולא היה מוכן להפסיד כסף. הוא הביא את יס להצלחה גדולה בעקבות העקשנות והאופי הקשה שלו.

עם סיום תהליך הכתיבה, הלהקה הקליטה במהלך סתיו 1970 את האלבום, באולפני אדוויז'ן בלונדון. שם קיבלה את המפיק אדי אודפורד. זה היה תחילתו של עידן חדש. אודפורד היה מפיק מוכשר שהבין את החזון של המוזיקאים, והיה שותף איתם במהלך תןר הזהב. אודפורד שעבד אז גם עם ELP, קיבל תואר מכובד של חבר להקה לכל דבר. כשנה לאחר יציאת האלבום, הופיע על גבי גב העטיפה של Close to the Edge לצד חברי הלהקה.

הלהקה עבדה באולפן, כשהאו חמוש בגיטרת חצי נפח של גיבסון מדגם ES-175, וגיטרה אקוסטית של חברת Martin. קיי התחמש באורגן האמונד B3, שאיתו נאלצה להסתפק הלהקה, בעקבות סירובו של קיי להיפתח לדברים חדשים, ולהתקדם עם המהפכה הטכנולוגית. הוא סירב לשים את ידיו על המלוטרון והמוג. שנה אחר כך, הוא יפוטר בעקבות העובדה הזו, ויוחלף באשף הקלידים ריק ווייקמן, עוד סיבה היא גם שהוא גילה שהוא לא הסתדר טוב עם האו.

5 קטעים הוקלטו באולפן, ועוד קטע אחד בהופעה חיה, התוצאה יצאה אלבום מגוון, מהנה להאזנה, נגיש וגאוני, שסימן נקודה בהתפתחות הרוק המתקדם ולמעשה בקריירה של יס.

האלבום נפתח באחד מהיצירות המפורסמת ביותר בפנתאון הפרוג, בפתיחה שכל מעריץ חייב להכיר: פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם-פם-פם. באם! הפתיחה הזו למעשה הגיעה מתכנית טלוויזיה ושמה Fabian of the Yard. קרוב ל-10 דקות, Yours Is No Disgrace, מציג את להקת יס בתפארתה, ואת הסגנון הייחודי של האו שמבריק על הגיטרה וכיף לשמוע את זה כל פעם מחדש. היצירה שהייתה עבודה משותפת של חברי הלהקה כתוצאה מחיבור קטעים נפרדים שנכתבו ע"י כל אחד, והוקלטו בקטעים שחוברו לבסוף בעריכה לכדי מיני סימפוניה, הפכה לאחד מהמנונים המוכרים של יס. זהו השיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, שנכתב בתקופת השיא של מלחמת ויאטנם. אנדרסון כתב כאן את אחת מהליריקות המוצלחות ביותר שלו, עם קצת עזרה מחברו דיוויד פוסטר שהיה חבר בלהקת The Warriors. השניים שיתפו פעולה עוד מהאלבום הקודם בשיר הנושא שלו. זהו אחד מהטקסטים היחידים של אנדרסון שאפשר להבין מה הוא מנסה להגיד. רוב הזמן, אנדרסון מביא לנו טקסטים מעורפלים שאף אחד לא באמת יודע את משמעותם, לכן מגיע לסולן צל"ש על העובדה שלא צריך לצאת מהכלים בשביל הטקסט. עוד מרכיב חשוב נוסף שעושה את היצירה הזו לכל כך מושלמת וגם את הסאונד של יס לכל כך ייחודי ומזוהה, הוא ההרמוניה הווקאלית המשותפת של חברי הלהקה. אנדרסון שר בקול גבוה ויפייפה, וסקווייר מגבה אותו. זה יישמע לאורך האלבום. Yours Is No Disgrace הוא פתיחה מצוינת, שלא פלא למה הפכה לפריט חובה בהופעות של הלהקה עד היום. את היצירה הזו, כל חובב רוק מתקדם חייב לחוות.

האו החבר החדש, מקבל כאן כבוד גדול, כשנותנים לו 3 דקות סולו, שהוקלטו בהופעה חיה של הלהקה בLycum Theatre, 17 ביולי 1970. Clap נכתב ע"י האו (השיר הראשון שאי פעם כתב) לכבוד הולדת בנו הראשון, דילן שנולד חודש אחרי ההקלטה ההיא, ב-4 באוגוסט. לדעתי, הקטע הזה לצד Mood for a Day שהאו כתב לאלבום הבא, Fragile, הוא אחד משיאיו של הגיטריסט. מדובר כאן בקטע ששואב הרבה מאוד מסגנון הקאנטרי של צ'ט אתקינס, ומציג את כישוריו הבלתי מוטלים בספק של הגיטריסט. הוא קליט, הוא מאוד כיפי, כיף לדפוק את הרגל לפי הקצב. לפעמים צריך קצת הפסקה מהשאפתנות הסימפונית. לא פלא למה זה הפך אחד הקטעים הידועים של האו שמבצע אותו גם היום בהופעות הלהקה.

במעבר חד, כשמחיאות הכפיים מתפוגגות, מגיחה הלהקה באחת היצירות המפורסמות והגאוניות שלה. Starship Trooper שרוכב על גל הספייס רוק שהיה פופולרי בתקופה, מצטיין בשלמות בדיוק כמו ב-Yours Is No Disragce. מבנה מושלם שמאזן בין פשטות מוזיקלית קליטה למורכבות המאתגרת שהופכת את היצירה למיני סימפוניית רוק מושלמת. בנוסף, גם העיבוד המצוין של היצירה, הופך אותה למושלמת, בעיקר כשכל שלושת חלקיה נכתבו ע"י חבר להקה בנפרד (אנדרסון, סקווייר, האו) נתפרו ושופרו לכדי יצירה משותפת. מדהים כמה אפשר ליצור דברים גדולים מחלקים קטנים. זו יצירת מדע בדיוני שמבוססת על ספרו המפורסם של רוברט היינלין, לוחמי החלל. אבל לא מדובר כאן בקטע פסיכדלי משהו. זוהי יצירה פרוגרסיבית סימפונית וסימפטית, שהאזנה לה היא תענוג. אז כל מעריץ של יס בטוח מכיר את הפתיחה, שמציגה ריף מעניין וקליט של האו. לצד הגיטרה של האו כמובן, עומד אורגן ההאמונד של קיי שיוצר איזון לגיטריסט. מהרגעים הטובים ביותר באלבום נמצאים ביצירה הזו, כשהלהקה יוצאת רגע לגיחה אקוסטית, שבה סטיב מבריק על הגיטרה, והחבר'ה מתחילים לשיר ביחד קטע חדש ומושלם, עד החזרה לשיר המרכזי עצמו. לקראת הסוף, האו מביא סדרה של שלושה אקורדים שנמשכים עד הפרידה (G, Eb, C). שארית של האו מתקופתו ב-Bodast מקטע ושמו The Ghost of Nether Street. אחד מרצפי האקורדים הטובים ביותר ששמעתי. רק לנגן את זה, ולעולם אי אפשר לעצור. האפוס הסתיים ומותיר רושם על המאזין בנוגע לשליטה של חברי הלהקה בכלי שלהם, וביכולתם ליצור אפוסים מושלמים למרות שרובם לא ידעו לקרוא תו אחד. התענוג נמשך. אנחנו עוברים להימנון.

בשירת א קאפלה, נכנסת הלהקה לאחד משיריה המפורסמים, I've Seen All Good People, שרובו קליט במיוחד, וקשה לשכוח אותו בהאזנה הראשונה. נפתח למעשה ב"מוטיב" שבעצם הכי מזוהה עם השיר בשירת א קאפלה של חברי הלהקה. עוברים לשיר פולק פסטורלי וייפיפה בתוספת חליליות שנוגנו ע"י חבר, קולין גולדברג שמראה עד כמה החבר'ה היו מוכשרים בהרמוניות קוליות, כשהחבר'ה מגבים את קולו המלאכי של אנדרסון שמביא שמחה למאזינים, אך יכול לעצבן את חלקם. האו מנגן כאן בגיטרה פורטוגזית שבאלבום מצוינת כvachaila שנותנת את הגוון הימי ביניימי. שוב, הטקסט מעורפל, וקשה להבין מה הסולן רוצה מאיתנו, כנראה בנוגע לעצמנו כבני אדם. קשה שלא לשיר יחד עם חברי הלהקה את הפזמון (cause it's time) עד סופו של החלק הראשון שנחתם באורגן כנסייתי, ומשם אנחנו עוברים למוטיב בסטייל רוק אנד רול ישן וטוב. האו שוב נותן את הבסט בגיטרה, והשיר מסתיים ומתפוגג לאטו, כשהלהקה שרה את המוטיב ויורדת סולם כל פעם. לא בדיוק רוק מתקדם, אבל מה זה משנה?

מן הדממה של השיר הקודם, מגיח לו הבא, שהוא למעשה קטע ג'אז רוק קצר וחמוד של 3 דקות תמימות. A Venture הוא מין אתנחתא קטנה ורגועה עם לחן קליט שכיף לשיר את הפזמון שבו. בשיר הברקה גאונית, כשהחבר'ה בורחים לרגע מה4/4 כשברופורד מכה בתוף בזמן משתנה. דבר שנשמע משונה לאוזן, אך הגיוני. מדהים כמה הלהקה הצליחה לעשות הרבה בקצת זמן. לקראת הסוף, קיי מקבל קצת זמן לסולו נחמד, עד שמתפוגג השיר ומוביל אותנו לקראת הסוף.

המיני אפוס הסוגר Perpetual Change (שהטקסט שלה עוסק בנוף בחווה שבה עבדו) הוא קטע פרוגרסיב מושלם שמאזן בין הפשוט, הקליט, הבלוזי לשאפתני, מורכב, סימפוני. לאורך 9 דקותיו, הקטע רחוק משעמום, ומשאיר את המאזין סקרן וערני. יש פה פזמון יפה שכיף כל כך לשיר עם אנדרסון, פה ושם האו נותן קצת ניחוחות ג'אזיים עם הגיבסון שלו, פה ושם הלהקה יוצאת לגיחה מפתיעה ומשונה שלא מצפים לשמוע בשיר הנורמלי, לפתע מגיעה הלהקה לפוליריתמיקה (שני מקצבים המנוגנים באותה עת), והיצירה זורמת לה עד הסוף בו נפרדים החברים מן המאזין בשירה משותפת הנשמעת כמו הפסקול להגעה למרומים, עד שהקטע מתפוגג לו, ו-41 דקות של רוק מתקדם סימפטי מסתיימות להן.

האלבום יצא ב-19 בפברואר 1971, ולמעשה פתח את השער לפני החברים. ההצלחה הגיעה, וחברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב שעד האלבום הזה, כמעט ושכחה מקיומה של הלהקה, החלה להבין את הפוטנציאל שבה. אז איך בעצם הגיעה ההצלחה המסחרית? לפי דבריו של סקווייר, השביתה של רשות הדואר הבריטית שהתרחשה בזמן יציאת האלבום במשך חודשיים, גרמה לכך שלא נאספו נתונים מחנויות התקליטים בנוגע למצבי מכירות. רק מחנות אחת הצליחו להשיג שם, נצברה קהילת מעריצים שבעצם הביאה את האלבום להצלחה. The Yes Album הגיע למקום ה-4 בבריטניה, ולמקום 40 המכובד בארצות הברית, ובסוף השביתה, קיבל מעמד של אלבום פלטינה כשמכר מיליוני עותקים(!).

חברי להקת יס שעד אותה תקופה היו תפרנים שחיים כטפילים על חשבונם של מכריהם, הפכו לאנשים עמידים כלכלית. לאחר האלבום הזה, קיי פוטר בעקבות סירובו להשתלב במהפכה הטכנולוגית של הוספת קלידי מלוטרון וסינתסייזר מוג לקלחת (קיי השווה את סאונד המלוטרון לצליל יללה של חתול), ואשף הקלידים ריק ווייקמן הצטרף לספינה. כמה חודשים לאחר מכן, הוציאו את Fragile שהיה האלבום שקיבע אותם סופית במפה הבינלאומית, ומאז לא הביטו לאחור.

באשר לעטיפה, לא היה זמן רב בשבילה. לכן כשלרשותם חצי שעה, עלו חברי הלהקה עם הצלם פיל פרנקס (שכבר צילם כמה תמונות שלהם במועדון הליסיום) למרתפו של האחרון שם צולמה התמונה. הוא מצא שם את דגם של ראש והחליט שהוא יתאים לצילום (כמה שהוא צדק). חברי הלהקה הצטלמו יחד עם הראש, כשמנורה של 1000 ואט מאירה, וקיי יושב על כיסא כשהוא חבוש בגבס לאחר תאונה שהתרחשה לילה לפני הצילום. במהלך נסיעה לילית להופעה, נרדם סקווייר על ההגה, ובדרך נס ניצלו חברי הלהקה, כשקיי יצא מזה חבוש בגבס שהונצח על גבי העטיפה. ג'ון גודצ'יילד שהיה המעצב של מגזין הרולינג סטון, עיצב את העטיפה של האלבום הזה, וכך הפך צילום שלקח כפחות מ-30 דקות, לעטיפה אייקונית וידועה. באלבום הזה, מצוין בשגיאה שמו הפרטי של אנדרסון כJohn, כשבאלבום הבא הוא הוריד את הh, שלא חזרה מאז. באיטליה האלבום נמכר תחת השם The Yes שגרם לבלבול אצל המעריצים שחשבו כי אולי מדובר באלבום הבכורה, ובנוסף Clap הופיע בסופו של הצד השני.

לסיכום, The Yes Album הוא אלבום מופת ברוק המתקדם. דוגמה מצוינת לשילוב מאוזן בין רוק אנד רול שוט לקליט, לבין שאפתנות סימפונית. זהו אלבום סימפטי, שהרבה מאזינים מתחברים אליו בשל האיזון המושלם שבו. הוא שונה מהאלבומים שבאו אחרי, שכבר גדלו למימדים של אפוסים רחבי יריעה. כל היצירות שמופיעות בו הפכו לקלאסיקות המבוצעות עד היום בהופעות הלהקה (מלבד A Venture), ולמעשה זהו אלבום נפלא להכיר את הז'אנר ואת הלהקה עצמה. כל מילה נוספת מיותרת. כל מה שנותר זה להקשיב, תהנו.

יס - The Yes Album

John Lennon - Plastic Ono Band

בשנת 1970, העולם חווה את אחת הטרגדיות בתרבות הפופולרית. ב-11 באפריל, הודיע פול מקרטני, כי להקת הביטלס מפורקת סופית. למרות שג'ון לנון הרגיש הקלה כשעזב את הלהקה המפורסמת בעולם, אליה החל להתייחס כמקום עבודה ללא הנאה, בעיקר עם היחסים הרעועים עם מקרטני, החיפושית לשעבר החל לחוש ברע בנפשו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם עברו הקשה, עם העובדה בהיותו חבר ביטלס לשעבר וכו'. הוא בקושי תיפקד, ולא יכל לצאת מחדרו, למרות העובדה שהיה בעל מעמד של אדם נערץ.

בעקבות מצבו הירוד של לנון, הוא ויוקו שגם מצבה הנפשי לא היה בשמיים פנו לטיפולו של הפסיכולוג האמריקאי, ארתור ינוב. תהליך התרפיה נמשך 4 שבועות במשרדו של ינוב בלונדון, עד שהשלושה טסו ללוס אנג'לס, להמשיך שם את התרפיה למשך 4 החודשים הבאים. ינוב השתמש בטכניקה בה הוא גרם למטופליו להיזכר בטראומות מעברם, דבר שגרם ללנון לעשות עם עצמו חשבון נפש. אחרי הכל, לא תמיד לנון היה הבחור שהיה נראה בעקבות שיריו הפציפיסטיים.

לפעמים היה טיפוס אלים וקשה, ובעקבות התרפיה, הוא התמודד עם דבריו וסגר חשבון: ילדותו הקשה שכללה ניתוק קשרים עם הוריו בגיל צעיר. אביו אלפרד עזב אותו כשהיה בן 5, הוא חידש את הקשר עם אימו ג'וליה שנהרגה כתוצאה מנהיגתו של נהג שיכור, כשלנון היה בן 17. במהלך התקופה ההיא, הוא גר עם דודתו מימי. סיום החלום הביטלסי שסגר פרק בחייו, התנהגותו הקשה כלפי אשתו הראשונה סינתיה והיחסים הלא נעימים עם בנו הראשון, ג'וליאן שהיה קרוב יותר לפול מאשר לאביו. לנון תיאר את תהליך הטיפול כמשהו שהיה חשוב לו יותר מהביטלס.

במהלך שהותו בארה"ב, כתב והקליט לנון כמה דמואים לשירים שבהם הוציא הכל. השירים מצאו את דרכם לבסוף באלבומו הראשון שהוציא אחרי עידן הביטלס. הטיפול מעולם לא הסתיים, בעקבות העובדה שללנון פג תוקפה של הוויזה שלו. בעקבות החוויה, הוא הקליט במשך פחות מחודשיים, את אלבומו Plastic Ono Band, שבו הוציא את כל הדברים שנשמרו אצלו במשך שנים.

ההקלטות התרחשו באולפני אבי רוד שבהם לנון כבר היה בבית אחרי שמונה שנים של הקלטות במקום עם הביטלס. לנון השיג לו כמה חבר'ה מעברו שהתגייסו לעזרתו. על התופים היה לא אחר מאשר רינגו סטאר. לחברו ללהקת הביטלס, לא היה מה לעשות כרגע. אז לפני שהקליט אלבום סולו ראשון, עזר לחברו בתיפוף. עוד חבר מן העבר היה קלאוס וורמן הגרמני שאייש את עמדת הבס. ידידם של הביטלס עוד מתקופת המבורג המוקדמת ויוצר העטיפה הגאונית של Revolver.

לשלישייה הצטרפו בילי פרסטון שגם הוא ניגן עם הביטלס בעבר, והמפיק פיל ספקטור על הפסנתר. במהלך תקופת ההקלטה, החבר'ה מדי פעם היו מג'מג'מים להם על גבי שירים עליהם גדלו מחבר'ה כמו אלביס וקרל פרקינס. לנון ביקש מידידו ספקטור שהפיק לו את הסינגל Instat Karma, שיפיק גם את האלבום. הוא הסכים, אך לא היה זמין רוב הזמן. ספקטור היה פחות מעורב בתהליך, שאותו למעשה איישו לנון ויוקו. ההפקה אמנם נשמעת מרושלת, אבל לדעתי, זה מה שהעושה את האלבום לכל כך מושלם ויפייפה. הסאונד שלו מסוגר ולא מנסה להרשים. הוא באיכות של lo fi, וזה די משקף את מצבו של לנון באותה תקופה. ספקטור לבסוף השלים את העבודה כשעשה את עבודת המיקסינג במשך 3 ימים קרוב לסוף אוקטובר.

התוצאה הייתה אחד האלבומים הטובים ביותר שיצא על ידי חבר ביטלס אחרי העידן ההוא. אלבום אישי במיוחד, חסר ציוניות ומסוגר במיוחד.

האלבום נפתח ב-4 צלצולי פעמון קודרים ומפחידים, עד שמגיע לנון בשירו החושפני Mother. לנון כועס על אמו ואביו שעזבו אותו, ושופך את זעמו בשיר נפלא ומצמרר, שלמעשה מורכב מכמה אקורדים על הפסנתר. התיפוף פשוט וקבוע, ווורמן מספק בס שנשמע טוב במיוחד במהלך השיר. אך הליריקה המצמררת, ושירתו של לנון פשוט וואו. הבחור פשוט מוציא הכל. כמובן שהשיא המדהים שגורם לשיא הצמרמורת הוא החזרה על המשפט "mama don't go, daddy come home", לנון ממשיך לשיר את זה עד שהוא מתפוגג, כשעם הזמן, הוא מתחיל לצרוח ולבכות. פשוט פתיח מצמרר.

לנון מקל קצת על האווירה עם שיר קצר ויפייפה בשם Hold On, בה הוא מעודד את עצמו ואת יוקו כשהוא אומר כי הולך להיות בסדר, ועליו להשתקם מעצמו. זהו שיר קצר במיוחד כשלנון מנגן על גיטרה בעלת אפקט טרמולו (רטט), כשבהמשך, הוא מגיע לחלק מעניין עם פזמון קליט במיוחד. התיפוף של רינגו מעולם לא נשמע טוב כל כך. לנון מביא שוב את ההומור שכל כך מאפיין אותו, מאפיין נדיר באלבום כשהוא מחקה את עוגיפלצת. נחמד שללנון עדיין היה את אותו הומור שאיזן את החומר הקודר שלו מאותה תקופה.

לנון חוזר לזעם בשיר בלוז כבד במיוחד, עם ריף קליט לצד שירה עוצמתית במיוחד של לנון. I Found Out בו לנון מוציא הכל על להקתו, ושוחט פרות קדושות. הוא יורד על פול, ומבקר את ג'ורג' על התחברותו לתרבות ההינדית, כל זה בשיר כבד ואדיר. פשוט כל כך להצטרף לקצב, ולשיר את הפזמון יחד עם לנון. אחרי האגרסיות, אנחנו נרגעים קצת עם אחד משיריו המפורסמים של לנון.

לנון חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר באחד משיריו היפים והטובים ביותר שמאז, נכללו בכל אלבום אוסף לאחר מותו. Working Class Hero, הוא שיר פולק מסוגר בו לנון מדבר על אדם ממעמד הפועלים הנמוך, מתחילתו בביה"ס כילד לא מקובל, כשהילדים משבחים את הטיפש ובזים לחכם. עם הזמן, זה מגיע לבגרותו כשהחברה מצפה ממנו להיות משהו. לדעתי, זהו שיר מדהים בלחנו ובמילותיו. הוא כל כך פשוט, שנאמר כל כך הרבה, במיוחד במשפט האחרון בו לנון פונה אל המאזין ואומר לו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, ובכן תעקוב אחריי".

לסיום הצד, מביא לנון את אחד משיריו הטובים ביותר בכל הקריירה שלו. Isolation בלדה שפשוט צועקת "בדידות" כפי ששמה אומר. זה שיר מאוד אישי. הוא מסוגר בתוך עצמו, מפחד מההמון, ומתפרץ בבכי מר. לנון מתחיל מאוד רגוע בבית הקליט, עד /שמגיע לפזמון, ושם שר כמו זמר בלוז שעבר הרבה בחייו. הבחור אכן עבר הרבה בחייו, והוא מביא הכל. כשהוא שר לבדו, והכלים עונים לו. שיא חשוב באלבום הזה, כשלבסוף לנון חוזר לאותו שקט צנוע שהתחיל קודם.

הצד השני של האלבום נפתח בשיר Remember. שוב לנון מחליט לסגור חשבון ומדבר על ילדותו הקשה, כשהוא מאשים את הוריו שעזבו אותו. לנון מביא את זה בשיר עם לחן מאוד נגיש וטוב. הוא מנגן על הפסנתר בסגנון סטקטו (נגינה בא יש שקט קצר אחרי שנשמע צליל), בקצב מואץ שאפשר להיסחף אליו בקלות. לקראת סוף השיר, לנון שר קטע מפואמה ושמה Remember Remember, the 5th of November, ומיד לאחריו פיצוץ נשמע (מין רפרנס לחג בריטי בו מדליקים זיקוקי דינור - ליל גאי פוקס).

השקט הרועם שלאחר הפיצוץ, נקטע בהדרגתיות בבלדה היפייפיה, Love. קצת כמו Because של הביטלס, לנון מסביר מה היא אהבה, עם פסנתר רגוע (בנוסף לפיל ספקטור שגם הוא מנגן על הכלי) בלחן עירום ונפלא. לנון שקל עם להוציא את השיר כסינגל. הוא יצא כך 12 שנים לאחר מכן, ב-1982, שנתיים אחרי הירצחו של לנון.

אחרי שנרגענו ולרגע התעופפנו, אנו נלקחים חזרה לאדמה עם עוד שיר אגרסיבי, Well Well Well. לדעתי מהנקודות הטובות באלבום. זה לא שיר השקוע ברחמים עצמיים, או עצבני על כולם. זה שיר בו לנון מספר על אהבת חייו, המוזה שלו והסיבה לקיומו במשך חייו עד מותו, יוקו אונו. כמו I Found Out, גם שיר זה הוא בלוז כבד במיוחד, כשבהמשך, לנון צורח, אבל פשוט מוציא את גרונו. אכן שיר מצוין להוציא קצת את העצבים.

הזעם המתפרץ של Well Well Well, מוחלף במלנכוליה הפסטורלית שהופיעה לאורך האלבום ב-Look at Me. הטיפול של לנון כנראה היה כה משמעותי בשבילו, שזה הוביל לכתיבת שיר העוסק בשאלות קיומיות. זהו שיר פולק קצר ויפייפה שמזכיר מאוד את Julia של הביטלס מלפני שנתיים. בעיקרון זו אותה פריטה הזהה לזו שהופיעה באלבום הלבן. את הפריטה הזו, למד לנון מהזמר דונובן בתקופת שהותם של הביטלס בהודו.

האלבום מתקרב לסיום, ולנון מחליט לסגור חשבון עם אחד הדברים שהטרידו אותו במהלך חייו - הדת. לנון היה אתאיסט מוצהר, והצליח לגרום לסערה תקשורתית בה אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. זה כמעט חיסל את ההצלחה המסחרית של הלהקה בארה"ב. אחרי שהתנצל, ולאחר היעלמותה של הביטלס, החליט לנון להביא את אחד משיריו הטובים ביותר. God הוא הצהרה של לנון בנוגע לדת, ובנוגע לאמונה. הוא גם מצהיר לפני המעריצים של אותה תקופה לשכוח מהביטלס, כי החלום נגמר. השיר הזה הוא שיא בכתיבתו של לנון, שכל מעריץ ביטלס חייב לשמוע את השיר הזה פעם או פעמיים. אבל מדובר כאן בשחיטת פרות קדושות בבלדת פסנתר מצמררת. לנון אומר שהוא לא מאמין במלכים, לא בתנ"ך, לא באי צ'ינג, לא בטארוט, לא ביוגה, הוא אפילו אומר כי הוא לא מאמין בגיבוריו אלביס ובוב דילן (שבשיר נקרא בשימו המקורי צימרמן) ולבסוף גם לא בביטלס. הוא מאמין רק בו וביוקו. אין ספק ש-God הוא אחד מהישגיו המשמעותיים של לנון במהלך הקריירה שלו, והוא קרוב לסיים אלבום נהדר ואישי.

לנון מסיים את האלבום העצוב הזה בשיר עצוב שלא זועק ובוכה, הוא שקט וצנוע. 49 שניות של שיר באיכות lo fi שחותם את 39 דקותיו של האלבום. השיר My Mummy's Dead הוא שיר בו לנון מתאבל על מותה של אמו, כשהיה רק נער מתבגר. הוא עושה זאת כשהוא שר אותו על בסיס לחן מפורסם של שיר ערש Three Blind Mice. וכך לנון מסיים את אלבומו האישי ביותר. בעצב שקט, בזעקה שקטה.

האלבום יצא לאור ב-11 בדצמבר 1970 יחד עם אלבומה של אשתו הנושא את אותו השם. לשניהם עטיפה כמעט זהה. האלבום הצליח לא רע, וגרם לכולם להבין כי זהו. חלום הביטלס הסתיים. זה אלבום הפוסט ביטלס שלו. אחרי שלושה אלבומים ניסיוניים עם יוקו שהקליט בתקופה שהלהקה הייתה קרובה לסופה. בהולנד, הביס במצעד את אלבומו של חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, All Things Must Pass שהיה הצלחה גדולה. במצעד הגרמני הוא הגיע לראש המצעד. אחרי האלבום הזה, מצבו של לנון השתפר, והוציא את Imagine שכלל את שיר הנושא המפורסם שהביא אותו להצלחה גדולה יותר.

לסיכום אלבומו הראשון של לנון, הוא שלמות של כתיבת שירים אישיים בהפקה ערומה. יצאו ממנו כל כך הרבה להיטים שמאפיינים את קריירת הסולו שלו, ובנוסף גם מספר שירים נפלאים לא פחות. מדובר כאן באוסף של קינות, התפרצות זעם, בכי מר, ובלדות שקטות שהתבססו על חוויותיו של אחד מחבריה המשמעותיים בלהקה הגדולה בעולם. לנון עושה חשבון נפש וסוגר חשבון עם כולם: הוריו, הביטלס, אלוהים ועוד. מאז יצא, קיבל מעמד של אחד מאלבומיו הטובים ביותר, ואחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו תחת ידיו של ביטל. לפעמים אפשר לחשוב, מה היה קורה אילו השירים היו נעשים תחת הביטלס? האם היו טובים יותר? סביר להניח שפופולריים יותר, אבל נניח לזה, כי יש לנו כאן אלבום נהדר. כל מעריץ ביטלס שהחמיץ את האלבום עד כה, וקרא את הביקורת הזו, שימהר לשמוע אותו, משהו מדהים מהעובדה שזה כל כך פשוט.

הנה האלבום לשמיעה: ג'ון לנון - Plastic Ono Band

Queen - News of the World

זוכרים את הפרק ב-Family Guy? זה שסטווי מפחד מעטיפת אלבום אחת שבה נראה רובוט ענקי בעל פרצוף משונה, ומחזיק בחברי להקה מתים? מדובר כאן באלבום News of the World של קווין משנת 1977. בואו נודה בזה, העטיפה הזו באמת מפחידה קצת. היום כשאני מסתכל עליה היא נראית ממש מגניב, אבל כשמסתכלים על זה לראשונה, זה די מפחיד. נגיע לעטיפה והסיפור שמאחוריה בהמשך.

העטיפה לא בדיוק מרמזת על הכיוון המוזיקלי של האלבום. מה שכן, מדובר כאן בפיסת מוזיקה נהדרת בה קווין הוכיחו שגם כשהם לא מנגנים רוק מתקדם, הם נשמעים מצוין. האלבום הזה מתנסה במגוון רחב של סגנונות, ככה שהוא אף פעם לא משעמם. רוב הסיבה להצלחתו, היא שני ההמנונים שכבר הפכו מאוסים עד מוות, We Will Rock You ו-We Are the Champions. כמה פעמים שמענו את שני השירים האלה? ככה היום נחשפים ללהקה הנהדרת הזו.

מלבד השניים, יש באלבום הזה קצת יותר להציע. פרדי מרקיורי (שירה, פסנתר) הביא בלוז מלנכולי ושיר סקסי במיוחד. בריאן מיי (גיטרה) הביא בלדה אחת, בלוז מגניב וקטע כבד אדיר כמו בימים הטובים, וגם שר קצת. ג'ון דיקון (גיטרת בס) הביישן והמסוגר הביע את עצמו עם שירים מקוריים שקצת חושפים סוף סוף את השקט שבחבורה, ורוג'ר טיילור (תופים) הביא את הרוק אנד רול, וגם הוא שר קצת (וניגן קצת בגיטרה ובס).

שנת 1977. הפאנק הופך לסנסציה של התקופה. להקות העבר נעלמות ומתפוגגות, אנגליה נשטפה בגל תרבות חדש. קווין ראו כיצד התופעה הזו מתפשטת. רוב האלבומים נקטלו ע"י המבקרים, למרות שהיו יצירות מופת. המבקרים אהבו לשנוא את קווין. החבר'ה תהו לעצמם האם כדאי להישאר בסגנון הגרנדיוזי? לאט לאט, הם נטשו את הסגנון המוכר שלהם, אך לא לגמרי. העבודה הווקאלית של חברי הלהקה בשילוב עם היומרה התזמורתית של הגיטרה של מיי, כמו תמיד נשמעים היטב ומעולה.

קווין ניגשו לעבודה ביולי 1977 באולפני ווסקס ו-Sarm West. את האלבום, הפיקו חברי הלהקה בעצמם לאחר שהשיגו ניסיון באלבום הקודם, יחד עם מפיק ושמו מייק סטון, שעזר להם קצת בעניין ההפקה, ושימש גם כטכנאי הקול. במהלך העבודה על האלבום באולפן, נפגשו קווין במקרה עם הסקס פיסטולס. החבר'ה זוכרים את זה כחוויה מעניינת. הקרב בין הפשוט למורכב. מה שכן הרביעייה זוכרת בעיקר את סיד וישס כאידיוט גמור. קווין מחזירים בפרודיה לסקס פיסטולס ולכל הגל הפאנק באלבום הזה.

אז לאחר שמרקיורי הגשים את מטרתו להביא את הבלט להמונים, שינו הרביעייה כיוון אל סאונד פשוט יותר. האלבום שלקח הכי פחות זמן עבודה (חודשיים וחצי). התוצאה הייתה אלבום מגוון ונהדר, שאמנם לא מתקרב לרמת יצירות המופת מהשנים 1973-1976, אבל בכל זאת האלבום הזה לא מחוויר. הוא רק מוכיח שגם בסאונד פשוט ולא גרנדיוזי, קווין במיטבם.



אז אנחנו פותחים. בם-בם-בם! מי לא מכיר את זה? ההמנון שמושמע בכניסת השחקנים של מכבי תל אביב, כל אדם ממוצע שנפגוש ברחוב יכיר את זה. אז מאיפה זה הגיע? מיי ציין כי לאחר שבאחת ההופעות הלהקה עשתה הדרן, וירדה מהבמה כשהיא מלווה במחיאות כפיים ושר את ההמנון: "You'll Never Walk Alome" (אתם יודעים, רוג'ר והמרשטיין). זה גרם לגיטריסט לחשוב לעצמו: "מה קהל יכול לעשות? הוא מרוכז בצפיפות, הוא יכול למחוא כפיים, הוא יכול לשיר, אז איך זה ייצא?" וככה בעצם נולד אחד מההמנונים המפורסמים בהיסטוריה. היחיד בהקלטה שניגן על כלי כלשהו, היה מיי בסולו גיטרה אדיר, שלא כל מי שמכיר את השיר, ידע בהכרח איך הסולו איך. גם כאן, קווין משתמשים בסימן ההיכר שלהם, אוברדאבינג, כשהם מכפילים את מחיאות הכפיים ומתי שהם שרים את הפזמון, כדי ליצור תחושה שקהל שלם מוקלט. טוב, זה הצליח.

אחרי שמיי הביא את ההמנון שלו, בא מרקיורי עם המנון מפורסם באותה מידה. מיותר לציין, עד כמה הפך למפורסם מדי, כשכל אוהד כדורגל יודע את המילים בעל פה (לא בטוח שאת הבתים). מרקיורי סיפר בראיון, כי הוא חשב על כדורגל כשכתב את זה, ובכן לא פלא למה FIFA השמיעו את השיר במונדיאל 1994. חוץ מהעובדה שהפך להמנון ספורט מאוס, יש לשיר עצמו עוצמה אדירה, עם נגינת הגיטרה המושלמת של מיי, וגם בבתים עם מרקיורי על הפסנתר, שיודע לרגש את המאזין. והפזמון כמובן אותו כל אחד יודע בעל פה את המילים שלו. קווין מעמיסים את קולותיהם שוב, וגורמים לעצמם להישמע כמו מקהלה של 100 איש (זה מדהים עד כמה זה הפך לסימן ההיכר של הלהקה). בדיעבד, שני ההמנונים האלה כבר טחונים מכל הקצוות, אבל יש לציין שהם לא משימה לא קלה עבור מוזיקאי. ולכן, כל הכבוד שהצליחו לרביעייה הבריטית לעשות את זה. טוב. עכשיו הגענו לאלבום עצמו. השניים האלה  היו רק הכנה.

אז קווין נפגשו עם הסקס פיסטולס. רוג'ר טיילור מגיח עם השיר הראשון שלו באלבום. שקווין ימציאו את עצמם מחדש עם פאנק, לא בדיוק היה הרעיון (וטוב שכך). זוכרים את Sheer Heart Attack המופתי מלפני 3 שנים? השיר הזה נושא את שמו של האלבום, ונכתב בתקופה ההיא, אבל לא הושלם, והנה התוצאה הסופית: גם מי שלא אוהב פאנק, לא יכול לעמוד בעוצמה של השיר המגניב מאוד הזה. במקור טיילור שר את השיר, אך הוחלט לבסוף כי מרקיורי הוא זה שייקח את המיקרופון, כשטיילור מצטרף בפזמון. אבל יש לציין, שהוא אייש את תפקיד הגיטרה המלווה, והבס, לא דיקון. מדובר כאן, באנרגיה חייתית מתפרצת של 3 דקות אלימות במיוחד, מאוד כיפיות. מרקיורי שר טוב ואכזרי, והפזמון פשוט אדיר, גם הוא אכזרי לא פחות. וכמובן, עוד אחד מהמרכיבים שעושה את השיר הזה למה שהוא, הוא מיי שמתפרע על הגיטרה, ומוציא ממנה צלילים שאלוהים ישמור. למי ששמע את האמצע יבין. לא מדובר כאן בסולו רגיל. מיי גורם לגיטרה להישמע כמו מכשיר בבית החולים המעיד על כשל מערכות בלב (כפי שהשיר אומר). התגובה המושלמת והעסיסית לפאנק שעליו טיילור הגיב כי להקות הגל הזה היו חסרות כישרון.

מיי חוזר עם אחת הבלדות היפות ביותר ברפרטואר הקוויניסטי. All Dead, All Dead שמשום מה, תמיד מצאתי אותו כל כך קשור לעטיפת האלבום... מיי מנגן כאן על הפסנתר, ושר יפה מאוד, כשמרקיורי מגבה אותו בפזמון הנפלא. לקראת האמצע, שולף הגיטריסט את הטריקים הסימפוניים המרשימים שלו כמו תמיד, וגורם לבלדה להגיע לשיא דרמטי עם הכפלת הגיטרה שנשמעת כמו תזמורת. משהו מדהים. בלדה מלנכולית נפלאה. ועל מה זה בדיוק? מיי הקדיש את זה לחתול שלו שנפטר באותה תקופה.

תורו של דיקון הבסיסט השקט והמופנם לחשוף את הצד שלו. דיקון תמיד היה הקליל בלהקה. השירים שלו תמיד היו שקטים, פשוטים ורומנטיים רוב הזמן. כאן הוא מגיע כאן עם בלדת רוק כבד מדהימה, שצריכה לקבל כבוד יותר גדול בקרב הקהל הרחב, ולא רק בקרב מעריצי קווין שיודעים טוב מאוד, כי קווין היא לא רק להקה עם איזה כמה להיטים שהסולן שלהם היה משופם. Spread Your Wings, הוא שיר נפלא בסיפורו על בחור צעיר בשם סמי, שמנקה בר, והדובר מעודד אותו לפרוש את כנפיו, ולהגיע לדברים הגדולים. הבלדה הזו, היא העידוד המושלם לצעירים, ובכלל מדובר כאן בשיר יפייפה. מיי מבריק על הגיטרה שלו בסוף השיר לקראת ההתפוגגות. בשיר מרקיורי מנגן בפסנתר. אבל בקליפ, רואים שדיקון מנגן עליו, שצולם בביתו של הבסיסט.

טיילור מגיע שוב עם אחד מהשירים הרוק אנד רוליים והחזקים ביותר שכתב אי פעם. מדובר כאן הקטע funk הארד רוקי עם ריף גיטרה קליט ומקפיץ במיוחד. טיילור שוב כמו באלבומים הקודמים, נשמע כזמר עוצמתי במיוחד, עם קול רוקיסטי וחזק. גם כאן המתופף מנגן על כל הכלים, מלבד על הגיטרה המובילה של מיי. מה המתופף עשה? תופף כמובן, שר מצוין, ניגן על גיטרה מלווה, ושאל מחברו הבסיסט את הגיטרה שלו. אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום.

מרקיורי מגיח באחד מהשירים האהובים עליי ביותר באלבום, ויש לציין מהסקסיים ביותר. Get Down, Make Love כשמו כן הוא, מעודד לעשות אהבה. מרקיורי בטרם יצא מהארון, בא עם שיר כל כך מלא תשוקה, עם זה בשירה שלו או הלחן הערמומי שלו. יש לו גם פזמון מאוד קליט וכיפי שלא יוצא מהראש בקלות, עם שירה עוצמתית במיוחד. אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום, הוא כשהלהקה מגיחה לקטע מעבר פסיכדלי הזוי כמו לד זפלין ב-Whole Lotta Love, בצלילים מסתוריים, מרקיורי גונח, והגיטרה של מיי מתחילה להשמיע צלילים שלא מהעולם הזה. לא זה לא סינתסייזר (קווין הקפידה לא להשתמש בסינתסייזרים עד סוף שנות השבעים). זו הגיטרה של מיי שעברה עיוות דרך אפקט הפדל Electroharmonix Frequency Analyser. משהו אדיר. אחד השירים הסולידיים ביותר של קווין.

עוד שיר אהוב עליי במיוחד מהאלבום מגיע אחרי Get Down עם מיי שמגיע עם השיר הבלוזי והפשוט Sleeping on the Sidewalk. מרקיורי עוזב את האולפן לשלוש דקות. כמו Good Company מ"לילה באופרה" המפורסם, מיי כותב כאן שיר פשוט על אדם שהופך למוזיקאי מצליח, עד שהתהילה חולפת, והבחור חוזר לחיות בעוני. זה שיר מגניב ופשוט עם שירה סולידית ואמריקנית במיוחד של מיי, שמייצגת את הדמות נאמנה. הפזמון הוא מהטובים של האלבום, שמסתיים בריף המגניב. מלבד השירה, הוקלט השיר כולו בטייק אחד, ואם שמים לב, אפשר לשמוע את דיקון טועה בנגינתו.

קווין מוכיחים עד כמה הם להקה אקלקטית, כשדיקון שולף את שירו Who Needs You. מדובר כאן בשיר פלמנקו, עם מקצב בוסה נובה קליט. דיקון מפתיע ומבריק בנגינה על הגיטרה הספרדית, ומיי מגבה עם הגיטרה המוכפלת שלו. מרקיורי שר יפה כרגיל, והפזמון לא יוצא מהראש. השיר מדבר על אהבה נכזבת, כשהדובר מכריז בסוף מי צריך אותך? מיי מנגן בנוסף על מאראקס, ומרקיורי על קאובל. אחלה נאמבר.

לקראת הסוף, מיי מביא את שירו הנפלא והארוך ביותר באלבום, It's Late, המזכיר קצת את ימי העבר. זהו שיר הארד רוק/הבי מטאל בריטי 70s בעל שלושה חלקים, עם ריף גיטרה קליט שלא יוצא מהראש, שכולל פזמון תיאטרלי ומדהים עד דמעות, כששוב הלהקה נשמעת כמו מקהלה ענקית (טכניקת אוברדאבינג טיפוסית ללהקה). הסולו כאן, הוא אחד מהטובים ביותר של הגיטריסט, שמשתמש כאן בטאפינג לראשונה בקריירה של הלהקה, לאחר שהגיטריסט ראה את הטכניקה מבוצעת ע"י גיטריסט אלמוני בבר בטקסס. השיא של השיר וכנראה האלבום בשבילי הוא לקראת סוף השיר בפזמון האחרון, כשהלהקה שרה את הפזמון כשהסולם משתנה, שלמות אמנותית. ואנחנו קרובים לסיום האלבום הקצר הזה (39 דקות).

מרקיורי מסיים את האלבום עם שירו השקט והמלנכולי My Melancholy Blues. הוא מסיים את החגיגה המוזיקלית הזו במנגינה מלנכולית, ויחסית די ג'אזית (סגנון שקווין כמעט ולא נגעה בו. אל תיתנו לשם אלבום אחד להטעות אתכם). הסולן/פסנתרן הולך בעקבות הגיבורה שלו, ארית'ה פרנקלין, ומסיים אלבום מגוון ונהדר, בטעם טוב. בהופעות, ניגן דיקון בשיר הזה על בס ללא שריגים.

עטיפת האלבום שעסקנו בהתחלה, צוירה ע"י אמן המדע הבדיוני האמריקאי, פרנק קלי פריס. טיילור קיבל את ההשראה לעטיפה, לאחר שראה עותק ממגזין שהיה לו Astounding Science Fiction and Fact (גיליון מאוקטובר 1953) ובו היה איור לסיפור מאת סופר ושמו טום גודווין, והסיפור נקרא The Gulf Between. באיור נראה אותו רובוט אוחז בגופה של איש מת, וחברי הלהקה החליטו להחליף את האיש המת בעצמם כ"מתים", כשהרובוט אוחז בהם וחלקם נופלים לאדמה. קצת מלחיץ. פריס סיפר בראיון, כי הוא לא שמע אז על קווין, והיה מעריץ של מוזיקה קלאסית. היה לו חשש כי אם ישמע אותם, הוא עלול לשנוא אותם, והוא יאבד את ההשראה. למזלו, לקווין היה סגנון שמושפע קשות מהמוזיקה הקלאסית האירופאית, ואהב מאוד את מה ששמע. ככה עוד עטיפה גדולה ומפורסמת נוצרה שגרמה לילדים רבים לפחד. ב-Kmart, יצא האלבום בעטיפה שונה, גם היא די מלחיצה.


אז מכאן הגיעה עטיפת האלבום



וככה נמכר האלבום ב-Kmart

האלבום יצא לאור ב-28 באוקטובר 1977, וזכה להצלחה אדירה, כשהגיע לראש המצעדים בשני המדינות, וזכה לדחיפה ענקית משני הסינגלים We Will Rock You ו-We Are the Champions שהפכו ליותר ידועים ומוצלחים מהאלבום עצמו. בארה"ב הגיע למכירת 3 מיליון עותקים, וקיבל תואר מכובד של פלטינה מרובעת. קווין יצאו בעקבות זאת, לסיבוב הופעות מוצלח, בו הקיפה וכבשה בהצלחה את אמריקה.

לסיכום, News of the World הוא אלבום עם מגוון של סגנונות, שמשאיר את המאזין מפוקס. הוא לא משעמם, ויש לו שירים נפלאים להציע. פאנק, הארד רוק, בלדה, פלמנקו וקצת ג'אז הם חלק מהסגנונות הנמצאים באלבום הנהדר הזה. אז נכון, יש את שני ההמנונים הגדולים ביותר בספורט, אבל זה קצת יותר מזה. התקופה הפרוגרסיבית של הלהקה הסתיימה. לטוב ולרע. מי שבא בציפייה לשמוע משהו דומה ל-Queen II או A Night at the Opera, עלול להתאכזב. מי שבא בראש פתוח, ייצא מרוצה. אבל גם מי שאהב מאוד את התקופה הגרנדיוזית, עם השיער הארוך, התלבושות הנוצצות במיוחד (כמוני), יימצא את האלבום הזה כחוויה מהנה. מומלץ לחובבי המוזיקה שביניכם.