Queen - News of the World

זוכרים את הפרק ב-Family Guy? זה שסטווי מפחד מעטיפת אלבום אחת שבה נראה רובוט ענקי בעל פרצוף משונה, ומחזיק בחברי להקה מתים? מדובר כאן באלבום News of the World של קווין משנת 1977. בואו נודה בזה, העטיפה הזו באמת מפחידה קצת. היום כשאני מסתכל עליה היא נראית ממש מגניב, אבל כשמסתכלים על זה לראשונה, זה די מפחיד. נגיע לעטיפה והסיפור שמאחוריה בהמשך.

העטיפה לא בדיוק מרמזת על הכיוון המוזיקלי של האלבום. מה שכן, מדובר כאן בפיסת מוזיקה נהדרת בה קווין הוכיחו שגם כשהם לא מנגנים רוק מתקדם, הם נשמעים מצוין. האלבום הזה מתנסה במגוון רחב של סגנונות, ככה שהוא אף פעם לא משעמם. רוב הסיבה להצלחתו, היא שני ההמנונים שכבר הפכו מאוסים עד מוות, We Will Rock You ו-We Are the Champions. כמה פעמים שמענו את שני השירים האלה? ככה היום נחשפים ללהקה הנהדרת הזו.

מלבד השניים, יש באלבום הזה קצת יותר להציע. פרדי מרקיורי (שירה, פסנתר) הביא בלוז מלנכולי ושיר סקסי במיוחד. בריאן מיי (גיטרה) הביא בלדה אחת, בלוז מגניב וקטע כבד אדיר כמו בימים הטובים, וגם שר קצת. ג'ון דיקון (גיטרת בס) הביישן והמסוגר הביע את עצמו עם שירים מקוריים שקצת חושפים סוף סוף את השקט שבחבורה, ורוג'ר טיילור (תופים) הביא את הרוק אנד רול, וגם הוא שר קצת (וניגן קצת בגיטרה ובס).

שנת 1977. הפאנק הופך לסנסציה של התקופה. להקות העבר נעלמות ומתפוגגות, אנגליה נשטפה בגל תרבות חדש. קווין ראו כיצד התופעה הזו מתפשטת. רוב האלבומים נקטלו ע"י המבקרים, למרות שהיו יצירות מופת. המבקרים אהבו לשנוא את קווין. החבר'ה תהו לעצמם האם כדאי להישאר בסגנון הגרנדיוזי? לאט לאט, הם נטשו את הסגנון המוכר שלהם, אך לא לגמרי. העבודה הווקאלית של חברי הלהקה בשילוב עם היומרה התזמורתית של הגיטרה של מיי, כמו תמיד נשמעים היטב ומעולה.

קווין ניגשו לעבודה ביולי 1977 באולפני ווסקס ו-Sarm West. את האלבום, הפיקו חברי הלהקה בעצמם לאחר שהשיגו ניסיון באלבום הקודם, יחד עם מפיק ושמו מייק סטון, שעזר להם קצת בעניין ההפקה, ושימש גם כטכנאי הקול. במהלך העבודה על האלבום באולפן, נפגשו קווין במקרה עם הסקס פיסטולס. החבר'ה זוכרים את זה כחוויה מעניינת. הקרב בין הפשוט למורכב. מה שכן הרביעייה זוכרת בעיקר את סיד וישס כאידיוט גמור. קווין מחזירים בפרודיה לסקס פיסטולס ולכל הגל הפאנק באלבום הזה.

אז לאחר שמרקיורי הגשים את מטרתו להביא את הבלט להמונים, שינו הרביעייה כיוון אל סאונד פשוט יותר. האלבום שלקח הכי פחות זמן עבודה (חודשיים וחצי). התוצאה הייתה אלבום מגוון ונהדר, שאמנם לא מתקרב לרמת יצירות המופת מהשנים 1973-1976, אבל בכל זאת האלבום הזה לא מחוויר. הוא רק מוכיח שגם בסאונד פשוט ולא גרנדיוזי, קווין במיטבם.



אז אנחנו פותחים. בם-בם-בם! מי לא מכיר את זה? ההמנון שמושמע בכניסת השחקנים של מכבי תל אביב, כל אדם ממוצע שנפגוש ברחוב יכיר את זה. אז מאיפה זה הגיע? מיי ציין כי לאחר שבאחת ההופעות הלהקה עשתה הדרן, וירדה מהבמה כשהיא מלווה במחיאות כפיים ושר את ההמנון: "You'll Never Walk Alome" (אתם יודעים, רוג'ר והמרשטיין). זה גרם לגיטריסט לחשוב לעצמו: "מה קהל יכול לעשות? הוא מרוכז בצפיפות, הוא יכול למחוא כפיים, הוא יכול לשיר, אז איך זה ייצא?" וככה בעצם נולד אחד מההמנונים המפורסמים בהיסטוריה. היחיד בהקלטה שניגן על כלי כלשהו, היה מיי בסולו גיטרה אדיר, שלא כל מי שמכיר את השיר, ידע בהכרח איך הסולו איך. גם כאן, קווין משתמשים בסימן ההיכר שלהם, אוברדאבינג, כשהם מכפילים את מחיאות הכפיים ומתי שהם שרים את הפזמון, כדי ליצור תחושה שקהל שלם מוקלט. טוב, זה הצליח.

אחרי שמיי הביא את ההמנון שלו, בא מרקיורי עם המנון מפורסם באותה מידה. מיותר לציין, עד כמה הפך למפורסם מדי, כשכל אוהד כדורגל יודע את המילים בעל פה (לא בטוח שאת הבתים). מרקיורי סיפר בראיון, כי הוא חשב על כדורגל כשכתב את זה, ובכן לא פלא למה FIFA השמיעו את השיר במונדיאל 1994. חוץ מהעובדה שהפך להמנון ספורט מאוס, יש לשיר עצמו עוצמה אדירה, עם נגינת הגיטרה המושלמת של מיי, וגם בבתים עם מרקיורי על הפסנתר, שיודע לרגש את המאזין. והפזמון כמובן אותו כל אחד יודע בעל פה את המילים שלו. קווין מעמיסים את קולותיהם שוב, וגורמים לעצמם להישמע כמו מקהלה של 100 איש (זה מדהים עד כמה זה הפך לסימן ההיכר של הלהקה). בדיעבד, שני ההמנונים האלה כבר טחונים מכל הקצוות, אבל יש לציין שהם לא משימה לא קלה עבור מוזיקאי. ולכן, כל הכבוד שהצליחו לרביעייה הבריטית לעשות את זה. טוב. עכשיו הגענו לאלבום עצמו. השניים האלה  היו רק הכנה.

אז קווין נפגשו עם הסקס פיסטולס. רוג'ר טיילור מגיח עם השיר הראשון שלו באלבום. שקווין ימציאו את עצמם מחדש עם פאנק, לא בדיוק היה הרעיון (וטוב שכך). זוכרים את Sheer Heart Attack המופתי מלפני 3 שנים? השיר הזה נושא את שמו של האלבום, ונכתב בתקופה ההיא, אבל לא הושלם, והנה התוצאה הסופית: גם מי שלא אוהב פאנק, לא יכול לעמוד בעוצמה של השיר המגניב מאוד הזה. במקור טיילור שר את השיר, אך הוחלט לבסוף כי מרקיורי הוא זה שייקח את המיקרופון, כשטיילור מצטרף בפזמון. אבל יש לציין, שהוא אייש את תפקיד הגיטרה המלווה, והבס, לא דיקון. מדובר כאן, באנרגיה חייתית מתפרצת של 3 דקות אלימות במיוחד, מאוד כיפיות. מרקיורי שר טוב ואכזרי, והפזמון פשוט אדיר, גם הוא אכזרי לא פחות. וכמובן, עוד אחד מהמרכיבים שעושה את השיר הזה למה שהוא, הוא מיי שמתפרע על הגיטרה, ומוציא ממנה צלילים שאלוהים ישמור. למי ששמע את האמצע יבין. לא מדובר כאן בסולו רגיל. מיי גורם לגיטרה להישמע כמו מכשיר בבית החולים המעיד על כשל מערכות בלב (כפי שהשיר אומר). התגובה המושלמת והעסיסית לפאנק שעליו טיילור הגיב כי להקות הגל הזה היו חסרות כישרון.

מיי חוזר עם אחת הבלדות היפות ביותר ברפרטואר הקוויניסטי. All Dead, All Dead שמשום מה, תמיד מצאתי אותו כל כך קשור לעטיפת האלבום... מיי מנגן כאן על הפסנתר, ושר יפה מאוד, כשמרקיורי מגבה אותו בפזמון הנפלא. לקראת האמצע, שולף הגיטריסט את הטריקים הסימפוניים המרשימים שלו כמו תמיד, וגורם לבלדה להגיע לשיא דרמטי עם הכפלת הגיטרה שנשמעת כמו תזמורת. משהו מדהים. בלדה מלנכולית נפלאה. ועל מה זה בדיוק? מיי הקדיש את זה לחתול שלו שנפטר באותה תקופה.

תורו של דיקון הבסיסט השקט והמופנם לחשוף את הצד שלו. דיקון תמיד היה הקליל בלהקה. השירים שלו תמיד היו שקטים, פשוטים ורומנטיים רוב הזמן. כאן הוא מגיע כאן עם בלדת רוק כבד מדהימה, שצריכה לקבל כבוד יותר גדול בקרב הקהל הרחב, ולא רק בקרב מעריצי קווין שיודעים טוב מאוד, כי קווין היא לא רק להקה עם איזה כמה להיטים שהסולן שלהם היה משופם. Spread Your Wings, הוא שיר נפלא בסיפורו על בחור צעיר בשם סמי, שמנקה בר, והדובר מעודד אותו לפרוש את כנפיו, ולהגיע לדברים הגדולים. הבלדה הזו, היא העידוד המושלם לצעירים, ובכלל מדובר כאן בשיר יפייפה. מיי מבריק על הגיטרה שלו בסוף השיר לקראת ההתפוגגות. בשיר מרקיורי מנגן בפסנתר. אבל בקליפ, רואים שדיקון מנגן עליו, שצולם בביתו של הבסיסט.

טיילור מגיע שוב עם אחד מהשירים הרוק אנד רוליים והחזקים ביותר שכתב אי פעם. מדובר כאן הקטע funk הארד רוקי עם ריף גיטרה קליט ומקפיץ במיוחד. טיילור שוב כמו באלבומים הקודמים, נשמע כזמר עוצמתי במיוחד, עם קול רוקיסטי וחזק. גם כאן המתופף מנגן על כל הכלים, מלבד על הגיטרה המובילה של מיי. מה המתופף עשה? תופף כמובן, שר מצוין, ניגן על גיטרה מלווה, ושאל מחברו הבסיסט את הגיטרה שלו. אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום.

מרקיורי מגיח באחד מהשירים האהובים עליי ביותר באלבום, ויש לציין מהסקסיים ביותר. Get Down, Make Love כשמו כן הוא, מעודד לעשות אהבה. מרקיורי בטרם יצא מהארון, בא עם שיר כל כך מלא תשוקה, עם זה בשירה שלו או הלחן הערמומי שלו. יש לו גם פזמון מאוד קליט וכיפי שלא יוצא מהראש בקלות, עם שירה עוצמתית במיוחד. אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום, הוא כשהלהקה מגיחה לקטע מעבר פסיכדלי הזוי כמו לד זפלין ב-Whole Lotta Love, בצלילים מסתוריים, מרקיורי גונח, והגיטרה של מיי מתחילה להשמיע צלילים שלא מהעולם הזה. לא זה לא סינתסייזר (קווין הקפידה לא להשתמש בסינתסייזרים עד סוף שנות השבעים). זו הגיטרה של מיי שעברה עיוות דרך אפקט הפדל Electroharmonix Frequency Analyser. משהו אדיר. אחד השירים הסולידיים ביותר של קווין.

עוד שיר אהוב עליי במיוחד מהאלבום מגיע אחרי Get Down עם מיי שמגיע עם השיר הבלוזי והפשוט Sleeping on the Sidewalk. מרקיורי עוזב את האולפן לשלוש דקות. כמו Good Company מ"לילה באופרה" המפורסם, מיי כותב כאן שיר פשוט על אדם שהופך למוזיקאי מצליח, עד שהתהילה חולפת, והבחור חוזר לחיות בעוני. זה שיר מגניב ופשוט עם שירה סולידית ואמריקנית במיוחד של מיי, שמייצגת את הדמות נאמנה. הפזמון הוא מהטובים של האלבום, שמסתיים בריף המגניב. מלבד השירה, הוקלט השיר כולו בטייק אחד, ואם שמים לב, אפשר לשמוע את דיקון טועה בנגינתו.

קווין מוכיחים עד כמה הם להקה אקלקטית, כשדיקון שולף את שירו Who Needs You. מדובר כאן בשיר פלמנקו, עם מקצב בוסה נובה קליט. דיקון מפתיע ומבריק בנגינה על הגיטרה הספרדית, ומיי מגבה עם הגיטרה המוכפלת שלו. מרקיורי שר יפה כרגיל, והפזמון לא יוצא מהראש. השיר מדבר על אהבה נכזבת, כשהדובר מכריז בסוף מי צריך אותך? מיי מנגן בנוסף על מאראקס, ומרקיורי על קאובל. אחלה נאמבר.

לקראת הסוף, מיי מביא את שירו הנפלא והארוך ביותר באלבום, It's Late, המזכיר קצת את ימי העבר. זהו שיר הארד רוק/הבי מטאל בריטי 70s בעל שלושה חלקים, עם ריף גיטרה קליט שלא יוצא מהראש, שכולל פזמון תיאטרלי ומדהים עד דמעות, כששוב הלהקה נשמעת כמו מקהלה ענקית (טכניקת אוברדאבינג טיפוסית ללהקה). הסולו כאן, הוא אחד מהטובים ביותר של הגיטריסט, שמשתמש כאן בטאפינג לראשונה בקריירה של הלהקה, לאחר שהגיטריסט ראה את הטכניקה מבוצעת ע"י גיטריסט אלמוני בבר בטקסס. השיא של השיר וכנראה האלבום בשבילי הוא לקראת סוף השיר בפזמון האחרון, כשהלהקה שרה את הפזמון כשהסולם משתנה, שלמות אמנותית. ואנחנו קרובים לסיום האלבום הקצר הזה (39 דקות).

מרקיורי מסיים את האלבום עם שירו השקט והמלנכולי My Melancholy Blues. הוא מסיים את החגיגה המוזיקלית הזו במנגינה מלנכולית, ויחסית די ג'אזית (סגנון שקווין כמעט ולא נגעה בו. אל תיתנו לשם אלבום אחד להטעות אתכם). הסולן/פסנתרן הולך בעקבות הגיבורה שלו, ארית'ה פרנקלין, ומסיים אלבום מגוון ונהדר, בטעם טוב. בהופעות, ניגן דיקון בשיר הזה על בס ללא שריגים.

עטיפת האלבום שעסקנו בהתחלה, צוירה ע"י אמן המדע הבדיוני האמריקאי, פרנק קלי פריס. טיילור קיבל את ההשראה לעטיפה, לאחר שראה עותק ממגזין שהיה לו Astounding Science Fiction and Fact (גיליון מאוקטובר 1953) ובו היה איור לסיפור מאת סופר ושמו טום גודווין, והסיפור נקרא The Gulf Between. באיור נראה אותו רובוט אוחז בגופה של איש מת, וחברי הלהקה החליטו להחליף את האיש המת בעצמם כ"מתים", כשהרובוט אוחז בהם וחלקם נופלים לאדמה. קצת מלחיץ. פריס סיפר בראיון, כי הוא לא שמע אז על קווין, והיה מעריץ של מוזיקה קלאסית. היה לו חשש כי אם ישמע אותם, הוא עלול לשנוא אותם, והוא יאבד את ההשראה. למזלו, לקווין היה סגנון שמושפע קשות מהמוזיקה הקלאסית האירופאית, ואהב מאוד את מה ששמע. ככה עוד עטיפה גדולה ומפורסמת נוצרה שגרמה לילדים רבים לפחד. ב-Kmart, יצא האלבום בעטיפה שונה, גם היא די מלחיצה.


אז מכאן הגיעה עטיפת האלבום



וככה נמכר האלבום ב-Kmart

האלבום יצא לאור ב-28 באוקטובר 1977, וזכה להצלחה אדירה, כשהגיע לראש המצעדים בשני המדינות, וזכה לדחיפה ענקית משני הסינגלים We Will Rock You ו-We Are the Champions שהפכו ליותר ידועים ומוצלחים מהאלבום עצמו. בארה"ב הגיע למכירת 3 מיליון עותקים, וקיבל תואר מכובד של פלטינה מרובעת. קווין יצאו בעקבות זאת, לסיבוב הופעות מוצלח, בו הקיפה וכבשה בהצלחה את אמריקה.

לסיכום, News of the World הוא אלבום עם מגוון של סגנונות, שמשאיר את המאזין מפוקס. הוא לא משעמם, ויש לו שירים נפלאים להציע. פאנק, הארד רוק, בלדה, פלמנקו וקצת ג'אז הם חלק מהסגנונות הנמצאים באלבום הנהדר הזה. אז נכון, יש את שני ההמנונים הגדולים ביותר בספורט, אבל זה קצת יותר מזה. התקופה הפרוגרסיבית של הלהקה הסתיימה. לטוב ולרע. מי שבא בציפייה לשמוע משהו דומה ל-Queen II או A Night at the Opera, עלול להתאכזב. מי שבא בראש פתוח, ייצא מרוצה. אבל גם מי שאהב מאוד את התקופה הגרנדיוזית, עם השיער הארוך, התלבושות הנוצצות במיוחד (כמוני), יימצא את האלבום הזה כחוויה מהנה. מומלץ לחובבי המוזיקה שביניכם.