היה היה לפני שנים רבות חי לו יצור עליז הידוע כענק העדין. הענק העדין נוצר כתוצאה מפירוקה של להקת פופ בשם Simon Dupree and the Big Sound. ההרכב הורכב משלושה אחים יהודים (כן משלנו) פיל, דרק וריי שולמן. השולמנים פינטזו על הקמת להקת רוק שתהפוך למפורסמת, עם ניהולו של גיסם, ג'ון קינג, הלהקה נבחנה לאודישן מול נציגי ענקית התקליטים, EMI. הם קיבלו תשובה חיובית, ועם הוצאת סינגל ושמו Kites, הקהל בהופעות גדל, השמעות ברדיו בלתי פוסקות, אך האחים הרגישו כי הם כבולים לדרישותיהם של אנשי חברת התקליטים, היה נמאס להם מאותו להיט (שאגב גם בוצע ע"י נקמת הטרקטור), היה נמאס להם שאומרים להם מה לעשות, נמאס להם לסחוב את אותו שם סיימון דופרי, ובעיקר - הם רצו לנגן רוק. הם החליטו להתפרק, למרות חוזה מצד EMI שלבסוף בוטל בעקבות זאת.
האחים שולמן כבר התחילו לרקוח במוחם את הרעיון ללהקה הבאה. הם היו פרפקציוניסטים. הוריהם הכריחו אותם להתאמן שעה מדי יום על כלי נגינתם, אף על פי שלא הייתה להם השכלה פורמלית (מלבד ריי הוא ידע תווים). הם רצו לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית, והם נזקקו לנגנים מקצועיים כמוהם. בא אליהם קרי מיניר, קלידן צנוע במיוחד עם קול נוגה, שכישרונו לא מוטל בספק. הבחור למד במכללה המלכותית במוזיקה, וסיים תואר ראשון בקומפוזיציה. הוא מיד הצטרף, ומיד נוצר הגרעין הקשה של GG שהורכב ממיניר והאחים שולמן, המלחינים המרכזיים.
הגיטריסט שהגיע היה גארי גרין. הוא אהב מאוד בלוז וג'אז. הסולואים שעשה היו מצוינים, הוא היה נגן משורה הראשונה, וידע להכניס את האמריקניזציה השמחה לעומת הקרירות הבריטית של שאר חברי הלהקה. למרות זאת, הוא היה פתוח לדברים חדשים, וכששמע על GG, הוא נבחן, ומיד התקבל.
על התופים הצטרף בחור ושמו מרטין סמית', שעשה את עבודתו לא רע בכלל. שישה חודשים הלהקה עבדה על החומרים החדשים שלה שהיו מסובכים לנגינה, שהולחנו כאמור ע"י האחים שולמן ומיניר. המוזיקה הייתה בלתי מתפשרת במיוחד, שונה במיוחד מהאמנים שפעלו באותה תקופה. הפרוג של ג'נטל ג'ייאנט היה משהו אחר. אי אפשר לשחזר את זה. להקות כמו פינק פלויד וקינג קרימזון נכנסו לתודעת הקהל. GG הרגישו בטוחים ונחושים מספיק לפרוץ גם. החוזה עם EMI בוטל, אך הם השיגו להם חוזה מצד חברת ורטיגו שתקנה את עולמה חודש לאחר יציאת האלבום עם אלבום הבכורה של בלאק סאבאת'. אך כאן היא החתימה את GG, ובאופן נדיר לא התערבה לה בחומרים המוזיקליים, ונתנו לחבריה להמשיך עם השאפתנות האקספרימנטלית (לפחות עד 1974). לעבודת ההפקה, נשכר טוני ויסקונטי (כן ההוא שעבד עם בואי ובולאן) שעזר ללהקה לכוון למטרה המתבקשת, למרות הסאונד המלוכלך מעט של התקליט כשיצא לראשונה.
אלבום הבכורה של הלהקה שנקרא Gentle Giant (כמה מפתיע) הוא לא הטוב ביותר שלה. בטח לא מושלם. הלהקה הגיעה לשיאים גבוהים יותר במהלך הקריירה שלה, אך הוא הציג לעולם את חזונה של הלהקה החדשה באותו זמן, והציג יצירות נהדרות שהציגו להקה צעירה ורעבה לחידושים, אך עדיין לא הגיעה לבשלות אמנותית. יש כאן הכל: רוק אנד רול טוב וחזק, מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, פולק, בלוז, ג'אז, סול ושלל ירקות מפתיעים. מה שיפה בGG מתבטא לאורך האלבום הזה: רגע אחד הם קליטים ומרקידים, ולפתע עוברים לעיבוד מתוסבך/מורכב שיכול לגרום אולי לעצבים למאזין הממוצע, אבל מעורר רושם בקרב המאזין הפרוגרסיבי שיראה גם ברגעים המתוסבכים כקליטים.
אז אנחנו פותחים את הקריירה המוקלטת של GG בשיר הנקרא איך לא? Giant עם צלילי אורגן גוברים, שמיד עוברים למוטיב המרכזי הרוק אנד רולי וחזק שיכול להקפיץ את המאזין ולהצטרף לקצב, אך זה רק לזמן קצר שלאחר שירתו של דרק, עוברת הגיטרה לריף המרכזי שלה, ומיד עוברת לתסבוך הכה אופייני לענק העדין, עם מקצבים מתסובכים. 6 הדקות הפותחות הללו, מציגות את הלהקה וסגנונה. זה לא השיר המושלם באלבום, אבל יש בו רגעים רוקיסטיים גדולים לצד מורכבות נדרשת. כמו בכל יצירת רוק מתקדם, פונים לכיוונים שונים ומפתיעים, למשל שירת הא קאפלה שאותה שר רק דרק (החבר'ה עוד לא מיצו את הפוטנציאל שלהם בנוגע לא קאפלה שיגיע בקטעים כמו Knots ו-On Reflection) או השירה המשותפת של החברים לצד המלוטרון. פתיחה לא רעה בכלל לאלבום נהדר, ומשם אנחנו ממשיכים.
הקטע השני הוא ללא ספק קלאסיקה ג'נטל ג'ייאנטית שהפכה לפריט חובה בקונצרטים שלה. Funny Ways בלדה נפלאה המגובה בטקסט פילוסופי, מציגה את הכישרון של החבר'ה לרגש. אפילו מתעבי הלהקה למיניהם לא יוכלו שלא לעמוד ביופי של השיר הזה. הנגינה על האקוסטית של גרין מושלמת, וריי מספק את הכינור הדרוש בשביל להשלים את התערובת. פיל ודרק שרים בצורה נפלאה, כשפיל שר את החלק המרכזי, ואחיו הקטן מגבה אותו. לפתע, הלהקה עוברת שוב למחוזות מפתיעים, עם קטע מעבר מפתיע ואנרגטי במיוחד, ומשם לסולו אדיר של גרין שמראה שהבן אדם יודע לנגן בלוז בצורה מושלמת. בהופעות השיר בן ה-4 דקות הזה פותח לאפוס של 9 דקות המציג תהפוכות ושינויים מעניינים עם סולו ויבראפון מטורף מצד מיניר (פשוט תסתכלו בהופעות), יכול להיות שבאלבום אולי היה עדיף שיישאר ככה.
בקטע השלישי, מנסה ליצור מין סיפור אימה קצר הנדחס לתוך שיר רוק. אז ב-Alucard (המילה Dracula במהופך) יוצרת קטע הארד רוק פרוגרסיבי במיוחד, עם ריף קשוח ומגניב עם סקסופון (עבודה מדהימה של פיל), כשהלהקה פורצת את הגבולות במה שקשור לתחום הווקאלי, וחברי הלהקה שרים באופן מפחיד, כשהם משתמשים באוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה) ובו הם משמיעים לאחור את קטע השירה, לצד השירה ה"רגילה" שמשתלבים ביחד ויכולים לגרום לצמרמורת. בעיקר עם התוף והחצוצרה שמגיעים משום מקום ומכניסים בהלה במאזין. כל חבר מרוכז בנגינתו. אפשר לשמוע את זה במיוחד בו כל כלי מנגן תווים בתורו. אגב שם היצירה הפך לשמה של חברת התקליטים של הלהקה המפיצה את רוב האלבומים, לאחר שהבינו כי יש להם זכויות על הקלטותיהם.
השיר הבא Isn't It Quiet & Cold? הוא קטע חמוד המשלב בין מוסיקה קאמרית להרמוניות ביטלסיות. פיל שר בצורה שאי אפשר לחשוב על זמר שיתאים יותר לשיר הזה. ריי מבריק על הכינור, כשהוא משתמש בפיציקאטו (פריטה על מיתרי הכינור). לעזרתו של הבסיסט שאייש את עמדת הכינור, ניגן אחיו הגדול דרק בזמן שהאח הגדול פיל שר (להקה של רבי נגנים אמרנו?). זה לא רוק. אבל יש לו יופי צנוע, שאוהבי השירים הרגועים למיניהם יאהבו. מתאים בעיקר לחורף.
עכשיו הגענו לשיא האלבום. האפוס המדהים של הלהקה, Nothing at All שנפרש לאורך 9 דקות תמימות, מציג את כישרונה של הלהקה לרגש, להרגיע, ופתאום להרקיד ולדפוק לפי הקצב. זוהי היצירה הארוכה ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה (הם לא התכוונו להרשים את הקהל באפוסים של 20 דקות). מתחיל בשיר פולק אקוסטי מרגיע עם עבודת גיטרות מושלמת עם שירה נפלאה ונוגה של פיל ודרק המשתלבים מצוין אחד עם השני, כשהם שרים על נערה שהיה לה הכל, מגלה שהיא כלום. המנגינה הפסטורלית, עוברת בהדרגתיות לבלוז רוק אנרגטי וכיפי עם ריף קליט שלא יוצא מהראש, עם שירה רוקיסטית של דרק שמגיח פה ושם עם צעקות yeah. לאחר סולו נפלא כרגיל מבית גרין, במכת גונג, נכנסת הלהקה לחלק השני, עם סולו תופים ארוך במיוחד של מר סמית', שלאחר מכן מצטרף אליו מיניר בפסנתר בארוקי שנשמע כאילו הולחן ע"י באך. למרות זאת, שני הכלים לא מתואמים בכלל, אך זה מסתיים כשהפסנתר עובר לנגינה ג'אזית, ומשם שוב למכת גונג, המחזירה אותנו לשיר הפסטורלי מההתחלה כמו יצירה קלאסית, ומסיימת את זה יפה וטוב, זו יצירה נפלאה שאולי היה צריך לשפר בה פרטים, אך מדובר כאן בהישג נפלא ומצוין. וזה הולך ונהיה טוב יותר.
Why Not? יה godammit זה בדיוק מה שמחפשים באלבום רוק של הסבנטיז. גרין ודרק מביאים לנו את הרוק אנד רול הכיפי והמקפיץ שכולנו אוהבים. כל השיר הזה קליט במיוחד, וכנראה היחיד שלא ייצא לכם מהראש לאחר שמיעה ראשונה של האלבום. הטקסט לועג לשירי אהבה בנאליים (זה לא מה שלהקת פרוג עושה בדרך כלל), הם אומרים לך בפרצוף אנחנו ג'נטל ג'ייאנט, אל תחפש אצלנו "רגשי" במוזיקה, לא רוצה? לא צריך! זה הארד רוק בלוזי משובח עם ריף גיטרה מושלם וקליט, שירה של דרק שמוכיחה כי הבן אדם הוא רוקיסט בכל נשמתו, וגיחה קצרה אל מוזיקה עממית פסטורלית עם חליליות שבדרך כלל היינו שומעים באזורים הפסטורליים של אנגליה בימי הביניים. ומה עוד צריך? אה נכון! סולו גיטרה, וboy ההנאה לא שונה כל כך משיר של הנדריקס, ולבסוף, סיום רוק אנד רולי שפשוט ניתן להגיד בסוף רק הללויה!
לסיום, מסיימת הלהקה בפטריוטיות אנגלית/רוקיסטית עם עיבוד שלהם להמנון הבריטי בשם The Queen, המשלב בתוכו את המארש הצפוי, עם בלוז אנרגטי ושמח, שמסיים 37 דקות של רוק בריטי, אופטימי והומוריסטי.
האלבום יצא ב-27 בנובמבר 1970, כשהצרכנים קנו אותו בעיקר בגלל העובדה שהוא מוצג בעטיפה הכל כך אייקונית של הלהקה, שהפכה ללוגו שלה. הענק העדין החיייכני, מקריח וג'ינג'י, מחזיק בחברי הלהקה המיניאטוריים, הפך לכל כך מפורסם בקרב הפרוגרים, עד כדי כך שהפרצוף פרי מכחולו של ג'ורג' אנדרווד הגיע למעמד השווה לפרצוף המפחיד של קינג קרימזון באלבום הבכורה המהפכני שלהם.
עם זאת, למרות שהאלבום הציג קומפוזיציות נהדרות ומעניינות, הוא סבל מסאונד בינוני ומעצבן כשיצא לראשונה על תקליט ויניל, מה שלא עזר עם הביקורות (המון אלבומים נקטלו בשל איכות הצליל שלהם). עם הזמן, האלבום הוכר כיצירה נהדרת וחשובה להתפתחות הרוק המתקדם הבריטי של תחילת שנות השבעים, בעיקר כשגרסאות רימסטר עזרו לשפר את הסאונד (הכי מומלץ של חברת Reprtoire הגרמנית מ-2004).
אז לסיכום, אלבום הבכורה של ג'נטל ג'ייאנט הוא לא הטוב ביותר שלה. הלהקה עשתה דברים גדולים הרבה יותר במהלך שנות השבעים. אך הוא מציג את הלהקה החדשנית הזו כשהייתה נחושה לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית תוך כדי סיכון שהם יהפכו למאוד מאוד לא פופולריים (הצהרה שהופיעה באלבומם הבא). יש בו אמנם רגעים קליטים וכיפיים לצד המורכבות המתוסבכת. הלהקה לא הגיעה לבשלות אמנותית, אבל היא הביאה כאן קטעים מדהימים שרק צריך להשמיע למאזין כדי להרשים. האלבום הזה יכול להיות מומלץ למתחילים עם הלהקה (למרות שמומלץ עם Octopus המופתי), בעיקר ב-Nothing at All ו-Why Not? בשבילי השירים הטובים ביותר באלבום. הוא אמנם קצר מדי, אבל החומרים שבו מספקים במיוחד, למרות שאולי היה כדא לבחור בסיום אחר. לא נורא. לאלבום כשיצא צורף סיפור דמיוני חמוד מאת ויסקונטי המפיק על פגישתו של הענק העדין עם חברי הלהקה. הא סיים את זה במשפט: "זהו הסיפור. אולי תחשבו שהוא פנטסטי, אבל גם המוזיקה היא כזאת" והוא צודק.
הנה האלבום להאזנה: ג'נטל ג'ייאנט - אלבום הבכורה
כל הכבוד. נחמד לראות סוף סוף את הלהקה המופלאה הזאת מקבלת את ההערכה המגיעה לה.
השבמחקזה המעט שאפשר לעשות (:
מחק