מהווישנו אורקסטרה? אלה לא החבר'ה האלה של הג'אז? מה שרוב הזמן יגידו על ההרכב האדיר ורב ההשפעה בתחום הג'אז-רוק ופיוז'ן. מה שרוב הזמן, רוקיסטים נוהגים להתנזר מסגנון הג'אז, אפילו מבלי לשמוע אותו. טוב אני שמח לבשר לכם רוקרים יקרים. אם חלקכם לא אוהבים ג'אז, אז תרשו לי להפתיע אתכם שבשנותיה הראשונות של להקתו של הגיטריסט שהנהגתו לא מוטלת בספק, ג'ון מקלפלין, הייתה להקת רוק עם צליל חזק כבד ו-badass במיוחד. ולכן, אני יכול להגיד כי אלבום המופת הזה Birds of Fire, הוא אלבום רוק מדהים ומשפיע במיוחד, שיש להאזין לו.
מקלפלין גיטריסט מוכשר מיורקשייר שהגיע ממשפחה מוזיקלית, הושפע בעיקר מג'אז צועני ופלמנקו. הוא אף נתן כמה שיעורים ללא אחר מג'ימי פייג'. כבחור צעיר , שהיה נחוש לפרוץ בגדול, עבר מקלפלין לארה"ב ב-1969, כשיש לו כבר מוניטין מכובד, ומנגן עם הגדולים ביותר: טוני וויליאמס וגם: בכבודו ובעצמו ג'ימי הנדריקס.
באותה שנה, כבר הוציא אלבום בכורה Extarpolation (שלא עורר סנסציה בקרב הקהל, עד ההצלחה של מהווישנו), והמאסטרו בכבודו ובעצמו, מיילס דיוויס, שהתלהב מאוד מהכישרון הצעיר, וצירף אותו להרכבו החשמלי המהפכני, שיצר את הג'אז פיוז'ן באלבומים מופתיים כמו In a Silent Way ו-Bitches Brew.
במהלך הקלטות Bitches Brew, מקלפלין פגש מתופף מוכשר במיוחד, העונה לשם בילי קובהם. מפנמה במקור, שלאחר קריירה בתזמורת צבאית, עבד עם הוראס סילבר, ג'ורג' בנסון ועוד רבים וטובים, וכך גם יצר לעצמו מוניטין טוב. כששמע עליו מיילס דיוויס, החליט להזמין אותו לסשנים של אותו אלבום אגדי, ושם פגש את מקלפלין. מכאן, זה כבר היסטוריה...
השניים הקימו הרכב שיהפוך לאחד השמות הטובים ביותר בתחום הפיוז'ן, לאחר צבירת ביטחון ועבודה עם שמות רבים וטובים. מקלפלין וחבריו פיתחו את הנוסחה המהפכנית שמיילס רקח לו ב-1969, והוסיפו לה יותר אגרסיות, יותר סאונד כבד, המון תעוזה, ובהשפעה מסגנונות אחרים מלבד ג'אז ורוק, כמו funk ומוזיקה הודית.
מקלפלין הבריטי החל להימשך לתרבות ההינדו בהשפעת מורו, הגורו סרי צ'ימוני. אשר הציע לתלמידו לקחת את השם Mahavishnu שמשמעותו "חמלה אלוהית, כוח וצדק" או The Great Vishnu היבט לאל החשוב בהינדו, וישנו.
השניים החלו לחפש הרכב. טוני לוין היה אמור במקור לאייש את עמדת הבס, אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. לוין מאז השיג לעצמו עבודה כנגן סשנים שעליה הרוויח סכום נאה (ג'ון לנון, פיטר גבריאל, פול סיימון) ובנוסף ניגן במספר הרכבים נפלאים כמו קינג קרימזון (בשנות ה-80), וליקוויד טנשן אקספרימנט (עם חברי דרים ת'יאטר).
לבסוף ההרכב הקלאסי, היצירתי, הידוע והטוב ביותר של הלהקה הגיע בתחילת שנות השבעים, כשכל חבר מגיע ממקום אחר בעולם, שמוכיחים עד כמה האמירה כי מוזיקה היא שפה בינלאומית כל כך נכונה. יש לנו את מקלפלין הבריטי, קובהם יליד פנמה, ריק ליירד הבסיסט שהגיע מאירלנד, ג'רי גודמן הכנר מארה"ב, והקלידן יאן האמר שהגיע מצ'כוסלובקיה.
החמישייה הוציאה לאור בקיץ 1971 את אלבום הבכורה שלה, The Inner Mounting Flame שקיבל ביקורות טובות והיה מפתח ללהקה בפרט ולפיוז'ן בכללי. האלבום כלל קטעי פיוז'ן כבדים רוקיסטיים משובחים העוברים בין סאונד עוצמתי במיוחד לצד רגעים של התעלות רוחנית שהושפעו מלימודיו של מקלפלין. אך כאן, ב-1973, הלהקה שכללה את הסגנון שלה, והגיעה לפסגת יצירתה עם המאסטרפיס Birds of Fire שהפך לאלבום חובה בקרב כל חובבי מוזיקה באשר הם.
כמו האלבום הקודם, גם אלבום זה כולל יצירות שנכתבו כולן ע"י מקלפלין, מלבד Miles Beyond שנכתב ע"י (איך לא?) מיילס דיוויס. הוספתו של הקטע הזה היא מחוות כבוד למנהיג ההרכב ומורו המוזיקלי של מקלפלין. יש לציין שגם ב-Bitches Brew יש קטע קצר אשר קרוי על שמו של הגיטריסט הצעיר.
מקלפלין לא נתן לשאר חברי הלהקה להביא את יצירותיהם שלהם ולבטא את עצמם, דבר שלבסוף יסתיים בפירוקו הקצר והמצער של ההרכב הקלאסי שלאחריו, ימשיך מקלפלין להמשיך להמציא את עצמו מחדש עם נגנים חדשים הבאים והולכים, אך כל מה שבא אחרי לא מתקרב להישגיו של ההרכב ההוא.
הלהקה הקליטה את האלבום באוגוסט 1972 בניו יורק באולפני CBS ובלונדון באולפני טריידנט. טכנאי הקול היה קן סקוט שכבר היה בעל שם גדול, כשהיה מעורב בעשייתם של כמה אלבומים נהדרים מאמנים גדולים כמו הביטלס(!), אלטון ג'ון, פרוקול הארום, פינק פלויד, דיוויד בואי ורבים אחרים.
סקוט עבד בחברת EMI, עד שקיבל הצעה ממפיקו של אלטון ג'ון, גאס דדג'ן להצטרף לאולפני טריידנט. סקוט הסכים והחל לעבוד עם אמנים רבים, ביניהם גם תזמורת המהווישנו שהייתה ניסיונו הראשון עם מוזיקת הג'אז.
התוצאה הייתה אלבום מושלם ומעורר השראה, שבהחלט מאז שיצא, שום דבר כבר לא היה כמו שהיה.
אז מכת גונג פותחת את 40 דקותיו של התקליט, שמיד לאחריו מגיח מקלפלין בגיטרת הגיבסון כפולת הצוואר שלו (כן לא רק ג'ימי פייג' ואלכס לייפסון), בלחן רוקיסטי וכבד במיוחד. הלהקה מתפרעת כאן ללא שום גבולות, עם ג'רי גודמן שנותן את מה שחסר להשלים את סאונד הגיטרה של מקלפלין. המוטיב המרכזי והמאיים על הכינור ייצרב בתודעתו של המאזין למשך הרבה זמן, ולאחר מכן מראים הנגנים עד כמה הם כה מ-ו-כ-ש-ר-י-ם. מקלפלין מפציץ בסולואים אגרסיביים וחסרי רחמים, עם גודמן שמיטיב לנגן במהירות שקשה להאמין למשמע אוזנינו. תזמורת המהווישנו פותחת את האלבום האדיר הזה בצורה ספונטנית ואנרגטית במיוחד, עם שיר הנושא שמשאיר את המאזין סקרן.
ואז מגיע, כנראה הלחן האהוב עליי ביותר באלבום. Miles Beyond, שכאמור נכתב ע"י דיוויס עצמו, והלהקה ביצעה אותו כמחווה של הגיטריסט לחברו הטוב בתחילת פריצתו. איך אפשר שלא להתענג על צלילי הפנדר רודס של האמר? וכמובן המנגינה המרכזית שמחזיקה את הקטע לכל אורכו. יש ריף מדהים ונפלא שקשה לא להגיד עליו כי הרוקיסטיות מודגשת חזק. שוב מקלפלין וגודמן מראים איזה צוות נפלא הם יחד במוטיב המרכזי אותו הם מנגנים יחד. זה לא אומר ששאר חברי הלהקה לא מצטיינים כמו עמיתיהם. קובהם מפליא בשינויי מקצבים ללא בעיה שלא באים בקלות, וליירד מחזיק את הקטע בנגינתו המאוד מורגשת, המראה עד כמה הוא יודע לספק ליינים מצוינים שמחזיקים קטעים מצוינים.
ממשיכים בספונטניות של חגיגה רוחנית עם הקטע הקצר אך תמציתי במיוחד, Celestial Terresial Commuters שנמשך 2 דקות אנרגטיות במיוחד, עם מנגינה קליטה מצדו של האמר המגובה ע"י שאר חברי הלהקה. מקלפלין נותן סולו אדיר וגודמן מגיב לו באחד אדיר לא פחות. גם האמר מביא פה סולו מגניב על קלידי המוג. שינויי המקצבים כאן לא חדלים מלהפתיע ולגרום למאזין לנסות לתופף את זה עם ידיו. 24 שניות של טירוף מגניב, ואנחנו ממשיכים.
כדי להרגיע את האווירה האנרגטית שאחזה בינתיים, מקלפלין מחליט לשלוף קטע מרגיע עם Thousand Island Park שמציג מלודיה נפלאה של מקלפלין על האקוסטית עם האמר על הפסנתר. כאן מקלפלין מציג את כישוריו על הגיטרה שאי אפשר להטילם בספק. הבחור יודע לנגן. וכך גם האמר, שמגיח לו בקטעי סולו קצרים מרשימים גם הם. אך שוב, אי אפשר מקלפלין הוא הכוכב כאן כמעט כמו בכל הקטעים. האגו הסולואיסטי עובד פה לפחות עד סיבוב ההופעות של האלבום.\
Hope הקטע הבא, הוא תרגיל מעניין של שינויי מקצבים תכופים, עם לחן קליט במיוחד שמוחזק ע"י גודמן שמראים כי הבחור יודע להיות דומיננטי ולהילחם בחבריו הרועשים. תחשבו על דיוויד קרוס המסכן, שלא הצליח לעמוד בקצב של חבריו בקינג קרימזון שהתמכרו לווליום גבוה במיוחד, כשלבסוף פוטר מן ההרכב. גודמן הוא המצב ההפוך.
הצד השני נפתח ביצירה הארוכה One Word שנמשכת כמעט 10 דקות, עם לחן אנרגטי במיוחד, העובר למעבר פיוז'ן מעניין במיוחד, עם ליירד בנגינה מושלמת על הבס, תיפוף מושלם של קובהם, נגינת פסנתר חשמלי מצוינת של האמר המוכיחה עד כמה הכלי הזה כל כך עיצב את הפיזו'ן, שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר. מקלפלין מגיח עם אקורדים פ'אנקיים, וכמובן איך אפשר בלי עוד דיאולוגי סולואים? מקלפלין תוקף על הגיטרה, האמר מגיב על הקלידים, וגודמן מתפרע על כינורו שעבר אפקט וואה וואה שנותן סאונד מעניין שלא שומעים הרבה. מיד לאחר מכן, סולו מושלם של קובהם. המתופף מקבל את קדמת הבמה המרכזית, שיגרום לכם לשכוח מ-Moby Dick ו-Rat Salad. הלהקה חוזרת, ומסיימת ובגדול. וזה הולך ומשתפר.
חוזרים לאווירה רוחנית, מיסטית ואפלה עם Sanctuary שמתחיל באופן מיסטי ואפל, עם ליין של גודמן המחזק היטב את האווירה. המתח מורגש לאורך הקטע בטכניקת קרשנדו, שמסתיימת בסיום חזק במיוחד שממשיך להותיר רושם על המאזין.
ואז בא Open Country Joe קטע אדיר, שמתחיל בנינוחות רוקיסטית רכה עם כינור של גודמן, שלאחריו שקט של כמה שניות הנקטע מיד ע"י המוטיב המרכזי שפשוט קשה להאמין שהקטע הזה בוצע ע"י אנשים. ומכאן עוברת הלהקה לאנרגיות הלא נגמרות של חבריה עם סולואים אנרגטיים ומלוכלכים במיוחד, שאחרי כל סולו חוזרת הלהקה למוטיב המרכזי. חוזרים לקטע ההתחלה במין קריצה לקאנטרי עם סולו של גודמן כיאה לסגנון, ומסיימים את זה יפה וטוב. אנחנו מגיעים לסוף האלבום.
Resolution הסוגר בשתי דקות תמימות של סגירת מסע מיוחד של 40 דקות מיוחדות מאוד. בקטע עצמו יש אופן מסתורי עם אקורדים שמקלפלין מספק יחד עם גודמן והאמר שמגיחים בקטע מלודי שעולה כל הזמן, והלהקה מסיימת את זה באופן משונה שחותם את המסע הרוחני של מקלפלין וחבריו.
האלבום יצא לאור ב-29 במרץ, 1973, והפך את הלהקה לסנסציה לוהטת בסצנת המוזיקה הפופולרית. רוקרים שונאי ג'אז למיניהם, אימצו את מקלפלין ולהקתו שהפכו אותם למוזיקאים נערצים במיוחד. הביקורות שיבחו, המעריצים קנו, והאלבום עצמו הגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד, מקום מכובד עבור אלבום פיוז'ן בטבלת דירוג של מוזיקה פופולרית. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שבמהלכו נקלעה הלהקה למתחים.
בראיון שמקלפלין קרא במגזין Crawdaddy! הביעו האמר וגודמן את תסכולם מהנהגתו של מקלפלין, אשר לא נתן לחבריו להתבטא ולהביא חומרים משלהם. התהילה הגיעה, אך היא הביאה למתחים בין הגיטריסט לחבריו שלא חשו בנוח עם הנהגתו. התקשורת נעלמה במהלך הסשנים, וניסיון לתקן את המצב בניו יורק נכשל. הלהקה אף הקליטה חומרים חדשים באולפני טריידנט בלונדון במהלך 1973, אשר כללו גם יצירות משאר חברי הלהקה ולא רק מקלפלין. חומר זה לא יצא לאור. במקום זאת יצא אלבום ההופעה Between Nothingness and Eternity שתיעד את אחת ההופעות של ההרכב בביצועים חיים וספונטניים של אותו החומר הגנוז. מקלפלין הביע את רצונו להוציא את ההקלטות לאור במהלך שנות השבעים כשאמר זאת בראיון למגזין Gig, אך הן לא ראו אור עד שנת 1999 באלבום Thr Lost Trident Sessions שיצא 30 שנה מאוחר יותר.
הלהקה התפצלה. ההרכב הקלאסי של מהווישנו חדל מלהתקיים עד היום. מקלפלין המשיך עם להקתו כשהוא מגייס נגנים חדשים ביניהם הכנר המוכשר ז'אן לוק פונטי, אך שום דבר שמהווישנו הוציאו לאחר 1973 התקרב לרמה של מה שיצא בהתחלה. איש איש הלך לדרכו, בקריירות סולו מוצלחות, כשמדי פעם כמה חבר'ה משתפים פעולה לזכר אותם ימים.
האלבום יצא כשבגב העטיפה הופיעה פואמה מאת מורו של מקלפלין צ'ימוני, Revalation ובה ההשראה לשם האלבום:
No more my heart shall sob or grieve.
My days and nights dissolve in God's own Light.
Above the toil of life my soul
Is a Bird of Fire winging the Infinite.
I have known the One and His secret Play;
And passed beyond the sea of Ignorance-Dream,
In tune with Him, I sport and sing,
I own the golden Eye of the Supreme.
Drunk deep of Immortality,
I am the root and boughs of a teeming vast.
My form I have known, and realised,
The Supreme and I are one-all we outlast.
לסיכום, Birds of Fire הוא אלבום חובה בארסנל המוזיקה. על אדם לשמוע אותו כדי להבין על מה אני מדבר. התעלות רוחנית רוק אנד רולית המלווה בכמה אלתורים פרועים במיוחד, ואנרגיות חיוביות. הוא עדיין נשמע עדכני כיום, ועובר את מבחן הזמן. מעריצי רוק יוכלו להתחבר אליו בקלות בשל העובדה שהוא אכן כולל צליל אגרסיבי וחזק במיוחד, שיגרום לרוקרים לחשוב: "היי רגע זה לא נשמע כמו ג'אז!". מקלפלין הוא גיטריסט על שהשיג לעצמו מקום לצד נגנים רבים וטובים. אלבום זה ההוכחה המושלמת לכך. שליטתו המוחלטת בכלי נשמעת לכל אורך המאסטרפיס הזה. גם שאר הנגנים מפגינים יכולות נגינה מעולות שרק ניתן לקנא בהן. גודמן מביא סולואים מטורפים במיוחד המתחרים בקלות באלו של מקלפלין (מי אמר שכינור לא יוכל להשתלב ברעש?), קובהם מפליא לאורך כל האלבום בתיפופים נעלים ומורכבים במיוחד שניתן להגיד כי הם גדולים כשל בונזו (אולי אפילו יותר?), האמר הוא קלידן נפלא, הוא מספק אקורדים אווריריים המחזיקים את הקטעים, וגם מפציע בסולואים וירטואוזיים במיוחד, ליירד הוא אחד הבסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז ידע. תרומתו נשמעת היטב, וכשהיא נשמעת אפשר לשמוע כי הליינים מספקים את הרקע הנחוץ לקומפוזיציות הנהדרות. אלבום חובה שצריך לבדוק. רוקרים בלי להינעל. אתם תגלו כאן להקה שאולי נקראת ג'אז במובנים המקצועיים, אבל זה רוק אנד רול חזק אנשים!
אז הנה בבקשה תהנו: Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה