מסיבת קוקטיילים, שמפניה, דיבורים ברקע. ככה מתחיל אלבום הבכורה הנפלא של להקת רוקסי מיוזיק, ספינתו של בחור מוזר אחד ושמו בריאן פרי. הוא אסף איתו עוד כמה עופות מוזרים. פרי, אנדי מקאי, בריאן אינו, פיל מנזנרה, פול תומפסון, ובסיסט ושמו גרהאם סימפסון (נפטר ב-2012). התוצאה הייתה להקה משונה שלא הייתה דומה לאף אחת באזור. המוזיקה הייתה קליטה, סקסית, ומרקידה, אבל בו זמנית גם ניסיונית, בלתי מתפשרת, אוונגרדית, ואינטליגנטית. חבריה נראו כאילו נפלו מפלנטה אחרת. גם היום, קשה לשייך אותם לז'אנר ספציפי אחד. דבר אחד בטוח, הלהקה הזו הייתה משהו מיוחד. הם יצרו לעצמם סגנון המפריד אותם מן השאר, וזה נשמע באחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם.
סיפורנו מתחיל בנובמבר 1970, כשפרי (חובב נשים יש לציין) איבד את משרתו כמורה לאמנות קרמיקה בבית ספר לבנות. הוא התחיל לבנות לו קריירה מוזיקלית, לאחר שנבחן לשיר במפלצת הרוק המתקדם, קינג קרימזון. פרי לבסוף לא החליף את גרג לייק, כיוון שמנהיגי הלהקה רוברט פריפ ופיטר סינפילד, לא חשבו שקולו של הסולן מתאים ללהקה, אך הם בהחלט האמינו שלבחור יש פוטנציאל. השניים מסרו את פרי לחברת התקליטים של קרימזון, EG שתפתח את הכישרון הצעיר. בחיי, הם צדקו.
פרי החל לרקוח במוחו על הקמת להקה חדשה. השילוב המושלם בין רוק אנד רול לאמנות, מן הסתם, כיוון שפרי היה סטודנט לאמנות. כך גם רוב חברי הלהקה. הראשון להצטרף, היה אנדרו מקאי. שענה למודעה של פרי לחיפוש קלידן. אך מקאי ענה לו כנגן כלי נשיפה. לא כקלידן. הוא הביא את חברו שכן היה קלידן. בריאן אינו. אוונגרדיסט גם הוא סטודנט לאמנות. אינו ומקאי נפגשו יחד בעת לימודיהם, ושניהם היו מעוניינים בסצנת המוזיקה הניסיונית. מקאי שכנע את אינו להצטרף בתור יועץ טכני, לפני שהפך לחבר להקה.
ללהקה היה מתופף ושמו דקסטר לויד, שניגן גם על טימפאני, אך הוא עזב, והוחלף ע"י פול תומפסון שענה על המודעה שפרסמה הלהקה במגזין המלודי מייקר (המקור להקמתן של להקות מצליחות רבות) ובה נרשם: "דרוש מתופף פלא ללהקת אוונט-רוק". את עמדת הגיטרה אייש פיל מנזנרה. לבחור היה רקע שונה משאר חברי הלהקה. נולד לאב אנגלי ואם קולומביאנית, ובילה את צעירותו בדרום אפריקה. הוא הגיע לאנגליה בשביל לפרוץ ולהצליח עם קריירה מוזיקלית. הוא לא למד בביה"ס לאמנות, אך יש לציין שבין מכריו היו דיוויד גילמור ורוברט ווייאט שהיו חבריו של אחיו הגדול של מנזרנה. הוא אמנם לא התקבל ללהקה מיידית. הגיטריסט בתקופה הזו היה דיוויד אוליסט חבר להקת דה נייס לשעבר, ומנזרנה היה הרואדי של הלהקה.
כמובן שצריך גם שם. פרי הגיע עם הרעיון לשם כהומאז' לבתי קולנוע ואולמות ריקודים, וגם כמשחק מילים על המילה "רוק". הלהקה נקראה "רוקסי" אך ברגע שפרי גילה שיש להקה עם אותו שם, הוסיף את ה"מיוזיק" ומאז הלהקה זכורה הזו בשמה הידוע והכה מוכר בקרב חובבי הרוק.
לרוקסי מיוזיק כבר היו מעריצים. ריצ'רד וויליאמס מהמלודי מייקר פגש את פרי והתרשם ממנו ומשאר חברי להקתו. עוד מעריץ חשוב היה ג'ון פיל שדרן ה-BBC, שאמר כי הלהקה תכבוש את העולם בסערה. גם וויליאמס עזר להעלאת הלהקה לתודעה כשכתב עליהם במגזין המפורסם.
זמנו של אוליסט היה קצוב בלהקה. הגיטריסט נכנס למריבות עם תומפסון המתופף, ארז את הכלי ועזב. כשאוליסט לא הגיע לחזרה, החבר'ה מיד התקשרו למנזרנה שיגיע לעזרתם, ומכאן זה כבר היסטוריה.
עם צירופו של מנזנרה, ניגנה הלהקה לדיוויד אנטהובן, 50% מהנהלת EG, שהחתים אותם שבועיים לאחר צירופו של הגיטריסט.
הלהקה חיפשה אחר אולפן להקליט בו, תהליך שלקח חודשים ובו הלהקה עשתה חזרות, עבדה ללא הפסקה זמן רב על השירים, עד שמצאו את אולפני קומאנד (שידועים בשל הסאונד הגרוע שלהם, שלא התאימו לחזונו של פרי שהקליט חלק מהקטעים מחדש בשנת 1976 באלבום הסולו שלו) בהם הקליטו את האלבום במשך שבוע אחד במהלך מרץ 1972. ההקלטות מומנו ע" EG, שכבר היה להם מספיק כסף וביטחון כלכלי, לאחר ההצלחה של אלבום הבכורה פורץ הדרך של קינג קרימזון, In the Court of the Crimson King. על ההפקה הופקד התמלילן של קרימזון, פיטר סינפילד, יחד עם אינו שגם הוא התמחה בתחום. התוצאה הייתה אלבום מעולה, מעניין שלא נשמע עוד כמוהו באותה תקופה.
אז כאמור, הקריירה המוקלטת של רוקסי מיוזיק מתחילה עם צלילים של מה שנשמע כמו מסיבת טייקונים. משם עוברים, לשיר עצמו. ואני אגיד לכם, אני חושב שזו פתיחה כל כך מדהימה לאלבום בכורה. לכאורה מדובר כאן בשיר רגיל. יש לו את התחושה הסקסית שאפיינה שירים אי שם ב-50s, יש ארבעה אקורדים, ביצוע ספונטני במיוחד, אבל לא מדובר כאן במשהו נורמלי. אינו מוסיף לתבשיל סינתסייזר VCS3 שהיה חדשני לתקופה, שעלול לצרום לאוזניים מודרניות, אבל בהחלט אחד הדברים שעושים את השיר הזה. Re-Make/Re-Model הוא פתיח מצוין לאלבום, שמסתיים בדרך מצוינת, כמו הופעת רוק אנד רול טובה. כל אחד מקבל סולו משלו לאחר סדרת האקורדים של השיר. למי ששם לב, אפשר לשמוע בסולו הבס של סימפסון את Day Tripper של הביטלס, ובסולו של מקאי את "דהרת הוולקירות" של ווגנר. השיר כיאה לפרי, עוסק באדם שאוהב מראה של אישה כלשהי, אבל מפחד להגיע אליה. למי שסקרן לגבי הקטע בו כל חברי הלהקה שרים CPL 593H (בשיר עצמו זהו מספר המכונית שהאישה נוהגת), מדובר במכונית שהייתה של פרי שהיה על הלוחית שלה את המספר אותו שרים החבר'ה (Mini Clubman כחולה משנת 1970), וזמן מה לאחר שמכר את המכונית, ראה אותה חונה בפארק ואישה צעירה מושכת נכנסת אליה. מכאן זה היסטוריה. אין ספק שמדובר כאן בפתיחה מושלמת לאלבום נהדר, שלאחר מכן זה רק הולך ונהיה טוב יותר.
ממשיכים ב-Ladytron הנהדר בעיקר בגלל הפתיחה המסתורית שלו, עם אבוב בודד המשייט באזור של מלוטרון אפל. פרי ביקש מאינו שייתן לו בהתחלה סאונד שיישמע כמו הנחיתה על הירח שהתרחשה 3 שנים לפני כן, לאחר מכן זה הופך לשיר אהבה מצוין של פרי עם בית קליט במיוחד, שמתפתח לכיוונים מעניינים עם הסולואים המטורפים של מקאי ומנזרנה כל אחד על כליו, עד שהם משתלבים יחד לליין מוסיקלי, כך זה נמשך עד חזרתו של הסינתסייזר של אינו, המסיים שיר אהבה בצלילים שלא מן העולם הזה. השיר מתייחס לג'קומו קזנובה, איש האשכולות הנודע בזכות קסמו על נשים.
If There Is Something הוא מין שילוב מוזר בין הרוק האמנותי הייחודי של רוקסי מיוזיק, עם מוזיקת קאנטרי שמחה. השילוב הזה נשמע מעולה בשיר קצת שונה מן השאר, באווירתו השמחה שמתפתחת אחרי זה לסגנון המשונה והייחודי של הלהקה. השיר עוסק בבחור מאוהב מצעירותו עד זקנתו. לציון מיוחד סולו הסקסופון של מקאי, ושירתו המאוד משכנעת של פרי, שממש מתכוון במילים שלו. בהחלט אחד השירים הטובים ביותר באלבום, לדעתי.
לטובת קידום האלבום, הלהקה הקליטה סינגל ושמו Virginia Plain, שאכן עשה את העבודה כשהגיע למקום ה-4 במצעד הלהיטים של אנגליה. מדובר כאן באחלה שיר פשוט וקצר, שלא יוצא מהראש בקלות. השיר הוקלט לאחר האלבום, ונכנס בגרסה האמריקאית, ולאחר מכן בגרסאות מחודשות שיצאו לאלבום. על הבס מנגן ריק קנטון שהחליף את סימפסון לאחר יציאת האלבום.
השיר הבא 2HB קצת מרגיע את האווירה, עם הפסנתר החשמלי של פרי עם שיר קליט וטוב, הבית לדעתי הוא אחד הרגעים היפים באלבום. מקאי מפליא בסולו יפייפה ומרחף קצת, שנותן קצת גוון מעניין לשיר. מה שמראה סופית, כי הסוד של רוקסי מיוזיק הוא השילוב המושלם בין השיר הפשוט והקליט לבין השאפתנות הניסיונית. שם השיר הוא מחווה לשחקן המפרי בוגרט עם המספר 2 שבעצם אומר: "להמפרי בוגארט". השיר עצמו מתייחס לקלסיקה שבוגרט כיכב, קזבלנקה.
The Bob (Medley) הוא הקטע הכבד באלבום, ההשפעות של דיפ פרפל ובלאק סאבאת' מורגשות עם הגיטרה אפופת הדיסטורשן במוטיב המרכזי שאותו קשה להוציא מהראש. מדי פעם בפעם, נקטע ההארד רוק לטובת קטעים אווונגרדיים מעניינים מבית אינו, עם צלילים משדה קרב. לא סתם שם השיר הוא בעצם ראשי תיבות של הקרב על בריטניה. במהלך השיר, מגיעים למחוזות שונים, כמו קטע בלוז רוק אנרגטי עם סולו מצוין של מנזרנה, וקטעי פסנתר. מין איזון בין הרועש לשקט, המטורף והנורמלי, הפשוט והניסיוני. הקטע מסתיים בקליימקס מדהים בצירוף טימפאני דרמטי. אכן אחד המעניינים באלבום.
השיר הבא Chance Meeting הוא בלדת פסנתר יפה המשולבת יחד עם הטירוף השגרתי של הלהקה, בעזרת הסינתסייזר ומכשירי ההקלטה של אינו, בתוספת הגיטרה הצורמנית של מנזרנה. השיר מבוסס על סרטו של דיוויד לין, Brief Encounter.
Would You Believe? גם הוא שיר קצר ויפייפה, האמת קצת ביטלסי בהתחלה, עם מנגינה אופטימית ושירה נוגה של פרי, שמיד לאחר מכן מגיע לרוק אנד רול טוב, פרוע ואנרגטי, משם חוזר לאיך שהתחיל, וכך מסתיים לאחר קצת יותר מ-3 דקות כיפיות, ומכאן אנחנו מגיעים לקראת הסוף.
Sea Breezes מיני אפוס מצוין שמשכו 7 דקות, המגיח מן האפלה בשקט נוגה עם שירה יפה של פרי לצד צלילי הפסנתר החשמלי שלו והאבוב של מקאי (כמה כלי מדהים זה אבוב!). הלהקה ממשיכה בלחן המרגיע והמרחף עד ששניות של דממה, מובילות אותנו לחלק הבא. גם הוא לחן פשוט וקליט, המשולב עם רעשי הגיטרה של מנזרנה. לאחר מכן, חוזרים למנגינה הפותחת והיפייפיה, שסוגרת את היצירה בצורה יפה רגע לפני שהאלבום מסתיים, ואנחנו נפרדים.
הלהקה נפרדת מן המאזין בשיר קצר בשם Bitters End. מין סאטירה על הדו וופ של שנות החמישים. הלהקה שרה כיאה לסגנון, אך עושה את זה בצורה משונה שעלולה להישמע קצת מטרידה בפעם הראשונה, אבל מתרגלים. וכך מסתיימות להן 45 דקות מדהימות ומעניינות במיוחד של רוק אמנותי בריטי עתיר חוש הומור וניסיונות מוזיקליים.
כמה ימים לאחר הקלטת האלבום, אנטהובן יחד עם בחור ושמו טים קלארק, החלו לעשות מאמצים בשביל החתמתה של הלהקה החדשה שבשבילם, הייתה מבטיחה בשל העובדה שהיא יצרה כאן משהו חדש. כריס בלקוול מנהל חברת התקליטים Isalnd, לא התרשם בהתחלה, למרות שהשניים הפצירו בו ללא הפסקה. יום אחד כשהראו לבלקוול את העטיפה המושכת, הוא הכריז: "נראה טוב! החתמנו אותם כבר?"
עטיפת האלבום צולמה ע"י קרל סטוקר והדוגמנית שהופיעה הייתה קארי-אן מולר שקיבלה טלפון מהסוכנות שלה. היא הצטלמה למרות שבאותה תקופה, הלהקה לא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב. מולר נישאה לאחיו הצעיר של מיק ג'אגר, כריס. פרי חובב נשים מושבע, רצה את עטיפת האלבום בסגנון שנות החמישים. ועם התספורת, הלבוש, והצילום האותנטי, המטרה אכן התגשמה, מאז על כל אלבום של הלהקה הופיעו נשים שפרי הכיר במשך חייו.
האלבום יצא ב-16 ביוני 1972, והפך להצלחה גדולה. המבקרים שיבחו, הקהל אהב ובעיקר הסתקרן בנוסף למוזיקה גם למראה המשונה של הלהקה בהופעות. הסינגל Virginia Plain שהוקלט לאחר האלבום, עשה את העבודה ללהקה כשהשיג ללהקה הופעה בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של אותם זמנים, Top of the Pops, מה שהוביל למספר מכירות גדול יותר, שהביא את האלבום למקום ה-10 במצעד האלבומים הבריטי בספטמבר של אותה שנה. מהר מאוד, סימפסון כבר איבד עניין, ועזב את הלהקה ואת המוזיקה בכללי. החליף אותו ריק קנטון, שגם הוא עזב במהירות, ומאז לרוקסי מיוזיק לא היה בסיסט קבוע בכל שנותיה. שנה לאחר מכן, כבר החלה לעבוד על אלבומה השני For Your Pleasure, אבל זה לפעם אחרת.
לסיכום, אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, הוא פיסת מוזיקה מעניינת וחשובה. הסגנון המקורי והייחודי של הלהקה הפריד אותה משאר הלהקות שפעלו בסצנה. השילוב עם צליל ה-50s יחד עם ניסיונות אוונגרדיים, גלאם רוק, הרבה דמיון, חזון אמנותי, קצת פרוג רוק והמון אהבה לנשים, הוכיח בריאן פרי את מעמדו כמנהיג של הלהקה, יחד עם נגנים מוכשרים לא פחות. יש בו שירים יפים, יצירות מעניינות, וניסיונות שלא שומעים בדרך כלל באלבום בגלאם רוק הממוצע. מאז יצא, הביא את הלהקה לליגה הבינלאומית, והשפיע על מאות של אמנים גם היום. ולא רק בתחום הרוק. Roxy Music מומלץ למי שרוצה לשמוע דברים טיפה שונים. הוא בהחלט מיוחד ומעניין אבל הכי חשוב, כיף להקשיב לו בגלל שהוא כל כך מעניין. אני תוהה לעצמי אם האלבום נקנה בגלל תוכנו או בגלל עטיפתו who knows?
אז חברים תיהנו, מדובר כאן במשהו מיוחד - Roxy Music
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה