תהליך הוצאת יצירות מופת מתגלה כמגמתית במקרה של איירון מיידן בשנים 1980-1988. ארבעה אלבומים מאחוריהם. השניים האחרונים העלו את הלהקה לליגה הבינלאומית, בעיקר בשל צירופו של ברוס דיקינסון, ששינה את הלהקה מן הקצה אל הקצה. כאן הלהקה מתנסה בדברים חדשים, ולא חוששת להמציא את עצמה מחדש, מאז הוקמה ב-1975 ע"י סטיב האריס, הלהקה עברה שינויים רבים, כשב-1984 הרגישו מספיק בשלים ובוגרים בשביל ליצור את הדבר הבא. הם יצאו משם עם אחת מהיצירות הכי טובות שלהם מאז ומעולם.
קברים מצרים עתיקים, חניתות, טיס, ומסע מקולל בים, הם רק חלק מהדברים המרכיבים את Powerslave הנהדר מ-1984.
אז אחרי סיבוב הופעות מוצלח לקידום האלבום Piece of Mind, שהקפיץ אותה אל האצטדיונים באמריקה, אותם מילאו במטאליסטים צעירים בדצמבר 1983, הלהקה לקחה לראשונה בהיסטוריה שלה, חופש קצר כדי לנוח מן העשייה כדי לצבור אנרגיות מחודשות. אך החופשה לא נמשכה זמן רב. רק 3 שבועות. לאחר מכן, התאחדה בג'רזי.
הלהקה חזרה לאיי הבהאמה, שם הקליטה את אלבומה הקודם, באולפני Compass Point. ובניגוד לפעמים קודמות, EMI החלה ללחוץ על הלהקה, להוצאת אלבום תוך זמן מסוים, בעקבות ההצלחה של The Number of the Beast ו-Piece of Mind. הלהקה הקליטה את כל החומר, ולאחר מכן, חזרו הביתה לחופשה קצרה, בזמן שהאלבום מוקסס באולפני Electric Lady Studios, שבניו יורק. לאחר מכן, כבר החלה לעשות חזרות לקראת סיבוב ההופעות הקרב. אכן להקה עסוקה.
אנחנו לא שטניסטים. רואים?
אז האלבום נפתח בהתקפה, כאילו מטוס השליך פצצה ללא התרעה. לא סתם השיר הזה עוסק בקרב אווירי במלחמת העולם השנייה. הטקסט הנפלא מגובה במוזיקה נפלאה לא פחות, עם עבודת גיטרות מושלמת מצד אדריאן סמית' ודייב מארי כשכל אחד מנגן את התפקיד שלו, כשהשניים מצטלבים זה נשמע נהדר. אז יש ריפים, יש שירה עוצמתית, יש פזמון שקל מאוד לזכור, וסולואים נהדרים שבאמת מחזקים את התחושה של המתח באוויר הקרב. Aces High הוא קטע מטאל קלאסי שייזכר תמיד ברפרטואר המיידני, שאפשר להבין מדוע בחרה הלהקה לפתוח את סיבובי ההופעות הבאים שלה עם השיר הזה, עם קטע מתוך נאומו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה במהלך המלחמה (we shall fight on the beaches). ועם קטע אנרגטי אחד, עוברים לקטע אנרגטי אחר.
מיידן נכנסת לעמדת השיר הפוליטי, עם 2 Minutes to Midnight. שוב מוכיחים מיידן שהם יכולים ליצור להיטים קליטים וטובים ללא שטויות שעוברות בצד. יש ריף? יש. יש פזמון אדיר? ברור! יש סולואים מדהימים עם קטע מעבר מעולה? ועוד איך! מילים משמעותיות המוגשות עם שירה מושלמת? לגמרי! מה המסקנה? שהשיר "שתי דקות לחצות" בן השש דקות, הוא שיר מיידן קלאסי נפלא, שמעריץ מיידן או מטאל חייב לחוות. למרות העובדה שהמילים פוליטיות ונוקבות, הלחן מאוד אופטימי שמזכיר את המשולש הקדוש של המטאל (זפלין, סבאת', פרפל) בתור הזהב, עם טאץ' מקורי, זה שיר שיכול להכניס אתכם למצב רוח טוב במיוחד, עם לא מתייחסים למילים. ואנחנו לא עוצרים. אגב עטיפת הסינגל שכוללת את אדי הסמל של הלהקה כטרוריסט לרקע של פצצת אטום המתפוצצת לצד דגלי מדינות וביניהם גם של מדינת ישראל.
הקטע השלישי, לדעתי הוא מהטובים ביותר שיש לאלבום להציע, ובכלל אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלהקה. האריס חזר לקונספט של קטעים אינסטרומנטליים עם השפעות פרוגרסיביות (Transylvania, Genghis Khan). ואכן הקטע הזה הוא פרוטו פרוג מטאל משובח ואנרגטי. הבס נשמע חזק וטוב במיקס, וכל אחד והגיטרה שלו מדהים באצבעותיו, במיוחד כשהם משתלבים ביחד במוטיב המרכזי. מר ניקו מק'בריין המתופף מנגן ללא בעיה בשינויי מקצבים מעניינים, המשאירים את המאזין סקרן, וכמובן מהלכי אקורדים מצוינים וקליטים. כשתשמעו, תבינו למה התכוונתי. אתם תימשכו רק מההתחלה, כשמק'בריין סופר 1, 2, 3, 1, 2, 3, 4!
והנה אנו ממשיכים עם Flash of the Blade הדיקינסוני שנפתח ומלווה בריף גיטרה מיוחד וקליט, אז מדובר בשיר הארד רוק מאוד כיפי לשמוע בעיקר בפזמון שלו, כשדיקינסון חושף את קולו הגבוה במיוחד ללא בעיה. המילים שעוסקות בלוחם שיילחם במשך חייו עד שימות כפי שהוא חי, ע"י הלהב הבוהקת בפינה שכוחה. הליריקה הלוחמנית ממשיכה גם בשיר הבא The Duellists ובו מסופר על לוחם שהתאמן במשך כמעט כל חייו, ולחם בשביל כבודו וחייו עד מותו. גם זה שיר לא רע בכלל עם פזמון קליט במיוחד. אך למעשה, השירים עצמם נשכחו, ולא הפכו לקלאסיקה זכורה. בכל מקרה צמד השירים הזה לא רע בכלל, אף על פי שלא הפכו לרגעים זכורים במיוחד מן האלבום.
השיר Back in the Village קצת יותר טוב, הליריקה שחוזרת לנושא של הסדרה האהובה על חברי הלהקה, האסיר שהופיעה כבר ב-The Number of the Beast עם השיר The Prisoner. גם כאן הלהקה מצליחה ליצור שיר נפלא עם ריף מושלם שפשוט מראה כי הצמד מארי-סמית' הוא נפלא, והכימיה מושלמת, שגורמת לשתי הגיטרות להישמע מושלם, בנוסף לפזמון מדהים שלא ייצא מהראש בקלות, בנוסף לסולואים נפלאים. עם סיומו של השיר, נכנסים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם אינטרו מפחיד שנשמע כמו כניסה לפירמידה עתיקה עם התעוררות של אחת מהמומיות (מישהו אמר "המומיה"?).
משם מגיע שיר הנושא המופתי שהוא כנראה שיר האוריינטל מטאל הראשון שיגרום ללהקות כמו אורפנד לנד משלנו לבוא ולפתח את הסגנון. הלחן הדרמטי והכה נהדר ששואל הרבה מהמוזיקה המזרחית עם סולם החיג'אז, שנשמע כאילו הלהקה מנגנת במדבר. הליריקה המרשימה על אל שפעם היה בן אלמוות שניצל את מעמדו כדי לשלוט במאמיניו, ולאחר מכן נגזר עליו להיות בן תמותה ומתאבל על גורלו. אז יש את הריף האוריינטלי, השירה המדהימה של דיקינסון, פזמון שמהווה כמו שיא של מחזה טרגי כלשהו, וסולאים מדהימים של הצמד חמד. 7 דקות מדהימות שמהוות את שיא האלבום לקראת הסוף. וכך, אנו מגיעים ליצירה הטובה ביותר של מיידן בכל הקריירה שלה.
תארו לכם מעריצי הרוק המתקדם שביניכם, אם הלהקה הייתה עושה אפוס של 13 דקות, עם טקסט מדהים, שינויי מקצבים, שינויים במצב רוח, ובעיקר המון אנרגיות לצד אינטליגנציה מבורכת? אז מיידן עושים זאת ביצירה The Rime of the Ancient Mariner, שמספרת בצורה משכנעת ומסקרנת את הסיפור של הפואמה המפורסמת של סמואל טיילור קולרידג' בעלת אותו השם, העוסקת במלח המספר לאורח בחתונה על מסעו הסיוטי בים, כשהוא וצוותו עוברים חוויות נוראיות על הספינה שאני לא אפרט כי חבל להרוס את הסיפור. האריס מעריץ גדול של ג'נסיס, יסף ג'טרו טאל ודומיהם, לקח על עצמו משימה לכתוב אפוס פרוגרסיבי, ועשה זאת בהצלחה גדולה. למעשה לפי דבריו, היצירה נכתבה בזמן קצר, למרות שהלחץ פעל עליו. מדובר כאן בסיום מוחץ ומושלם, שיכול פשוט לעשות את זה לכל מאזין שאוהב רוק חזק וטוב. אתה עושה הדבנגינג, מחקה את התיפופים המשתנים, מצטמרר בקטע האמצעי ובו דיקינסון מקריין חלק מהפואמה (קטע שמזכיר לי קצת את Echoes של פינק פלויד), ופתאום הישועה מגיעה בעזרת סולואים אדירים המעורבים במהלך אקורדים אופטימי המבשר על גורלו של הספן הקדמוני. היצירה הזו הייתה הארוכה ביותר בכל הקריירה של מיידן, עד ספטמבר 2015, עם האלבום החדש שכולל אפוס של 18 דקות, Empire of the Clouds וכולנו מחכים לשמוע איך זה יישמע.
וכך כשדיקינסון שר שהסיפור ממשיך וממשיך, כך הלהקה מסיימת 51 דקות מושלמות של מטאל קלאסי וטוב.
האלבום יצא ב-3 בספטמבר 1984, והמעריצים מיד קנו את האלבום, כשהגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי. בעקבות זאת, הלהקה יצאה לאחד מסיבובי ההופעות היקרים ביותר שעשתה אי פעם. World Slavery Tour שהקיף 28 מדינות במשך 13 חודשים(!), כלל תפאורה מרשימה בהשראת העטיפה, כשאדוארד הגדול מזנק בתור מומיה לבמה. סיבוב ההופעות הזה הניב את אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שהוקלטו בהיסטוריה של הרוק, Live After Death שיצא שנה לאחר מכן, ותיעד את הלהקה בשיא הגופני שלה, עם שיער ארוך, עם המון אנרגיות מצדם ומצד הקהל השואג (מי לא מכיר את המשפט הבלתי נשכח: "scream for me long beach"?). בסיבוב הלהקה ניגנה בהופעה חשובה ובלתי נשכחת כשהופיעה לצידה של קווין בפסטיבל Rock in Rio המפורסם בברזיל לפני קהל של 300,000 איש.
הלהקה כבר הפכה לסוג של ביטלס. מעריצים בברזיל חיכו לחבריה במלון או במסעדות.
אך הלהקה חזרה מותשת במיוחד, ופרשה מיד להפסקה ארוכה כשהתכניות לסיבוב התומך באלבום ההופעה החדש בוטלו. תכניות שגרמו לדיקינסון לאיים כי יעזוב את הלהקה. מיד אחרי ההפסקה, החלה לעבוד על Somewhere in Time עוד קלאסיקה שתסמן את תחילת המתחים בין החברים.
עטיפת האלבום שצוירה ע"י דרק ריגס, שעבד איתה מאלבום הבכורה, ויעבוד איתה לעוד כמה שנים טובות, לקח את הקונספט של שיר הנושא, והציג את אדי בתור מלך מצרי כשהוא מונצח על פירמידה. העטיפה הזו הייתה הבסיס לתפאורה של סיבוב ההופעות, ועד היום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות ביותר של עולם המטאל. אך לאחרונה קמו שמועות כי אולי ריגס העתיק מעטיפת האלבום של הרכב הפופ רב התהילה Earth, Wind & Fire ב-All n All שהציג עיצוב דומה... who knows?
תשפטו בעצמכם...
לסיכום, Powerslave כמו מילותיו האחרונות, הוא אגדה שתימשך למשך זמן רב. מיידן הוציאה כאן את אחד מאלבומיה המעניינים והטובים ביותר שכללו התנסויות חדשות, שימשיכו באופן בוטה יותר באלבומים הבאים. יש בו כל כך הרבה קלאסיקות בלתי נשכחות, שהופכות אותו עד היום לאהוב ואפשר לשמוע אותו בלי שהוא נמאס. הוא מתעד את חברי הלהקה בתקופה בה היו צעירים ומוחם הניב דברים משובחים, שהפכו אותם למה שהם. Powerslave הוא אלבום מופת ומצוין להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת הזו, וגם עם הז'אנר. יש לציין שתשועבדו לכוח האדיר שלו, ולא תפסיקו להקשיב לו לזמן מה.
הנה האלבום לשמיעה - איירון מיידן - Powerslave
WE WANT YOU TO THE MAIDEN ARMY
מיידן נכנסת לעמדת השיר הפוליטי, עם 2 Minutes to Midnight. שוב מוכיחים מיידן שהם יכולים ליצור להיטים קליטים וטובים ללא שטויות שעוברות בצד. יש ריף? יש. יש פזמון אדיר? ברור! יש סולואים מדהימים עם קטע מעבר מעולה? ועוד איך! מילים משמעותיות המוגשות עם שירה מושלמת? לגמרי! מה המסקנה? שהשיר "שתי דקות לחצות" בן השש דקות, הוא שיר מיידן קלאסי נפלא, שמעריץ מיידן או מטאל חייב לחוות. למרות העובדה שהמילים פוליטיות ונוקבות, הלחן מאוד אופטימי שמזכיר את המשולש הקדוש של המטאל (זפלין, סבאת', פרפל) בתור הזהב, עם טאץ' מקורי, זה שיר שיכול להכניס אתכם למצב רוח טוב במיוחד, עם לא מתייחסים למילים. ואנחנו לא עוצרים. אגב עטיפת הסינגל שכוללת את אדי הסמל של הלהקה כטרוריסט לרקע של פצצת אטום המתפוצצת לצד דגלי מדינות וביניהם גם של מדינת ישראל.
הקטע השלישי, לדעתי הוא מהטובים ביותר שיש לאלבום להציע, ובכלל אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלהקה. האריס חזר לקונספט של קטעים אינסטרומנטליים עם השפעות פרוגרסיביות (Transylvania, Genghis Khan). ואכן הקטע הזה הוא פרוטו פרוג מטאל משובח ואנרגטי. הבס נשמע חזק וטוב במיקס, וכל אחד והגיטרה שלו מדהים באצבעותיו, במיוחד כשהם משתלבים ביחד במוטיב המרכזי. מר ניקו מק'בריין המתופף מנגן ללא בעיה בשינויי מקצבים מעניינים, המשאירים את המאזין סקרן, וכמובן מהלכי אקורדים מצוינים וקליטים. כשתשמעו, תבינו למה התכוונתי. אתם תימשכו רק מההתחלה, כשמק'בריין סופר 1, 2, 3, 1, 2, 3, 4!
והנה אנו ממשיכים עם Flash of the Blade הדיקינסוני שנפתח ומלווה בריף גיטרה מיוחד וקליט, אז מדובר בשיר הארד רוק מאוד כיפי לשמוע בעיקר בפזמון שלו, כשדיקינסון חושף את קולו הגבוה במיוחד ללא בעיה. המילים שעוסקות בלוחם שיילחם במשך חייו עד שימות כפי שהוא חי, ע"י הלהב הבוהקת בפינה שכוחה. הליריקה הלוחמנית ממשיכה גם בשיר הבא The Duellists ובו מסופר על לוחם שהתאמן במשך כמעט כל חייו, ולחם בשביל כבודו וחייו עד מותו. גם זה שיר לא רע בכלל עם פזמון קליט במיוחד. אך למעשה, השירים עצמם נשכחו, ולא הפכו לקלאסיקה זכורה. בכל מקרה צמד השירים הזה לא רע בכלל, אף על פי שלא הפכו לרגעים זכורים במיוחד מן האלבום.
השיר Back in the Village קצת יותר טוב, הליריקה שחוזרת לנושא של הסדרה האהובה על חברי הלהקה, האסיר שהופיעה כבר ב-The Number of the Beast עם השיר The Prisoner. גם כאן הלהקה מצליחה ליצור שיר נפלא עם ריף מושלם שפשוט מראה כי הצמד מארי-סמית' הוא נפלא, והכימיה מושלמת, שגורמת לשתי הגיטרות להישמע מושלם, בנוסף לפזמון מדהים שלא ייצא מהראש בקלות, בנוסף לסולואים נפלאים. עם סיומו של השיר, נכנסים לאחד השירים הטובים ביותר באלבום עם אינטרו מפחיד שנשמע כמו כניסה לפירמידה עתיקה עם התעוררות של אחת מהמומיות (מישהו אמר "המומיה"?).
משם מגיע שיר הנושא המופתי שהוא כנראה שיר האוריינטל מטאל הראשון שיגרום ללהקות כמו אורפנד לנד משלנו לבוא ולפתח את הסגנון. הלחן הדרמטי והכה נהדר ששואל הרבה מהמוזיקה המזרחית עם סולם החיג'אז, שנשמע כאילו הלהקה מנגנת במדבר. הליריקה המרשימה על אל שפעם היה בן אלמוות שניצל את מעמדו כדי לשלוט במאמיניו, ולאחר מכן נגזר עליו להיות בן תמותה ומתאבל על גורלו. אז יש את הריף האוריינטלי, השירה המדהימה של דיקינסון, פזמון שמהווה כמו שיא של מחזה טרגי כלשהו, וסולאים מדהימים של הצמד חמד. 7 דקות מדהימות שמהוות את שיא האלבום לקראת הסוף. וכך, אנו מגיעים ליצירה הטובה ביותר של מיידן בכל הקריירה שלה.
תארו לכם מעריצי הרוק המתקדם שביניכם, אם הלהקה הייתה עושה אפוס של 13 דקות, עם טקסט מדהים, שינויי מקצבים, שינויים במצב רוח, ובעיקר המון אנרגיות לצד אינטליגנציה מבורכת? אז מיידן עושים זאת ביצירה The Rime of the Ancient Mariner, שמספרת בצורה משכנעת ומסקרנת את הסיפור של הפואמה המפורסמת של סמואל טיילור קולרידג' בעלת אותו השם, העוסקת במלח המספר לאורח בחתונה על מסעו הסיוטי בים, כשהוא וצוותו עוברים חוויות נוראיות על הספינה שאני לא אפרט כי חבל להרוס את הסיפור. האריס מעריץ גדול של ג'נסיס, יסף ג'טרו טאל ודומיהם, לקח על עצמו משימה לכתוב אפוס פרוגרסיבי, ועשה זאת בהצלחה גדולה. למעשה לפי דבריו, היצירה נכתבה בזמן קצר, למרות שהלחץ פעל עליו. מדובר כאן בסיום מוחץ ומושלם, שיכול פשוט לעשות את זה לכל מאזין שאוהב רוק חזק וטוב. אתה עושה הדבנגינג, מחקה את התיפופים המשתנים, מצטמרר בקטע האמצעי ובו דיקינסון מקריין חלק מהפואמה (קטע שמזכיר לי קצת את Echoes של פינק פלויד), ופתאום הישועה מגיעה בעזרת סולואים אדירים המעורבים במהלך אקורדים אופטימי המבשר על גורלו של הספן הקדמוני. היצירה הזו הייתה הארוכה ביותר בכל הקריירה של מיידן, עד ספטמבר 2015, עם האלבום החדש שכולל אפוס של 18 דקות, Empire of the Clouds וכולנו מחכים לשמוע איך זה יישמע.
וכך כשדיקינסון שר שהסיפור ממשיך וממשיך, כך הלהקה מסיימת 51 דקות מושלמות של מטאל קלאסי וטוב.
האלבום יצא ב-3 בספטמבר 1984, והמעריצים מיד קנו את האלבום, כשהגיע למקום ה-2 במצעד הבריטי. בעקבות זאת, הלהקה יצאה לאחד מסיבובי ההופעות היקרים ביותר שעשתה אי פעם. World Slavery Tour שהקיף 28 מדינות במשך 13 חודשים(!), כלל תפאורה מרשימה בהשראת העטיפה, כשאדוארד הגדול מזנק בתור מומיה לבמה. סיבוב ההופעות הזה הניב את אחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר שהוקלטו בהיסטוריה של הרוק, Live After Death שיצא שנה לאחר מכן, ותיעד את הלהקה בשיא הגופני שלה, עם שיער ארוך, עם המון אנרגיות מצדם ומצד הקהל השואג (מי לא מכיר את המשפט הבלתי נשכח: "scream for me long beach"?). בסיבוב הלהקה ניגנה בהופעה חשובה ובלתי נשכחת כשהופיעה לצידה של קווין בפסטיבל Rock in Rio המפורסם בברזיל לפני קהל של 300,000 איש.
הלהקה כבר הפכה לסוג של ביטלס. מעריצים בברזיל חיכו לחבריה במלון או במסעדות.
אך הלהקה חזרה מותשת במיוחד, ופרשה מיד להפסקה ארוכה כשהתכניות לסיבוב התומך באלבום ההופעה החדש בוטלו. תכניות שגרמו לדיקינסון לאיים כי יעזוב את הלהקה. מיד אחרי ההפסקה, החלה לעבוד על Somewhere in Time עוד קלאסיקה שתסמן את תחילת המתחים בין החברים.
עטיפת האלבום שצוירה ע"י דרק ריגס, שעבד איתה מאלבום הבכורה, ויעבוד איתה לעוד כמה שנים טובות, לקח את הקונספט של שיר הנושא, והציג את אדי בתור מלך מצרי כשהוא מונצח על פירמידה. העטיפה הזו הייתה הבסיס לתפאורה של סיבוב ההופעות, ועד היום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות ביותר של עולם המטאל. אך לאחרונה קמו שמועות כי אולי ריגס העתיק מעטיפת האלבום של הרכב הפופ רב התהילה Earth, Wind & Fire ב-All n All שהציג עיצוב דומה... who knows?
תשפטו בעצמכם...
לסיכום, Powerslave כמו מילותיו האחרונות, הוא אגדה שתימשך למשך זמן רב. מיידן הוציאה כאן את אחד מאלבומיה המעניינים והטובים ביותר שכללו התנסויות חדשות, שימשיכו באופן בוטה יותר באלבומים הבאים. יש בו כל כך הרבה קלאסיקות בלתי נשכחות, שהופכות אותו עד היום לאהוב ואפשר לשמוע אותו בלי שהוא נמאס. הוא מתעד את חברי הלהקה בתקופה בה היו צעירים ומוחם הניב דברים משובחים, שהפכו אותם למה שהם. Powerslave הוא אלבום מופת ומצוין להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת הזו, וגם עם הז'אנר. יש לציין שתשועבדו לכוח האדיר שלו, ולא תפסיקו להקשיב לו לזמן מה.
הנה האלבום לשמיעה - איירון מיידן - Powerslave
WE WANT YOU TO THE MAIDEN ARMY
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה