בשנת 1970, הרבי הנקוק היה חלק מההרכב של מיילס דיוויס, שיצר את האלבום המהפכני Bitches Brew, שתקע יתד בתולדות הרוק והג'אז, כששני הסגנונות שולבו עם עוד מגוון סגנונות, ויצרו קלחת חדשה שנקראה פיוז'ן.
הנקוק הושפע מאוד מדיוויס. כמו כל נגן שהיה בהרכב של החצוצרן, יצא הנקוק למסע בעקבות Bitches Brew. מסע של שלוש שנים בהן הנקוק גילה מחוזות חדשים ולא מוכרים. הוא החליט ליצור מוזיקה אטמוספרית, פסיכדלית שבהן האקוסטי והחשמלי נפגשים.
הנקוק היה סקרן, ולכן הקלידן שכר כמה נגנים להרכב חדש: באסטר ויליאמס על הבס, בילי הארט על התופים, אדי הנדרסון על חצוצרה, ג'וליאן פריסטר על טרומבון ובני מאפין על סקסופון וחליל צד.
לצורך תפעול הסינתסייזר הובא פטריק גליסון, חלוץ בשימוש על הכלי, כדי שידריך את הנקוק בתפעול הכלי וכו'. הנקוק היה אחד הקלידנים הראשונים בג'אז שהיה פתוח לבואם של הסינתסייזרים החשמליים, בתקופה בה ג'אזיסטים רבים החמיצו פנים לאחר ששמעו את הצליל.
הנקוק עצמו לא היה מרוצה מהכיוון החדש שמיילס בחר באותה תקופה, עד שבהקלטות של Bitches Brew, המצב השתנה כשהנקוק גילה את הפנדר רודס איתו הוא מנגן עד היום.
הנקוק בודהיסט, החליט לתת שמות הודיים רוחניים לחברי ההרכב שלו, כולל עצמו. הוא קרא לעצמו Mwandishi.
כך החלה תקופת הMwandishi. בשלושה אלבומים בין השנים 1971-1973, הוציא הנקוק יצירות אוונגרדיות/פסיכדליות בהשפעת מורו דיוויס.
השלישי והאחרון שבהם, היה Sextant, ועליו אני ארצה לדבר.
Sextant היה האחרון שבמסע מרתק אל מחוזות הג'אז האוונגרדי. זהו אלבומו הראשון שיצא תחת ענקית התקליטים קולומביה, לאחר שנפרד מחברת התקליטים של האחים וורנר.
אחרי שני אלבומים ניסיוניים במיוחד, הנקוק לקח כמה צעדים קדימה. במהלך 1972 בשני אולפנים בסן פרנסיסקו, הקליטה השישייה בעזרתם של גליסון (ההוא עם הסינתסייזרים כן?) ובאק קלארק על כלי הקשה.
האלבום כולל שלושה קטעים. כל אחד ארוך יותר מקודמו. כל הקטעים נכתבו ע"י הנקוק. הקלידן בא עם מלודיה כלשהי, ועליה היו מאלתרים ומתפרעים על בסיס הלחנים הללו. התוצאה הייתה אלבום מעניין, ניסיוני במיוחד, המשלב בין אלקטרוניקה, פסיכדליה, ג'אז פיוז'ן, אוונגרד והמון funk.
שלושה קטעים מסובכים במיוחד מבחינה הרמונית וריתמית, הכרזה מוזיקלית מאתגרת. המון מאזינים באותה תקופה התקשו להתחבר לקלחת החדשה של הנקוק. מספר קטן של מאזינים מצא את המסע כמעניין, והיה פתוח ושיבח את היצירה החדשה של הנקוק. אך רבים בעיקר חובבי הג'אז hardcore סירבו לבלוע את התבשיל המוזר שהוגש להם.
טוב חברים, אני כאן כדי להגיד לכם, כי מדובר כאן במשהו מאוד מעניין ומגניב שיפתח לכם קצת את הראש והאוזניים, וייקח את אתכם למחוזות יפים ולא מוכרים. כמו אלו שנמצאים בעטיפה הנהדרת של האלבום.
איש חזון
האלבום מתחיל עם Rain Dance. הנפתח, במקצבים אלקטרוניים, מה שנשמע כמו אבטיפוס קדמון של ז'אנר הטראנס. לאורך 9 דקותיו של הקטע, נשמעות כל מיני הפתעות שונות של צלילים משונים. כשהחצוצרה של הנדרסון, זה מזכיר מאוד את מיילס, אך לא לגמרי. הנקוק הלך כאן רחוק מאוד. הסינתסייזרים שלו משמיעים קולות משונים לא-מהעולם-הזה. בהמשך זה מתפתח לכיוונים מעניינים, כמו סולו בס המתנגן לצד האפקטים. לאחר קטע זה, מאזינים רבים מבינים כי לא מדובר כאן במשהו רגיל. הסקרנים יותר, ממשיכים להאזין.
ממשיכים ב-Hidden Shadows, מתחיל כקטע funky מגניב עם מלודיה קליטה, כשבהדרגה הנורמליות מופרת באמצעות מלוטרון סהרורי, מכאן, כל החבר'ה מרשים לעצמם להתפרע, לצד סדרת אפקטים כפי שמתארים בדרך כלל כ"הזויים", המתנגנים לאורך המלודיה. לקראת הקטע, האלקטרוני והאקוסטי משתלבים, כשהנקוק משתגע על הפסנתר, ומאלתר עליו ללא הרף. זוהי נקודה מעניינת בה שני ניגודים נפגשים. מין יין ויאנג מוזיקלי. משהו מדהים.
היצירה האחרונה, Hornets, היא הנקודה בה בדרך כלל המאזינים חסרי הסבלנות לא יכולים יותר, ומפסיקים באמצע. מה שמתחיל כקטע funk פסיכדלי/אוונגרדי, הופך בהדרגתיות לג'אם מטורף ומבולגן, שמאבדים בו במהירות את הידיים והרגליים. Mwandishi הלך כאן עם החזון של מסע דמיוני במחוזות לא מוכרים עד הסוף כאן. 19 דקות של כאוס מוזיקלי מעניין. צריך לשמוע את זה הרבה פעמים עד שמבינים, אבל אפשר להרגיש כי הנקוק אולי הלך יותר מדי רחוק.
האלבום יצא ב-30 למרץ 1973, וכצפוי לא מכר עותקים רבים. אנשים רבים לא הבינו מה רוצים מהם בתקליט המוזר הזה. העובדה ששלישיית Mwandishi לא צלחה בקרב הקהל, פנה הנקוק לכיוון ארצי, נגיש ומסחרי יותר עם האלבום הבא Head Hunters עם הקטע האלמותי Chameleon.
לסיכום, Sextant הוא לא כל אחד. הוא מומלץ בעיקר להרפתקניים מוזיקליים, חובבי אוונגרד, פיוז'ן, ופסיכדליה. אלה שאהבו את הכיוון של מיילס ב-Bitches Brew, יתחברו גם לאלבום הזה. אך לא מומלץ לקצרי העצבים שבינינו. הכאוס הזה יהיה יותר מדי בשבילם, ורובם יאבדו את עצמם בתוך המסע הזה שנמשך קצת יותר מחצי שעה (39 דקות). אבל תאמינו לי, מדובר כאן במשהו אדיר. הטריפ המוזיקלי האולטימטיבי. הנקוק הצליח למשוך אותי בגלל העטיפה (מה לעשות? זה חשוב) שגם היא מאוד מאוד מושפעת מאלבומו של מיילס (אפילו הכיתוב), וברגע שמתחילים לשמוע, אנחנו לא בעולם הזה. הגענו לחלל החיצון, יצאנו מהגלקסיה, גילינו יקום חדש. הנקוק הצליח לשמור על מלודיות קליטות, שישמרו את המאזין סקרן, ולפעמים כשמתפרעים קצת, זה גם טוב. לא לכל אחד בכלל, אבל מי שמוכן ובא עם ראש פתוח, חוויה טריפית אדירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה