מדאדא לפאנק, חלק 2 - דאדא מת. יחי דאדא. צרח.

ABCD - ראול האוסמן

המשכנו הלאה. ועכשיו, הגענו לתחילתה של תקופה, עמוסה ביצירתיות, בשיאים אמנותיים והיסטוריים שעיצבו את החברה והזמן לא פחות מהחברה והזמן עצמם. תקופה שהשיא שלה לדעתי התחיל מ-1916, אי שם בשוויץ עד אמצע שנות התשעים. שם אותה רוח פשוט לא חודשה או לבשה צורה אחרת, ונראה כי כולם מתחקים אחרי הצורות הללו, במקום לחדש וליצור את הדבר הבא עד אובדן משמעות מוחלט מאחורי המילה (ונדבר על זה בסדרה). אבל הנה. אנחנו בעיקרון מתחילים עכשיו את כל העניין. הפוטוריזם שדיברנו עליו בתחילת חודש הוא מעין ניצן ראשון לאמנות שתופסת צורה במסגרת החוסר מסגרת והיצר ההרסני. אבל שם היה ניסיון ליצור מסגרת חדשה. מבעיתה. חזון של עולם חדש ואפל שמובל ע"י הערכים הפשיסטיים שהאמינו בהם חברי הקבוצה. ואז, שנתיים פירוק הקבוצה, מגיע הדאדא. וזה היה כבר משהו אחר לגמרי. מפה, אפשר לומר שהשערים נפתחו. מהרגעים האלה שהאידאולוגיה פעלה בסימביוזה עם האמנות ולא אחד שגובר על השני.

וכל זה מתחיל לו אי שם בשיא מלחמת העולם הראשונה. כאמור, כל תנועה מהפכנית נוצרת מתוך זמנים מטורפים. ולדאדא בהחלט הייתה סיבה מוצדקת לצמוח בתקופתה. ב-1916. מלחמת העולם הראשונה בשיאה. מה שהתחיל כמתח בין מדינות אירופה והתפוצץ ברצח של  יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. משם - חמולה אחת גדולה. כל מדינות אירופה שרויות בקרבות עקובים מדם ולחימה למען מולדת נראה כמו ערך ששווה למות למענו. הפוטוריסטים שהיללו את האלימות והיציאה לקרב, קיבלו את מבוקשם ואירופה כאמור במלחמה עם עצמה. אבל בשיא המלחמה, קבוצת אמנים מסרבת להתגייס, וכולם בורחים ממדינותיהם אל מקום ניטרלי וחסר דאגות שמשאיר את עצמו מחוץ לעניין. ציריך, שוויץ. החבר'ה האלה מצאו את השקט שלהם בארץ האלפים והחלו לגשת לעניין. והנה בואו תכירו את הבחור ששם הכל על השולחן. מי שהביא את הדאדא לחיים במניפסט הראשון שלה וזה הוגו באל.


ז'אן ארפ - קולאז' המסודר ע"פ חוקי המקריות

באל, משורר, יחד עם מספר אמנים: טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, אשתו סופי טאובר ארפ ואשתו של באל, אמי הנינגס החלו ליצור סוג חדש של אמנות. משהו שלא נראה עוד קודם. באל היה אחד מהמייסדים של הקבוצה הזו, כשחלק גדול מהמייסדים מפיץ את הבשורה כשבראשם טריסטאן צארה שעורך מגזינים וכותב אלפי מניפסטים. ככה נוצרה קבוצה שאמרה "לכו לעזאזל!". למי זה היה מכוון? להגיון, למלחמות, להילולה למכונה ולמיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים. הנה תקראו פה את דבריו של ז'אן ארפ שממצים את כל העניין פה:

"אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סערות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהינום."

נשמע די היפי. אבל מדובר פה במשהו אחר לחלוטין. הדאדאיסטים בזו למלחמה, בזו למיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים, בזו למכונות והכי חשוב - בזו להיגיון. תראו מה ההיגיון הביא. מכונות הרג משומנות, מלחמות, רצח, שפיכות דם. ממה שהדאדאיסטים ראו, ההיגיון כשל במטרתו לשמירה על הסדר. אז מה הפתרון? ניהיליזם. שום דבר עם משמעות. מספיק לחפש היגיון בכל דבר. כי כל מה שהיגיון הביא לנו זה הרס וחורבן. עכשיו - צריך להחריב את הסדר הקיים וליצור אחד חדש. בקולאז'ים שנראים תלושים מהמציאות, בסרטים שלא מובן מה לעזאזל הולך בהם, בטיפוגרפיות מטורפות ומוטרפות, בפסלים שהם בעצם פריטים מהיומיום, בשירים שהם פשוט ג'יבריש מוחלט ושמים דגש על הדרך והצלילים של המילים מאשר למשמעות. כל זה הרכיב את הפן היצירתי של הדאדא. הביזיון לכל מה שהיה מוכר עד אז ליצירת משהו חדש. דאדא היה נגד הכל. נגד מלחמות, נגד ההיגיון, נגד האמנות, נגד הנגד. דאדא הוא אנטי דאדא.


חתך עם סכין המטבח של הדאדא דרך תקופת הבטן בירה האחרונה התרבותית בויאמר גרמניה - האנה הוך

והנה בא הרצון להרוס הכל בשביל ליצור חדש. לפי ינקו, זה היה טבולה ראסה, כדי למחוק את כל התרבות הישנה שהדאדאיסטים האירופאים גדלו בה. הישן היה חולני וריקני. הסדר הישן כלל מיסוד של האמנות, מלחמות ושטויות של ביורוקרטיה, והיה נחוץ שתגיע קבוצה שתחריב את הכל ברעש. והם השתמשו בכלי נשק נהדר כדי להחריב את זה - קראו לו אבסורד. וכפי שאתם רואים מהקולאז'ים המשונים, מהפואמות המוזרות, כל הדאדאיסטים אוהבים את האבסורד, חיים אבסורד, נושמים אותו. וכך היה כשבאל ייסד בציריך את "קברט וולטר". מה שהיה בית קפה, נשכר ע"י הדאדאיסטים והפך למחזה של אבסורד, טירוף ויצירתיות. המקום בלילות הפך למקור פעילותה של תנועת הדאדא, עם ההופעות שומטות הלסת שהוצגו שם, שהסתיימו בדרך כלל ברעש גדול. זו הייתה סצנה חיה ופועמת. קבוצה של אמנים-ילדים שביקשו ליצור משהו חדש מתוך החרבה של הישן. אבל בניגוד לפוטוריזם שהיה לו חזון ברור למה יקרה אחרי הרס הישן, הדאדא ביקש בלגן לשם הבלגן. הו הו ובהחלט היה כזה ב-23 ביוני 1916.


קברט וולטר

הקברט שהיה מורגל לביזאריות שאפפה את הכל, נותר בשוק הגמור של הקהל כשבמועדון הקטן, הגיע הוגו באל לבמה לבוש בתחפושת משונה שיצר ינקו, שגרמה למשורר לעמוד דום והחל לקרוא את שירו "קרוואן הפילים". שיר פונטי לחלוטין וחסר משמעות שכלל הברות בג'יבריש שכאמור, הדרך והצלילים של המילים היו יותר מעניינים מאשר המשמעות שגם ככה לא הייתה. ברגע ההוא, נאמר כי התחוללה מהומה במקום והצופים מזועזעים למה שהם רואים מתחילים להרים מהומה שהנס ריכטר קרא לה "חלק מהעניין". אז הנה לכם ילדים, כשהסטוג'ס היו גורמים לפרובוקציות בסיקסטיז כשאיגי פופ היה צורח ורוקד כאחוז טירוף והותיר את הקהל חסר מילים, עשו את זה הדאדאיסטים באמנות שלהם ובשירים שלהם. דאדא היה הפאנק של זמנו. לא היה מדובר באנשים זועמים עם לבוש מאיים. אלא אמנים מטורפים עם תשוקה רבה שמסתתרים בתוך החליפות המהודרות. הנה סרטון קצר מצורף שלקוח מדוקו שנעשה על הדאדא. כל העניין מבוים. זה לא המופע האמיתי, אבל רק כדי להמחיש מה היה בקברט, תראו איזה יופי בטירוף המתוכנן הזה שזה מרגיש כמעט מפחיד שהחבר'ה המבצעים מאבדים את אנושיותם והופכים לאיזו אמנות מהלכת (ז'אן ארפ על הפסנתר).

"קרוואן הפילים" ובאל עם התחפושת איתה הקריא את השיר

החבר'ה יצרו אמנות חדשה, טריסטאן צארה הביא אותה לאוזני הקהל. צארה היה מנהל יחסי הציבור. אמרו שהוא חשב על שם הקבוצה כשתקע עיפרון במקום רנדומלי במילון, מאז המשיך לפרסם מניפסטים והביא את הpublicity הנחוץ. וכשיש אש, אנשים הולכים בעקבות העניין. לא נשכח איך צארה כתב "איך לכתוב שיר דאדאיסטי" כשאמר לקחת מאמר, לגזור ממנו מילים לשים אותן בכובע, לערבב את המילים, ולהוציא אותן כשמה שמתקבל הוא אוסף מילים שיוצר עניין בחוסר משמעות שלו. רק צריך לציין את ויליאם בורוז, דיוויד בואי ות'ום יורק שהלכו עם השיטה הזו ויש את אלה שעדיין מנסים. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל זה היה כל העניין. הדאדאיסטים היו ילדים בתוך גוף של מבוגרים. הדאדאיסטים אפילו עשו תערוכות לאמנות של ילדים. האמירה הידועה שילדים הם בני אדם עם מוח מפותח ולא מקולקל בניגוד למבוגרים מוכיחה את עצמה. וכמו שאמרתי בפתיחה, אין יותר נכון מללמד ילדים על יצירתיות במוסדות חינוך כשהדאדאיסטים מהווים לדוגמה מרכזית. כדי להילחם בנורמה המשמימה. כמו שעשו במאה ה-20.


ראש מכני - ראול האוסמן

מאז פירוק התנועה בציריך, עם סגירת קברט וולטר (כי לא היה מספיק כסף והמשטרה המקומית ביקשה לסגור מועדונים אחרי 12. יותר פאנק מזה?), החלה התנועה להתפשט ברחבי העולם. כשהחברים המקוריים מקברט וולטר שנסגר כבר שימשו כשליחים להבאת בשורת הדאדא. ובמהרה, עם סיומה של תנועת הדאדא בשוויץ, קמה כבר אחרת בגרמניה. בהנובר וברלין. פה עניינים התחילו להתחמם. הקבוצות בגרמניה היו יותר פוליטיות, יותר קיצוניות והביאו גם חלק גדול מהאמנים ששמטו לא הרבה לסתות בזמנם. ויש להם מה להגיד על שאר העולם שמבחיל אותם. הרבה לפני שרדיוהד דיברו על הפחד מבדידות והניכור הטכנולוגי שנוצר בOK Computer, ראול האוסמן עשה את זה כבר כשיצר את הראש המכני, רוח זמננו. בובת ראש למדידת פאות נכריות שהודבקו אליה מספר אובייקטים שרובם בעלי יחידות מידה. האוסמן בא ב-1920, ומציב מראה לפני האדם במאה ה-20. מכני, מנוכר, חייב למדוד כל דבר עד לאיבוד מוחלט של אנושיות.


קורט שוויטרס - תמונה של גידולים מרחביים - תמונה עם שני כלבים

המציאות המנוכרת לא התקבלה ע"י הדאדאיסטים. הם נלחמו בה באמצעות עבודות שופעות הומור ואבסורד. אחד המרכזיים בגרמניה, היה בחור בהנובר ושמו קורט שוויטרס. עם כל הקבוצתיות שבעניין, שוויטרס הצליח ליצור את ה"מרץ". דאדא של איש אחד. בניגוד לאחרים, שוויטרס עבד ללא הפסקה כשהוציא כל זבל אפשרי שמצא ויצר ממנו קולאז'ים משונים. הוא לקח גם את הזבל הזה ויצר ממנו את המרצבאו. מבצר של דברים יומיומיים שהפכו לאיזה מין מקדש אבסורד שכזה. זה רק מחזק את העניין כשעשורים אחר כך, בחור יפני שמאס בנגינת מוזיקה מלודית החל לעשות נויז וקרא לעצמו "מרצבאו". שוויטרס בעיני הוא האמנים היותר מעניינים של הדאדא. איש מלא חיים ושופע הומור. מספיק לשמוע את הפואמות המשונות שהקליט  בעיקר Ursonate, כדי להבין עד כמה הבן אדם שפע יצירתיות. הוא לוקח את מה שבאל ייצר בקרוואן הפילים ולוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקול האנושי ככלי נגינה. מאוחר יותר, יעשו את זה רבים כמו דאמו סוזוקי ב-Can, יורק אצל רדיוהד, רוברט וויאט וגם אצלנו בארץ עם שולץ האיום. המחווה שבריאן אינו עשה לשוויטרס בשיר Kurt's Rejoinder היא רק קצה הקרחון של ההשפעה של שוויטרס בפרט והדאדא בכלל על כל מה שבא אחריו.

Ursonate - שוויטרס

על הדרך, הייתה גם תנועת דאדא בניו יורק. כשהפועלים בה הם פרנסיס פיקביה, מאן ריי ומרסל דושאן (שהוא בעצמו מין אמן עצמאי שפועל במעין סגנון אישי משלו. מרוחק גם מהדאדא.). דושאן שזעזע את עולם האמנות עם פסל "המזרקה" המפורסם שלו, חתם סופית את ההשפעה הגדולה של הדאדא על הכל. מאז, אינספור אמנים חיקו את העניין. חלקם פשוט המשיכו את הרוח הלאה אבל בצורה אחרת. דברים באמת חלחלו לתודעה האנושית, אחרי שפעילותם של הדאדאיסטים דעכה.


דושאן - המזרקה

ובאיזשהו מובן, אפשר לחשוב על זה שהדאדא מעולם לא מת במורשת שהותיר באנטי מורשת שלו: בחתרנות, בבעיטה בממסד. מאז אפשר להגיד שהדאדא תפסה צורה שמסרבת להיות צורה. חלק מהדאדאיסטים המקוריים הרגישו שובע מהניהיליזם ופרשו לחיים שקטים, חלקם הצטרפו לסוראליסטיים, חלקם המשיכו לפעול בדרך האנטי ממסדית שלהם. מרסל ינקו שעלה לארץ והתיישב בעין הוד דיבר בריאיון (וגם תודה לאל! אמן משפיע מדבר בשפתנו שלנו!) על הדאדא ועל איך הרוח נשארה בחזון האקספרימנטלי של האמנות, על הדאדאיסטים כאנשים שיודעים ליהנות מהחיים ועל השאלה של אמנות בקבוצה לעומת אינדיבידואליות מוחלטת (כמו ינקו ושוויטרס).

הדברים של ינקו לגבי אמנות ניסיונית נותרה נכונה. ההשראה המשיכה לשרור בקרב רבים. וזה נראה מובהק ביותר - אצל הסוריאליסטיים, אצל הפופ ארט, אצל סמואל בקט, אצל ג'ון קייג', אצל להקות הפוסט פאנק, אצל קפטן ביפהארט, אצל להקת פאוסט, אצל מונטי פייתון, אצל בריאן אינו, אצל דיוויד בואי, אצל פרנק זאפה שעוד הכריז על עצמו כדאדאיסט. הגאון המשופם שהיה ידוע בלא מעט מוזריות ופרובוקציות סיפר על גילוי הדאדא וכמה אושר זה הביא שיש שם למה שהוא עשה:

"בימים המוקדמים, לא ידעתי בכלל איך לקרוא לאמנות שעשיתי. אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כשגיליתי שלמישהו בארץ רחוקה היה את אותו רעיון וגם - שם קצר ונחמד לרעיון הזה"

דוקו נהדר על הדאדא מאת הלמוט הרבסט. שימו לב איך הדוקו בעצמו מוצג בצורה ביזארית ומשונה שתואמת את רוח הדאדא.

ושוב נותר לחשוב, מה היה קורה ללא הדאדא? שימו לב, כי הרבה השוואות נעשו פה לסצנות שקמו בחצי השני של המאה ה-20 לזו של הדאדא. האם מישהו היה מרים את הכפפה ללא הדאדא על מנת להשתחרר מהכבלים של האמנות הממוסדת כדי ליצור משהו חדש? האם למישהו היה את האומץ לנטוש את הכל למען האידאלים שלו שמורכבים מחוסר משמעות ושום כלום? האם אפשר לדמיין משהו כזה נעשה היום אצלנו במאה ה-21? כל אלה ואלה הן שאלות שהתשובה אליהן קשה, שכמו הדאדא עצמה - יש יותר שאלות מתשובות. ואולי פשוט ניוותר עם העניין של השאלות, נגיד תודה לדאדא ולא תודה לדאדא, דאדא תודה, תודה למי מה. דאדא זו דרך לעשות דברים אחרת. חסה. אני מבין. אוקיי. לסיום ניפרד עם הטוקינג הדס. עוד להקת סטודנטים לאמנות שלקחו שיר של הוגו באל Gadji beri bimbra והתאימו אותו לרוח התקופה של סוף סבנטיז ותחילת אייטיז (אפשר לחשוב על דיוויד ביירן כמעין דאדאיסט שכזה לא?). זה רק מראה שדאדא זה צעיר לנצח. לפני שנתיים, חגגנו 100 שנה להיווסדה של התנועה, ואין שום סימן של הזדקנות וחוסר רלוונטיות בימינו אנו. פשוט תזכרו את דבריו הנפלאים של צארה במניפסט שכתב ב-1918:

דאדא הוא חיידק בתול
דאדא מתנגד לחיי מותרות
דאדא
חברה אנונימית לניצול רעיונות
לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא
הוא משתנה - אומר הן - ובאותה העת אומר את ההפך - ללא
חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה
דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי
דאדא מתנגד לעתיד
דאדא מת.
דאדא הוא אידיוט.
יחי דאדא.
דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח.

אין תשובה

מוזיקה היא בלי ספק, צורת האמנות הכי אהובה אי פעם. בואו נדבר דוגרי. יש משהו בעובדה שתוצאה של יצירה שנשמעת באבני בניין לא חומריים (צלילים, תווים, אקורדים וכו') שעושה את זה לכולם. המוזיקה היא אולי גם הפופולרית ביותר מבין כל הצורות. וככה נעשו במשך שנים, השוואות ליצירות אמנות מתחומים אחרים, שבגלל הקושי בלהבין אותן הפך אותן לאיזו מין יצירה מוזיקלית יותר מאשר בתחום שבו נוצרו (אמנות, ספרות וכו'). יש ספרים שבאמת אפשר לתאר אותם כמעין גרסה כתובה של יצירות מוזיקליות או ציורים ויזואליים. אלה ספרים שצריך להתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו בדרך כלל חושבים על יצירות ספרותיות. אלה לא יצירות שמיועדות לכל אחד וחלק גדול מן הקוראים יגיד שמדובר בזיון שכל אינטלקטואלי או פשוט סתם דברים חסרי משמעות. אבל למה שמשהו חסר משמעות יזכה לעבודה מאומצת וקשה כדי שאותה יצירה שהיא so called חסרת אמירה או מסר תצא לאור? ואולי אנחנו פשוט לא מבינים את העניין.

אבל הנה הקטע. ממש לפני זמן קצר, סיימתי לקרוא ספר של אולי הדמות המרכזית בעולם התאטרון של המאה ה-20 - סמואל בקט. אוקיי. בקט הוא אחד שלא נשאר רק לקהל של מלומדים מאוקספורד. ההשפעה שלו על עולם התאטרון סופר חשובה, אבל יצירותיו האבסורדיות, המדכאות, אבל גם מצחיקות שלו הן לא בדיוק הדבר הראשון שיעלה לראש כשראיתם איזה מחזה. את "מחכים לגודו", המחזה הכי מפורסם שלו, כולם כבר מכירים. וגם מחזות אחרים כמו "סופמשחק" או "הטייפ האחרון של קראפ" ידועים לקהל המעריצים של בקט. עוד תחום שבו בקט התמחה במהלך הקריירה שלו, אבל לא זוכה להרבה שיח בקרב האוהבים של בקט - הוא כתיבת רומנים. יענו ממש ספר. ידועה ה"טרילוגיה" שלו (שבקט עצמו לא אהב שהיא מכונה ככה) של שלושת הספרים: "מולוי", "מאלון מת" ו"אלושם". אני אודה שאת הספרים האלה עוד לא קראתי אבל כן ידוע שמדובר בספרים סופר מאתגרים שכתובים בצורה מאוד משונה שקשה להבין מה הולך פה.

עוד ספר שעוד יותר מעורפל בעבודותיו של בקט, הקיצוני ביותר מכולם הוא How It Is. הספר הזה הוא אחד הקשים לקריאה מבין היצירות של בקט, מהנובלות של המאה ה-20 ובכללי, פשוט חתיכת אוונגרד קשה לפענוח. את How It Is סיימתי לקרוא לפני זמן קצר מכתיבת הפוסט הזה, ועליו אני הולך לדבר בגלל העובדה שמדובר בספר הכי מרגש שקראתי אי פעם. לא זה לא איזה קשקוש של "צריך להבין את זה". אני באמת מאמין בלב שלם, שכל אחד יכול לקרוא את הספר הזה, להיכנס אליו לאט לאט, וככל שמתקדמים יותר ויותר, קשה להישאר אדיש לעניין. רק בואו נתחיל קודם מהרקע, על הספר ושאר ירקות. בקט, אירי שחי בצרפת, כתב את הספר הזה בצרפתית ושמו המקורי - Comment c'est. העניין של בקט בכתיבה בשפה שהיא לא שפת האם שלו, היא אולי הסיבה המרכזית לטקסט הביזארי. בקט כתב את הספר בצרפתית, תרגם אותו לאנגלית ובכך יצא אחד הספרים הכי קשים לקריאה (ולא תורגם לעברית................ עדיין..).

ולמה? טוב. How It Is הוא למעשה ספר בלי עלילה ברורה. למען האמת, לא בטוח שיש לו עלילה. מדובר במעין מונולוג של דמות שזוחלת בבוץ בחושך מוחלט עם שק נשיאה ובו קופסת שימורים, כמה שנשמע הוא התנשפויותיו של הדובר. הספר עצמו כתוב בפסקאות בודדות, כמו טלגרמות. וכמו הפרק האחרון ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (שבקט הושפע ממנו מאוד והכיר אותו לתקופה), אין סימני פיסוק. הכל כתוב חד וחלק, מה שמקשה מאוד על הקריאה. רבות מהדמיות של בקט חסרות ממשות פיזית. והדמות בספר הזה היא דוגמה מושלמת. אפשר לחשוב שהדמות הזו היא פשוט איזה מין קול בודד בתוך היקום של How It Is. הספר שמורכב משלושה חלקים, סוקר את הדמות והתנועה המתמדת שלה בבוץ. לאורך הספר, מוזכר השם "פים". ספק דמות, ספק דמות ספק קול מסוים בראשו של הדובר שבמהלך הספר, הפרקים סוקרים שלושה שלבים: "לפני פים", "עם פים" ו"אחרי פים".

כשניגשתי לקרוא את הספר בהתחלה, זו הייתה הדרך שעניינה אותי. כל דבר אקספרימנטלי-אוונגרד-ווטאבר משך אותי בכל מסגרת. ובספר הזה אהבתי את התחושה הסוג של רנדומלית, זה משונה, זה לא מובן בעליל וזה מעניין במסתוריות ובמימד האישי שלו. אבל לאט לאט, כשממשיכים לקרוא ונכנסים עמוק לספר, מגלים שמדובר בספר מאוד עצוב ומאוד מרגש. כשמתקדמים עם העמודים, המסר מתבהר בין כל המינימליזם המאוד נוקשה של הספר, במשפטים ובמילים שחוזרות על עצמן ולחלק יהיה קשה להישאר עם עין יבשה. בקט מעין אקזיסטנציאליסט, מציג לנו פה איזה מצב מסוים שעובר על בני האדם וככלל וכיחידים. הבדידות, והזחילה האינסופית לאלוהים יודע איפה בבוץ שלא נגמר. לפני אלפי שנים, דנטה כתב ב"קומדיה האלוהית" שלו על החוטאים שנאלצים לזחול בבוץ. במאה ה-20, בעולם שבו רבים חיים באמונה כי האלוהים אינו קיים וביניהם בקט, מציג לנו הסופר עולם שבו אין חוטאים. מדובר בזחילה אינסופית בבוץ כי ככה.

מארק שאגאל - בדידות

זה נשמע פילוסופי, זה נשמע מדכא, זה נשמע טחון לחלק, אבל יש סיבה למה בקט הוא אחד היוצרים הגדולים בספרות של המאה ה-20. לבקט יש סגנון ייחודי שכאמור מאופיין במינימליזם רפטטיבי, כמעט אוטיסטי שזה נשמע כמו יצירה מוזיקלית קצבית, המשפטים שחוזרים על עצמם נטמעים לנו בתודעה, ולאט לאט כמו איזה קרשנדו מתגבר במוזיקה כאמור, זה מתחיל לגדול לממדים עצומים שעדיף שאני לא ארחיב (זה מה שמקשה בלכתוב רשמים על ספר ועוד ספר כזה, לא נורא ממשיכים). מה שכן, אני כן חייב לומר שהעיניים לא היו יבשות לאחר מכן. משהו בלתי מובן ובלתי מוסבר קורה כשמסיימים לקרוא את How It Is. האמוציות נמצאות שם, קשה לדעת איך הן מתפרצות באיזשהו שלב בספר, אבל כשזה בא, זה בא. כמו שאמרתי, מתחת כל השכבה של משפטים שחוזרים על עצמם, קטעים משונים ובלתי מובנים מסתתר מסר עצוב בתוך כל העניין וכל מי שמקדיש את עצמו לקרוא את הספר, אוזר סבלנות ומבין את העניין - יוכל להרגיש את מה שהולך בתוך כל העניין הזה.

מי שמצפה להומור השחור הנהדר של "מחכים לגודו" יתאכזב פה. למרות הנטייה שלי לחוות אמנות שנוטה לצד ההומריסטי, גם אם זה בנוגע לנושאים רציניים (חוץ ממוזיקה), How It Is הוא אחת מיצירות האמנות הכי אמיתיות שחוויתי. בקט היה פסימיסט. זה סופר ידוע, הרעיונות שלו בנוגע לסתמיות החיים ידועים עם כל הצגת הנושא במסגרת השילוב בין הרצינות הקודרת להומור השחור והמצב האבסורדי. האבסורד נשאר בכתיבה ובמצב עצמו, והתוכן - כבד כבד בן אדם. לא אמליץ למי שלא רוצה חיים קשים את הספר הזה, אבל לכל מי שאוהב ספרות אוונגרדית, את כל הכתיבה המאתגרת, לא יתאכזב. בקט מתחיל לאט וזה מתגבר ומתעצם. אז לכל מי שמסוקרן ורוצה לדעת איך זה, אני ממליץ להתכונן טוב טוב למה שעומד להיראות לעיניים שלכם. חיים קלים לא יהיו, אבל בשביל האמנות והדרך היפיפיה שבקט משרטט את המציאות הזו, זה שווה את זה.

וככה עבר אתגר בלכתוב פוסט על ספר... וואו, אני מקווה שאהבתם את זה. והנה איזה בונוס קטנטן של עיבוד אנימציה לחלק האחרון (והכי כואב) של הספר. אני לא חושב שהקריינות מתאימה לעניין, אבל זה לגמרי משרת את המטרה.

רא"ל כהן

אני אעשה הפסקה רגע עם ה"מדאדא לפאנק". עוד פעם השטות הקבועה שלי לברוח מהנושא שהבטחתי לעצמי להתעמק בו, כי צצו לי עוד נושאים שפתאום בוער לי לכתוב עליהם. אשתדל להקדיש לסדרה את הזמן כתיבה שלה ולהגיע לתקופת הדאדא שאנחנו מייחלים לה מאוד. בזמן הזה, צפיתי בסרטים וסדרות, קראתי ספרים ושירים והקשבתי למוזיקה ישנה וחדשה, ומשום מה, פתאום, out of the blue, אני פתאום חזרתי ללאונרד כהן. מיותר שאציג את החשיבות של המשורר-זמר-מאסטר הרגשות הזה על העולם, וכמה הוא השפיע עליי כמו הרבה מאוד (מקורי שכמותי) בעולם הזה ואיזה יופי איך בכיתה י"א, שנה שעברה, בתקופת הבגרויות, באה תקופה של גיל התבגרות קלאסית. ומה לא יותר קלאסי מלהעביר את התקופה הזו עם Songs of Leonard Cohen ו-Songs of Love and Hate? אוח י"א..... מספיק עם הנוסטלגיה ובואו נעבור למה שבא אחרי טרילוגיית ה-Songs, שלה כאמור הקשבתי במשך שנה ובעיקר לשניים שתיארתי (Songs from a Room לא באמת תפס אותי חזק כמו השניים האלו, אולי זה ישתנה). ואז אחרי שנה, יותר בוגר ואחרי אותה תקופה קלאסית, אני מגיע לאלבום הראשון שבא מיד אחרי כל טרילוגיית ה"שירים" של כהן - New Skin for the Old Ceremony.

אני חוזר לאלבום הזה כמה פעמים מדי פעם ומתחבר אליו יותר ויותר. כי בואו נודה בזה. אם טרילוגיית השירים מיועדת לכל היושבים בפוך בחורף, לנערות שנשבות בקסם של לאונרד ולאותם חבר'ה כמוני שבילו את התקופות של גיל ההתבגרות בלהקשיב לאלבומים האלה - הרי שהעור החדש לטקס הישן הוא הרבה יותר בוגר, מגיע אחרי שבכית מספיק וישבת בחושך מספיק זמן עם שלושת האלבומים הקודמים. השם של האלבום הזה בעיני, מסביר כל כך טוב את השלב שכהן היה בקריירה שלו ובחייו. כפי שידוע, לאונרד לא הצליח הרבה באותה תקופה. מאז שירים נצחיים כמו Suzanne ו-So Long Marriane, ששבו את הלבבות של כל כך הרבה אנשים (ואם לא, אז אין לכם לב), כהן זכה להערכת המבקרים, אבל הוא לא ראה הרבה כסף בכל העניין. אחרי זה הגיעה שנת 1971 שראתה את היציאה של האלבום השלישי ועדיין חושב שזה האלבום הכי טוב של כהן, Songs of Love and Hate שתפס אותו בתקופה שבה הוא היה בדאון טוטאלי והיה מסוכסך עם הסובבים אותו, הנשים בחייו ועם עצמו. תקופת הדיכי עברה כשכהן תפס את עצמו ועבר אולי כנראה את אחת החוויות הכי מטלטלות בחייו - מלחמת יום כיפור.

אתה יודע שאתה יהודי טוב כשאתה מניח את רגליך היחפות על השולחן

כהן, יהודי טוב מבית טוב, מחליט לעזוב הכל, בשביל להיות בצוות ההווי והבידור שניגן לחיילים שלחמו באחת המלחמות הקשות ביותר שמדינת ישראל ידעה. יחד עם מתי כספי, הוא ישן בשק"ש עם כל החיילים, ופתאום אולי מה שיוביל לכהן שיכתוב על נושאים כלליים יותר מעתה והלאה, יחד עם המלנכוליה האישית, הנשים והחיפוש העצמי - זה נשמע שכהן הושפע עמוקות מהמלחמה. הוא חזר הביתה עם המראות שראה, ותרגם אותם לכמה מהשירים הטובים ביותר שאליעזר (בשמו הכשר) כתב אי פעם. על הדרך, הוא גם מוסיף פרספקטיבה חדשה לגבי הנשים בחייו, על החיים שלפתע לוקחים מפנה שהופך אותם לצפויים ובלתי נסבלים. כהן של 1971, הרבה יותר שונה מזה של 1974. כהן הראשון היה הרבה יותר מלנכולי, מכונס בתוך עצמו, מדוכא ומסוכסך עם הסביבה ועם עצמו. הוא מוציא את העצב והזעם שלו בשירים הדוקרים והכואבים שלו שכוללים אמוציות כל כך גדולות וברורות.

כהן השני, שנתיים אחרי שירי האהבה ושנאה, מבין שכל הדיכי הזה עבר ושייך לעבר, הוא מבין שיש דברים אחרים שמפריעים לשלווה שלו ועליהם הוא מכוון את החצים, ואם אי פעם יש לך את התחושה שאתה מרגיש חרא ובא לך לסיים עם זה, אז פשוט תחיה עם זה! ביג דיל! לפחות זה מה שאני מרגיש בשירים. חלק מהשירים פה מציגים כהן אחר בנוגע למערכות יחסים, הוא הופך אותן למעין מחזה ציני, אולי קצת מצחיק, אבל בעיקרון הבעל ואישה כל כך מרוחקים אחד מהשנייה שפשוט אולי עדיף לסיים את זה ולא - וואלה נדפקת. כולכם וודאי זוכרים את הרגע ההוא בסיינפלד, שלפתע קרמר בשיא ההתנהגות האופיינית לו, מזהיר את ג'רי מנישואין בידיעה שמדובר בכניסה לעולם שאי אפשר לחזור ממנו ומשם והלאה - נדפקת וקלטת איך דפקת את החיים האלה כל כך. ובכן, יש לי את התחושה שכהן מפרט על דבריו של קרמר באלבום הזה. אני אוהב את הכהן של New Skin. הוא באמת לבש פה עור חדש, הוא שר על דברים שבדרך כלל מורידים מצב רוח, אבל הפעם בחיוך ערמומי עם חוש הומור שחור שאולי כנראה גם רומז לפרודיה על כהן עצמו כפי שהוא כינה את עצמו בדוקו הנהדר Bird on a Wire: "בואו ותקשיבו ללאונרד כהן ששר את שירי הייאוש שלו!".

כהן בוחן מחדש את מערכות היחסים שלו, המשמעותיות והפחות משמעותיות (ונדבר על אחת כזו) ובין היתר, על הדברים היותר כלליים כמו אותן מלחמות זוועתיות בין אחד למשנהו שבסוף גורם לך לשאול ולפנות בתפילה כל כך ידועה - מי לאש ומי למים? אבל אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על המוזיקה שגם היא עור חדש לטקס הישן. הטקס הישן של כהן ששמענו באלבומים הקודמים שלו, היה מורכב מהטרבודור עם הגיטרה הקלאסית והקול העמוק שלו, ואולי מדי פעם זמרות ליווי ותזמורת. שירים מאוד אישיים, חלקם מלטפים, חלקם פחות. עם השירים באלבום הזה, אתה הולך איתם. הטקס הישן של המשורר עם הגיטרה הקלאסית לובש עור חדש של ליווי של להקה מלאה, יענו ממש עם גיטרה חשמלית, בס, תופים. זה לא פרופר רוק (משהו שלאונרד לא היה בקריירה שלו), אבל מדובר בהתנסות חדשה לאיש וכנראה יגיע הקרדיט למפיק ג'ון ליזר. אחרי שלושת האלבומים הראשונים עם הפקה מאוד מינימליסטית כשאת השניים האחרונים מפיק בוב ג'ונסטון (שם ששמעתם פעם או פעמיים אם אתם אוהבים את האלבומים של דילן וסיימון וגרפונקל בין היתר), ליזר מכניס פה כלים שלא הופיעו הרבה אצל כהן, וגם (וממש לא בפעם האחרונה, כי כהן ייקח אותם איתו לאורך הדרך) - כלים עממיים כמו מנדולינה, כינורות ושאר ירקות.

אז הנה, יש לנו פה וואחד שינוי לכהן יקירנו. ומה עם השירים? נשאר רגש בכל העניין? באבוע בוע מרגש. ולפעמים, לא צריך לחטוף צמרמורת כדי להתרגש. לפעמים צריך פשוט לשיר את הפזמון הקליט ולהתלהב מכל הארמזים שכהן - המשורר שהעריץ את לורקה והפך למוזיקאי בשביל הבנות, שתל פה. הנה בשיר הפותח Is This What You Wanted, כהן ישר פונה לאהובתו לשעבר במעין קברט קאנטרי ציני שכזה וכהן שמשווה אותו ואת האקסית לשלל דימויים ומטאפורות. בין ההבטחה שהשחר מביא לבוקר שאחרי, בין מרלון ברנדו לסטיב מקווין, בין הזונה של בבל לבין רין טין טין המפורסם. ועם כל זה כהן פשוט מטיח את כל ההאשמות וכל הפאשלות שיצאו במערכות היחסים - זה מה שרצית? שכשנהיה יחד באותו חדר, תתפזר התחושה המביכה של אירועי העבר? כהן עד אז, התייחס לנשים כמעין דמויות מיתולוגיות מסתוריות ונערצות. ופה, הוא פשוט מתייחס אליהן כבני אדם ומביט אליהן עין בעין, עם הרבה ביטחון בניגוד לאלבום הקודם - ומוציא את כל מה שיש לו. מערכות יחסים עם סלביות כמו ניקו הגיעו לרגע הזה שבו ניקו תסיים לפי דבריה את ה"הזדיינות עם יהודים", כמו שסיפרה כשיצאה עם כהן ועם עוד יהודי כשר - לו ריד.

זמן רב עבר מאז כהן שכב עם ג'ניס ג'ופלין האגדית במלון צ'לסי המפורסם. ארבע שנים אחרי שנמצאה מתה, כהן מוציא את אחד השירים היפים שלו אי פעם בעיניי, ובשבילי גם אלה שמשקפים מערכות יחסים ללא משמעות. Chelsea Hotel #2 מלבד הפואטיות היפיפה שכהן תמיד ניחן בה כשהוא כותב גם על סקס ללא משמעות, יש פה כמה ממהלכי האקורדים היפים ביותר ששמעתי. כבר דיברתי פעם כמה התלהבתי מ-The Master Song במנגינה שלו שלא רציתי שייגמר אף פעם, אבל במלון צ'לסי זה אחר. השמיעה מדברת בעד עצמה, השיר הזה מציב לפנינו מראה. כמה פעמים חלקכם שאלתם את עצמכם: "האם היא/הוא ידברו איתי? מה זה היה חד פעמי? מה יהיה אחרי מה שהיה והאם נדבר שוב?" וכל מיני סרטים. כהן מציב עובדה אולי באחת מהשורות הכי חזקות ששמעתי אי פעם בשיר כלשהו, במילים האחרונות:

I remember you well in the Chelsea Hotel

That's all, I don't think of it very often

בום... וואו... איך כהן פירט במשך שלוש דקות על אותו מפגש פיזי רגעי, ומסיים הכל באמרה "זה הכל, אני לא מקדיש לזה הרבה מחשבה". כהן הבהיר שאותו סקס בזמן שהלימוזינות חיכו היה חסר משמעות. ושום דבר לא באמת השפיע אישית על כהן, כשנשמע על מותה של ג'ניס, שהפכה למעין קדושה נצחית עם מותה המוקדם. כהן המשיך הלאה, על אף המוות המצער של דמות משפיעה של זמנה, כהן פשוט אומר: זה כל מה שהיה וזהו. כשאני שומע את השיר אני חושב על המשפט הנצחי בסרט "הבוגר" כשדסטין הופמן הצעיר אומר "סקס זה כמו לחיצת ידיים". לא האמנתם? הנה צ'לסי הוטל 2 כאן כדי להצדיק את האמרה הזו.

לא מקדיש הרבה מחשבה. ג'ופלין.

על הדרך, כהן גם מתחיל לדבר על יחסיו על אלוהים בלהיט הנצחי "Lover, Lover, Lover", ולפני שנתמקד בצד האוניברסלי של האלבום, הוא ממשיך להיכנס חזק בעניין מערכת היחסים. אותו בחור ששר בכזו אהבה פואטית על מריאן אהובתו לפני כמה שנים, שר בשיר בלוז עם אקורדים כל כך טובים שאולי שמעתם אותם שוב ושוב במספר שירים. טובים יותר ופחות (מישהו אמר ג'יין בורדו? סליחה למי שאוהב):

למה את לא מנסה בלעדיו?

למה את לא מנסה לחיות לבד?

את באמת צריכה את הידיים שלו בשביל התשוקה שלך?

את באמת צריכה את לבו לכסך?

אאוץ'. כל כך פסימי, מאוד מריר, אבל כל כך טוב באיך שהמוזיקה מכסה את זה. כהן מציב לנו וואחד מראה כל כך חשובה בעיניי - אתם לא צריכים מישהו כדי להרגיש מיוחדים. רבאק, נסו פעם אחת לבד. וכל היופי בכהן - זה שהוא לא עושה את זה לרגע אחד שזה נשמע זול ותלוש. ככה זה כשאתה עובר מאישה לאישה ולא מתחתן לעולם.

אבל בואו נתמקד עכשיו במה שמלחמת יום כיפור עשתה לכהן. כשהוא מנגן בשתי הופעות סולד אאוט בירושלים ותל אביב, הוא יוצא מהבועה שהיה בה קודם, ועוזב את חיי המוזיקאי בטור, אל טור לא נורמלי במלחמה יחד עם כאמור מתי כספי, אושיק לוי ורבים אחרים כשהוא חי בתנאי שטח סופר בלתי רגילים כשאתה קנדי שרגיל להסתובב ברחבי העולם - אבל עשה את זה כמו גדול. כהן, שנאמר פעם שביקר גם הוא את איך שמדינת ישראל פועלת, ראה בעצמו איך הכל התרחש והבין שזה הרבה יותר ממה שבדרך כלל היה נהוג לחשוב. כהן הבין והפנים את העניין שישראל הייתה שרויה בתקופה קשה, והוא היה שם לרומם את רוחם הגם ככה ירודה של החיילים. עד אז, "סיפורו של יצחק" מ-Songs from a Room היה השיר האנטי מלחמתי היחיד שלו שדיבר על זה שהיום בנים מוקרבים ואין מלאך ששולח יד להצילם כמו בסיפור התנכ"י. הפעם באלבום הזה, כהן מתעסק באותן מלחמות עקובות מדם כשיום כיפור הוא המניע לכך. ב-There Is a War, הוא שר על מלחמה בין הטוב לרע, בין אלה שאומרים שיש מלחמה לבין אלה שלא. וכהן שדברים שונים הסיחו את דעתו בקלות, לא שם לב שיש מלחמה לדבריו בשיר.

ב-Field Commander Cohen מלבד הלחן הכל כך נפלא ומדהים, מביא כהן סיפור משונה על מרגל ששם LSD בקוקטיילים במפגשים בין דיפלומטים. המ... בזמן שהוא במלחמה, כהן כותב את השיר על הצבא, על התחושה הזו שאתה בטור כשאתה מנהיג ונמצא עם אנשים בנסיבות כאלה ואחרות. מי ציפה שהזמר הקנדי המצליח יעזוב הכל כדי להתנדב לרומם את המורל של חיילים שנלחמו במצרים וסוריה? זה היה מפקד השטח כהן. האיש הטוב ביותר שלנו. ולאחר שהסתיימה החוויה הזו, הוא מביע את כל מה שעבר אולי באחד הרגעים הכי יפים בקריירה שלו, כשהוא לוקח את תפילת "ונתנה תוקף" שנאמרת ביום כיפור ומביא את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו: Who By Fire?

האקורדים עצמם מסתוריים לא פחות מהפיוט הזה. אני חושב ששמעתי אותו לראשונה בעברית ולקרוא את המילים היה דבר מאוד מצמרר. מי לאש ומי למים? מי בחרב ומי בחיה? מי ברעב? ומי בצמא? כל אלה די הפחידו ילד בן 9 או משהו, ובאיזשהו מובן סגרתי מעגל עם הגרסה הנצחית של כהן. בגיל 17, אתה מבין שהעולם הזה לא קל במיוחד, ובמלחמות כמו יום כיפור, לא היה בטוח מי היה נדון באש ומי במים. התעלומה המסתורית של הגורל לכל אחד מומחשת בסיום המוחץ, הכינורות המתחזקים, המאוד ברורים שנותנים את הטון, תמיד גורם לך לחשוב כשאתה מקשיב לזה. אני לא בקיא בדת, והיא לא מופיעה בחיי היומיום, וגם כהן עצמו עם כל יהדותו שלא היה דתי אדוק, אבל כשWho by Fire מתנגן, מרגישים שמדובר בתפילה מודרנית. הטקס הישן ותיק היומין שמושר בראש בשנה ויום כיפור, לובש עור חדש של שיר פולק מערבי באלבום משנות השבעים. יש יותר יהודי מזה? כן. אבל כשחושבים על זה, אין יותר יהודי מכהן ומארק שאגאל.

ככה סינגר-סונגרייטר שדיבר הרבה על הנשים האהובות והמסתוריות, מפולות השלגים והציפור על התיל - מציג לנו מראה לפנינו. כהן שמתחשבן עם עצמו - מביא את זה גם אלינו, ועל הדרך מתחשבן גם עם האנושות, עם המבקרים (A Singer Must Die) וכמובן, גם מציין כמה מערכות היחסים יכולות להיות נוראיות כשב-I Tried to Leave You, כהן מגיע לפתרון בהתאבדות. לפני שיצר שירים הרבה יותר מרוממים, הוא הביא לנו 37 דקות ציניות במיוחד. שירי הייאוש הפכו לאיזה מין מציאות נורמטיבית כזו של גיהינום נורמטיבי. הנשים מסיימות הכל בצורה מכוערת, יש מלחמה בין כל דבר ובכללי, לא יודעים כבר מה לעשות, אז שרים שיר קלטי מהמאה ה-15 כמו Greensleeves שכהן מתעלל בו בשירה מאומצת ובמילים סופר יפיפיות כמו:

שרתי את שיריי וסיפרתי את שקריי, רק כדי לשכב בין ירכייך.

עד כדי כך הגענו, הנחמה הזו שבסקס הייתה מאוד דומיננטית בתקופה הזו של כהן, לפני שיתבגר עוד יותר, וילבש צורות אחרות ויסתכל בצורה טיפה יותר אופטימית על העולם. אבל עד אז, אנחנו פשוט נהנינו מהארסיות שכהן המיט על הכל. ולא כזה אכזרי, הוא עשה את זה בקלילות שהייתה אופיינית בדרך כלל.

האלבום הזה הצליח והעלה את הפופולריות של כהן. האפלה של שירי אהבה ושנאה הוחלפה בציניות הביקורתית של העור החדש. ונראה שכהן היה בדרך הלאה, ממשיך לחפש את עצמו עד יומו האחרון. אחרי האלבום הזה, משום מה הוצמד אליו פיל ספקטור לאלבום הבא שהוכח כפלופ (אחרי עוד אלבום שהיה אמור להיות גם הוא Songs ונגנז בסוף). אבל האלבום הזה נותר רלוונטי עדיין, וכל מה שנותר להגיד זה תודה ללאונרד שלרגע אחד הציג לנו גיהינום שבניגוד למה שנהוג לחשוב, נראה דווקא מאוד דומה לחיים היומיומיים שלנו. ואין מה להתבאס, אין מה לאכול סרטים. פשוט תחיו כרגיל, מה שכן, תיזהרו ממערכות יחסים כובלות, כי בסוף תידפקו. 

יאללה, נתראה פעם הבאה בחלק הבא של "מדאדא לפאנק" בתקווה שאזכור להמשיך את הסדרה הזו, תודה לכם, ותודה ללאונרד יקירנו.

מדאדא לפאנק, חלק 1 - העיר מתעוררת

העיר מתעוררת - אומברטו בוצ'וני

מתחילים בחקירת התלבשות היצר להרס למען חדש בסדרת ה"מדאדא לפאנק". את הסדרה הזו שתדלג מסקירות היסטוריות, לאידאולוגיות שונות ולתובנות שונות שנפיק מכל העניין, נתחיל לא מהדאדא. למרות שהדאדא היא תנועה מהפכנית, קוראת תיגר על הסדר הנורמטיבי וידועה בהישגיה ומאפייניה כבר 100 שנה, היא לא התנועה האמנותית שהתחילה את העניין. על העניין הזה לא דובר באותו פוסט על ההרס, אבל צריך לומר כי החבר'ה האלה הדגישו את עניין ההרס, דיברו עליו בהתלהבות ונאמר סגדו לעניין של הריסה מוחלטת של הישן למען יצירת החדש. והם ראו את החדש ודמיינו אותו בציורים שלהם, במניפסטים, במוזיקה שלהם, בפואמות שלהם הכל למען סגידה למכונה ובוז מוחלט לכל מה שמסמל עבר. אנחנו ב-1908, ומשורר בשם פיליפו תומאזו מארינטי כותב דברים קשים במיוחד ומעורר אנשים ליצור תנועה שעוקבת אחרי האמונה הזו. אותו מארינטי, בחור משופם בן 32, כאמור כותב על העתיד. והוא מדמיין אותו לא בדיוק כמו שרובנו דמיינו אותו. חלק ממה שהוא כותב:

"גשו הלום מבעירי שריפות על אצבעותיכם המפוחמות!... הציתו באש את מדפי הספריות! הסבו את זרם התעלות כדי להציף את מרפתי המוזיאונים!... היסחפו נא בזרם, תמונות עטורות הילה! לכם מיועדים המכושים והפטישים! נתצו את יסודות הערים הנערצות!"

אותו היפי יפה נפש, ממשיך לתאר בפואטיות את היצר ההרסני וקורא לצעירים הרעננים לפעול בדרך זו. רנסאנס, אקדמיות, מוזיאונים וספריות המהללים את העבר, נמאסתם! אלה היו הכוונות של מארינטי כשבסוף כתביו הוא מסכם ומסיק מסקנות כמו:

"אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם, מיליטריזם, פטריוטיזם, המחווה ההרסנית של מביאי החופש, הרעיונות היפים השווים למות עבורם, והבוז לנשים".

(תרגומה של ד"ר רות מרקוס)

מארינטי

ככה מארינטי מפרסם את המניפסט הפוטוריסטי ב-1909, כשהוא בן 33 ונולדת קבוצה חדשה: הפוטוריזם. בתקופתו של מארינטי, איטליה שהכיר הייתה שרויה בתוך העבר של עצמה. בזמן שהצרפתים, הגרמנים ורוב המדינות הצפון אירופאיות הביטו הלאה לקדמה, איטליה נשארה נאמנה לרנסאנס, לרומא העתיקה, לליאונרדו דה וינצ'י ולניקה מסמותרקי. את מארינטי, זה הבחיל. נשבר לו מזקנים מנטלית שמהללים את העבר ולא מתקדמים הלאה. מארינטי - משורר, אנרכיסט, פשיסט (ואולי אגיד, קצת לא שפוי בראשו) מביא אולי את התנועה האמנותית הראשונה במאה ה-20 עם אידאולוגיה מסוימת. בשיריו, הוא מתעלם מסימני פיסוק הרבה לפני קרואק, ויוצר טיפוגרפיה כאוטית, מבולבלת ומבלבלת, שוויזואלית מושכת את העין, אבל לקרוא את זה, זה כבר סיפור אחר. המכונה הייתה העיקר. לפי המניפסט, מארינטי מאמין כי מכונית חדשה ונוסעת עולה ביופייה על פסלים מונומנטליים כמו ניקה מסמותרקי. מה שמתחיל כניסיון למהפכה ספרותית, הופך לתנועה שלמה שפועלת בתחומים שונים כמו ציור, קולנוע, מוזיקה וצילום. והכל מושתת על האנרכיה.

אם נחשוב על זה, זה לא בדיוק מדויק. עמנואל קאנט הגדיר את האנרכיה כ"חוק וחופש ללא אלימות". הפוטוריסטים ברובם הושתתו כמו שראיתם במניפסט, על היצר האלים של הרס של הישן למען יצירת חדש. מארינטי וחברים אחרים מאוחר יותר, הצטרפו למפלגות פשיסטיות. כשמישהו מכנה את המלחמה כ"היגיינה היחידה של העולם", קשה להאמין שמדובר באנרכיה במובן הפוליטי-חברתי שלה. זו הייתה בעיקר אנרכיה תרבותית. הפיגור של איטליה משאר המדינות מבחינה טכנולוגית, צרמה לפוטוריסטים ועיקר מטרתם היה להביא את הקדמה. זה לא היה הרס לשם הרס, אלא הרס למען יצירת מציאות חדשה. יצר בער בפוטוריסטים ברצון לחדש ולהגיד על מצב הגסיסה באיטליה. וזה התבטא בציורים דינמיים שהציגו תנועה עם אלפי צורות, בשירים טיפוגרפיים שנשמעו בעצמם כמו מכונה משומנת במפעל, במוזיקת נויז שראתה כי הצלילים היומיומיים שהם הרי זמזומים, מכוניות, רעש תעשייתי - הם התזמורת של העתיד. כל אלה התאחדו ברעיונם של הפוטוריסטים. אם זה היה מארינטי, ואומברטו בוצ'וני וקארלו קארה ולואיג'י רוסולו וג'ינו סווריני וג'אקומו באלה.

במגבעות וחליפות - הפוטוריסטים בפריז. 

זו כן הייתה אנרכיה אמנותית והיא בעיקר ניזונה ממצבים חברתיים. את הכאוס באופן כללי, רוב הפוטוריסטים צרכו בהנאה. בכיתה י', בתקופה שסוריאליזם היה ה-דבר בשבילי, פתאום נחשף הציור המפורסם של קארלו קארה, "הלוויותו של האנרכיסט גאלי" לעיניים שלי בפעם הראשונה. יכולתי לדמיין בראש צלילים מצמררים של רעש קהל הומה שמפגין ברחובות למראה הכאוס בציור הזה. קארה שחזה באותה תהלוכת הלוויה של אנג'לו גאלי, אנרכיסט בדעותיו שנרצח ע"י המשטרה הופכת לאירוע פוליטי ולמאבק עם המשטרה, תרגם את הזוועה למה שנראה כמו חגיגה שלמה של הרס, ולמען האמת נראה שבשבילם הרס זה יופי. משהו ששווה למות בשבילו. מה לא יעשו תומכיו של אחד נגד מתנגדיו של אחר. הצבעים המעורבבים, הצורות החדות שמתחברות אחת לשנייה, העובדה שקשה לזהות מי זה מה. כל זה הוא רק קמצוץ מהאמנות של התנועה הזו שנקראת פוטוריזם. תסתכלו בציורים של בוצ'וני שמהלל את הקדמה כשהוא מכניס אותה כחודרת ו"פולשת" אל הנשים האיטלקיות בבגדים המסורתיים, בזמן שפועלים ממשיכים לעבוד בלי הפסקה. את באלה שיוצר מצב ויזואלי למהירות וקול כצורות משתנות בחלל שזזות באופן דינמי. את רוסולו שמדגיש את הדינמיות של המכונות, של אנשים, של מוזיקה באלפי צבעים ואלפי תנועות.

                                   הלוויתו של האנרכיסט גאלי - קארלו קארה

נראה שבתקופות שבהן מתרחשים מתחים מסוימים בעולם, הן בסיס להולדה של תנועה מסוימת. הפוטוריזם הושתת על המתח של לפני מלחמת העולם הראשונה. ואפשר לומר שמבחינתם, הם הציתו את האש להילחם. מכונות הרג משומנות היו לפיזה בשבילם. התיעוש, הקדמה כל אלה התערבבו ברצון הקדמון להילחם. תמיד היה משונה לי שקבוצה אוונגרדית כמו הפוטוריסטים קידמו ערכים כמו פשיזם, שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת לקדמה. זו הפרובוקציה שהפוטוריסטים יצרו וגם היום אני חושב אם הייתה קבוצה שהייתה מושתת על אהבה לאלימות ותמיכה בפשיזם, גם הרבה רעש היה נעשה.

כל זה לא עמד בניגוד ליצירתיות של החבר'ה. נחזור לטיפוגרפיה האלימה של מארינטי. כמו איזה מכתב כופר, לפני שהדאדאיסטים עשו את זה בקולאז', לפני שהסקס פיסטולס הוציאו לאור את האלבום היחיד שלהם עם הפנזינים על העטיפה, בא מארינטי ויצר תנועה מתמדת על הדף. השפה כבר לא הייתה חשובה, זו הייתה האהבה לקדמה ולתנועה. 100+ שנה עברו והטכניקה הזו לא צברה אבק. פשוט תקשיבו להקלטה הזו של מארינטי ששמתי פה, כשהוא מקריא אחת מהפואמות שלו בכזו התלהבות ותשוקה ונשמע כמו פשיסט בנאום כשהוא מהלל ומחקה את המכונה. מפחיד ומעניין בו זמנית.

ונראה שאפילו אם היו רוצים, חברי הקבוצה היו הופכים לרובוטים. על אף הרגש המתפרץ שעומד בניגוד לקרות והטכניות של המכונה. ככה באו האדריכלים הפוטוריסטים שכמו מארינטי שאמר שאנשים גוססים מאבדים את הרלוונטיות, ככה הבניינים הפוטוריסטיים צריכים לעמוד על תילם, גם אחרי שהמתגוררים בהם הלכו לעולמם. האנשים הולכים, האמנות וההלך רוח נשארים. אפשר לומר את זה גם על המוזיקה הפוטוריסטית, שהיא היא למעשה - נקודת הפתיחה של כל מהפכת המוזיקה המודרנית במאה ה-20. רוסולו עזב את הציור, כדי להתמקד במוזיקה. וכמו קודמיו שכתבו מניפסטים מתחומים שונים כמו בוצ'וני ובאלה בנוגע לציור הפוטוריסטי וקראו לנטישה של האמנות האקדמאית, רוסולו עשה את השליחות שלו במוזיקה כשפרסם את "אמנות הרעש" ובו כתב על תזמורת העתיד - לא עוד תזמורת מסורתית שתנגן הרמוניה מסוימת. אלא רחשים, זמזומים, קולות, רעשים. כל אלה הם שירכיבו את התזמורת של העתיד. רוב היצירות שכתב רוסולו יחד עם אחיו אנטוניו לא שרדו, אבל הגישה המהפכנית נשמרה. במוזיקה של סטרווינסקי, במוזיקה הקונקרטית, בפאנק, בנויז, באלקטרוניקה, באינדסטריאל, כל אלה רק מראים כמה הפוטוריזם לא הזדקן בכלל מלבד אלה שיצרו אותו (הם קצת מתים).

הרעש כמו בציורים ובשירים, נכלל במוזיקה עם הכלי המשונה שנראה כאילו יצא מחללית בספר מדע בדיוני - Intonarumori שמו. כלי שהשמיע צלילים מכניים שפותח ע"י האחים רוסולו אמנם לא משומש ע"י מוזיקאים, אבל הרוח מושתתת אצל ג'ון קייג', סוניק יות' ות'רובינג גריסל. וזה ממשיך עד היום. מה שמוביל לשאלה, מה היה קורה ללא הפוטוריזם. תנועת "הגשר" בגרמניה למשל גם היא הייתה מהפכנית ופעלה מרגש נטו. אבל האם היינו מתקדמים ללא הילולי המכונה של הפוטוריסטים? האם מכוניות היו מתקדמות ומשתכללות לולא ציורי ההלל לדינמיות של העיר המתעוררת? האם הקולאז'ים של הדאדא היו תופסים צורה לולא השירה הטיפוגרפית של מארינטי, מוזיקת הפאנק והנויז בלי הרעיונות של רוסולו? וודאי שלא.

לואיג'י רוסולו - מוזיקה

לראשונה באמנות אולי, תנועה מסוימת תפסה צורה כקבוצה אמנותית עם אידאולוגיה מסוימת. אחר כך, יבואו תנועות שעליהן נדבר בפוסטים הבאים, הם לקחו את הקדמה, את הרצון לברוח ממה שהכרנו עד כה ליצירת חדש. את הפשיזם והיצר האלים פחות לקחו, אבל אותו יצר הרסני ובוער שמארינטי פירט עליו במניפסט הפוטוריסטי, נותר כמין עדות לאותה רוח של האנשים האלה. קצת משונה ומרתיע, שוב עם ציטוט מ-1984, במה שאורוול תיאר כ"WAR IS PEACE", אבל מסקרן לא פחות מהאמנות של החבר'ה האלה.

ג'אקומו באלה - מהירות + קול מופשטים

ואז ב-1914, מלחמת העולם הראשונה פרצה. אותם ערכים שרוב הפוטוריסטים דגלו בהם הגיעו לידי ביטוי, והחברים יצאו או היללו את היוצאים לקרב, והקבוצה התפרקה. שינויים התרחשו. מארינטי שנותר אנרכיסט נלהב, שינה חלק מדעותיו כמו את אותו הבוז לנשים שפירט לפני, בוצ'וני התגייס ונהרג בעת אימון, רוסולו עוד נטש את החבר'ה לפני כן כשראה שהם דובקים בפשיזם ונשאר בעיקר עם המהפכה האמנותית ואחרים הצטרפו למפלגות פשיסטיות. הפוטוריזם כקבוצה מהפכנית מתה, כגישה רדיקלית וחיה, זה נותר חי וקיים. הפוטוריזם שעיקרו הושתת על קדמה ומהירות כל הזמן אל העתיד, תפס צורה במקומות אחרים ואפשר להגיד שאולי הרכבי פאנק הכירו את כל העניין. עם הטיפוגרפיה האלימה ומוזיקת הנויז. הפוטוריזם הוא ניצן ראשון לאידאולוגיה באמנות. הדאדא שימשה כנקודת התחלה. אבל תחשבו מה היה קורה לולא הרדיקליים האיטלקיים האלה לא היו נפגשים וכותבים ויוצרים בהתאם לאמונתם?


ג'ינו סווריני - רקדנית בפיגאל

בפוסט הבא, נתמקד סופית בעניין של "דאדא לפאנק" אחרי ההיכרות עם הפוטוריסטים שהיו לניצן ראשון של כל העניין. 

ואיזה מין בונוס קטנטן - אני מצרף פה קטע נויז של אחת מהלהקות האהובות עליי הנרי קאו, מאלבומם In Praise of Learning. תמיד חשבתי שהלהקה הזו בגישה הרדיקלית שלה קצת התאימה להלך הרוח של הפוטוריסטים (אם הקשבתם לשיר שלהם - War אתם מבינים למה אני מתכוון). הטקסטים הרדיקליים, ההשתייכות לקבוצת "רוק באופוזיציה" והמוזיקה המתוסבכת שלפעמים קורסת אל תוך נויז טהור מזכיר בהרבה את אותה קבוצה. פשוט תשמעו את השניות האחרונות של הקטע הזה ותסתכלו על הציור של קארה ותגידו שזה לא מתאים.

עוד בעניין:
הפוטוריסטים ואני - מרית בן ישראל, מתוך הבלוג "עיר האושר"
המניפסט הפוטוריסטי - ירונימוס, הלשכה לטיפוגרפיה עברית

מדאדא לפאנק

זמנים אלה הם זמנים מטורפים. שום ספק שנראה בעולם שמצבים משונים מתרחשים כל הזמן, כל יום משהו חדש. בזמנים מטורפים כאלה, אעדיף להתמסר לאמנות. אבל היופי הגדול באמנות הוא שהיא לא רק נועדה לשם האמנות. אמנות קיימת גם כדי להגיד משהו על מצבים מסוימים, מצבים קיימים והיופי העוד יותר גדול, הוא שגם אחרי 100 שנה, היא איכשהו נשארת עדיין רלוונטית, כי בפועל נדמה שיש איזושהי מחזוריות בהיסטוריה האנושית. אולי לא בדיוק היסטוריה אנושית. בהכל. תהליכים בטבע, דת. נדמה שבגלל הלופ שחל על ההיסטוריה מביא לרלוונטיות של יצירות גם אחרי הרבה זמן אחרי שיצאו. אותן יצירות אמנות מלבד הסקרנות שהן מעוררות וההנאה שאנחנו מנפיקים מהן, הן אומרות משהו. ולפעמים אותה אמרה לובשת צורות שונות עם הזמן, האידאולוגיה שונה, אבל המסר נשאר. ולכן אם תרצו, נמשיך לעסוק באותו הרס שדיברתי עליו שוב ושוב ונראה שאני לא מרפה מהעניין, אבל זה יהיה קצת יותר עמוק מבעבר ויתחיל להיכנס מהצדדים (בתקווה).

אז לכן, בעקבות זאת, אני אעשה סדרת פוסטים בזמן הקרוב שתיקרא מ"דאדא לפאנק" (מאמר באותו השם שאני אמליץ לכם לקרוא נמצא כאן). שתי התנועות הללו, כל אחת מיוחדת בדרך שלה כש50 שנה מפרידות בין השתיים מצאו את הפתרון בהרס הקודם למען יצירת חדש. למען האמת, זה יהיה אירוני להגיד שלדאדא היה פתרון. אי אפשר להכחיש ששתי התנועות האלה היה משהו להציע הרבה יותר מהאמנות עצמה. הבדל השנים בין הוגו באל לג'ון ליידון מאוד גדול, אבל שניהם היו מעין נביאים כל אחד בדורו והמשותף ביניהם - הרצון להרוס כל אחד בדרכו שלו, כדי להגיע לאותו מצב שהם ניסו ליצור. שתי התנועות צמחו מתוך תקופה קשה. אם זו הייתה מלחמת העולם הראשונה שהצמיחה את הדאדא והקושי הכלכלי בבריטניה בעיקר שהצמיח את הפאנק. בין השתיים, היה עוד הרבה מה להגיד לגבי הרס מוחלט.

הדבר היחיד שאפשר להגיד שרוב הזמן למרות שדובר רבות על הרס פיזי, המטרה שהושגה הייתה מעין ערעור הסדר הקיים. בין אם שתי התנועות השיגו את מטרותיהן, הן כן השפיעו ושינו דברים. אמנותית ואידאולוגית. מלבד העובדה הזו, היה מדובר באנשים י-צ-י-ר-ת-י-י-ם. הם לא יצרו בדרך המכובדת (הדאדאיסטים יצרו אמנות שנראתה באותה תקופה כ"נמוכה" עם קולאז'ים ופואמות פונטיות, והפאנקיסטים לא הצטיינו בוירטואוזיות על הכלים שלהם), אבל הם כן הראו שאפשר אחרת. לא צריך לצייר כמו דה וינצ'י ולא צריך לנגן כאילו היית ב-ELP (עם כל האהבה אליהם). אלה היו סטנדרטים אחרים. שגם היום, הם ייחודיים וכל מי שבוחר בדרך הזו, מגלה נפלאות. ה-DIY הפך מאז לשיטה פופולרית שמיושמת על ידי רבים ואם יש שיעורים שצריך ללמד ילדים על יצירתיות, בעיניי לתנועות האלה מקום מכובד בשיעורים האלה. השאלה היא: במה אנחנו מסיקים מאותן תנועות ומה שביניהן. מלבד הערך היצירתי, מהו מוסר ההשכל שאפשר ללמוד (אם היה כזה) ואיך אנחנו ממשיכים ומתקנים את המצב כדי ליצור עולם טוב יותר. הדאדא התבססו על הניהיליזם, הפאנק דגל באנרכיה.

תנועות רבות דגלו בערכים הללו והתוצאות שונות. בסדרת פוסטים זו, אנסה להציג את הערכים האידאולוגיים, האמנות, התרבות, מה שאנחנו לוקחים לנו מאותן תנועות, מאותן תקופות ואיך זה מתבטא בזמנים האלה שגם היום, כמו בתקופות ההן, נדמה שמתחים מסוימים בין גורמים משפיעים בכל מקום. אבל לפני שאנחנו נוגעים בדאדא או בפאנק, אני אנסה להתמקד בתנועות קודמות שדגלו בערכים דומים. היו שראו בהרבה מאותם אנשים כחריגים, מטורפים בשל החריגה מהנורמה. אבל אפשר לומר שכולם: הדאדאיסטים, הפאנקיסטים, הפוטוריסטים, הביטניקים, כולם האמינו באמת שיש להוציאה לאור ע"י ערעור מה שהכרנו עד אז. ואולי זו הבעיה, כי גם היום, נראה כי אנחנו מפחדים מהבלתי מוכר, מהאמת האחרת, כמו שכל החבר'ה האלה הציעו לעשות כשכתבו את המניפסטים שלהם, הקריאו את שיריהם, פרסמו את ספריהם, ניגנו את יצירותיהם היה לזה משהו מעבר. אם אתם זורמים, אנחנו הולכים לצלול לכל העניין ולנסות לראות (וזה יישמע פלצני), אם היה איזשהו סדר והגיון בכל הכאוס והאבסורד שהציעו האנשים האלה. נישאר עם השאלה הזו באוויר, כשאסיים בציטוט הסופר ידוע של אורוול מ-1984: "יש אמת ויש אי אמת, ומי שדבק באמת, אפילו כנגד העולם כולו, אינו מטורף".

The Fab Five

בשנה האחרונה, חל שינוי עצום בחיים המוזיקליים שלי. לפני שנתיים, הדליק אותי כל דבר שהוגדר תחת השמות "פרי ג'אז" או להלן "אוונגרד ג'אז". הרעיון של נגנים שפועלים בלי שום מגבלה של הרמוניה או קצב ממש הדליקה אותי. כל דבר אבל כל דבר שגרם לאנשים לאבד את זה מעומס הרעש והעוצמה נכנס לאוזניים שלי ונהניתי מכל דבר. אורנט קולמן, אלברט איילר, פיטר ברוצמן, קולטריין ומינגוס בתקופות המאוחרות, אריק דולפי, פרעה סנדרס, ג'ון זורן ועוד הרבה הרבה חבר'ה מוטרפים עם סאונד פסיכוטי ישבו אצלי על המחשב, הנייד או המערכת. כל זה ממש עשה לי את זה ובמשך תקופה ארוכה, סלדתי מג'אז "רגיל" בטענה ש"זה לא בועט מספיק". וכן, הפרי ג'אז כן השפיע על הרוח הבועטת של הרבה מאוד רוקיסטים. אם זה לו ריד, זאפה, הסטוג'ס, ביפהארט, סוניק יות', להקות הקראוטרוק ורבים אחרים. אבל פתאום לאט לאט, עם הזמן כשהתבגרתי, הבנתי פתאום לאט לאט שאני מחפש דברים אחרים בחיים שלי. אני עדיין אוהב את זה, אבל הייתי צריך משהו אחר ונזכרתי פתאום שאפשר לעשות את זה אחרת וזה נשמע מעניין.

פתאום חבר'ה אחרים התחילו להתנגן אצלי. אם זה היה ת'לוניוס מונק האדיר שפתאום הבנתי למה הוא כל כך גאון, גם לי מורגן באלבומו Search for the New Land הפתיע אותי ממש וגם האלבום של המאסטרו מק'קוי טיינר The Real Mccoy שממש שמט לי את הלסת. כששמעתי את כל החבר'ה האלה, היו לי את הפרפרים בבטן האלה שלא היו לי הרבה הרבה מאוד זמן בג'אז. ובאמת, בתקופה שמרגיש ששמעת הכל, פתאום בא משהו רענן. ונכון ששמעתי את זה כבר קודם בגאונות של אריק דולפי, זה הרגיש כמו האלבום של מורגן, חיפוש אחר יבשה חדשה. מה שבאמת קרה. אני מתחייב לכתוב על הדברים האלה. אבל הנה ההסבר המובהק ללמה היום אני אוהב את זה: זה השילוב המושלם בין המודאלי לאוונגרדי. אז אפשר להגיד שמעולם לא נטשתי את האוונגרד. כן חבר'ה, לפתע המושג "פוסט בופ" הובן לי במלוא מהותו. כל הקטע זה לעשות את זה אחרת, לעשות את זה חדשני ומשונה. אבל לא כמו מהפכת הבי בופ שכללה אקורד מוקטן שמשתנה בכל תיבה וזה לא היה כמו לנגן מחורע ומטורף כמו הפרי ג'אזיסטים ובטח לא לנגן כמו כל המודאליסטים המינימליסטיים שלקחו את הזמן והפסנתר הדהד אקורד למשך דקה. הרעיון היה לשלב בין כולם. וזה נשמע נהדר וזה נשמע מעולה. וזה מה שאני אוהב כרגע.

שוב ההקדמה הזו מובילה אותי לפוסט לא באמת מפתיע כשבפעם המי יודע כמה, אני שוב פעם חוזר להלל ולדבר על מיילס דיוויס. מי שכבר מכיר את הבלוג, יודע כמה אני אוהב את החצוצרן, מלחין, מנהיג, תככן, חדשן, גאון הזה וכמה פוסטים יש בנושא. ואיך בכל פעם, הוא היה צעד אחד לפני כולם כשהיה חלוץ במספר סגנונות. הפעם, הוא היה לאחד החלוצים בתחום הפוסט בופ. למיילס עד אז היה עבר עשיר ואקלקטי מוזיקלית כשכל תקופה הייתה מאופיינת בסגנון האחר. הוא כבר היה שם עם פרקר כשניגן חצוצרה בימים ההם והוא כבר פרץ דרך עם הג'אז המודאלי ברב המכר Kind of Blue. אבל הפוסט הזה לא הולך להיות מכוון לשבחים כלפי דיוויס לבד. בפוסט הזה, אני הולך לדבר על אחת התקופות הכי מעניינות, פוריות ונהדרות של מיילס, כשהוא גיבש סביבו נגנים ספצים וכל אחד קליבר בתחומו, ואפשר להגיד שזו לא הייתה להקה של איש אחד. שנים עברו מאז החמישייה הקודמת שלו שניגנה סטנדרטים ידועים והוציאו מספר אלבומים.

הפעם בסיקסטיז, מיילס גיבש ויצר את לא רק אחד ההרכבים הכי טובים בג'אז אי פעם, בעיניי, מדובר באחד ההרכבים הכי גדולים שהמוזיקה אי פעם ידעה. הרבה פעמים דובר פה על הרכבים מושלמים שפשוט שמעו אחד את השני כשהם ניגנו, והם יצרו מוזיקה בסימביוזה מושלמת, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את ההרכב בלי אחד שהיה חסר. פלויד המוקדמים, הרביעייה של קולטריין, Can. כל הקטע אצל החבר'ה האלה זה שהם סוג של ניגנו מאפס. הייתה תבנית מסוימת, אבל רוב הזמן היה מדובר באלתור ספונטני שאי אפשר לדעת מה ילך בו. ההבדל הגדול בהרכב הזה של מיילס זה שהיה מדובר בקומפוזיציות מורכבות ומתוחכמות שלא בהכרח התבססו על מינימליזם וספונטניות, אבל כן הייתה שם ספונטניות והו הו הם כן ידעו לנגן ביחד. אז כן ילדים, אני מציג לפניכם את החמישייה השנייה של מיילס דיוויס. אחד ה-הרכבים. בית ספר למוזיקה. צוות הספינה: וויין שורטר על הטנור, רון קרטר על הבס, הרבי הנקוק על הפסנתר וטוני ויליאמס על התופים (הילד היה בן 18 כשהצטרף!).

כל אחד מהחבר'ה האלה הוא פשוט שומט לסת אחד אחד. שורטר והמלודיות המסתוריות והחלקלקות שלו, הידיים הזריזות והמקפצות ממקום אחד לאחר של קרטר, ידי הזהב של הנקוק והנגינה הפסיכית, מלאת המקצבים המשתנים של ה"איך לעזאזל הוא עושה את זה" של ויליאמס. זה לא היה ההרכב של מיילס. זו הייתה להקה מושלמת לכל דבר שאם רצו, יכלו להוציא אלבומים תחת שם משותף. למען האמת, מיילס שגיבש את כל החבר'ה האלה היה במצב מחורבן באותו זמן. מי שראה את Miles Ahead שכתבתי עליו בעבר, מבין קצת את מה שעבר על מיילס באותה תקופה. הנישואים שלו לפרנסיס, הגברת על העטיפה של Someday My Prince Will Come, התפרקו והגיעו לסיומם. מיד מיילס חזר לשקוע בדיכאון ובקוקאין. המצב היה רע ולמרות שניגן מסביב לעולם והיה לשם דבר, לא נרשם חידוש בתקופה שלפני הגעתם של החבר'ה. לכן באותה תקופה, מיילס גייס את שורטר ששווה כמה מילים.

וויין שורטר שהיה למנהל המוזיקלי של שליחי הג'אז של ארט בלייקי, זוהה על ידי מיילס שתמיד במהלך כל הקריירה שלו דאג להקיף את עצמו בדם צעיר. וויין היה בן 30. מיילס היה גדול ממנו בשבע שנים כשהתחיל לבנות את החמישייה. מיילס ידע שיש משהו כישרוני בילד. הבן אדם כבר היה עם שם אצל בלייקי והזמן קרא לו להתקדם הלאה. שורטר היה בעיני מיילס כממשיך של קולטריין. וכשרואים את כמות הקטעים שוויין הלחין, אפשר היה לחשוב שהוא היה מנהיג ההרכב. זו הייתה תקופה סופר יצירתית, כי מיילס נתן לשאר החברים לבטא את עצמם ולהביא קטעים מקוריים שלהם. בכל ארבעת האלבומים של ההרכב הזה שעליהם אדבר, מיילס הלחין רק שני קטעים לבד(!) ושלושה אחרים בשיתוף עם קרטר או שורטר. המורה נתן לתלמידים להתפרע והתוצאה שמיימית. ככה נשמעת מוזיקה. מה זה משנה ג'אז, רוק, אמביינט, אייל גולן, מה זה משנה? זו פשוט הייתה מוזיקה אדירה. מוזיקה אלגנטית עם ביצים. כל הנגנים היו מוכשרים עד כאב והגאונות הגדולה של מיילס הייתה להקיף את עצמו בחבר'ה שצעירים ממנו בכמה שנים כי הוא הבין שכדי להתחדש צריך להיות ער לשינויים.

כשהייתי בשיעור אחד עם המורה שלי לגיטרה יוסי, מי שאגיד שהוא הרבה יותר ממורה לנגינה שלי, דיברנו על מיילס ואמרתי את הארבעה אלבומים החשובים שלו בעיניי. לאחר מכן, יוסי בחיוך ובטון דיבור שמעורר סקרנות אומר: "אלבומים טובים מה שאמרת, אבל אני אגיד לך, האלבומים הכי גדולים של מיילס אי פעם היו: E.S.P., Miles Smiles, Sorcerer ו-Nefertiti". את אף אחד מהאלבומים לא שמעתי עד אז. הייתי עמוק בתקופת הפיוז'ן. ומורי ורבי אמר לי כמה מדהימים האלבומים האלה. וכמה שהוא צדק. המרובע הקדוש הזה הוא חובה לאוהבי מוזיקה וברור שבפרט לחובבי ג'אז. ולפחות אחד מהם צריך להיות על מדף הדיסקים/תקליטים שלכם. כי זה מיילס אחר ממה שהכרנו. קצת אחרי שהוא מיצה את העניין במבנה ברור ולפני שהוא עמד לאבד הרבה מהקהל שלו עם מהפכת החשמל, יצרו פה החמישייה כמה מהאלבומים הטובים ביותר אי פעם. לשני האלבומים שבאו לאחר מכן לא היה את הקסם של הקודמים. זו הייתה כבר תקופה אחרת ומיילס היה כבר בדרך לדבר החדש. אבל זה כבר סיפור אחר.

אם לתאר את המוזיקה של ההרכב הזה. זה קצת כמו הקומפוזיציות המופשטות של קנדינסקי. העין קופצת לכל מקום וצבעים נשמעים בתוך צורות משונות ולא ברורות. עוד השוואה היא כמו במכניקת הקוונטים (לא שאני באמת מומחה בתחום. לא חושב שמישהו הוא כזה) כשבתנאים מסוימים אטומים או אלקטרונים פועלים כמו חלקיקים עם תהליך הפיזור. וככה היו החמישייה כמו אותם עצמים מיניאטוריים. בהתחלה מנגנים משהו מובן אבל לאט לאט, נעים ממקום למקום ואתה מאבד את עצמך בתוך כל העניין. אבל איזה כיף זה ללכת לאיבוד במקום שכזה. אם אולי בלבלתי קצת בתיאור, אני אדגיש שלא מדובר ברעש מחורע או בשיעמומון של מעליות. מדובר פה בחיה אחרת ולא מוכרת. שמאז לא נשמע עוד כמו זה. אולי רק האלבומים הגדולים של מונק הם באותו עניין פה.

זה השילוב המושלם בין מסגרת הרמונית מובנת לבין אלתור חופשי וגילויים של מקומות בלתי מוכרים עד אז. הנגנים היו ידועים ביכולת לנגן אחרת. אפילו מיילס שהיה ידוע בנגינה עם טון רך ועגול, פתאום נשמע פה על הגבול. וזה מאוד משונה מבחור שאמר על אריק דולפי ש"יום אחד אני אדרוך לו על הרגל, הוא פשוט נשמע נורא" ועל המוזיקה של ססיל טיילור "להגיד שאתה אוהב את המוזיקה הזו זה כמו ללכת לבית זונות". נראה שמיילס הפנים ולמד מחבר'ה מהדור שלו כמו מינגוס. לא שאני יודע שמיילס הודה כי טעה, אבל רוב הסיכויים שכן אחרי שבסבנטיז שומעים כבר שהוא התפרע עד הסוף. אבל בואו נחזור רגע לשנים 1965-1968. בארבע שנים האלה כאמור, יצאו ארבעה אלבומים גדולים, משונים שעד היום לשמוע אותם, מגלים משהו חדש שלא נשמע קודם.

השנה היא 1965, שנתיים אחרי שההרכב הוקם וצבר תאוצה, יוצא האלבום E.S.P. סופר מעניין לדעת איך המאזינים שהורגלו לשיגעונות של מיילס הגיבו אחרי ששמעו את האלבום הזה שהיה לאחד הארוכים עד אז בג'אז. וישר בלי שום שטויות, מציגים החבר'ה את מפגן הכוחות שלהם. קטע הנושא שהפך לאחד הידועים מאותה תקופה, עם המוטיב הסופר קליט שמוביל ישר לשורטר בפורפרונט עם הטנור שלו ומשם אפשר להבין מה מיילס מצא בו. ובכללי, מה אין פה? מצילות הבזק של ויליאמס, הנגינה הגדולה מהחיים של הנקוק בקטעים כמו Little One שמראים שגם ברגעים מסוימים הם ידעו לקחת פסק זמן (ובאמת בכל אלבום, יש איזה קטע אחד של פסק זמן מכל הסווינג המוטרף הזה). באותה תקופה, היה מדובר באחד האלבומים הכי ארוכים בג'אז, ואולי זו הסיבה שההרכב הפנים והבין שמצליחים לשמור עניין באלבומים של 40 דקות וקצת מקסימום. אבל בלי שום ספק, זו הייתה התחלה נהדרת. ולאט לאט, נראה שההרכב היה על הדרך הנכונה.

אם להודות, E.S.P. הוא הפחות אהוב עליי מבין ארבעה. אין ספק שהוא גדול, אבל שלושת האלבומים הבאים פשוט מראים כמה ההרכב הזה השתכלל, הושחז והתקדם עוד יותר. והנה 1966 וההרכב מוציא את Miles Smiles, מעבר למשחק מילים החמוד, יש פה מוזיקה פסיכית, הסינתזה בין ההארד בופ לאוונגרד מתבטאת בfull essence. וזה פשוט תענוג. רק תקשיבו ל-Orbits הפותח, שכל הזמן מתחמק מהאוזניים עד ששומעים אותו שוב ושוב והליין החמקמק והבלתי פתור נקלט. במשך כל הארבע דקות, קרטר מנגן walking bass מהירח והנקוק עושה פה וואחד צעד ואפילו לא מנגן אקורדים! בחלק מהאלבום, הפסנתרן המהולל לא משתמש בכלל ביד השמאלית ופשוט מנגן את המנגינה עצמה ביד ימין בלבד. לא הרבה שומעים את זה באלבום ג'אז באותה תקופה. וזה לא נגמר. מחצוצרת העמעם המלטפת של מיילס ב-Circle, החמישייה מפציצה במה שהוא אולי אחד ה-קטעים שההרכב הזה יצר. הקטע של שורטר Footprints שבוצע בעבר ע"י שורטר באחד מאלבומיו, מקבל פה ביצוע בלתי נתפס בעליל כשזה נדמה שהאיזון בין ליין רגוע וקצבי לנגינה על סטרואידים מתערערת.

ויליאמס וקרטר נוטעים מקצבים משתנים כשהם עוברים בין 4/4 פשוטים ל-12/8, והמצילות של טוני חוגגות ממקצב סווינג על סטרואידים אל מחוזות מדומינים שלא חשבנו שאפשר להגיע אליהם על המערכת והבס ליין הוווו הבס ליין הפשוט כל כך, המושלם כל כך, חמישה תווים שיוצרו בגן עדן ממוחו הקודח של שורטר, המוזיקה מדברת בעד עצמה. ולא נשכח גם את Freedom Jazz Dance שהביט שלו נושק לגבול הfאנק. למען האמת, הביט הזה נשמע זהה לזה שבסוף To Pimp a Butterfly של קנדריק לאמאר ב-Mortal Man... תשפטו בעצמכם... בכל מקרה, Miles Smiles הוא כבר התקדמות הלאה וההרכב הפך ליחידה קרבית מיומנת, כששורטר ממשיך להתבלט ויחד איתו, שאר החבר'ה מביאים עוד חומר מקורי כשמיילס נשאר בצל. שנה לאחר מכן, יוצאים שני אלבומים, שאקרא להם "אלבומי הפרופיל" בגלל העטיפות, כשהראשון מביניהם Sorcerer, שמט לי את הלסת לפני שנתיים. הרגשתי שגיליתי שוב פעם את מיילס דיוויס. לא חושב ששמעתי פעם משהו כזה. ביום חורפי של אחרי הקשבה לשני הדיסקים שקניתי של הוולווטס וOK Computer של רדיוהד, ניגשתי למחשב והקשבתי למכשף בפעם הראשונה.

להגיד שכושפתי יהיה קלישאה. בואו נגיד שאחרי זה הקשבתי לאלבום הזה שלוש פעמים באותו יום, כי לא האמנתי כמה מלודיות יכולות להיות כל כך חמקמקות ובלתי נקלטות על הפעם הראשונה. פשוט תקשיבו ל-Prince of Darkness שהעניק למיילס את הכינוי הכל כך הולם עוד לפני אוזי אוסבורן וניק קייב. החצוצרה של מיילס והסקסופון של שורטר מצטלבים ונשמעים כאחד. בליין סופר קליט, נשמע ששני כלי הנשיפה תלויים אחד בשני. הסקסופון של שורטר מעולם לא נשמע כל כך מסתורי. רוצים דוגמה? קחו את הקומפוזיציה של הנקוק, The Sorcerer שבאמת מכשפת ומהפנטת אותך כמו כל האלבום הזה. זה כנראה ה-אלבום של ההרכב הזה. החמישייה מעולם לא נשמעה פה כל כך חדה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם מיילס לא היה שקוע בדיכאון והיה מנפיק גם קטעים מקוריים. כי בשלב הזה, האלבומים הורכבו מקטע שניים של הנקוק, אחד של ויליאמס וכל השאר של שורטר. מיילס כנראה שם את האגו שלו בצד ונתן לחבר'ה להתבטא עד הסוף. משהו סופר נדיר בדברי ימי הג'אז של שנות השישים כשהמאסטרים היו יוצרים אלבומי סולו לכל דבר. שוב, מדובר פה בלהקה דמוקרטית להפליא. שום להקת רוק או ג'אז הגיע לרמה כזו של נגינה משותפת. בסוף האלבום, מקבלים בונוס נחמד של הקלטה ישנה מ-1962, כששורטר ומיילס הם היחדים מההרכב שמנגנים לשירו של בוב דורוו, Nothing Like You, שגם הוא לכאורה שיר ג'אז פופ פשוט, נשמע בלתי קליט בפעם הראשונה.

וזה מה שיפה בהרכב הזה. רגעים שלא קורים בדרך כלל. שמעת אלבום. ומרוב העובדה, שבוער לך להבין מה היה פה, אתה שומע את זה שוב באותו יום. וכמו לכל דבר טוב כל כך עד כאב, יש סוף. וזה הגיע עם Nefertiti. עם הפרופיל של הפרצוף המהורהר של מיילס, יצר ההרכב את היצירה הגדולה האחרונה שלו. קטע הנושא הפך לשם דבר. ורק כדי להבין את הגדולה של ההרכב אחת ולתמיד, צריך רק לשמוע את הקטע הזה. במשך 7 דקות, שורטר ומיילס חוזרים על אותה מנגינה שוב ושוב ושוב, כשחטיבת הקצב והנקוק לאט לאט מתפרעים ונראה שכל הבלאנס מתערער. ועדיין עם כל הבלגן, זה נשמע מתוכנן ומסודר לחלוטין. וזו ידידי, באלפי סופרלטיבים, גדולתו של ההרכב הזה. האלבום הזה סימן כמה שלבים בקריירה של מיילס. מדובר באלבום האחרון בחייו שבו הכלים האקוסטיים נכחו בלבד. מהרגע הזה ואילך, מיילס כבר התחיל לרקוח מהפכה חדשה בראש שלו. זה מתבטא בשני האלבומים הבאים והאחרונים של ההרכב: Miles in the Sky ו-Filles de Kilimanjaro. בשני אלה, אנחנו שומעים איזה מין מיש מש לא ברור ושומעים שמדובר במעין אלבומי מעבר, מהפוסט בופ אל הפיוז'ן.

בשני האלבומים האלה, לא בדיוק נשמעה הגדולה של ההרכב שהרחבתי עליה ב8 פסקאות. קרטר והנקוק לא אהבו את כל החשמוליזצמיה הזו. ומיד אחרי שנה, נפרדו לשלום. אחרי זה מיילס כבר היה על הדרך הנכונה לפריצות דרך עם In a Silent Way ו-Bitches Brew שהפכו את מיילס (בצדק) לסופרסטאר גם להיפים המסטולים של סוף הסיקסטיז. ויליאמס ושורטר נשארו, והנקוק קלט שהוא גם אוהב את כל הקטע הזה. מכאן, זה כבר משהו אחר. אבל את ההרכב ההוא של שורטר, ויליאמס, קרטר, הנקוק ומיילס היה משהו חד פעמי שגם אחרי מאות שנים לא ישמע כמוהו אי פעם. למרבה המזל, תודה על היוטיוב שכולל בתוכו כמה הקלטות טובות מהופעות של ההרכב, שמראות שגם עם סטנדרטים לעוסים עד מיאוס כמו All of Me, מקבלים תפנית חדשה ובלתי צפויה כשהחמישייה מטפלת בעניין. אלבומי הופעה גם לא חסרים, מומלץ לבדוק, יש אלפי אלפים של הופעות מוקלטות מאותה תקופה של חמשת המופלאים. כן, הביטלס הם באמת ארבעת המופלאים ונכון שיש הרבה הרכבים שכללו חמישה אנשים שאני זוכר כגדולים ובפנתאון של אלים, אבל הפאב פייב שלי היא בטוח אותו הרכב שלכאורה היה שייך ללידר אחד עם ארבעה סיידמנים. בפועל היה מדובר בלהקה. אבל ממש להקה. והמוזיקה גדולה מהחיים. פאק, ממש גדולה מהחיים. תשאלו את רוברט גלספר...