ABCD - ראול האוסמן
המשכנו הלאה. ועכשיו, הגענו לתחילתה של תקופה, עמוסה ביצירתיות, בשיאים אמנותיים והיסטוריים שעיצבו את החברה והזמן לא פחות מהחברה והזמן עצמם. תקופה שהשיא שלה לדעתי התחיל מ-1916, אי שם בשוויץ עד אמצע שנות התשעים. שם אותה רוח פשוט לא חודשה או לבשה צורה אחרת, ונראה כי כולם מתחקים אחרי הצורות הללו, במקום לחדש וליצור את הדבר הבא עד אובדן משמעות מוחלט מאחורי המילה (ונדבר על זה בסדרה). אבל הנה. אנחנו בעיקרון מתחילים עכשיו את כל העניין. הפוטוריזם שדיברנו עליו בתחילת חודש הוא מעין ניצן ראשון לאמנות שתופסת צורה במסגרת החוסר מסגרת והיצר ההרסני. אבל שם היה ניסיון ליצור מסגרת חדשה. מבעיתה. חזון של עולם חדש ואפל שמובל ע"י הערכים הפשיסטיים שהאמינו בהם חברי הקבוצה. ואז, שנתיים פירוק הקבוצה, מגיע הדאדא. וזה היה כבר משהו אחר לגמרי. מפה, אפשר לומר שהשערים נפתחו. מהרגעים האלה שהאידאולוגיה פעלה בסימביוזה עם האמנות ולא אחד שגובר על השני.
וכל זה מתחיל לו אי שם בשיא מלחמת העולם הראשונה. כאמור, כל תנועה מהפכנית נוצרת מתוך זמנים מטורפים. ולדאדא בהחלט הייתה סיבה מוצדקת לצמוח בתקופתה. ב-1916. מלחמת העולם הראשונה בשיאה. מה שהתחיל כמתח בין מדינות אירופה והתפוצץ ברצח של יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד ב-1914. משם - חמולה אחת גדולה. כל מדינות אירופה שרויות בקרבות עקובים מדם ולחימה למען מולדת נראה כמו ערך ששווה למות למענו. הפוטוריסטים שהיללו את האלימות והיציאה לקרב, קיבלו את מבוקשם ואירופה כאמור במלחמה עם עצמה. אבל בשיא המלחמה, קבוצת אמנים מסרבת להתגייס, וכולם בורחים ממדינותיהם אל מקום ניטרלי וחסר דאגות שמשאיר את עצמו מחוץ לעניין. ציריך, שוויץ. החבר'ה האלה מצאו את השקט שלהם בארץ האלפים והחלו לגשת לעניין. והנה בואו תכירו את הבחור ששם הכל על השולחן. מי שהביא את הדאדא לחיים במניפסט הראשון שלה וזה הוגו באל.
ז'אן ארפ - קולאז' המסודר ע"פ חוקי המקריות
באל, משורר, יחד עם מספר אמנים: טריסטאן צארה, מרסל ינקו, ז'אן ארפ, אשתו סופי טאובר ארפ ואשתו של באל, אמי הנינגס החלו ליצור סוג חדש של אמנות. משהו שלא נראה עוד קודם. באל היה אחד מהמייסדים של הקבוצה הזו, כשחלק גדול מהמייסדים מפיץ את הבשורה כשבראשם טריסטאן צארה שעורך מגזינים וכותב אלפי מניפסטים. ככה נוצרה קבוצה שאמרה "לכו לעזאזל!". למי זה היה מכוון? להגיון, למלחמות, להילולה למכונה ולמיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים. הנה תקראו פה את דבריו של ז'אן ארפ שממצים את כל העניין פה:
"אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סערות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבין הגיהינום."
נשמע די היפי. אבל מדובר פה במשהו אחר לחלוטין. הדאדאיסטים בזו למלחמה, בזו למיליטנטיות ששלטה בלבם של האירופאים, בזו למכונות והכי חשוב - בזו להיגיון. תראו מה ההיגיון הביא. מכונות הרג משומנות, מלחמות, רצח, שפיכות דם. ממה שהדאדאיסטים ראו, ההיגיון כשל במטרתו לשמירה על הסדר. אז מה הפתרון? ניהיליזם. שום דבר עם משמעות. מספיק לחפש היגיון בכל דבר. כי כל מה שהיגיון הביא לנו זה הרס וחורבן. עכשיו - צריך להחריב את הסדר הקיים וליצור אחד חדש. בקולאז'ים שנראים תלושים מהמציאות, בסרטים שלא מובן מה לעזאזל הולך בהם, בטיפוגרפיות מטורפות ומוטרפות, בפסלים שהם בעצם פריטים מהיומיום, בשירים שהם פשוט ג'יבריש מוחלט ושמים דגש על הדרך והצלילים של המילים מאשר למשמעות. כל זה הרכיב את הפן היצירתי של הדאדא. הביזיון לכל מה שהיה מוכר עד אז ליצירת משהו חדש. דאדא היה נגד הכל. נגד מלחמות, נגד ההיגיון, נגד האמנות, נגד הנגד. דאדא הוא אנטי דאדא.
חתך עם סכין המטבח של הדאדא דרך תקופת הבטן בירה האחרונה התרבותית בויאמר גרמניה - האנה הוך
והנה בא הרצון להרוס הכל בשביל ליצור חדש. לפי ינקו, זה היה טבולה ראסה, כדי למחוק את כל התרבות הישנה שהדאדאיסטים האירופאים גדלו בה. הישן היה חולני וריקני. הסדר הישן כלל מיסוד של האמנות, מלחמות ושטויות של ביורוקרטיה, והיה נחוץ שתגיע קבוצה שתחריב את הכל ברעש. והם השתמשו בכלי נשק נהדר כדי להחריב את זה - קראו לו אבסורד. וכפי שאתם רואים מהקולאז'ים המשונים, מהפואמות המוזרות, כל הדאדאיסטים אוהבים את האבסורד, חיים אבסורד, נושמים אותו. וכך היה כשבאל ייסד בציריך את "קברט וולטר". מה שהיה בית קפה, נשכר ע"י הדאדאיסטים והפך למחזה של אבסורד, טירוף ויצירתיות. המקום בלילות הפך למקור פעילותה של תנועת הדאדא, עם ההופעות שומטות הלסת שהוצגו שם, שהסתיימו בדרך כלל ברעש גדול. זו הייתה סצנה חיה ופועמת. קבוצה של אמנים-ילדים שביקשו ליצור משהו חדש מתוך החרבה של הישן. אבל בניגוד לפוטוריזם שהיה לו חזון ברור למה יקרה אחרי הרס הישן, הדאדא ביקש בלגן לשם הבלגן. הו הו ובהחלט היה כזה ב-23 ביוני 1916.
קברט וולטר
הקברט שהיה מורגל לביזאריות שאפפה את הכל, נותר בשוק הגמור של הקהל כשבמועדון הקטן, הגיע הוגו באל לבמה לבוש בתחפושת משונה שיצר ינקו, שגרמה למשורר לעמוד דום והחל לקרוא את שירו "קרוואן הפילים". שיר פונטי לחלוטין וחסר משמעות שכלל הברות בג'יבריש שכאמור, הדרך והצלילים של המילים היו יותר מעניינים מאשר המשמעות שגם ככה לא הייתה. ברגע ההוא, נאמר כי התחוללה מהומה במקום והצופים מזועזעים למה שהם רואים מתחילים להרים מהומה שהנס ריכטר קרא לה "חלק מהעניין". אז הנה לכם ילדים, כשהסטוג'ס היו גורמים לפרובוקציות בסיקסטיז כשאיגי פופ היה צורח ורוקד כאחוז טירוף והותיר את הקהל חסר מילים, עשו את זה הדאדאיסטים באמנות שלהם ובשירים שלהם. דאדא היה הפאנק של זמנו. לא היה מדובר באנשים זועמים עם לבוש מאיים. אלא אמנים מטורפים עם תשוקה רבה שמסתתרים בתוך החליפות המהודרות. הנה סרטון קצר מצורף שלקוח מדוקו שנעשה על הדאדא. כל העניין מבוים. זה לא המופע האמיתי, אבל רק כדי להמחיש מה היה בקברט, תראו איזה יופי בטירוף המתוכנן הזה שזה מרגיש כמעט מפחיד שהחבר'ה המבצעים מאבדים את אנושיותם והופכים לאיזו אמנות מהלכת (ז'אן ארפ על הפסנתר).
"קרוואן הפילים" ובאל עם התחפושת איתה הקריא את השיר
החבר'ה יצרו אמנות חדשה, טריסטאן צארה הביא אותה לאוזני הקהל. צארה היה מנהל יחסי הציבור. אמרו שהוא חשב על שם הקבוצה כשתקע עיפרון במקום רנדומלי במילון, מאז המשיך לפרסם מניפסטים והביא את הpublicity הנחוץ. וכשיש אש, אנשים הולכים בעקבות העניין. לא נשכח איך צארה כתב "איך לכתוב שיר דאדאיסטי" כשאמר לקחת מאמר, לגזור ממנו מילים לשים אותן בכובע, לערבב את המילים, ולהוציא אותן כשמה שמתקבל הוא אוסף מילים שיוצר עניין בחוסר משמעות שלו. רק צריך לציין את ויליאם בורוז, דיוויד בואי ות'ום יורק שהלכו עם השיטה הזו ויש את אלה שעדיין מנסים. זה נשמע מאוד ילדותי, אבל זה היה כל העניין. הדאדאיסטים היו ילדים בתוך גוף של מבוגרים. הדאדאיסטים אפילו עשו תערוכות לאמנות של ילדים. האמירה הידועה שילדים הם בני אדם עם מוח מפותח ולא מקולקל בניגוד למבוגרים מוכיחה את עצמה. וכמו שאמרתי בפתיחה, אין יותר נכון מללמד ילדים על יצירתיות במוסדות חינוך כשהדאדאיסטים מהווים לדוגמה מרכזית. כדי להילחם בנורמה המשמימה. כמו שעשו במאה ה-20.
ראש מכני - ראול האוסמן
מאז פירוק התנועה בציריך, עם סגירת קברט וולטר (כי לא היה מספיק כסף והמשטרה המקומית ביקשה לסגור מועדונים אחרי 12. יותר פאנק מזה?), החלה התנועה להתפשט ברחבי העולם. כשהחברים המקוריים מקברט וולטר שנסגר כבר שימשו כשליחים להבאת בשורת הדאדא. ובמהרה, עם סיומה של תנועת הדאדא בשוויץ, קמה כבר אחרת בגרמניה. בהנובר וברלין. פה עניינים התחילו להתחמם. הקבוצות בגרמניה היו יותר פוליטיות, יותר קיצוניות והביאו גם חלק גדול מהאמנים ששמטו לא הרבה לסתות בזמנם. ויש להם מה להגיד על שאר העולם שמבחיל אותם. הרבה לפני שרדיוהד דיברו על הפחד מבדידות והניכור הטכנולוגי שנוצר בOK Computer, ראול האוסמן עשה את זה כבר כשיצר את הראש המכני, רוח זמננו. בובת ראש למדידת פאות נכריות שהודבקו אליה מספר אובייקטים שרובם בעלי יחידות מידה. האוסמן בא ב-1920, ומציב מראה לפני האדם במאה ה-20. מכני, מנוכר, חייב למדוד כל דבר עד לאיבוד מוחלט של אנושיות.
קורט שוויטרס - תמונה של גידולים מרחביים - תמונה עם שני כלבים
המציאות המנוכרת לא התקבלה ע"י הדאדאיסטים. הם נלחמו בה באמצעות עבודות שופעות הומור ואבסורד. אחד המרכזיים בגרמניה, היה בחור בהנובר ושמו קורט שוויטרס. עם כל הקבוצתיות שבעניין, שוויטרס הצליח ליצור את ה"מרץ". דאדא של איש אחד. בניגוד לאחרים, שוויטרס עבד ללא הפסקה כשהוציא כל זבל אפשרי שמצא ויצר ממנו קולאז'ים משונים. הוא לקח גם את הזבל הזה ויצר ממנו את המרצבאו. מבצר של דברים יומיומיים שהפכו לאיזה מין מקדש אבסורד שכזה. זה רק מחזק את העניין כשעשורים אחר כך, בחור יפני שמאס בנגינת מוזיקה מלודית החל לעשות נויז וקרא לעצמו "מרצבאו". שוויטרס בעיני הוא האמנים היותר מעניינים של הדאדא. איש מלא חיים ושופע הומור. מספיק לשמוע את הפואמות המשונות שהקליט בעיקר Ursonate, כדי להבין עד כמה הבן אדם שפע יצירתיות. הוא לוקח את מה שבאל ייצר בקרוואן הפילים ולוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקול האנושי ככלי נגינה. מאוחר יותר, יעשו את זה רבים כמו דאמו סוזוקי ב-Can, יורק אצל רדיוהד, רוברט וויאט וגם אצלנו בארץ עם שולץ האיום. המחווה שבריאן אינו עשה לשוויטרס בשיר Kurt's Rejoinder היא רק קצה הקרחון של ההשפעה של שוויטרס בפרט והדאדא בכלל על כל מה שבא אחריו.
Ursonate - שוויטרס
על הדרך, הייתה גם תנועת דאדא בניו יורק. כשהפועלים בה הם פרנסיס פיקביה, מאן ריי ומרסל דושאן (שהוא בעצמו מין אמן עצמאי שפועל במעין סגנון אישי משלו. מרוחק גם מהדאדא.). דושאן שזעזע את עולם האמנות עם פסל "המזרקה" המפורסם שלו, חתם סופית את ההשפעה הגדולה של הדאדא על הכל. מאז, אינספור אמנים חיקו את העניין. חלקם פשוט המשיכו את הרוח הלאה אבל בצורה אחרת. דברים באמת חלחלו לתודעה האנושית, אחרי שפעילותם של הדאדאיסטים דעכה.
דושאן - המזרקה
ובאיזשהו מובן, אפשר לחשוב על זה שהדאדא מעולם לא מת במורשת שהותיר באנטי מורשת שלו: בחתרנות, בבעיטה בממסד. מאז אפשר להגיד שהדאדא תפסה צורה שמסרבת להיות צורה. חלק מהדאדאיסטים המקוריים הרגישו שובע מהניהיליזם ופרשו לחיים שקטים, חלקם הצטרפו לסוראליסטיים, חלקם המשיכו לפעול בדרך האנטי ממסדית שלהם. מרסל ינקו שעלה לארץ והתיישב בעין הוד דיבר בריאיון (וגם תודה לאל! אמן משפיע מדבר בשפתנו שלנו!) על הדאדא ועל איך הרוח נשארה בחזון האקספרימנטלי של האמנות, על הדאדאיסטים כאנשים שיודעים ליהנות מהחיים ועל השאלה של אמנות בקבוצה לעומת אינדיבידואליות מוחלטת (כמו ינקו ושוויטרס).
הדברים של ינקו לגבי אמנות ניסיונית נותרה נכונה. ההשראה המשיכה לשרור בקרב רבים. וזה נראה מובהק ביותר - אצל הסוריאליסטיים, אצל הפופ ארט, אצל סמואל בקט, אצל ג'ון קייג', אצל להקות הפוסט פאנק, אצל קפטן ביפהארט, אצל להקת פאוסט, אצל מונטי פייתון, אצל בריאן אינו, אצל דיוויד בואי, אצל פרנק זאפה שעוד הכריז על עצמו כדאדאיסט. הגאון המשופם שהיה ידוע בלא מעט מוזריות ופרובוקציות סיפר על גילוי הדאדא וכמה אושר זה הביא שיש שם למה שהוא עשה:
"בימים המוקדמים, לא ידעתי בכלל איך לקרוא לאמנות שעשיתי. אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כשגיליתי שלמישהו בארץ רחוקה היה את אותו רעיון וגם - שם קצר ונחמד לרעיון הזה"
דוקו נהדר על הדאדא מאת הלמוט הרבסט. שימו לב איך הדוקו בעצמו מוצג בצורה ביזארית ומשונה שתואמת את רוח הדאדא.
ושוב נותר לחשוב, מה היה קורה ללא הדאדא? שימו לב, כי הרבה השוואות נעשו פה לסצנות שקמו בחצי השני של המאה ה-20 לזו של הדאדא. האם מישהו היה מרים את הכפפה ללא הדאדא על מנת להשתחרר מהכבלים של האמנות הממוסדת כדי ליצור משהו חדש? האם למישהו היה את האומץ לנטוש את הכל למען האידאלים שלו שמורכבים מחוסר משמעות ושום כלום? האם אפשר לדמיין משהו כזה נעשה היום אצלנו במאה ה-21? כל אלה ואלה הן שאלות שהתשובה אליהן קשה, שכמו הדאדא עצמה - יש יותר שאלות מתשובות. ואולי פשוט ניוותר עם העניין של השאלות, נגיד תודה לדאדא ולא תודה לדאדא, דאדא תודה, תודה למי מה. דאדא זו דרך לעשות דברים אחרת. חסה. אני מבין. אוקיי. לסיום ניפרד עם הטוקינג הדס. עוד להקת סטודנטים לאמנות שלקחו שיר של הוגו באל Gadji beri bimbra והתאימו אותו לרוח התקופה של סוף סבנטיז ותחילת אייטיז (אפשר לחשוב על דיוויד ביירן כמעין דאדאיסט שכזה לא?). זה רק מראה שדאדא זה צעיר לנצח. לפני שנתיים, חגגנו 100 שנה להיווסדה של התנועה, ואין שום סימן של הזדקנות וחוסר רלוונטיות בימינו אנו. פשוט תזכרו את דבריו הנפלאים של צארה במניפסט שכתב ב-1918:
דאדא הוא חיידק בתול
דאדא מתנגד לחיי מותרות
דאדא
חברה אנונימית לניצול רעיונות
לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא
הוא משתנה - אומר הן - ובאותה העת אומר את ההפך - ללא
חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה
דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי
דאדא מתנגד לעתיד
דאדא מת.
דאדא הוא אידיוט.
יחי דאדא.
דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה