מוזיקה היא בלי ספק, צורת האמנות הכי אהובה אי פעם. בואו נדבר דוגרי. יש משהו בעובדה שתוצאה של יצירה שנשמעת באבני בניין לא חומריים (צלילים, תווים, אקורדים וכו') שעושה את זה לכולם. המוזיקה היא אולי גם הפופולרית ביותר מבין כל הצורות. וככה נעשו במשך שנים, השוואות ליצירות אמנות מתחומים אחרים, שבגלל הקושי בלהבין אותן הפך אותן לאיזו מין יצירה מוזיקלית יותר מאשר בתחום שבו נוצרו (אמנות, ספרות וכו'). יש ספרים שבאמת אפשר לתאר אותם כמעין גרסה כתובה של יצירות מוזיקליות או ציורים ויזואליים. אלה ספרים שצריך להתייחס אליהם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו בדרך כלל חושבים על יצירות ספרותיות. אלה לא יצירות שמיועדות לכל אחד וחלק גדול מן הקוראים יגיד שמדובר בזיון שכל אינטלקטואלי או פשוט סתם דברים חסרי משמעות. אבל למה שמשהו חסר משמעות יזכה לעבודה מאומצת וקשה כדי שאותה יצירה שהיא so called חסרת אמירה או מסר תצא לאור? ואולי אנחנו פשוט לא מבינים את העניין.
אבל הנה הקטע. ממש לפני זמן קצר, סיימתי לקרוא ספר של אולי הדמות המרכזית בעולם התאטרון של המאה ה-20 - סמואל בקט. אוקיי. בקט הוא אחד שלא נשאר רק לקהל של מלומדים מאוקספורד. ההשפעה שלו על עולם התאטרון סופר חשובה, אבל יצירותיו האבסורדיות, המדכאות, אבל גם מצחיקות שלו הן לא בדיוק הדבר הראשון שיעלה לראש כשראיתם איזה מחזה. את "מחכים לגודו", המחזה הכי מפורסם שלו, כולם כבר מכירים. וגם מחזות אחרים כמו "סופמשחק" או "הטייפ האחרון של קראפ" ידועים לקהל המעריצים של בקט. עוד תחום שבו בקט התמחה במהלך הקריירה שלו, אבל לא זוכה להרבה שיח בקרב האוהבים של בקט - הוא כתיבת רומנים. יענו ממש ספר. ידועה ה"טרילוגיה" שלו (שבקט עצמו לא אהב שהיא מכונה ככה) של שלושת הספרים: "מולוי", "מאלון מת" ו"אלושם". אני אודה שאת הספרים האלה עוד לא קראתי אבל כן ידוע שמדובר בספרים סופר מאתגרים שכתובים בצורה מאוד משונה שקשה להבין מה הולך פה.
עוד ספר שעוד יותר מעורפל בעבודותיו של בקט, הקיצוני ביותר מכולם הוא How It Is. הספר הזה הוא אחד הקשים לקריאה מבין היצירות של בקט, מהנובלות של המאה ה-20 ובכללי, פשוט חתיכת אוונגרד קשה לפענוח. את How It Is סיימתי לקרוא לפני זמן קצר מכתיבת הפוסט הזה, ועליו אני הולך לדבר בגלל העובדה שמדובר בספר הכי מרגש שקראתי אי פעם. לא זה לא איזה קשקוש של "צריך להבין את זה". אני באמת מאמין בלב שלם, שכל אחד יכול לקרוא את הספר הזה, להיכנס אליו לאט לאט, וככל שמתקדמים יותר ויותר, קשה להישאר אדיש לעניין. רק בואו נתחיל קודם מהרקע, על הספר ושאר ירקות. בקט, אירי שחי בצרפת, כתב את הספר הזה בצרפתית ושמו המקורי - Comment c'est. העניין של בקט בכתיבה בשפה שהיא לא שפת האם שלו, היא אולי הסיבה המרכזית לטקסט הביזארי. בקט כתב את הספר בצרפתית, תרגם אותו לאנגלית ובכך יצא אחד הספרים הכי קשים לקריאה (ולא תורגם לעברית................ עדיין..).
ולמה? טוב. How It Is הוא למעשה ספר בלי עלילה ברורה. למען האמת, לא בטוח שיש לו עלילה. מדובר במעין מונולוג של דמות שזוחלת בבוץ בחושך מוחלט עם שק נשיאה ובו קופסת שימורים, כמה שנשמע הוא התנשפויותיו של הדובר. הספר עצמו כתוב בפסקאות בודדות, כמו טלגרמות. וכמו הפרק האחרון ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (שבקט הושפע ממנו מאוד והכיר אותו לתקופה), אין סימני פיסוק. הכל כתוב חד וחלק, מה שמקשה מאוד על הקריאה. רבות מהדמיות של בקט חסרות ממשות פיזית. והדמות בספר הזה היא דוגמה מושלמת. אפשר לחשוב שהדמות הזו היא פשוט איזה מין קול בודד בתוך היקום של How It Is. הספר שמורכב משלושה חלקים, סוקר את הדמות והתנועה המתמדת שלה בבוץ. לאורך הספר, מוזכר השם "פים". ספק דמות, ספק דמות ספק קול מסוים בראשו של הדובר שבמהלך הספר, הפרקים סוקרים שלושה שלבים: "לפני פים", "עם פים" ו"אחרי פים".
כשניגשתי לקרוא את הספר בהתחלה, זו הייתה הדרך שעניינה אותי. כל דבר אקספרימנטלי-אוונגרד-ווטאבר משך אותי בכל מסגרת. ובספר הזה אהבתי את התחושה הסוג של רנדומלית, זה משונה, זה לא מובן בעליל וזה מעניין במסתוריות ובמימד האישי שלו. אבל לאט לאט, כשממשיכים לקרוא ונכנסים עמוק לספר, מגלים שמדובר בספר מאוד עצוב ומאוד מרגש. כשמתקדמים עם העמודים, המסר מתבהר בין כל המינימליזם המאוד נוקשה של הספר, במשפטים ובמילים שחוזרות על עצמן ולחלק יהיה קשה להישאר עם עין יבשה. בקט מעין אקזיסטנציאליסט, מציג לנו פה איזה מצב מסוים שעובר על בני האדם וככלל וכיחידים. הבדידות, והזחילה האינסופית לאלוהים יודע איפה בבוץ שלא נגמר. לפני אלפי שנים, דנטה כתב ב"קומדיה האלוהית" שלו על החוטאים שנאלצים לזחול בבוץ. במאה ה-20, בעולם שבו רבים חיים באמונה כי האלוהים אינו קיים וביניהם בקט, מציג לנו הסופר עולם שבו אין חוטאים. מדובר בזחילה אינסופית בבוץ כי ככה.
מארק שאגאל - בדידות
זה נשמע פילוסופי, זה נשמע מדכא, זה נשמע טחון לחלק, אבל יש סיבה למה בקט הוא אחד היוצרים הגדולים בספרות של המאה ה-20. לבקט יש סגנון ייחודי שכאמור מאופיין במינימליזם רפטטיבי, כמעט אוטיסטי שזה נשמע כמו יצירה מוזיקלית קצבית, המשפטים שחוזרים על עצמם נטמעים לנו בתודעה, ולאט לאט כמו איזה קרשנדו מתגבר במוזיקה כאמור, זה מתחיל לגדול לממדים עצומים שעדיף שאני לא ארחיב (זה מה שמקשה בלכתוב רשמים על ספר ועוד ספר כזה, לא נורא ממשיכים). מה שכן, אני כן חייב לומר שהעיניים לא היו יבשות לאחר מכן. משהו בלתי מובן ובלתי מוסבר קורה כשמסיימים לקרוא את How It Is. האמוציות נמצאות שם, קשה לדעת איך הן מתפרצות באיזשהו שלב בספר, אבל כשזה בא, זה בא. כמו שאמרתי, מתחת כל השכבה של משפטים שחוזרים על עצמם, קטעים משונים ובלתי מובנים מסתתר מסר עצוב בתוך כל העניין וכל מי שמקדיש את עצמו לקרוא את הספר, אוזר סבלנות ומבין את העניין - יוכל להרגיש את מה שהולך בתוך כל העניין הזה.
מי שמצפה להומור השחור הנהדר של "מחכים לגודו" יתאכזב פה. למרות הנטייה שלי לחוות אמנות שנוטה לצד ההומריסטי, גם אם זה בנוגע לנושאים רציניים (חוץ ממוזיקה), How It Is הוא אחת מיצירות האמנות הכי אמיתיות שחוויתי. בקט היה פסימיסט. זה סופר ידוע, הרעיונות שלו בנוגע לסתמיות החיים ידועים עם כל הצגת הנושא במסגרת השילוב בין הרצינות הקודרת להומור השחור והמצב האבסורדי. האבסורד נשאר בכתיבה ובמצב עצמו, והתוכן - כבד כבד בן אדם. לא אמליץ למי שלא רוצה חיים קשים את הספר הזה, אבל לכל מי שאוהב ספרות אוונגרדית, את כל הכתיבה המאתגרת, לא יתאכזב. בקט מתחיל לאט וזה מתגבר ומתעצם. אז לכל מי שמסוקרן ורוצה לדעת איך זה, אני ממליץ להתכונן טוב טוב למה שעומד להיראות לעיניים שלכם. חיים קלים לא יהיו, אבל בשביל האמנות והדרך היפיפיה שבקט משרטט את המציאות הזו, זה שווה את זה.
וככה עבר אתגר בלכתוב פוסט על ספר... וואו, אני מקווה שאהבתם את זה. והנה איזה בונוס קטנטן של עיבוד אנימציה לחלק האחרון (והכי כואב) של הספר. אני לא חושב שהקריינות מתאימה לעניין, אבל זה לגמרי משרת את המטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה