זמנים אלה הם זמנים מטורפים. שום ספק שנראה בעולם שמצבים משונים מתרחשים כל הזמן, כל יום משהו חדש. בזמנים מטורפים כאלה, אעדיף להתמסר לאמנות. אבל היופי הגדול באמנות הוא שהיא לא רק נועדה לשם האמנות. אמנות קיימת גם כדי להגיד משהו על מצבים מסוימים, מצבים קיימים והיופי העוד יותר גדול, הוא שגם אחרי 100 שנה, היא איכשהו נשארת עדיין רלוונטית, כי בפועל נדמה שיש איזושהי מחזוריות בהיסטוריה האנושית. אולי לא בדיוק היסטוריה אנושית. בהכל. תהליכים בטבע, דת. נדמה שבגלל הלופ שחל על ההיסטוריה מביא לרלוונטיות של יצירות גם אחרי הרבה זמן אחרי שיצאו. אותן יצירות אמנות מלבד הסקרנות שהן מעוררות וההנאה שאנחנו מנפיקים מהן, הן אומרות משהו. ולפעמים אותה אמרה לובשת צורות שונות עם הזמן, האידאולוגיה שונה, אבל המסר נשאר. ולכן אם תרצו, נמשיך לעסוק באותו הרס שדיברתי עליו שוב ושוב ונראה שאני לא מרפה מהעניין, אבל זה יהיה קצת יותר עמוק מבעבר ויתחיל להיכנס מהצדדים (בתקווה).
אז לכן, בעקבות זאת, אני אעשה סדרת פוסטים בזמן הקרוב שתיקרא מ"דאדא לפאנק" (מאמר באותו השם שאני אמליץ לכם לקרוא נמצא כאן). שתי התנועות הללו, כל אחת מיוחדת בדרך שלה כש50 שנה מפרידות בין השתיים מצאו את הפתרון בהרס הקודם למען יצירת חדש. למען האמת, זה יהיה אירוני להגיד שלדאדא היה פתרון. אי אפשר להכחיש ששתי התנועות האלה היה משהו להציע הרבה יותר מהאמנות עצמה. הבדל השנים בין הוגו באל לג'ון ליידון מאוד גדול, אבל שניהם היו מעין נביאים כל אחד בדורו והמשותף ביניהם - הרצון להרוס כל אחד בדרכו שלו, כדי להגיע לאותו מצב שהם ניסו ליצור. שתי התנועות צמחו מתוך תקופה קשה. אם זו הייתה מלחמת העולם הראשונה שהצמיחה את הדאדא והקושי הכלכלי בבריטניה בעיקר שהצמיח את הפאנק. בין השתיים, היה עוד הרבה מה להגיד לגבי הרס מוחלט.
הדבר היחיד שאפשר להגיד שרוב הזמן למרות שדובר רבות על הרס פיזי, המטרה שהושגה הייתה מעין ערעור הסדר הקיים. בין אם שתי התנועות השיגו את מטרותיהן, הן כן השפיעו ושינו דברים. אמנותית ואידאולוגית. מלבד העובדה הזו, היה מדובר באנשים י-צ-י-ר-ת-י-י-ם. הם לא יצרו בדרך המכובדת (הדאדאיסטים יצרו אמנות שנראתה באותה תקופה כ"נמוכה" עם קולאז'ים ופואמות פונטיות, והפאנקיסטים לא הצטיינו בוירטואוזיות על הכלים שלהם), אבל הם כן הראו שאפשר אחרת. לא צריך לצייר כמו דה וינצ'י ולא צריך לנגן כאילו היית ב-ELP (עם כל האהבה אליהם). אלה היו סטנדרטים אחרים. שגם היום, הם ייחודיים וכל מי שבוחר בדרך הזו, מגלה נפלאות. ה-DIY הפך מאז לשיטה פופולרית שמיושמת על ידי רבים ואם יש שיעורים שצריך ללמד ילדים על יצירתיות, בעיניי לתנועות האלה מקום מכובד בשיעורים האלה. השאלה היא: במה אנחנו מסיקים מאותן תנועות ומה שביניהן. מלבד הערך היצירתי, מהו מוסר ההשכל שאפשר ללמוד (אם היה כזה) ואיך אנחנו ממשיכים ומתקנים את המצב כדי ליצור עולם טוב יותר. הדאדא התבססו על הניהיליזם, הפאנק דגל באנרכיה.
תנועות רבות דגלו בערכים הללו והתוצאות שונות. בסדרת פוסטים זו, אנסה להציג את הערכים האידאולוגיים, האמנות, התרבות, מה שאנחנו לוקחים לנו מאותן תנועות, מאותן תקופות ואיך זה מתבטא בזמנים האלה שגם היום, כמו בתקופות ההן, נדמה שמתחים מסוימים בין גורמים משפיעים בכל מקום. אבל לפני שאנחנו נוגעים בדאדא או בפאנק, אני אנסה להתמקד בתנועות קודמות שדגלו בערכים דומים. היו שראו בהרבה מאותם אנשים כחריגים, מטורפים בשל החריגה מהנורמה. אבל אפשר לומר שכולם: הדאדאיסטים, הפאנקיסטים, הפוטוריסטים, הביטניקים, כולם האמינו באמת שיש להוציאה לאור ע"י ערעור מה שהכרנו עד אז. ואולי זו הבעיה, כי גם היום, נראה כי אנחנו מפחדים מהבלתי מוכר, מהאמת האחרת, כמו שכל החבר'ה האלה הציעו לעשות כשכתבו את המניפסטים שלהם, הקריאו את שיריהם, פרסמו את ספריהם, ניגנו את יצירותיהם היה לזה משהו מעבר. אם אתם זורמים, אנחנו הולכים לצלול לכל העניין ולנסות לראות (וזה יישמע פלצני), אם היה איזשהו סדר והגיון בכל הכאוס והאבסורד שהציעו האנשים האלה. נישאר עם השאלה הזו באוויר, כשאסיים בציטוט הסופר ידוע של אורוול מ-1984: "יש אמת ויש אי אמת, ומי שדבק באמת, אפילו כנגד העולם כולו, אינו מטורף".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה