בשנת 1971, הוציאה להקת יס את אלבומה The Yes Album, ששינה לגמרי את כל מצבה. במהלך 3 שנותיה הראשונות, סבלו חברי הלהקה ממשבר כלכלי, ומיחס מחפיר מחברת התקליטים בארה"ב. ברגע שהוציאה את האלבום הזה, דברים החלו להסתדר, ועם הזמן הפכה יס למה שהיא. מדובר כאן באחד האלבומים המופתיים של הרוק המתקדם, שהציגו את הסגנון בהתפתחות בשנותיו הראשונות. מגוון הסגנונות שבו, המשולב עם סגנון הרוק המתקדם הסימפוני, נשמע מוצלח, ויחסית ליצירות המופת שבאו אחרי, האלבום הזה נשמע יותר נגיש ופחות יומרני.
בשנת 1970, כששני אלבומים מאחוריה, שני מנהיגי הלהקה ג'ון אנדרסון (שירה) וכריס סקווייר (בס) הגיעו להחלטה, כי יש לפטר את הגיטריסט שלהם פיטר בנקס. בעת הקלטת אלבומם השני Time and a Word שכלל עבודת תזמור רחבה. בנקס לא הצליח למצוא את עצמו בתוך התזמורת, ונכנס לעימות עם המפיק טוני קולטון, שלבסוף הסתיים בזה שזרק על האחרון גיטרת בס.
אז לאחר פיטוריו של מנהלם רוי פלין שהשקיע את רוב מרצו בלהקה, פוטר לאחריו גם בנקס לאחר הופעה, כשכבר נמצא לו מחליף. בנקס פוטר ולפי טענתו, לא נאמר על כך לשניים האחרים בלהקה: טוני קיי (קלידים) וביל ברופורד (תופים). המחליף שלו, שינה את הסאונד של הלהקה, והפך לאחד המזוהים עימה למשך 40 השנים הבאות.
המחליף היה בחור בשם סטיב האו. גיטריסט וירטואוז שכישוריו על הכלי הם מכאן והלאה. האו לימד את עצמו לנגן בגיטרה כשקיבל אחת כזו כילד בחג המולד, מאז כישוריו השתפרו. האו בהחלט לא היה גיטריסט ממוצע. הוא ידע לנגן כל סגנון, והושפע מחבר'ה כמו ג'ורג' האריסון וווס מונטגומרי.
היה לו גם ניסיון במספר להקות. האו הקליט אלבום עם להקת הרוק הפסיכדלי Tomorrow, שהייתה אחת מן המרכזיות בסצנת המחתרת הבריטית העליזה של קיץ האהבה, יחד עם פינק פלויד וסופט מאשין. סקווייר זכר את הלהקה לטובה כשראה אותם בהופעה, ובעיקר את הגיטריסט שלהם. לאחר ש-Tomorrow התפרקה, הצטרף ללהקת Bodast שהתקיימה במשך זמן מועט, ולא זכתה להוציא אלבום. לאחר מכן, עלה מדרגה, וניסה את מזלו במספר להקות כגון דה נייס. כשלהקתו של קית' אמרסון קיבלה אותו בברכה, לא הרגיש בטוח, ולמעשה ויתר על ההצעה. לאחר שניגן לזמן מה עם ג'טרו טאל, הגיעה השיחה ששינתה את חייו.
סקווייר טילפן אל האו ושאל עם הוא מעוניין להצטרף. הגיטריסט היה פנוי, אך הוא מעולם לא שמע על יס. כשהצטרף הבין שנכנס לברוך. להקה ללא מנהל, ללא כסף, שחבריה גרים בדירה משותפת וחיים כטפילים על חשבון המלווים. אך האו הבין כי להרכב הזה יש שאיפות, והזדהה עם חזונם של שני המנהיגים, והחליט לתת צ'אנס.
במשך תקופה ארוכה, חיו חברי הלהקה חיים של תפרנים. הלהקה ניגנה מספר הופעות יחד עם הגיטריסט החדש, ובאותו זמן, האלבום הקודם יצא בארה"ב עם עטיפה שהראתה את חברי הלהקה. בתמונה הופיע גם האו, שמעולם לא היה חלק מהעבודה, גם בוידאו קליפים שצולמו ללהקה, נראה האו מונצח על עבודותיו של בנקס. דבר שתסכל את הגיטריסט הראשון, וגרם להידרדרות נפשית שלוותה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, עד שהקים את להקת Flash והרים את עצמו מן המצב שהיה שרוי בו.
לאחר ההופעות, הלהקה נסעה לאזור דוון, שם כתבו את החומר בחווה. תהליך הכתיבה זכור להאו בתור חוויה נהדרת, וכשמצבה של יס השתפר בעקבות ההצלחה, הוא קנה אותה לבסוף. באותה תקופה, נכנס לתמונה מנהל חדש בשם בריאן ליין שגם הוא שינה את הלהקה בכל מה שקשור להיבט הכלכלי. לבחור היה ניסיון עם ניהול להקות (פינק פלויד), בעל אופי קשוח, ולא היה מוכן להפסיד כסף. הוא הביא את יס להצלחה גדולה בעקבות העקשנות והאופי הקשה שלו.
עם סיום תהליך הכתיבה, הלהקה הקליטה במהלך סתיו 1970 את האלבום, באולפני אדוויז'ן בלונדון. שם קיבלה את המפיק אדי אודפורד. זה היה תחילתו של עידן חדש. אודפורד היה מפיק מוכשר שהבין את החזון של המוזיקאים, והיה שותף איתם במהלך תןר הזהב. אודפורד שעבד אז גם עם ELP, קיבל תואר מכובד של חבר להקה לכל דבר. כשנה לאחר יציאת האלבום, הופיע על גבי גב העטיפה של Close to the Edge לצד חברי הלהקה.
הלהקה עבדה באולפן, כשהאו חמוש בגיטרת חצי נפח של גיבסון מדגם ES-175, וגיטרה אקוסטית של חברת Martin. קיי התחמש באורגן האמונד B3, שאיתו נאלצה להסתפק הלהקה, בעקבות סירובו של קיי להיפתח לדברים חדשים, ולהתקדם עם המהפכה הטכנולוגית. הוא סירב לשים את ידיו על המלוטרון והמוג. שנה אחר כך, הוא יפוטר בעקבות העובדה הזו, ויוחלף באשף הקלידים ריק ווייקמן, עוד סיבה היא גם שהוא גילה שהוא לא הסתדר טוב עם האו.
5 קטעים הוקלטו באולפן, ועוד קטע אחד בהופעה חיה, התוצאה יצאה אלבום מגוון, מהנה להאזנה, נגיש וגאוני, שסימן נקודה בהתפתחות הרוק המתקדם ולמעשה בקריירה של יס.
האלבום נפתח באחד מהיצירות המפורסמת ביותר בפנתאון הפרוג, בפתיחה שכל מעריץ חייב להכיר: פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם. פם-פם-פם-פם-פם-פם. באם! הפתיחה הזו למעשה הגיעה מתכנית טלוויזיה ושמה Fabian of the Yard. קרוב ל-10 דקות, Yours Is No Disgrace, מציג את להקת יס בתפארתה, ואת הסגנון הייחודי של האו שמבריק על הגיטרה וכיף לשמוע את זה כל פעם מחדש. היצירה שהייתה עבודה משותפת של חברי הלהקה כתוצאה מחיבור קטעים נפרדים שנכתבו ע"י כל אחד, והוקלטו בקטעים שחוברו לבסוף בעריכה לכדי מיני סימפוניה, הפכה לאחד מהמנונים המוכרים של יס. זהו השיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, שנכתב בתקופת השיא של מלחמת ויאטנם. אנדרסון כתב כאן את אחת מהליריקות המוצלחות ביותר שלו, עם קצת עזרה מחברו דיוויד פוסטר שהיה חבר בלהקת The Warriors. השניים שיתפו פעולה עוד מהאלבום הקודם בשיר הנושא שלו. זהו אחד מהטקסטים היחידים של אנדרסון שאפשר להבין מה הוא מנסה להגיד. רוב הזמן, אנדרסון מביא לנו טקסטים מעורפלים שאף אחד לא באמת יודע את משמעותם, לכן מגיע לסולן צל"ש על העובדה שלא צריך לצאת מהכלים בשביל הטקסט. עוד מרכיב חשוב נוסף שעושה את היצירה הזו לכל כך מושלמת וגם את הסאונד של יס לכל כך ייחודי ומזוהה, הוא ההרמוניה הווקאלית המשותפת של חברי הלהקה. אנדרסון שר בקול גבוה ויפייפה, וסקווייר מגבה אותו. זה יישמע לאורך האלבום. Yours Is No Disgrace הוא פתיחה מצוינת, שלא פלא למה הפכה לפריט חובה בהופעות של הלהקה עד היום. את היצירה הזו, כל חובב רוק מתקדם חייב לחוות.
האו החבר החדש, מקבל כאן כבוד גדול, כשנותנים לו 3 דקות סולו, שהוקלטו בהופעה חיה של הלהקה בLycum Theatre, 17 ביולי 1970. Clap נכתב ע"י האו (השיר הראשון שאי פעם כתב) לכבוד הולדת בנו הראשון, דילן שנולד חודש אחרי ההקלטה ההיא, ב-4 באוגוסט. לדעתי, הקטע הזה לצד Mood for a Day שהאו כתב לאלבום הבא, Fragile, הוא אחד משיאיו של הגיטריסט. מדובר כאן בקטע ששואב הרבה מאוד מסגנון הקאנטרי של צ'ט אתקינס, ומציג את כישוריו הבלתי מוטלים בספק של הגיטריסט. הוא קליט, הוא מאוד כיפי, כיף לדפוק את הרגל לפי הקצב. לפעמים צריך קצת הפסקה מהשאפתנות הסימפונית. לא פלא למה זה הפך אחד הקטעים הידועים של האו שמבצע אותו גם היום בהופעות הלהקה.
במעבר חד, כשמחיאות הכפיים מתפוגגות, מגיחה הלהקה באחת היצירות המפורסמות והגאוניות שלה. Starship Trooper שרוכב על גל הספייס רוק שהיה פופולרי בתקופה, מצטיין בשלמות בדיוק כמו ב-Yours Is No Disragce. מבנה מושלם שמאזן בין פשטות מוזיקלית קליטה למורכבות המאתגרת שהופכת את היצירה למיני סימפוניית רוק מושלמת. בנוסף, גם העיבוד המצוין של היצירה, הופך אותה למושלמת, בעיקר כשכל שלושת חלקיה נכתבו ע"י חבר להקה בנפרד (אנדרסון, סקווייר, האו) נתפרו ושופרו לכדי יצירה משותפת. מדהים כמה אפשר ליצור דברים גדולים מחלקים קטנים. זו יצירת מדע בדיוני שמבוססת על ספרו המפורסם של רוברט היינלין, לוחמי החלל. אבל לא מדובר כאן בקטע פסיכדלי משהו. זוהי יצירה פרוגרסיבית סימפונית וסימפטית, שהאזנה לה היא תענוג. אז כל מעריץ של יס בטוח מכיר את הפתיחה, שמציגה ריף מעניין וקליט של האו. לצד הגיטרה של האו כמובן, עומד אורגן ההאמונד של קיי שיוצר איזון לגיטריסט. מהרגעים הטובים ביותר באלבום נמצאים ביצירה הזו, כשהלהקה יוצאת רגע לגיחה אקוסטית, שבה סטיב מבריק על הגיטרה, והחבר'ה מתחילים לשיר ביחד קטע חדש ומושלם, עד החזרה לשיר המרכזי עצמו. לקראת הסוף, האו מביא סדרה של שלושה אקורדים שנמשכים עד הפרידה (G, Eb, C). שארית של האו מתקופתו ב-Bodast מקטע ושמו The Ghost of Nether Street. אחד מרצפי האקורדים הטובים ביותר ששמעתי. רק לנגן את זה, ולעולם אי אפשר לעצור. האפוס הסתיים ומותיר רושם על המאזין בנוגע לשליטה של חברי הלהקה בכלי שלהם, וביכולתם ליצור אפוסים מושלמים למרות שרובם לא ידעו לקרוא תו אחד. התענוג נמשך. אנחנו עוברים להימנון.
בשירת א קאפלה, נכנסת הלהקה לאחד משיריה המפורסמים, I've Seen All Good People, שרובו קליט במיוחד, וקשה לשכוח אותו בהאזנה הראשונה. נפתח למעשה ב"מוטיב" שבעצם הכי מזוהה עם השיר בשירת א קאפלה של חברי הלהקה. עוברים לשיר פולק פסטורלי וייפיפה בתוספת חליליות שנוגנו ע"י חבר, קולין גולדברג שמראה עד כמה החבר'ה היו מוכשרים בהרמוניות קוליות, כשהחבר'ה מגבים את קולו המלאכי של אנדרסון שמביא שמחה למאזינים, אך יכול לעצבן את חלקם. האו מנגן כאן בגיטרה פורטוגזית שבאלבום מצוינת כvachaila שנותנת את הגוון הימי ביניימי. שוב, הטקסט מעורפל, וקשה להבין מה הסולן רוצה מאיתנו, כנראה בנוגע לעצמנו כבני אדם. קשה שלא לשיר יחד עם חברי הלהקה את הפזמון (cause it's time) עד סופו של החלק הראשון שנחתם באורגן כנסייתי, ומשם אנחנו עוברים למוטיב בסטייל רוק אנד רול ישן וטוב. האו שוב נותן את הבסט בגיטרה, והשיר מסתיים ומתפוגג לאטו, כשהלהקה שרה את המוטיב ויורדת סולם כל פעם. לא בדיוק רוק מתקדם, אבל מה זה משנה?
מן הדממה של השיר הקודם, מגיח לו הבא, שהוא למעשה קטע ג'אז רוק קצר וחמוד של 3 דקות תמימות. A Venture הוא מין אתנחתא קטנה ורגועה עם לחן קליט שכיף לשיר את הפזמון שבו. בשיר הברקה גאונית, כשהחבר'ה בורחים לרגע מה4/4 כשברופורד מכה בתוף בזמן משתנה. דבר שנשמע משונה לאוזן, אך הגיוני. מדהים כמה הלהקה הצליחה לעשות הרבה בקצת זמן. לקראת הסוף, קיי מקבל קצת זמן לסולו נחמד, עד שמתפוגג השיר ומוביל אותנו לקראת הסוף.
המיני אפוס הסוגר Perpetual Change (שהטקסט שלה עוסק בנוף בחווה שבה עבדו) הוא קטע פרוגרסיב מושלם שמאזן בין הפשוט, הקליט, הבלוזי לשאפתני, מורכב, סימפוני. לאורך 9 דקותיו, הקטע רחוק משעמום, ומשאיר את המאזין סקרן וערני. יש פה פזמון יפה שכיף כל כך לשיר עם אנדרסון, פה ושם האו נותן קצת ניחוחות ג'אזיים עם הגיבסון שלו, פה ושם הלהקה יוצאת לגיחה מפתיעה ומשונה שלא מצפים לשמוע בשיר הנורמלי, לפתע מגיעה הלהקה לפוליריתמיקה (שני מקצבים המנוגנים באותה עת), והיצירה זורמת לה עד הסוף בו נפרדים החברים מן המאזין בשירה משותפת הנשמעת כמו הפסקול להגעה למרומים, עד שהקטע מתפוגג לו, ו-41 דקות של רוק מתקדם סימפטי מסתיימות להן.
האלבום יצא ב-19 בפברואר 1971, ולמעשה פתח את השער לפני החברים. ההצלחה הגיעה, וחברת התקליטים אטלנטיק בארה"ב שעד האלבום הזה, כמעט ושכחה מקיומה של הלהקה, החלה להבין את הפוטנציאל שבה. אז איך בעצם הגיעה ההצלחה המסחרית? לפי דבריו של סקווייר, השביתה של רשות הדואר הבריטית שהתרחשה בזמן יציאת האלבום במשך חודשיים, גרמה לכך שלא נאספו נתונים מחנויות התקליטים בנוגע למצבי מכירות. רק מחנות אחת הצליחו להשיג שם, נצברה קהילת מעריצים שבעצם הביאה את האלבום להצלחה. The Yes Album הגיע למקום ה-4 בבריטניה, ולמקום 40 המכובד בארצות הברית, ובסוף השביתה, קיבל מעמד של אלבום פלטינה כשמכר מיליוני עותקים(!).
חברי להקת יס שעד אותה תקופה היו תפרנים שחיים כטפילים על חשבונם של מכריהם, הפכו לאנשים עמידים כלכלית. לאחר האלבום הזה, קיי פוטר בעקבות סירובו להשתלב במהפכה הטכנולוגית של הוספת קלידי מלוטרון וסינתסייזר מוג לקלחת (קיי השווה את סאונד המלוטרון לצליל יללה של חתול), ואשף הקלידים ריק ווייקמן הצטרף לספינה. כמה חודשים לאחר מכן, הוציאו את Fragile שהיה האלבום שקיבע אותם סופית במפה הבינלאומית, ומאז לא הביטו לאחור.
באשר לעטיפה, לא היה זמן רב בשבילה. לכן כשלרשותם חצי שעה, עלו חברי הלהקה עם הצלם פיל פרנקס (שכבר צילם כמה תמונות שלהם במועדון הליסיום) למרתפו של האחרון שם צולמה התמונה. הוא מצא שם את דגם של ראש והחליט שהוא יתאים לצילום (כמה שהוא צדק). חברי הלהקה הצטלמו יחד עם הראש, כשמנורה של 1000 ואט מאירה, וקיי יושב על כיסא כשהוא חבוש בגבס לאחר תאונה שהתרחשה לילה לפני הצילום. במהלך נסיעה לילית להופעה, נרדם סקווייר על ההגה, ובדרך נס ניצלו חברי הלהקה, כשקיי יצא מזה חבוש בגבס שהונצח על גבי העטיפה. ג'ון גודצ'יילד שהיה המעצב של מגזין הרולינג סטון, עיצב את העטיפה של האלבום הזה, וכך הפך צילום שלקח כפחות מ-30 דקות, לעטיפה אייקונית וידועה. באלבום הזה, מצוין בשגיאה שמו הפרטי של אנדרסון כJohn, כשבאלבום הבא הוא הוריד את הh, שלא חזרה מאז. באיטליה האלבום נמכר תחת השם The Yes שגרם לבלבול אצל המעריצים שחשבו כי אולי מדובר באלבום הבכורה, ובנוסף Clap הופיע בסופו של הצד השני.
לסיכום, The Yes Album הוא אלבום מופת ברוק המתקדם. דוגמה מצוינת לשילוב מאוזן בין רוק אנד רול שוט לקליט, לבין שאפתנות סימפונית. זהו אלבום סימפטי, שהרבה מאזינים מתחברים אליו בשל האיזון המושלם שבו. הוא שונה מהאלבומים שבאו אחרי, שכבר גדלו למימדים של אפוסים רחבי יריעה. כל היצירות שמופיעות בו הפכו לקלאסיקות המבוצעות עד היום בהופעות הלהקה (מלבד A Venture), ולמעשה זהו אלבום נפלא להכיר את הז'אנר ואת הלהקה עצמה. כל מילה נוספת מיותרת. כל מה שנותר זה להקשיב, תהנו.
יס - The Yes Album
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה