זריחתו ושקיעתו של היהלום המשוגע - סיד בארט

היום לא אדבר על אלבום כלשהו, ובמקום זה, אני החלטתי לעשות משהו קצת שונה, ואני חושב שזה יהיה עכשיו חלק מהנורמה. אני רוצה לדבר על אחד האמנים/מוזיקאים/אישיות האהובים עליי, שהשפיע ועיצב את העולם שלי כשהתחלתי להתעניין במוזיקה. רוג'ר קית' בארט, או כמו שמכירים אותו: סיד בארט.

קשה לי לתאר ולחשוב לעצמי איזה כישרון גדול הוא היה, וכמה גאון הוא היה בפשטותו. כמה מדהים היה בתקופה היצירתית והפורייה שלו בשנות השישים, עם פינק פלויד בתחילת דרכה, כשהוא הקים אותה, הוביל אותה, ולמעשה היה הפרונטמן והמנהיג שלה, לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, שהייתה רחוקה שנות אור מזו שניגנה במועדון UFO, וכישפה את הנוכחים במוזיקה שלה.

כמה כואבת העובדה שבארט נפל אל תוך החור השחור שמה שנחשב באותה תקופה ל"הארה", ה-LSD, שטיגן את המוח שלו, איבד קשר עם העולם, איבד את היכולת לתפקד, ולמעשה איבד את עצמו. הוא פשוט נותר בודד, גלמוד, וסיפורו הטרגי בלתי נתפס.

בארט היה ונשאר הקורבן של פינק פלויד (שהוא עצמו נתן לה את שמה), זה שהיה לרגע הכוכב העולה שלה, ופשוט התרסק באמצע ההצלחה. עד היום (וזו סיטואציה מעצבנת) יש אנשים שבשבילם פינק פלויד הייתה להקה של רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, צד אפל של הירח, חומה, ולא צריכים שום חינוך. לא יותר מזה.

בארט היה ילד בתוך גוף של אדם בוגר. הוא סירב להתבגר, הוא נשאר באוטופיה הנאיבית/ילדותית שלו שכללה עולם רחוק מהמציאות של פיות, גמדים, כוכבי לכת ואופניים. וזה, מבחינתי מה שתמיד גרם לי להימשך למוזיקה שלו ולדמותו. היה בו משהו שאין למוזיקאים, בטח שלא לחבריו בפינק פלויד. לא היה כמוהו, אין כמוהו, וכנראה שגם לא יהיה כמוהו. בארט נשאר ויישאר זכור בתור אחד מהמובילים של הסצנה הפסיכדלית העליזה של 1967.

השירה שלו הייתה נאיבית ומרחפת, הנגינה שלו על גיטרה הייתה רחוקה שנות אור מהנגינה של אלה שפעלו אז. הוא השתמש במצית הסיגריה שלו כסלייד, הוא היה מושיב אותה על ברכיו ודופק עליה, והוציא את הצלילים החלליים והכה מנותקים מהמציאות. נגינתו על החשמלית, הייתה מצוינת ופותחת למאזין שערים למקומות לא מוכרים, וכמובן שהנגינה שלו על האקוסטית הייתה נוגה ונהדרת. הוא פשוט ניגן אקורדים, כאילו הוא נמצא באיזשהו אחו בקיימברידג', או בעולמות שרק טולקין היה כותב עליהם.

למרות שפינק פלויד המשיכה ליצור מוזיקה נפלאה וייחודית גם אחרי הוצאתו של בארט מההרכב, הוא תמיד היה חלק בלתי נפרד, ולמרות שרוב מורשתו הונצחה על אלבום אחד מופתי The Piper at the Gates of Dawn, חברי הלהקה לא יכלו לברוח מרוחו ששרתה במשך כל שנות קיומה של הלהקה. החברים חשו רגשות אשם, והאירוע של הוצאתו של סיד מן ההרכב, פשוט רודף אותם עד היום.



רוג'ר קית' בארט נולד ב-6 בינואר, 1946 למשפחה מהמעמד הבינוני באזור קיימברידג' הפסטורלי. השלישי מבין החמישה. כבר כילד צעיר הוא ספג מוזיקה בזכות הוריו שאהבו להאזין למוזיקה קלאסית. מדי פעם היה מנגן על הפסנתר שבבית, אבל באותה תקופה, העדיף להתמקד בכתיבה וציור (והוא היה מוכשר בזה). אימו וינפריד, הייתה עקרת בית, ואביו מקס שהיה פתולוג באוניברסיטת קיימברידג', תמך ועודד את עניינו הגדל במוזיקה, כשקנה לו יוקלילי בגיל 10, בנג'ו בגיל 11, וגיטרה אקוסטית בגיל 14. שנה לאחר מכן, הוא קנה לעצמו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו, ובנה לעצמו מגבר.

מסופר שהכינוי שלו "סיד" הגיע מחבריו בגיל 13, כשהגיע לפעולת צופים עם כובע קסקט של פועלים במקום של צופים, ובעקבות זאת הוא קיבל את הכינוי שהיה שם של מעמד הפועלים. סיד היה אחד מהחבר'ה. חברותי ושטותי. אחותו סיפרה שבבית הוא לא הרשה לעצמו להישאר "סיד" בבית הוא היה רוג'ר. בבית היה הילד טוב האהוב.

כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-16, בארט חווה את הטרגדיה הראשונה שלו. אביו מקס נפטר ממחלת הסרטן. האירוע הזה, עיצב את עולמו של בארט, שרצה להתרחק מן הצער והכאב שאפף אותו, לעולם פנטסטי חסר דאגות כדי להקל על כאבו. הוא העריץ את הביטלס, הרולינג סטונס ודילן, והוא החל לכתוב מספר שירים, שימצאו את עצמם מונצחים אצל פינק פלויד ובקריירת הסולו שלו.



בקיץ 1964, נסע בארט לגור בלונדון, וללמוד שם ציור. בארט בנוסף להיותו כותב ומוזיקאי נפלא, הוא גם היה כאמור צייר מוכשר. גם על הקנבס, היה אפשר לראות את הילדותיות הנאיבית שלו פורצת. במהלך לימודיו, הוא פגש ברוג'ר נוסף. רוג'ר ווטרס, שהיה סטודנט לאדריכלות, השניים גילו שיש להם עניינים משותפים, ושניהם התייתמו מאביהם בגיל צעיר. ווטרס ביקר לעתים בהופעותיה של להקתו הראשונה של בארט, Geoff and the Motoes, ולבסוף הצטרף לבארט בעשיית המוזיקה. הסטודנט הצעיר לאמנות הקים הרכב ושמו The Abdabs, משם זה התגלגל לשמות שונים ומשונים כמו Sigma 6 ו-The Meggadeaths" (כן! עוד לפני דייב מאסטיין).



עד שהגיעו לשם הכה מוכר, "The Pink Floyd Sound" שהפך ל"The Pink Floyd" והתגלגל בסוף ל"Pink Floyd". השם הגיע משמם של שני אמני בלוז שבארט העריץ: פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. במהלך לימודיו, ב-1965, התנסה במה שבסוף יביא לחורבנו, ה-LSD. בגינה של חברו, יחד עם עוד מספר חבר'ה (ביניהם גם סטורם ת'ורג'רסון מעצב העטיפות האגדי של הלהקה) התנסו בסם הזה לראשונה. החוויה הזו ששינתה את סיד מן הקצה, גרמה לו לצרוך את הסם הזה, בקביעות. באותה תקופה, מעטים ידעו על הנזקים של הסם, וכל מי שלא השתמש בו היה אידיוט. אנשים לא הבינו, מה זה יעשה בסוף. וסיד היה דוגמה מובהקת.

בשנים 1965-1966 פינק פלויד החלה לנגן בחזרות כשבהרכב: בארט, ווטרס, ריצ'רד רייט על הקלידים, ניק מייסון על התופים, ובוב קלוז על גיטרה נוספת. החבר'ה ניגנו מספר קטעי R&B שאהבו, ובנוסף בארט החל לכתוב עוד שירים, מוחו לא פסק להנפיק יצירות נפלאות, ובאותה תקופה קרא והושפע מספרי ילדים ופילוסופיה כמו הסיפורים של האחים גרים, ההוביט ושר הטבעות של טולקין, משנתו של דון חואן של קסטנדה, הרוח בערבי הנחל של גרהם והאיי צ'ינג.

קלוז, עזב וההרכב הצטמצם לרביעייה, והוזמן לנגן במועדון הUFO. המועדון הזה הפך למקום העלייה לרגל של רוקרים בשנות השישים בלונדון. שם כל הטירוף התרחש: סמים פסיכדליים, עשן קטורת, מישהו פתאום היה עלול לרקוד עירום, טריפ אחד גדול. פינק פלויד יחד עם סופט מאשין, הייתה מהאטרקציות המרכזיות, כשהחבר'ה היו מנגנים מוזיקה פסיכדלית, לצד מופע מרשים של אורות. היה אפשר לראות בכריזמה של בארט עם שירתו ולחישתו המהפנטים, נגינת הגיטרה החוץ מציאותית, והתנועות על הבמה. הקהל השתגע ורקד עד אור הבוקר.

עם שני מנהלים שתמכו והביאו פוש ללהקה בתחילת דרכה פיטר ג'נר ואנדרו קינג, הפלויד הפכו לשמועה שעברה מפה לאוזן. הם הופיעו בסרט ושמו Tonite Let's All Make Love in London, ומנהל ה-UFO, ג'ו בויד, החליט שבלהקה הזו טמון פוטנציאל גדול במיוחד, והפיק להם סינגל ראשון ושמו Arnold Layne. בארט כתב את השיר הראשון של פינק פלויד שעסק בטיפוס מוזר, שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי הכביסה, ולבש אותם.

בויד ניסה להשיג להם חוזה בPolydor, אך המפיק בריאן מוריסון, שכנע את שני מנהלי הפלוידים להחתים אותם לענקית התקליטים, EMI. הפלוידים עזבו את בויד, וחברת התקליטים לקחה את הלהקה הצעירה תחת חסותה. Arnold Layne הגיע למקום ה-20 במצעד הבריטי, והפלויד החלו לצבור מוניטין. החבר'ה נטשו את הUFO, והחלו להופיע באולמות רבים ביניהם האירוע הידוע שהפך לאחד הידועים בסצנה הפסיכדלית הופעת חלום טכניקולור במשך 14 שעות.

בינתיים, נראה כי הכל הסתדר לפלוידים. EMI טיפחו אותם ובמהלך התקופה של פברואר-מאי של 1967, הקליטו הפלויד את אלבום הבכורה שלהם, The Piper at the Gates of Dawn, שהיה ויישאר סמל מובהק של הפסיכדליה העליזה של שנות השישים בלונדון. הפלויד הקליטו את האלבום הזה כשניתן להם אישור להקליט במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת, הביטלס באולפן הסמוך הקליטו את המאסטרפיס שלהם סרג'נט פפר, והחברים הצעירים זכו לראות את ארבעת המופלאים מקליטים יחדיו.


פינק פלויד בימיהם הטובים, בארט מצד ימין

להפקת האלבום והסינגל השני, נשכר נורמן סמית', טכנאי הקול הקודם של הביטלס. ובמהלך ההקלטות, הגיע חבר ותיק של הלהקה ושמו היה דיוויד גילמור לבקר את חבריו, וגילה לתדהמתו שחברו סיד שאותו לימד דיוויד על גיטרה, לא זיהה אותו כלל. זו הייתה רק ההתחלה, לחורבנו של בארט, ולקריסתו, אך בינתיים העתיד נראה ורוד.

סינגל שני שנכתב על היפית שהייתה ידועה היטב במועדון ה-UFO, ושמו See Emily Play, היה הצלחה אפילו עוד יותר גדולה, כשהגיע למקום ה-6 במצעד. The Piper at the Gates of Dawn, יצא באוגוסט של אותה שנה, והיה להצלחה. הפלויד כבר הפכו לנערצים, ובעיקר הסולן והגיטריסט הכריזמטי שלה, שהיה אחראי כמעט על כל היצירות הנהדרות באלבום הזה. האלבום שכלל שירים נאיביים עם שימוש באפקטים לא מהעולם הזה, עם מילים על דחלילים, כוכבי לכת, וישיבה על חדי קרן, הקפיץ את פלויד כמה רמות, והלהקה יצאה לטור מוצלח, ולאט לאט, כשהובן שהלהקה היא הצלחה אדירה, החל לאט לאט הלחץ לפעול על הלהקה ובעיקר על מנהיגה ששיריו הניבו רווחים. ולאט לאט, החל סיד להשתגע מן הלחץ...

שימושו ב-LSD גבר, ככל שלחצו עליו ועל להקתו יותר. חלק מההופעות היו נוראיות, והעובדה ש-EMI דרשה מהלהקה להיט חדש שיגיע למצעדים, גרם למנהיג המסכן לקרוס תחת לחץ. כבר החלו להיראות סימנים כי הסם הזה מחסל את אותו מבחינה נפשית, תפקודו היה נמוך, כשבחלק מההופעות הוא היה מנגן אקורד אחד במשך שעה, או שאם החבר'ה היו מנגנים משהו אחד, בארט היה מנגן משהו אחר, בארט המסכן שלא יכל לאחוז כבר אפילו מפרט, לא שיתף פעולה בהופעות ובקליפים של הלהקה כשהוא פשוט היה בוהה במצלמה.

בארט הגיע למקרים קיצוניים אפילו יותר, כשנעל את חברתו במשך 3 ימים, וכשמצאו אותה, הוא נעל את עצמו באותו חדר במשך שבוע. גם לחתוליו פינק ופלויד הוא נתן LSD, שגם הם איבדו תפקוד במהרה. הוא סירב להופיע בטופ אוף דה פופס שהייתה ה-תכנית של התקופה ללהקות צעירות, בטענה ש"אם ג'ון לנון לא הופיע, אז גם אני לא אופיע". המצב הדרדר עוד יותר, והיו מקרים בהם הגיטריסט דיוויד או'ליסט מלהקת דה נייס, נאלץ למלא את מקומו של בארט, כשהוא לא יכל לתפקד כלל.

הסיבוב האמריקאי הופסק מיד אחרי 8 יום, עם התנהגותו המוזרה של סיד המסכן. כשחברת התקליטים דרשה שירים חדשים, בארט הניב שירים חדשים, שלא ענו לרצונם, והראו את הידרדרותו של בארט עם Scream Thy Last Scream, Vegetable Man ו-Jugband Blues. רק האחרון מצא את עצמו באלבום הבא של הלהקה, A Saucerful of Secrets.



במהלך העבודה, לחברי הלהקה ובעיקר לווטרס נמאס, והחליטו שמביאים חבר חמישי כדי להצילם מהמשבר בו היו שרויים הפלוידיסטים. וגילמור, חברו הוותיק של בארט, הובא כדי לעזור ללהקה ולחפות על הסולן שכבר הגיע לרמת טירוף. חשבו אם אולי כדאי לעשות כמו הביץ' בויז, שהופיעו ללא המלחין הראשי שלהם בריאן וילסון, שפשוט המשיך לכתוב שירים, אך ההצעה ירדה. ואז בערב אחד לפני ההופעה, בא הרגע ששינה את הלהקה לתמיד.

חברי הלהקה ערכו הצבעה אם לאסוף את בארט להופעה, החברים התנגדו, ובארט שלא שם לב שננטש ע"י חבריו, היה למעשה מחוץ להרכב. באפריל 1968, בארט כבר היה בחוץ. חברי הלהקה היו הרוסים מכך. עזבו מוזיקאי מוכשר, היה חבר שלהם עוד מהימים הראשונים, וגילמור בעיקר היה הרוס, כשהוא רואה את חברו צופה בו בהופעה.

ב-Jugband Blues (תוכלו לקרוא כאן ניתוח מקיף של יוחאי וולף http://japaninadishpan.blogspot.co.il/2011/07/blog-post_14.html), שר על יחסם של חברי הלהקה אליו, והוא מציין עד כמה נחמד שזוכרים שהוא כאן. בארט שהיה הכוח המניע והמשמעותי בתהליך היצירה, דעך לו והתפוגג, כשלאט לאט, ווטרס תופס פיקוד ומשנה את הלהקה. הסגנון השתנה, ולאט לאט, הם היו בדרך להצלחה הגדולה, שחבריהם נותר מאחור. עד היום, אני מצטממר מהמילים האחרונות של בארט במסגרת פינק פלויד, בסוף Jugband Blues. המילים לא אומרות כלום, אבל הן אומורת הרבה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream?
and what exactly is a joke?



חברי הלהקה ניסו להרים אותו ממצבו, וניסיונות להחזירו לעולם המוזיקה, התבטאו בשני אלבומיו היחידים של בארט, The Madcap Laughs ו-Barrett בהפקתם ועזרתם הנדיבה של גילמור, ווטרס וג'נר, ובנוסף גם חבריהם מסופט מאשין שהתגייסו לעזרת חבר וותיק. לפי מה שסיפר רוברט ווייאט המתופף של הסופטס, כשהיו שואלים אותו באיזה סולם השיר, הוא היה מגיב ב"כן, זה מצחיק". מצב עצוב ובלתי נתפס.

הראשון הצליח, השני פחות. כאן, אני די איבדתי את בארט. השירים היו נפלאים עדיין, וזה עדיין אותו מוזיקאי מוכשר. אבל הנאיביות נעלמה, הפסיכדליה החוץ מציאותית התפוגגה לטובת מוזיקה שהיא טיפה יותר down to earth. ניסיון נוסף לשקם אותו היה ב-6 ביוני, 1970, כשהזמר עשה את הופעתו הראשונה כסולואיסט, כשהוא מגובה בגילמור, וג'רי שירלי מHumble Pie על תופים. אחרי ארבעה שירים, בארט הניח את הגיטרה ועזב בלי לומר מילה.

הניסיונות להחזיר אותו לתפקוד לא פסקו, וב-1972 כשניסה להקים סופרגרופ בשם Stars שכלל אותו, המתופף "טווינק" שניגן במספר להקות התקופה הפסיכדלית (Pink Fairies, Tomorrow, The Pretty Things), וג'ק מונק על גיטרה בס, הניסיון כשל, וכשניסה להקליט אלבום שלישי, הוא בא עם גיטרה ללא מיתרים, עזב את האולפן אחרי כמה ימים, ולמעשה סיים את פעילותו המוזיקלית לתמיד. הוא התבודד מהמוזיקה, מחברי להקתו הקודמת שכבר הפכו למולטי מיליונרים, ולמעשה ניתק קשר עם העולם החיצון.



ב-1975, הוא הגיע לאולפני אבי רוד, וצרב בתודעתם של חברי להקתו את האירוע הבא עד סוף חייהם. פינק פלויד שכבר היו אנשים עשירים בעקבות The Dark Side of the Moon שהפך לרב מכר, הלכו לאולפני ההקלטות להקליט את Wish You Were Here שהוקדש לבארט ועסק בנוסף גם בתעשיית המוזיקה הרקובה, והבחינו באדם משונה, קירח, שמן שמדי פעם מוציא מברשת שיניים ומצחצח את שיניו כשהוא קופץ במקום. האדם הזה היה בארט בן ה-29, שלא זיהו אותו כלל, החברים פרצו בבכי, והיה נראה כי אותו יהלום צעיר ויפייפה שהיה מוזיקאי מוכשר, צייר מוכשר ועם המון חברות אבד. בארט שאל אם יהיה אפשרי שיוכל לחזור ללהקה, החברים לא לקחו את זה ברצינות, והוא עזב את האולפן, ולא נראה לעיניהם של חברי הלהקה שוב.

הוא כן היה נוכח בהקלטות לאפוס שהוקדש בשבילו Shine on You Crazy Diamond שעסק באותו נער צייר, משוגע אותו חלילן שכל כך אהבו. ב-1978, עזב בארט את המלון בו התגורר בלונדון כשהוא משאיר את חתוליו הלומי הLSD, והלך חזרה הביתה ברגל לביתו בקיימברידג' ומאז הסתגר ולא נראה לעיני העולם החיצון.


בארט ב-1975, מצב בלתי נתפס

הוא גר בבית אמו גם אחרי מותה במשך חייו, צייר ברוב הזמן, וחברו גילמור דאג לוודא שבארט מקבל את הכסף מתמלוגים על עבודתו בימי הזוהר שלו עם הלהקה. ב-7 ביולי 2006, בעקבות סיבוך עם מחלת הסוכרת וסרטן הלבלב, נפטר בארט בגיל 60, והיהלום המשוגע עזב את עולמנו לעד.

כואב ועצוב סיפורו של בארט כששומעים אותו כל פעם מחדש. בארט היה פלא חד פעמי שיצר מוזיקה נפלאה בעיקר בתקופתו בפינק פלויד, ונגע באנשים רבים. אני שהייתי רוקר מתחיל ששמע ביטלס, וקווין נחשפתי גם לפינק פלויד בעקבות הוריי עם אלבומי המופת משנות השבעים. חיפשתי בסיפורי הלהקה, וגיליתי את הסיפורים והשירים המופלאים על אותו מנהיג לפני רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור שהיה מעמודי התווך של הרוק הפסיכדלי.



בעקבות אהבתו לסיפורי ילדים, רציתי לקרוא את "הרוח בערבי הנחל" שבעיני הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי, כמו שיריו של בארט. מעצבן כל כך שפלויד זכורים עם מאמציהם מתור הזהב (בצדק כמובן) עם אלבומי הקונספט, עם ווטרס שכבר הפך לדיקטטור מוחלט, ובארט נשכח. אני זוכר שהלכתי לאירוע של פינק פלויד בסינמטק בת"א, וכשהוקרן הסרט הדוקומנטרי הרוב ידעו בנוגע ל-Money או The Wall כשהם שרים את השירים האהובים, ורק אני שר את Arnold Layne ו-Scarecrow. סיד צריך לקבל יותר הערכה על תרומתו לעולם המוזיקה, עם שיריו הנפלאים.

הוא לא בא לעצבן אף אחד, הוא פשוט רצה לקחת את המאזין למקומות שכבר שכחנו מזמן. עם עזיבתו את פלויד, סגנונם הפך להיות פחות פסיכדלי, פחות אופטימי, ופונה יותר לרוק פרוגרסיבי. כמובן שמדובר באלבומים מופתיים ומדהימים ששינו את פני המוזיקה לתמיד, אך לא יזיק קצת סיד לכולנו. גם אחרי עזיבתו רוחו שרתה בלהקה כשמדברים עליו בשירים כמו Brain Damage או Shine on שהוקדש לו ישירות. בסרט החומה שבה מוצגת הדמות "פינק" היא בהשפעת ווטרס הילד, ובארט הבוגר ששקע בעולם הזייתי של סמים, כשלאט לאט הוא מתנתק מהחברה, ולא מתייחס לדפיקות בדלת וממשיך לצפות בטלוויזיה כשסיגריה בידו.

המקרה של בארט, היהלום המשוגע, הכובען המטורף, הוא דוגמה מצוינת להשלכות של לחץ מצד חברת התקליטים, המסכן לא יכל לעמוד בפני העובדה דציפו ממנו לכל כל הרבה, שהוא פשוט קרס. לפעמים אפשר לחשוב מה היה קורה או הוא היה נשאר? או ממשיך בקריירת סולו. עזיבתו בהחלט הייתה אחת ההשראות ליצירות הגדולות של חברי הלהקה, ועצוב להגיד זאת, אך ללא טירופו של בארט, אולי העולם לא היה מקבל את היצירות המופלאות של פינק פלויד שכולנו כ"כ אוהבים. ללא סיד אין פינק פלויד, אבל ללא סיד יש פינק פלויד.

אך לפחות אם היה משתקם. הרבה מוזיקאים הושפעו ממנו, בעיקר דיוויד בואי שהחזיר את העניין התקשורתי בבארט, אחרי שעשה גרסת כיסוי לSee Emily Play ב-1973, והרבה גם רצו לעבוד איתו. אבדה משמעותית, כמו אפוקליפסה של עולם שלם, כך גם בארט קרס ואיתו כל עולמו, כשמורשתו מונצחת על שני אלבומים עם פינק פלויד, ושני אלבומי סולו.


יש משפט ידוע שאומר: "הקו בין הגאונות לטירוף נמדד ע"פ ההצלחה", אך מי יודע? כפי שניק מייסון אמר, האם יכול להיות שסיד היה הנורמלי, והמקיפים אותו היו מטורפים?


ולסיום מילות השיר שאולי כנראה הכי מייצג את בארט: Matilda Mother:
There was a king who ruled the land. 
His majesty was in command. 
With silver eyes the scarlet eagle 
Showers silver on the people. 
Oh Mother, tell me more. 

Why'd'ya have to leave me there 
Hanging in my infant air 
Waiting? 
You only have to read the lines 
They're scribbly black and everything shines. 

Across the stream with wooden shoes 
With bells to tell the king the news 
A thousand misty riders climb up 
Higher once upon a time. 

Wandering and dreaming 
The words have different meaning. 
Yes they did. 

For all the time spent in that room 
The doll's house, darkness, old perfume 
And fairy stories held me high on 
Clouds of sunlight floating by. 
Oh Mother, tell me more 
Tell me more.


דוקו על סיד - https://www.youtube.com/watch?v=Hyz-mbctnpw
The Madcap Laughs
Barrett