מהלך פותח, או: על E2-E4 והשפעתו

איך אפשר ליצור אלבום כזה מושלם? תשאלו את מנואל גאטשינג. האיש מאחורי אחת מלהקות הקראוט הידועות יותר, Ash Ra Tempel. במשך שנתיים, הבחור ניגן בהרכב הפסיכדליה/קראוט הזה, שהיה אחד מההרכבים הכי out there בסצנה. עם אלבומים כמו אלבום הבכורה, Schwingungen ו-Seven Up (אלבום שהקליטו תחת השפעת LSD), יצרו מוזיקה חללית, מרחפת, מנותקת מהמציאות, מעניינת, מסקרנת, ולוקחת למקומות רחוקים. במשך השנתיים האלו, ניגנו עם גאטשינג מספר חבר'ה חלקם ידועים, חלקם פחות, כשהוא היחיד שנשאר בספינה (קלאוס שולצה, לשעבר טנג'רין דרים, ואחרי זה אמן סולו מוערך). לבסוף ב-1973, כל הסגל נטש את הספינה, כשרק גאטשינג נשאר על הפיקוד. הוא החליט לנטוש גם הוא את הספינה, ולזמן קצר פתח בקריירת סולו, עם האלבום ראשון ומיוחד, שהשם שלו אומר הכל: Inventions for Electric Guitar.

וככה למעשה התפרקה Ash Ra Tempel. אבל, גאשטינג החליט שהוא רוצה לבנות ספינה חדשה, וככה נולד הרכב חדש, Ashra. אשרה זה לא בדיוק הרכב, מדובר בפרויקט של איש אחד (נחשו מי). מדובר בשלב הבא באבולוציית אשרה. מותו של הרכב אחד, שהוביל להיוולדו של אחר. המקדש של אשרה (אלה במיתולוגיה הכנענית) נהרס, אבל האלה נותרת איתנה. אז גאטשינג פשוט החל ליצור סולו, תחת השם אשרה. תראו, הבן אדם ממש חלוץ. המציא את כל כינויי אמני הטראנס, ההאוס והטכנו לפני שהדברים האלה בכלל נולדו! אולי הדי ג'יי הראשון בהיסטוריה... ב-1976, כשהוא מתחיל מחדש, מוציא תחת השם Ashra את האלבום, New Age of Earth. אלבום שנשמע כאילו הוקלט בכלל בשנות האלפיים, ולדעתי אלבום האמביינט הטוב ביותר (זה פשוט אלבום מושלם! לשנות בו דבר אחד, והלך הכל).

במשך שאר העשור, הוא המשיך ליצור תחת השם Ashra, כשהפעם מצטרפים חבר'ה, וההרכב הופך ללהקה של ממש, כשמדי פעם, הוא חוזר לנגן עם חבר ותיק, שולצה, שהקים חברת תקליטים עצמאית משלו, Inteam Records. ואם כבר חברת תקליטים, כמו שקורה לכל מוזיקאי במאה ה-20, נשבר לו מתעשיית המוזיקה. בעיקר עכשיו, כששנות השמונים הגיעו (עשור שלא כולם נהנו בו כל כך). להקות הקראוט כבר מזמן לא מה שהיו. קרפטוורק הפכו להרכב סינת'פופ מצליח ופופולרי, נוי! כבר מזמן לא קיימים, כנ"ל עם פאוסט, וקאן די יצאו מהתמונה. וככה, גאשטינג החליט לעשות מעשה, וטס מברליו אל המבורג. לפני שטס, הוא יצר בStudio Roma שלו, מוזיקה שישמע בזמן הטיסה. בסשן של שעה אחת, הוא יצר את אחד האלבומים הכי חשובים אי פעם, וכן! לא סתם אי פעם... כי נשמע כי כל מה שאנחנו שומעים ונחשפים אליו היום, נולד מההקלטה הזו.

במהלך השנים, היה אפשר לראות איך לאט לאט להקות הקראוט ואמני אלקטורניקה רבים נוטשים בהדרגתיות את הסאונד הפסיכדלי, חללי, ומפסיקים את ניסויי האולפן שהתחילו שטוקהאוזן, פייר שפר ואחרים. המוזיקה עדיין נעשית ע"י ציוד אלקטרוני, והצלילים עדיין נשמעים לא מהעולם הזה, אבל המוזיקה יותר down to earth, פונה אל הקהל הרחב, לא רק למוזיקאים ואוונגרדיסטיים. זה התחיל עם קרפטוורק ב-Autobahn, אבל המהלך הפותח, ששינה את הכל, ולמעשה פתח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית, E2-E4. כן, השחמטאים שביניכם יודעים שזה המהלך הפותח במשחק, ולמרות שהיה מדובר במשחק מילים פאסודו משעשע שכזה שקשור לכיוון הגיטרה (מה-E הנמוך לגבוה), גאשטינג למעשה התחיל את הטראנס, ההאוס, הטכנו, הצ'יל אאוט. אף אחד לא חשב על דברים כאלה אז.

עכשיו הנה מגיע הדבר שהולך להפוך הכל: האלבום הזה הוא יצירה של שעה, והיא מורכבת משני אקורדים. פאקינג שני אקורדים. עכשיו, אתם שואלים את עצמכם, מה לעזאזל אפשר לעשות בשני אקורדים? what am i, a fucking pop star? טוב אנשים, תופתעו לגלות (או שלא), שאפשר להגיד כל וואו כל כך הרבה דברים בשני אקורדים. בואו לא נשכח, שבסיקסטיז, באמריקה באו כמה חבר'ה ויצרו מוזיקה מינימליסטית וגם את הורסיה היותר קיצונית: דרונים. פיליפ גלאס, סטיב רייך, לה מונטה יאנג, טרי ריילי. כל החבר'ה האלה יצרו כמה מהיצירות החשובות במאה ה-20 שהשפיעו על חבר'ה כמו הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קולטריין, קינג קרימזון, וכמובן להקות הקראוט.

Man at work

אז אם בסבנטיז, ההשפעות היו בעיקר ממלחינים כאמור כמו שטוקהאוזן, כאן המוזיקה מושפעת יותר מגלאס, רייך והשאר... מדובר פה במוזיקה שהאפקט שלה מהפנט, זה הפרוטו טייפ של טכנו, זה טראנס במלוא מובן המילה. אתם פשוט נשאבים ליופי הזה, שנמשך קצת פחות משעה. גאשטינג מתחיל עם שני האקורדים, ולאט לאט בהדרגתיות, נוספת שכבה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת... פשוט כמו בניית בניין. גאשינג בונה את המאסטרפיס שלו. ושכל השכבות הסתיימו, הבחור מתחיל לאלתר על הסינתים שלו, זה אותו איש שניגן על הגיטרה אלתורים בלוזיים במוזיקת רוק פסיכדלי הארד קורית לפני עשור. אבל אז, לקראת החצי השני של היצירה, הוא שולף את הכלי המקורי שלו הגיטרה, ומאלתר כשהכלי הכל כך אנושי הזה משתלב עם המוזיקה המכנית הזו.

זה כמו מה שאסימוב דיבר בספרים שלו. מין סייבורג מוזיקלי. כשאדם ומכונה נפגשים. והתוצאה פשוט מדהימה. מילה על גאשטינג כגיטריסט, הוא לא מנסה להרשים כאן, האלתורים הארוכים של הסבנטיז כבר מזמן מאחור, וכאן הוא פשוט משתלב עם המוזיקה, עם שני האקורדים, פשוט מצייר  על הקנבס שכבר השלים כמה זמן לפני כן. הסוריאליזם הפסיכי של דאלי, מגריט וארנסט הסתיים, אנחנו בעידן של ציורים חלקים, מינימליסטיים, מלוטשים, עם הקוסמוס של מונדריאן. מה שהתחיל לפני כמה שנים ב-(No Pussyfooting) של פריפ ואינו שיצרו שפה חדשה במוזיקה הפופולרית, והיו ראשונים ליצור את ההגדרה לאמביינט, גאטשינג לוקח את המינימליזם הזה לרמה שונה לחלוטין.

היצירה שהוקלטה ב-1981, ראתה אור סופסוף ב-1984, כששולצה הבין כי חברו יצר פה משהו מדהים. הוא הוציא את האלבום בלייבל שלו, שפשט רגל זמן קצר לאחר מכן. בהתחלה, יצא כסינגל שמחולק למספר חלקים. למרות שזו אותה מוזיקה, אותם שני אקורדים, פשוט עם כלי שונה במרכז. עד שלבסוף, בעידן הדיסקים, יצא האלבום בשלמותו, בדיוק כמו שצריך להיות. 5 שנים לאחר שהאלבום יצא, הרכב האוס איטלקי בשם Sueno Latino, שאהב את מה ששמע, לקח את שני האקורדים האלה וסימפל אותם ליצירה אחרת. מה שבסוף הוביל להולדתו של ההאוס אמביינט. תראו מה שאפשר לעשות מקטע אחד. הגרסה של החבר'ה האלה הפכה להיות פופולרית במועדונים, כשאנשים שהשם גאשטינג או אשרה לא היה מוכר להם, נחשפו לקסם של E2-E4. מיותר לציין את התגובה של גאטשינג, כשאפשר פשוט לקחת ציטוט שלו:

"כשגיליתי ש-E2-E4 התנגן במועדונים, לא יכולתי לתאר שאנשים רוקדים לזה. אין שום תוף בס חזק והקצב מעודן יותר. לקחתי רעיונות ממוזיקת דאנס, אבל הלחן שלי נטה לכיוון של ההלחנה המינימליסטית של סטיב רייך ופיליפ גלאס. תזמורת יכלה לנגן את זה."

תתארו לכם, מה היה קורה בלי האלבום הזה? האם אפקס טווין, בורדס אוף קנדה ושאר החבר'ה היו מגיעים למה שהם היום? האלבום הזה יצר את המוזיקה האלקטרונית כמו שאנחנו מכירים אותה היום. זה אלבום שגם הרוקרים שבכל נשמתם, שונאים מוזיקה מסומפלת וממוחשבת, וסוגדים למוזיקה אנושית נטו, יוכלו לאהוב. כמו שנאמר קודם, זה השילוב המושלם בין אדם לרובוט, אי אפשר שלא ליפול בקסם של E2-E4, הוא פשוט לוקח אותך לעולם אחר, פותח את הראש, גורם לך להיכנס למחשבות שונות. קשה להאמין, שמבקר קטל את האלבום. הסנובים האלה לא מבינים שום דבר.

אני גיליתי את האלבום הזה במקרה בפייסבוק. בזכות מכר שהכרתי ממנו הרבה, אהרון מיקל. פרוגר/מטאליסט/פיוז'ניסט/אמבייניסט מה שלא תרצו, העלה את התמונה של התקליט השחמטי חתום ע"י האיש עצמו. העטיפה מאוד סקרנה אותי: לוח שחמט מאוד פשוט, אבל נקי אסתטי וכל כך מושך את העין. יש משהו בלוח שחמט שמאוד מושך מבחינה ויזואלית. התחלתי לחפש, וקראתי קצת. לא ידעתי מה בדיוק הולך להיות. עכשיו, כששמעתי את זה לראשונה, הייתי מסוקרן, אבל הסינתסייזרים הקרים כקרח היו לי קשים לשמיעה בהתחלה. אמרתי לתת לזה עוד צ'אנס. היום, אני יכול לומר שהדבר הזה עושה לי היום מאשר כל אלבום גיטרה וירטואוזי. E2-E4 הוא עמוק, בפשטות שלו. זה לא ייאמן מה שאפשר לעשות בכל כך מעט. less is more.

עד היום, יוצרי מוזיקה אלקטרונית, בין אם הם מודעים לזה או לא, יוצרים את הדברים שלהם בהשפעת האלבום הזה, שניבא את כל המהפכה הזו שהגיעה בניינטיז. מי שכן מודע, יודע עד כמה האלבום הזה עיצב את התפיסה שלו לגבי מוזיקה, איך היא צריכה להיות, וליצור גם דברים בהשפעה. ג'יימס מרפי, האיש מאחורי LCD Soundsystem מהרכבי האלקטרוניקה המפורסמים ביותר, רצה ליצור סינגל כמו האלבום של גאטשינג. בשיתוף פעולה, עם נייקי, הוציא את 45:33. סינגל שכל המטרה שבו הוא לתת את הגרסה של LCD ליצירת המופת של מנואל. אני עוד לא שמעתי, אבל גאטשינג עצמו טען שאין שום דמיון וקשר בין השניים.

אוהבי מוזיקה אלקטרונית, אתם חייבים לשמוע את הפלא הזה. שום מילה ממה שאמרתי, לא ממחישה בשום צורה את מה שאתם הולכים לשמוע. אולי הייתי צריך לרשום פחות. כי כל מה שהאלבום הזה אומר שהמעט הוא הרבה מאוד. כל מי שקצת צרם לו מהז'אנר ולא בדיוק אוהב מוזיקה שנעשית במחשבים, הנה אדם שיצר מוזיקה כזו ברגש, ובמלוא הכנות האמנותית. A Funky dude. הרוקרים שמוזיקה אלקטרונית גורמת להם לחשוב: "איכס, זה חרא!", אולי צריכים לגשת לאלבום הזה וליופי שלו, קשה שלא ליפול בקסם. זה האלבום שאולי יגרום לכם לרצות למכור את הגיטרות שלכם, ולקנות סינתסייזרים (למרות שבאלבום הזה יש גיטרה, אז אל תמכרו אותן). אם לא אהבתם, אולי תאהבו את מה שהוא עשה בסבנטיז, זה לחבר'ה שרוצים יותר הארד קור. די דיברתי יותר מדי. כל מה שהאלבום הזה לא. אז... E2-E4 checkmate