השבוע, יצאה ההודעה שמארז מושקע ויקר במיוחד של פינק פלויד יצא לאור בנובמבר, ולמרות שמדובר בעוד ניסיון מוצלח להוציא כסף מחובבי הפלויד אוהבי הנוסטלגיה, מדובר בעיניי באירוע משמח. סופסוף, אחרי שנים שמעריצים היו אוספים בבוטלגים, יוצאת קופסה מהודרת במיוחד עם 27 דיסקים(!) שסוקרת את התקופה שבעיניי, הייתה הכי יצירתית של הלהקה 1965-1972, מהקמתה ועד הרגע שלפני ההצלחה הענקית עם Dark side. אחרי הרבה מאוד ניסיונות מוצלחים להביא קהל צעיר וחדש שלא הכיר את הלהקה האלמותית הזו, כמו מארז הDiscovery מ-2011 (רכישה מצוינת, שאני צריך לקנות כבר), שנה שהתחלתי לגלות אותם, אחרי מסע כיפי במיוחד עם להקה אלמונית בשם הביטלס. או האלבום הבטוח אחרון שיצא ב-2014, The Endless River (מוצר מיותר שלא היה צריך לצאת לאור, ולהשאיר את הקטלוג המפואר של פינק פלויד כמו שהוא, עם 14 אלבומים מדהימים). עכשיו, הקופסה הזו שיוצאת היא משהו שאנשים חיכו לו יותר מ-40 שנה. בדר"כ יכולת למצוא את Vegetbale Man, Scream Thy Last Scream או אפילו את הטור The Man and the Journey ביוטיוב, לא תמיד באיכות משהו, אבל מדובר כאן במשהו יקר כל כך. מוזיקה קוסמית שלוקחת אותך למקומות רחוקים. וכשמדובר ב-27 דיסקים, זו מוזיקה לכל החיים (ואגב במהלך השנה הבאה, הם יצאו כדיסקים בודדים, אז.. הידד!).
כשאומרים פינק פלויד, בדר"כ חושבים על מנסרה, על חומה, על שני אנשי עסקים לוחצים ידיים כשאחד מהם נשרף, על חזיר מעופף, על רוג'ר ווטרס והBDS, על המוזיקה הנפלאה שהפכה את פלויד למפלצת הרוק שהיא. אלה דברים שעולים גם לי לראש, אבל עם כל הכבוד לתקופה הזו שאופיינה במאבקי אגו, אצטדיוני ענק וניכור (ויש), כשאומרים פינק פלויד, אני אוהב יותר לחשוב על סיד בארט, על החלילן, על לב השמש, על ummagumma (האלבום השני הכי אהוב עליי בכל הזמנים), על אלתורים שלא נגמרים שלוקחים אותך אל רחבי הקוסמוס, על ארבעה חברים טובים שניגנו ביחד, הלחינו ביחד, כתבו ביחד, ובילו את החיים שלהם בכיף בלי מאבקי אגו, כשהיו מדלגים להם בין סגנונות. מפסיכדליה מרחפת וחולמנית, לפולק אקוסטי פסטורלי, פרוג רוק מלכותי וגרנדיוזי, מוזיקה קונקרטית אוונגרדית, וגם בלוז מדי פעם.
אותן חדשות על המארז הזה, גרמו לי לחזור לכיתה ו', לפני 3-4 שנים, כשהתחלתי לגלות רוק, והלהקות הגדולות בעיניי שפתחו עולם חדש בשבילי, והפכו אותי לפריק המוזיקלי שאני: הביטלס, פינק פלויד וקווין. באותה תקופה, ההערצה ללהקות אחרות התחילה גם: לד זפלין, קינג קרימזון וזה לא נגמר. אחרי הביטלס וקווין שבדר"כ היו מאוד אופטימיים ותמיד העלו לי חיוך על הפנים. פלויד היו תמיד המלנכוליים יותר, העמוקים יותר, ברור שהתחלתי מdark side וגם אני שרתי בלי סוף we don't need no education, אבל פתאום גיליתי דברים חדשים. אחרי סרג'נט פפר וI Am the Warlus, הייתה עוד להקה שהיה לה משהו להציע לי, אבל כאן זה כבר היה מחוץ לאטמוספרה, זה היה מאוד חלומי, משונה, מטורף, ומהרגע הזה התחלתי לחרוש את פלויד על כל התקופות שלה. אני חושב שכל האלבומים של הלהקה הם עולם ומלואו שכוללים מוזיקה מדהימה (להוציא את river), אבל 1967-1972 היה הדבר בעיניי. וספציפית רציתי לחזור לאלבום אחד, לא בדיוק מוכר מחוץ למחנה הפלוידיסטים הכבדים, וגם הם לא בטוח יגידו שזה האלבום הכי אהוב עליהם, אבל אני זוכר אותו לטובה, בתור האלבום הראשון שלהם שקניתי, וכששמתי את הדיסק במערכת, my god...
כל ההקדמה המאוד מתישה הזו, היא פתיחה של סקירה על אחד האלבומים המיוחדים ביותר של פלויד, שפתחו לי את הראש והכירו לי עולם ומלואו. הייתי שומע אותו כל יום, המוזיקה הייתה כל כך אסידית אבל מדהימה, והמילים הביזאריות סקרנו אותי ממש. ואני מדבר על האלבום השני, A Saucerful of Secrets. אלבום שהוקלט בתקופה של בלבול, עם מנהיג להקה שכבר נראה שאיבד את התקשורת עם העולם, חברים שהתחילו להתגלות לאט לאט ככותבי שירים, ובחור חדש שנכנס לזירה ושינה את הכל. במהלך אוקטובר 1967 ואוגוסט 1968, הקליטו החבר'ה שירים כשהם לא יודעים לאן זה ילך. בספינה שכמעט עמדה לטבוע: סיד בארט, אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי ואיש שהערצתי יותר מכל חבר פלויד כשהתחלתי להקשיב להם, רוג'ר ווטרס, בתקופה הפרה דיקטטורית שלו, בחור גבוה רזה ונחמד עם חוש הומור טוב וחביב על כולם, ריצ'רד רייט, קלידן צנוע עם קול יפייפה שהחל להתגלות ככותב שירים, וניק מייסון, המתופף שפשוט ניגן בשביל הכיף, והשתדל להתרחק מאש כמה שיותר (אבל גם הוא תרם לחומרים החדשים לא פחות).
And then there were five
בקצרה: הלהקה הופכת לתופעת קאלט מושכת, האלבום הראשון שלהם The Piper at the Gates of Dawn שיצא בקיץ האהבה (והוקלט ליד הביטלס שהקליטו את סרג'נט פפר!), מכר טוב והפך את הפלויד לכוכבים החדשים, אחרי שני סינגלים מוצלחים והאלבום הזה, יצאו החבר'ה לטור בארה"ב, שבו לאט לאט בארט הפך לבלתי מתפקד, באמצעות הרבה מאוד LSD, שטיגן לו את המוח, ולחץ מחברת התקליטים ומהלהקה, לכתוב את הדבר הבא. השירים של בארט נהיו יותר ויותר קריפיים, בלתי מסחריים, וממש ממש לא מה שחברת התקליטים רצתה. בהופעות הוא היה מכוון את הגיטרה שלו כשהשאר היו מנגנים. הקהל האמריקאי שהורגל לכל האקספרימנטליות הזו, אהב והריע בלי שהוא מודע למצב שסיד המסכן היה שרוי. בראיונות, הוא היה פשוט בוהה למצלמה, כשאפשר לראות איך הוא פשוט בדרך להרס עצמי.
החבר'ה הבינו שזה לא יכול להימשך ככה, והביאו חבר ילדות של בארט, האיש שלימד אותו גיטרה, היום אחד הגיטריסטים המוערכים אי פעם ברוק, אז החבר של פינק פלויד שבארט ידידו הוותיק לא זיהה יום אחד באולפן. בהתחלה, חשבו כמו הביץ' בויז עם בריאן וילסון: בארט לא יצא להופעות ורק יכתוב ויקליט באולפן, כשגילמור יחליף אותו. גם זה בסוף לא יצא יפה. יום אחד, כשנסעו להופעה, ווטרס חסר הסבלנות פשוט הביא את הרעיון לעשיית הצבעה דמוקרטית אם לאסוף את בארט להופעה או לא. פה אחד הוחלט שלא. וכך בארט (שידע על זה כמה זמן מאוחר יותר) יצא מהלהקה שהוא עצמו הקים, הנהיג, כתב את רוב שיריה ונתן לה את השם. חברי הלהקה עד היום אכולי אשמה לגבי זה, ובעיניי, אחת הטרגדיות הגדולות של הרוק נ רול. איש כזה מוכשר להחריד שפשוט לא ידע איך להתמודד עם הצלחה והתרסק.
A Saucerful of Secrets כולל להקה מבולבלת. שיר אחד כולל את רייט, בארט, ווטרס ומייסון, שלושה שירים גילמור, ווטרס, רייט ומייסון, שני שירים עם כל החמישה ביחד (הפעם היחידה שהם ניגנו בהרכב כזה) ושיר אחד ויחיד שבארט כתב. כשמסתכלים על Piper איפה זה ואיפה עכשיו. בארט הבין שהוא כבר מחוץ להרכב, והכניס לכולם חזק במיוחד עם שני דברים: 1. השיר Jugband Blues שיר יפייפה כל כך שרק מעמיד פני אופטימי, נאיבי ושמח 2. ההופעות שאחרי העזיבה, כשבארט היה עומד בקהל וצופה בגילמור חברו מחליף אותו על הגיטרה והשירה.
אבל בואו נסתכל רגע על כל האלבום, למרות שהוקלט בתקופה הכל כך קשה הזו, מדובר באלבום יפייפה, מדהים ומסקרן.
מייסון לאחרונה אמר כי מדובר באלבום הכי אהוב עליו של פלויד. אפשר להבין אותו (למרות שזה קצת מוזר, בעובדה שהוא לא ניגן בשיר אחד, כשנורמן סמית' המפיק תפס את כיסא המתופף). מדובר באלבום מעבר, לאט לאט עוזבים את סיד וגילמור נכנס. הלהקה עוזבת בהדרגתיות את הסגנון הפסיכדלי הפופי והאופטימי שלה, אל עבר רוק מתקדם מחושב ומלנכולי שיאפיין את אלבומיה הגדולים. כאן מקבלים הכל מהכל. כולם תרמו חומר, כולם שרים (כן כן אפילו מייסון), ונראה באלבום אווירה דמוקרטית של כולם תורמים ועושים. אז כשקשבתי לו לראשונה, אני לא חושב ששמעתי כאלה דברים אז. כלומר Revolution 9 ששמעתי לראשונה היה הדבר הכי מפחיד ששמעתי, ממש הייתי מכווץ בתוך החדר ומקשיב לזה בפחד ובסקרנות. ואז פתאום מגיע קטע הנושא של האלבום הזה, תתארו לכם, גאד! כמה שזה היה מפחיד, הרגיש ממש כמו סיוט, אבל זה היה מסקרן, היה בזה משהו שונה, פרוע, סצנה משונה מחלום (אבל במקרה הזה חלום בלהות כאמור). כן.. זו הייתה ההיכרות שלי עם מוזיקת אוונגרד...
אז חזרתי מסרט עם חברים, הם היו בחנות אחת, אני הלכתי לסטימצקי וקניתי את A Saucerful of Secrets. מילים לא יתארו את מה שהרגשתי כששמעתי את הבס הדומיננטי כל כך של השיר האפוף מסתורין, Let There Be Light, ועד אקורד הAm שמסיים את האלבום ואת תקופת בארט בפינק פלויד. 7 שירים שלא בדיוק מייצגים יחידה אחת וממושכת כאלבום, אבל כל שיר הוא עולם ומלואו. ומי שהכיר את פינק פלויד עד אז רק מאותם אלבומים מפלצתיים, יהיה קצת בשוק ממה שיישמע.
Let There Be Light פותח את האלבום הזה, עם הבס של ווטרס (אני חשבתי שזו בכלל גיטרה), וזה באמת נשמע כמו מין אור שמגיע למעלה אל מערה חשוכה. ולאט לאט כל הלהקה מצטרפת, ואתה נכנס למעין טראנס שכזה. שלא לדבר על הפרפיסה הכל כך לא מהעולם הזה, והמצילות הרועשות, עד שמתחילה השירה, רייט שר עדין, אבל משהו מאוד מטריד, כאילו משהו הולך לקרות, ובאמת, בפזמון הלהקה מתפרצת, מגבירה ווליום, ולראשונה גילמור השחקן החדש, מקבל במה ושר בעוצמה ובהרבה דרמה (ואני חשבתי שזה בארט בהתחלה). על מה הם שרים לעזאזל? עד היום קשה להבין מה ווטרס ניסה לכתוב. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לאיך שהוא התחיל להתגלות ככותב השירים הגדול שהוא, והמילים של השיר תמיד סיקרנו אותי. משהו מאוד מדע בדיוני מסתורי שכזה. ז'ול ורן על אסיד, לוסי של הביטלס מוזכרת שם, גם הרוורד, גיבור מיתולוגי מהמאה ה-11. דברים מוזרים קורים שם (summoning his cosmic powers, and glowing slightly from his toes).... פאק... ואז פתאום, גילמור מפציץ בסולו. וסולו אדיר, עצובה העובדה שבארט ניגן בשיר הזה רק בגיטרה מלווה ואי אפשר בכלל להרגיש בנוכחות שלו, וכשהוא דועך, גילמור חברו רק עולה, והגיטרה שלו נשמעת דרמטית, פסיכדלית, מסתורית, עד לפייד אאוט שחותם את הפתיחה הכל כך טובה של האלבום הזה, ואנחנו ממשיכים...
ואז מגיע Remember a Day, שיר פסיכדלי מסטולי כל הו כל כך יפייפה, שבו רייט מתגלה גם ככותב שירים מצוין וזמר עם קול נוגה (אני עד היום חושב שרייט היה הסולן הכי טוב בלהקה, סורי לכל הגילמוריסטים מביניכם). שיר נאיבי, מאוד נוסטלגי, שמדבר על נושא שבעיניי הוא כל כך מבורך. הילדות. מי לא מתגעגע לרדיפה אחרי השמש? לטיפוס על העץ? למשחקים? ולמה היום אנחנו לא יכולים לשחק ולהגיע אל השמש? כל זה כשזה מתחיל בסלייד של בארט ונשמע כמו שיר אפל ומלנכולי, וישר עובר למשהו מלודי ויפה. אבל אל תחשבו לרגע שזה down to earth. כל השיר מלא בתחושה חלומית, בעיקר בקטע אינסטרומנטלי כשרייט לוחש, ונשמעת טיפת מים כל פעם אחרי זה. מי עושה דברים כאלה היום? זו לא תהיה הפעם האחרונה שרייט מופיע באלבום, וגם לא הפעם האחרונה שיעסוק בנושא של ילדות.
אחרי Remember, מגיע כנראה השיר הכי ידוע מהאלבום. Set the Controls for the Heart of the Sun. כל כך מסתורי, ליין אוריינטלי, ויברפון חולמני, טימפאני שבטי, וכל זה עם ההגשה של ווטרס במילים הכל כך פילוסופיות (שנלקחו מספר שירה סיני). פשוט אפשר לדמיין הכל, הגונג, את ווטרס לוחש עם סיגריה ביד האחת, והיד השנייה באוזן, הכל כל כך משונה, מסטולי, dreamy כל כך, וזה השיר האחרון שגילמור ובארט ביחד מנגנים באותו חדר באולפן. מדובר באחד השירים הטובים ביותר שיש ללהקה להציע, חבל שהפסיקו לבצע אותו אחרי 1973. אבל בהופעות, הוא נלקח לרמה אחרת לגמרי. בהופעות הלהקה גרמה לזה להישמע כאילו באמת טסת אל לב השמש, יותר אפל, יותר פסיכי, ונלקח לאלתורי ספייס רוק שלא מהעולם הזה (כבר דיברתי על הביצוע של Ummagumma, או גם בביצוע מפומפיי). הפלוידיסטים פשוט טסו הרחק, וניגנו מה שבראש שלהם. תמיד מצאתי דמיון בין התקופה הזו של הלהקה לבין להקות הקראוטרוק מאותה תקופה. והשיר הזה הוא דוגמה מצוינת, כשהחבר'ה פשוט מוצאים מלודיה שמותאמת לשיר, ואז מאלתרים על זה עד הנצח. מה יהיה בסוף? מי יודע פשוט בואו נרחף אל החלל...
ואחרי כל הסוריאליזם הזה, מגיע בבום Corporal Clegg, שיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, וניצנים ראשונים למה שווטרס יהפוך לאחר מכן. מין הארד רוק חזק שמתוגבר בפסיכדליה מוזרה שמאפיינת את הלהקה כל כך. עם ריף שלא יוצא מהראש, והסיפור על הקורפורל שאיבד את רגלו במלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שווטרס איבד את אביו. למרות הנושא, ווטרס משום מה משלב הרבה הומור ווירדי כזה, פחות מהציניות המרושעת שאפיינה אותו אחרי זה. זה עדיין נדמה כשיר עליז ומטורף. בעיקר עם הקול של מייסון בבתים יחד עם הריף (פשוט... מה?..), והפזמון עם הוואה וואה כשכל החברים שרים על אשת החייל שכנראה מאוד גאה בו. וכמובן שלא נשכח את הקאזו! כן כן! קאזו! איזה כיף להכניס בשיר עם נושא כבד קאזו! בעיקרון, אחלה שיר, אני מאוד אהבתי לתת בו הדבנגינג כששמעתי אותו בגיל 12, שירים אנטי מלחמתיים כאלה אין יותר, וככה בצליל אזעקה מתגברת שנשמע כאילו מדובר במלחמה, מסתיים הצד הראשון, ואז... אנחנו נכנסו למשהו אחר לגמרי...
אחרי כל הקלילות והצחוקים בCorporal, מגיע קטע הנושא. אומרים שהחברים פשוט שירבטו על הדף צורות אקראיות, ומשם נולד אותו ג'אם. אבל מה שהם עשו שם. פתאום הדבר הזה מגיע, ומכניס אותי לתחושה מפוחדת. הבס של ווטרס נשמע כמו יצור על טבעי מסתורי ואפל, הקלידים של רייט נכנסים, הכל כל כך מרושע ואפל, הפסקול המושלם למורטל קומבט deception (אחד מהמשחקים שאהבתי לשחק בתקופת היסודי), הקולות המשונים והמפחידים שהבנת שנכנסת לסיוט מפחיד במיוחד, וכשאתה חושב שרק התקיפו אותך, לא שמעת עוד כלום, פתאום התופים נכנסים למקצב רפפטיבי של יציאה לקרב, החבר'ה מאלתרים ומכסחים את הכלים שלהם, קקופוניה מוחלטת, אבל מאוד מאוד מעניינת ומסקרנת, אתה לא יודע לאן זה הולך, ואתה רוצה לדעת מה יקרה.
וכשהכאוס דועך לו, הוא מוחלף ישר בצלילי רעמים גוברים, כמו שאתה מתכנס בבית בליל חורף קר כשהטבע עושה כרצונו, ורעמים וברקים באים כל שתי שניות, ואז נכנסים הקלידים בקינה סיוטית קריפית במיוחד, ולאט לאט כשהכל מאולתר, מוצא רייט את האקורדים שמסיימים את כל הטירוף הזה ברצף של אקורדים קליט ובלתי נשכח, שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ופתאום גילמור ורייט נכנסים בקולות (ולא זו לא מקהלה, אין לי שמץ איך הם הצליחו להישמע ככה) מלאכיים, הקרב הסתיים, אבל אין שירת ניצחון, זו פשוט קינה שקטה ומלנכולית על הלוחמים שמתו בקרב האפי המוזיקלי הזה.
וכל זה מסתיים באקורד B שמסיים את הסיפור מזא'ורי, יפה, יש סיום ופתרון, ומרגישים שהגעתם לסיום של מסע. וואו, כמה שזה הפחיד אותי אז, אבל כמה שהפחיד, עניין מאוד. תתארו לכם, ילד שחזר הביתה עם הדיסק הזה, וso far הוא נהנה ממה ששמע, ואז פתאום - זה! פאק! הג'אם המפחיד הזה הפך לקטע חובה בהופעות הלהקה עד 1972, אבל למרות הגרסאות המאוד אנרגטיות וחייתיות לא פחות, אני באמת מעדיף את גרסת האולפן. ככה משתמשים בפלאים שלטכנולוגיה היה להציע, ומספרים סיפור...
ואחרי כל זה, אפשר לשבת בנוחות, כי רייט מרגיע את המאזין ההמום, וכמעט לפני הסוף, מביא את הבלדה הפסיכדלית-מלנכולית, See Saw. שיר יפייפה עד דמעות, שמספר על האחות המאושרת והאופטימית ועל אחיה הפסימיסט, השקט והמשונה, מילדותם ולאחר מכן. רייט מנגן על מגוון רחב של כלים: פסנתר, מלוטרון, ויברפון, קסילופון, פרפיסה, וגם כמו תמיד שר יפה. בפזמון הוא נשמע מאוד עצוב, כמעט בוכה, וזה משרת כל כך יפה את השיר. לפני הפזמון, הלהקה נכנסת לכמה שניות של טירוף קריפי, ומיד כאילו כלום לא קרה, הם שרים another time, another day, a brother's way to leave. וככה כשהשיר מסתיים לאט לאט ומתפוגג, מגיע בארט בשירו היחיד באלבום, הבדל של שמיים וארץ מלפני שנה, ומוציא את הכל, בנימוסין ובנאיביות הכל כך אופיינית לו כמובן.
אני אודה, כשאני שמעתי את Jugband Blues לראשונה, ידעתי שמדובר בשיר הפרידה של בארט מפינק פלויד, אבל אף פעם לא ראיתי את זה כשיר עצוב. לא הבנתי למה אנשים פשוט דיברו על השיר בשקט עצוב, כשבארט מביא שיר פולק פסיכדלי עליז, ואומר לכולם: "טוב תודה באמת שאתם מתייחסים אליי, ומי מכם יכל לכתוב את השיר הזה, לא משנה, לא אכפת לי, אני פשוט אסתדר לי ואמשיך הלאה" (לניתוח מלא), ואז פתאום באקורדים שמחים במיוחד, מצטרפת תזמורת מצעדים (בהתעקשות של בארט), שלאט לאט הכל הופך ונהיה יותר פסיכוטי, מטורף, נשמע כמו איך שהמוח של בארט היה אז. הטירוף, השפעת הLSD כל זה מתבטא בשניות האלה של הסוריאליזם המשונה הזה של תזמורת מצעדים וצלילים פסיכדליים קריפיים, עד שהכל נקטע, ומה שמגיע לסיום האלבום, סיום תקופת בארט בלהקה, ואחד מהרגעים הכי יפים שאני אי פעם זוכר משמיעת מוזיקה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream
and what exactly is a joke
ככה... בבית לא קשור בעליל, בנאיביות שלו, בארט נפרד מחברי הלהקה ומהעולם, בדרך כל כך מצערת. ככה נפרד גיבור, קצת לפני שהוא מסיים את הקשר שלו עם העולם החיצון...
במקרה של בארט, זה היה הסוף עם פינק פלויד. במקרה של הלהקה, זו הייתה תחילתה של תקופה חדשה ופוריה, שתניב אלבומים מדהימים, עם אלתורים, אפקטים משונים, מילים פואטיות במיוחד, ובעיקרון פשוט יחידה אחת שפועלת כקולקטיב. כשיצא האלבום עם העטיפה הסוריאליסטית/קולאז'ית המדהימה (בעיצוב היפנוסיס, לראשונה בתולדות הלהקה, ומכאן והלאה זה כבר היסטוריה) ב-29 ביוני, 1968, אנשים לא בדיוק קיבלו את האלבום הזה כמו קודמו משנה שעברה. שיא קיץ האהבה עבר, ופלויד עברו לפסיכדליה אפלה יותר, אפילו יותר ניסיונית מבעבר. ולאנשים היה קצת קשה לעכל את הדבר החדש. גם היום, כשפינק פלויד הפכה לאחת הלהקות הגדולות ביותר שפולחן הרוק ידע אי פעם, עם money, wish you were here, dogs ו-another brick in the wall, אנשים לא בדיוק נותנים את היחס הראוי לצלוחית מלאת הסודות.
אנשים שמכירים את פלויד מהאלבומים המוכרים יתקשו להבין את מה שיש להם, המעריצים השרופים גם הם לא בדיוק שמים אותו כפייבוריט שלהם, אבל אני מכיר הרבה חבר'ה שכן אוהבים, וגם אני אוהב. אני חושב שלי הוא גילה עולם חדש, אפילו לתקופה רציתי להיות מוזיקאי רוק פסיכדלי בעקבות אלבום כמו זה. אבל אנשים אוהבים את חוסר הסדר שבו, הבלבול, הנאיביות, מהדברים שעושים את האלבום הזה לכל כך יפה. משירים מפציצים ודרמטיים, בלדות מלנכוליות וג'אם אחד בלתי נשכח, וקיבלתם 39 דקות מעניינות במיוחד לא מהעולם הזה. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. הוא כל כך יפה, הוא לא נשמע כמו קודמו, וגם לא מה שבא אחריו, ומייצג את התקופה היחידה בחיי אחת להקות הרוק הגדולות ביותר, כשהייתה בתקופת מעבר וכללה את כל חבריה. מי שרוצה קצת יותר, יכול לשמוע את הסינגל המאוד כיפי אבל לא כל כך מצליח, Apples and Oranges שבארט כתב ובסוף צפה בווטרס בטלוויזיה שר על ההקלטה שהוא שר בה, וגם את שני האחים הפסיכיים הקטנים, Scream Thy Last Scream ו-Vegetable Man, שירים מיוחדים ומעניינים במיוחד, שאם מתאמצים אפשר גם לשיר להם, שייצגו את הטירוף של בארט, את אותו ירח כחול, את אותו יהלום משוגע, שלא היה וספק אם יהיה כמוהו עוד... אבל כאן זה לא רק סיד, כולם ביחד כאן, וזה נשמע מעולה! הנה האלבום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה