טוב היום, הולך להיות משהו טיפה שונה, ואני מתכוון להפוך את זה לשגרה. כי אני חושב שזה חשוב מאוד, וגם קצת מגוון בנוגע לשאר הנושאים שמדובר עליהם כאן. זה משהו שרציתי לעשות די הרבה זמן, ועכשיו הגיע הזמן לעשות את זה סופסוף. כל בלוג מוזיקה שמכבד את עצמו, כותב על איזו להקה או מוזיקאי עצמאי כזה שמקליט אצלו בבית, ומפיץ את מה שיש לו לומר במקום הזה שנקרא אינטרנט. פעם זה היה קצת שונה. "אחי, יש לי להקה חדשה, והקלטנו דמו, קח תשמע בבית, ותגיד לי מה אתה חושב". אז כן, אני מאוד רוצה לכתוב על אמני אינדי. כל חבר'ה התל אביביים, ירושלמיים או כל עיר או חור בארץ האלה שיש להם איזה משהו נחמד כזה ורוצים להקליט. בלי חברות תקליטים וכל הבולשיט הזה. האינדי זו סצנה מאוד ליברלית, היום כל אחד יכול להיות אינדי, ותודה רבה יש כל כך הרבה דברים להקשיב להם, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל.
היום סצנת המוזיקה בארץ עשירה וגדולה, לא רק אינדי, אבל אני אוהב לחשוב שגם לנו יש את החבר'ה המייצגים שלנו. כמו הסצנות העשירות שהיו בבריטניה או ארה"ב, שהורכבו מאמנים שונים ומגוונים והיו מודעים אחד לשני, גם לנו יש במה להתגאות. אם זה הפרוג מטאל האוריינטלי של אורפנד לנד, אם זה הפרי ג'אז של אלברט בגר, הפולק של גבע אלון, העיבודים לקלאסי מודרני של יוחאי וולף, הגראנג' של סטלר ליין, אטליז, גלעד כהנא, יאיר יונה, farthess south, דיסטורטד הרמוני, amity band, טרספאס, אפרקו, טאטרן, קוטימן, יש לי גם קרובת משפחה שעושה דברים מגניבים (ואני לא משוחד) טל לוי שיוצרת בסגנון R&B מגניב ופ'אנקי שכזה. גם לסצנת ההיפ הופ בארץ יש לי כבוד אליה, למרות שקשה לי להתחבר אליה (מצטער ניסיתי, אבל הבנתי שאני אוהב את המקור שנטוי בארה"ב).
אבל היום, אני אדבר על אחד מלהקה ישראלית שאני מאוד אוהב, כנראה הלהקה הישראלית מהאנדרגראונד הראשונה אי פעם שנחשפתי אליה, אי שם בכיתה ז' ב-2013, ב-88FM, זו הייתה שנה חדשה, והשמיעו שם את כל השירים שהושמעו הכי הרבה במהלך התחנה, שיר אחד היה של להקה ישראלית, פתאום אורגן הפרפיסה הכל כך Doorsי הזה מגיח לו בפייד אין, ויש גיטרה, ריף כיפי מאוד, וואו אני כל כך אוהב את זה, לא הרגשתי כל כך מאושר משיר, מאז פינק פלויד של סיד בארט. וכאן, גיליתי את להקת טרי. עם הסינגל שלהם שיצא בדיוק לא לפני הרבה זמן, Sunshine. וכמו שיואב קוטנר אמר עליהם, העץ הוא גבוה. אפילו לא חשבתי שזה נשמע כמו הרכב פסיכדלי אמריקאי נשכח, זה נשמע לי מיוחד, הייתי עדיין צעיר בתחום. וברגע הזה, התחלתי לחפש עליהם, זו הייתה הלהקה הישראלית שהכי התלהבתי ממנה, אני ממש אהבתי את מה שהם עשו. היו שם דברים שאהבתי מאוד ועדיין אוהב.
הפסיכדליה החלומית של פלויד בעידן בארט, הפיל ההנדריקסי, הסאונד המאוד Doorsי, החפירה האולטימטיבית של להקות קראוט כמו Can (שאגב הופיעו עם האיש והאגדה, דאמו סוזוקי באוזןבר ב-2014), הגישה האלתורית של להקות כמו גרייטפול דד, חטיבת הקצב הטיפה ג'אזית, האווירה האוריינטלית שמראה שהחבר'ה האלה גם מחוברים לכאן. TREE הם בעיניי מין וודסטוק במדבר. ככה המוזיקה שלהם נשמעת, ויש לך תחושה שהכול טוב, כיף, העולם יפה, אתה נכנס לטריפ מוזיקלי מגניב שמחזיר אותך אחורה לסיקסטיז העליזות, ובנוסף מביא אותך למחוזות רחוקים. היום, אני לא אדבר על טרי (למרות שאכתוב עליהם מתישהו), אלא על אחד מהחבר'ה שם. הבסיסט עם הקול העמוק והשיער הבלונדיני, דור קורן.
דור הצטרף ללהקה כשהמתופף (ואחיו) נווה צירף אותו להרכב, מאז השאר נהיה היסטוריה. ובאזור 2013, יצר דור פרויקט סולו משלו. הוא הקליט לו יחד עם אחיו וחבריו קטעים אינסטרומנטליים (וגם מושרים) פסיכדליים טריפיים כאלה שמשלבים בין פולק פסטורלי למין סאונד גיטרות אמריקאי וחזק, והמווון תחושה של ללכת לאיבוד בכוונה במרחב הצלילים. תחת השם Bigfoot, וחמוש בגיטרות, סינתים ובס, מנגנים להם הקורנים ומביאים את הכל בEPs של מקסימום חצי שעה, והתוצאה: לעצום עיניים וללכת למקומות אחרים.
TREE
שוב פעם, יכול להיות שאני משוחד, אבל האוזניים שלי ממש לא. הקטעים פה כיפיים, מלאים בגיטרות wah wah, קלאסיות אקוסטיות, קלידים א לה סופט מאשין (הסאונד של מייק רטלדג' על הקלידים הוא אחד הפייבוריטים שלי שאי פעם יצאו מקלידן), חלקם מקפיצים וכיפיים, חלקם מסתוריים וחלומיים. מסתורי מסתורי, כמו הביגפוט עצמו. כאמור, אפשר ללכת לאיבוד בצלילים ובכל הפסיכדליה הזו, אבל כמו שנאמר בבנדקמפ שלו: "לא כל מי שמשוטט, הולך לאיבוד".
אז כל מי שמחפש וסקרן למצוא, זה כאמור נמצא בבנדקמפ. so far, יש 6 EPs שיצאו, זה נע בין פסיכדליה אופטימית וקצבית, פולק פסטורלי, אמביינט רפטטיבי, קראוט רפטטיבי לא פחות, אבל מה זה חשוב, העיקר שיש צלילים לא? זה יכול לעבוד עם מסיבות טבע (כי מי שיעשה מסיבה באזור ירוק עם מוזיקה כזו ושל חבר'ה כמו אוזריק טנטקלס וCan יבורך לעד!), או בנסיעה ארוכה, או פשוט להקשיב בריכוז מלא למוזיקה, לעצום עיניים, להצטרף לקצב, או לטבוע בחלומיות הפסכידלית. האחרון שיצא, שנקרא בפשטות Bigfoot מתמצת ומביא את האנרגיה הביגפוטית. קטעים עם מוטיב מסוים מגניב וכיפי, ומאלתרים עליו בכיף, קטע הפתיחה Beat, כשמו כן הוא קצבי וסוחף, וכל שאר הקטעים גם הם כיפיים וסוחפים לא פחות (כמו Yearning למשל, שהוא כנראה האהוב עליי משם).
למי שרוצה עוד, יש את Astral Symphony, יש משהו ביצירה היחידה הזו שמגיעה לחצי שעה שאני מאוד אוהב. זה לא סגור על עצמו, לאוזניים מודרניות הוא נשמע לא מבושל, מאולתר כזה בסטייל Moonchild של קרימזון, אי אפשר להיסחף, ואין תוצאה ברורה. וזו הסיבה למה אני אוהב את הסימפוניה הכל כך לא מהעולם הזה. זו מין דרך שעוברים, מין חלום יפה כזה של 29 דקות, שבו כמו שנאמר הרבה: התוצאה לא אמורה לעניין אותך, אלא הדרך. וכאן הדרך מאוד מעניינת, זו מין סימפוניית אמביינט פסיכדלית מעניינת כזו, שאי אפשר לדעת מה לצפות בה, אבל היא לא מאיימת, או תוקפת, אלא זורמת, כיפית, נמשכת.. וחוץ מזה, אם תמשיכו, מסתתר שיר בתוך הסימפוניה הזו. יש שם אשכרה מלודיה שאפשר לזמזם ולשיר.
בנוסף לשניים האלה, יש עוד פרויקטים מעניינים בדיסקוגרפיה, ולא רק אינסטרומנטלי. יש גם את Home שהוקלט עם חברים מטרי ועוד, אבל יאללה מכאן תקשיבו לבד, מספיק שקראתם מכאן, לא צריך יותר מזה. רוברט וויאט, פלויד, דילן, ניק דרייק, כל החבר'ה האלה הם השפעות גדולות על הפרויקט הזה, ואפשר לשמוע את זה, ככה שכל מיני חבר'ה אוהבי מוזיקה אהובים שכמותכם, תצללו, תיהנו, ותראו שביגפוט בניגוד למיתוסים, הוא אחלה לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה