היום, לפני 45 שנה, ג'יימס דאגלס מוריסון aka מלך הלטאה, מר מוג'ו ריסין (איך שלא תרצו), עזב את העולם הזה כשהוא נמצא באמבטיה בפריז. מותו למעשה היה גם מותה של אחת הלהקות הכי גדולות בסיקסטיז-סבנטיז, ובכללי אחת הלהקות הכי גדולות בכל הזמנים, הדורס. אותו מרובע נצחי של ג'ים מוריסון, ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור היה משהו חד פעמי, שלא יחזור לעולם. לא משנה כמה ניסו לשחזר או להיות כמו הדורס, זה לא היה זה. בין אם הסטוג'ס, הBirthday Party או ג'וי דיוויז'ן, מה שהדורס עשו בין 1967-1971, לא יהיה שוב.
מדובר בארבעה חבר'ה מוכשרים עד כאב, ששמעו אחד את השני, ניגנו אחד עם השני, וזכו להצלחה ענקית, אבל בנוסף לאותה הצלחה, כמו כל אגדת רוק נ רול, נרשמו מקרים של טריפים, אלכוהול, סקס, שערוריות על הבמה, ביטולי הופעות, רוק נ רול, טירוף, אלימות, שהסתיימו בטרגדיה נוראית שחיסלה חיים וקריירה שלמים רצופים באלבומים נצחיים, שירים גדולים, מילים גדולות מהחיים, ומוזיקה קרקסית סוריאליסטית שהמחישה את המצב בו ויליאם בלייק ו-וילי דיקסון נפגשים. מאז שג'ים מת, ניסו מנזרק, קריגר ודנסמור להמשיך ולשמור על הלהבה של הדורס דולקת. אבל כולם ידעו, שבלי ג'ים זה לא זה.
אחרי שני אלבומים לא רעים, אבל גם לא בדיוק גדולים שיצאו בין 1971-72, הבינה השלישייה שאין טעם להמשיך, ולסיים את הסיפור. אבל, אני לא באתי לבוא לכאן ולהלל את כישרונותיהם של מוריסון, מנזרק, קריגר ודנסמור באותה תקופה ידועה, לא באתי לדבר על מלך הלטאה, לא באתי לדבר על ימים מוזרים, לא באתי לדבר על אשת לוס אנג'לס. אני אכתוב על הדורס עוד הרבה. כי אני חב ללהקה הזו הרבה מאוד. זו אחת הלהקות האהובות עליי, אני אוהב אותם מאז כיתה ו'. ומוריסון הוא הסולן השני האהוב עליי אי פעם (שני רק למרקיורי). לפני הפרוג רוק וכל הטירוף של המוזיקה המורכבת והשאפתנית, אני נכנסתי לסוג אחר של מוזיקה שאפתנית, פסיכדלית, רחפנית, מסטולית, שונה לגמרי משאר החבר'ה שפעלו בקיץ האהבה. בעבר שמעתי אותם הרבה מאוד. היום פחות. אבל מדי פעם, אני חוזר אליהם, לחזור לטירוף ולקרקס, לבדוק מה קורה איתם, וכל פעם של חזרה ללהקה הזו היא נפלאה. הדורס זו להקה שאתה יכול לחזור אליה מתי שבא לך, ותמיד תהופנט על ידם בתווים המכשפים, האורגן החייזרי, והשירה הכל כך כריזמטית ורודפת של אחד מהגיבורים/נבלים הכי גדולים ברוק נ רול.
בכל מקרה, אני באתי לדבר על אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים. הוא נשאר אצלי בטופ 10 כבר הרבה זמן. לא הרבה מודעים לעובדה שהוא קיים, ואלה שכן, לא בדיוק היו מצביעים בעד האלבום הזה כאהוב עליהם של הדורס, או אחד האהובים עליהם. תמיד היו לי כל מיני בחירות מוזרות. אצל כמעט כל הלהקות האגדתיות, הנצחיות, הגיבורים המושרים, בדר"כ אצלי נכללות ברשימות האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים בזכות אלבומים לא בדיוק fan favorite או שאוהבים אותם אפילו מחוץ למחנה המעריצים השרופים.
האלבום האהוב עליי של פלויד הוא Ummagumma. מפלצת אוונגרד משונה, קשה לעיכול, שאוהבי Dark Side, Wish או החומה לא יודעים איך לעכל את הדבר הזה. האלבום האהוב עליי מקווין הוא Queen II, מאסטרפיס של פרוג רוק כבד גלאמי וחצוף, שבזמן אמת זכה להצלחה מינורית, אבל מאז לילה באופרה עם הרפסודיה הנצחית ושאר הלהיטים הענקיים, הוא די נשכח בארכיוני העבר, וגם בקרב מעריצים כבדים, לא בטוח אם גם הוא ייבחר לפייבוריט שלהם מהלהקה האדירה הזו. ומהדורס, האלבום האהוב עליי שלהם, הוא הבאמת אחרון שלהם. ולא, זה לא LA Woman. האלבום האמיתי האחרון שלהם יצא 7 שנים אחרי שמוריסון הצטרף בדרך נוראית אל מועדון 27 המפוקפק. ומי שיודע על מה אני מדבר, יודע כי מדובר במין כבשה שחורה משונה כזו, מאוד ביזארית אפילו ללהקה גדולה ונצחית כמו הדורס.
אני מדבר כמובן על An American Prayer שיצא ב-17 בנובמבר, 1978, אחרי שנים רבות שהנר כבה, חזרו מנזרק, קריגר ודנסמור אל אולפן ההקלטות כדי להקליט עוד אלבום אחד אחרון. ונוכחותו של מוריסון, מאוד מורגשת באלבום. כי מדובר באלבום ספוקן וורד שכולל את ג'ים מקליט את עצמו מקריא את הפואמות שלו. כאן מתגלה מישהו אחר. מנזרק אמר כי היו שני צדדים ביצור הזה מוריסון. היה את ג'ים. אדם רגוע, קשוב, נעים, שהדיבור המופנם שלו כבש את כולם שהיה מתבטא כשהוא לא נגע במשהו. אבל לכל ד"ר ג'קיל יש את המיסטר הייד שלו, ולג'ים היה גם את ג'ימבו. חיית במה מטורפת, גסה, משוגעת, מסוכנת, אכזרית שאי אפשר לדעת מתי תתקוף. מוריסון היה גן עדן וגיהינום ביחד. משורר שנכלא בתוכו רוק סטאר אגואיסט שהוא לא יכול לשלוט בו.
בגיל 16, הוא קרא והעריץ את כתביהם של ניטשה ובלייק. שם הלהקה לקוח מפואמה של בלייק. במהלך, שנות השיא של הלהקה, ג'ים רצה שיפסיקו לראות בו כסולן החתיך והכריזמטי של להקת הדלתות, אלא גם כמשורר אינטליגנט. במהלך המאה הקודמת, המווון אמנים דגולים, בין אם מוזיקאים, משוררים או שניהם הקליטו אלבומי ספוקן וורד. שום דבר מלבד קולם הכובש מדבר לו ומרחף בחדר, כאילו הוא מדבר אליך. יש אולי גם מוזיקה שתלווה ותכניס לאווירה, אבל בעיקרון זה הסיפור הקצר או הפואמה המצחיקים, המפחידים או המסקרנים שתשומת הלב ממוקדת בהם. ויליאם בורוז, אלן גינזברג, לו ריד, כל אלה עשו ספוקן וורד, שלושתם מגדולי הקולות של ארה"ב, בורוז וגיזנברג היו מהקולות המרכזיים של דור הביט. אותם חברה ג'אנקיים מניו יורק שבילו את חייהם בזוגיות הומוסקסואלית, סמים וג'אז. ג'ים היה משהו אחר. הוא לא בדיוק היה קול מהרחובות. בדר"כ אלה תיאורים פיגורטיביים, סיפורים וזיכרונות מילדות (כמו הסיפור המפורסם של תאונת הדרכים שראה כשהיה ילד), השירה שלו בדר"כ היא יותר אידאלית, יפה, כאילו נעשתה באיזשהו מקום רחוק ששמור במוח.
אבל, עם כל הכבוד, גם לטריו המדהים של מנזרק-קריגר-דנסמור יש חלק משמעותי ובלתי נפרד מהאלבום הזה. אותו אלבום ספוקן וורד לעולם לא היה נשמע אותו הדבר בלי המנגינות שרודפות אותך במהלך כל האלבום. לפעמים הם נכנסים לגרוב פ'אנקי מקפיץ, לפעמים הם חוזרים אל אותו גן עדן פסיכדלי, לפעמים הם מנגנים בלוז, אבל מה שכן, הם תמיד מנגנים מצוין ונשמעים כמו יחידה אחת. זה אולי נראה ככה בכתיבה, אבל אני מעולם לא ראיתי, ואני מסרב לראות שהדורס היו הלהקה של ג'ים מוריסון.
זה ממש ממש מעצבן אותי. כל ארבעת החבר'ה פעלו כיחידה אחת. אם מישהו מהם עוזב, זה לא זה (ושומעים את זה טוב מאוד בשני האלבומים הלפני אחרונים ללא מוריסון). אם חסרה צלע אחת בריבוע הזה, הכל מתפרק. איך היה אפשר בלי השירה הכריזמטית של מוריסון, איך היה אפשר בלי הפרפיסה של מנזרק שלקחה אותך אלפי שנים אחורה אל הבארוק של באך ומאות שנים קדימה אל הפשטות של וילי דיקסון ורוברט ג'ונסון (ובואו לא נשכח שהוא גם ניגן את תפקידי הבס על הקלידים), איך היה אפשר בלי רובי קריגר בנגינה הגיטרה המאוד פלמנקואית שלו לצד הבלוז הנצחי או הסלייד המרחף, איך היה אפשר בלי התיפוף של דנסמור, הבחור הצליח להראות בצורה מלאה איך משלבים בין רוק לג'אז. השילוב הזה בין באך, ג'ון לי הוקר, בלייק, מינגוס, קולטריין, איסק אלבניז ועוד הרבה הרבה מקורות, הוליד את אחת מהלהקות הכי ייחודיות בהיסטוריה של הרוק נ רול, מי שחושב שג'ים היה 100% מהדורס, שיחשוב שוב. ועם האלבום הזה, למרות שמדובר במין פרידה אחרונה ממוריסון שהוא הדמות המרכזית, כל החבר'ה מביאים פה את המיטב שלהם לעוד פעם אחת אחרונה.
אז כאמור ב-1978, הדורס נפגשו באולפן לעוד פעם אחת אחרונה. למעשה, כל הפרויקט הזה הוא מעצם יוזמתו של המפיק ג'ון הייני, הבחור שהכיר את מוריסון והקליט את השירה שלו, מעט זמן לפני שמת, התקשר לחברי הדורס הנותרים והשמיע להם את ההקלטות. היו לו 20 שעות של שירה מוקלטת, והוא הוא, האיש שהביא את הפרויקט הזה לחיים, והחייה את מוריסון למשך ה46 דקות האלה. הייני עבד עם רשימה ענקית של אמנים גדולים: ג'וני מיטשל, וות'ר רפורט, פרדי האברד, אבל מבחינתי, ההישג הגדול שלו היה באלבום השירה של הדורס. הדיבור של ג'ים מגיע מהקלטות שעשה לשירה שלו בשני תאריכים: 9.2.1969 ו-8.12.70. מלבד השירה, נלקחו גם הופעה אחת בניו יורק (שמראה בצורה ברורה את הג'ימבו שבמוריסון), קטעים מהסרט של מוריסון HWY: An American Pastoral. העבודה שלו שהוגשה באוניברסיטת UCLA (הוא קיבל ציון שלילי), וגם מדי פעם קטעים מפחדים ומסתוריים של מוזיקה קונקרטית.
במשך כל ה46 דקות של האלבום הזה, אתה שומע את ג'ים כאילו הוא אצלך. זה נשמע ממש מפחיד. איש מת נמצא אצלך בחדר ומדבר אליך מהרמקולים, בתוספת מוזיקה מסתורית וקטעי אפקטים מפחידים, וזה בעיניי מה שתמיד משך אותי באלבום הזה. יש פה את מוריסון שמדבר אליך ומספר על תאונת הדרכים של האינדיאנים שהוא ראה כשהוא היה ילד, אירוע שהשפיע עליו מאוד (בקטע השלישי Dawn's Highway), אפשר לשמוע את מוריסון מספר על הסרט שעומד להתחיל בתוספת מוזיקה קונקרטית של דקה מאוד מפחידה ומשמעותית (The Movie), נשמעים הדים מתור הזהב של הלהקה כשחלק מהשירים מהאלבומים הגדולים נשמעים, W.A.S.P, Riders on the Storm, Peace Frog ועוד ועוד... וכמובן, אי אפשר שלא לדבר על Ghost Song אם מדברים על האלבום הזה. הדורס מעולם לא נשמעו כל כך גרוביים וכיפיים, ביחד עם צליל בס בשרני, אי אפשר שלא להניע את הראש, בזמן שג'ים מספר סיפורים מנעוריו. זו מין מלחמה מתמדת בין הרגליים לראש, בין הרגש למחשבה, מין אפקט משונה כששומעים סיפור רציני ומסקרן בזמן שמתנגנת מוזיקה כיפית שיכלה להשתלב בקלות ברפרטואר של ג'יימס בראון או סליי סטון.
בזמן אמת, האלבום לא התקבל בעין יפה. מעריצים לא הבינו מה הדבר הזה, איפה ג'ים הסולן הכובש? איפה השירים? מבקרים לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה. חלקם שיבחו, חלקם פחות. במצעד הוא הגיע למקום 58, למרות שקיבל אלבום פלטינה. פול רוטשילד, המפיק של הדורס שעבד איתם לאורך חמשת אלבומיהם המפורסמים (מלבד LA Woman) שנא את התוצאה, וכינה את האלבום כ"אונס של ג'ים מוריסון". הוא טען ששמע את ההקלטות של מוריסון מ1969-70, ואמר שהטריו לא הבין למה התכוון המשורר. מוריסון עצמו כשעזב את ארה"ב לפריז, חשב על לשלב את השירה שלו במוזיקה של המלחין לאלו שיפירן (זוכרים את הפתיחה של "משימה בלתי אפשרית"?). לטענת רוטשילד, מוריסון לא רצה שום שיתוף פעולה עם אף אחד מהדורס. אבל, לבסוף למה שרוטשילד טוען בניגוד לבקשתו, הונצח מוריסון המשורר באחד האלבומים האהובים עליי אי פעם. בזמן אמת וגם היום, לאנשים קשה לאהוב את זה.
אבל אני אוהב. מאוווד אוהב. כמה מסקרן ואפילו מפחיד (בקטע טוב) לשמוע את מוריסון מספר את סיפוריו לצד מוזיקה כל כך טובה שבכלל לא הופכת לכינור שני לעומת השירה. תשכחו מכל מה שאתם מכירים על הדורס. עזבו את Light My Fire, עזבו את חיית הכריזמה ג'ים מוריסון, עזבו את ההסתבכויות עם החוק על הבמה, עזבו את סיפורי הLSD והויסקי, עזבו אתכם, כאן אלה דורס אחרים. ואם יש דרך שבה מוריסון צריך להיזכר בעיניי, אז כאן עשו עבודה מצוינת. המסתוריות של הקולנוע, האינדיאנים המתים, הטרמפיסט, העולם שעולה באש, שעה של קסם, אלבינוני. גן עדן של 46 דקות שמראות צד אחר של אחד מהדמויות הכי שנויות במחלוקת ברוק. בתוספת נגינה מעולה וביצוע משותף ומהודק, מתקבל פה שילוב שמיימי שהופך לאחד. גם כשמוריסון היה מקריא ולא שר, הדורס עדיין נשמעו כיחידה אחת.
כמו שאמרתי אני לא שומע הרבה דורס בתקופה הזו, אבל אני אוהב לחזור אליהם בתקופות מסוימות. לחזור אל הכריזמה הכובשת של ג'ים, אל הנגינה המכשפת של רובי, אל הקלידים המהפנטים של ריי, אל התיפוף האדיר של ג'ון. לראות ככה מה איתם, מה נשמע, מה קרה מאז, תמיד טוב לדעת. ואם אני רוצה שמוריסון יספר לי, כשחבר'ה מנגנים, אז אני חוזר לתפילה האמריקאית של הדורס. ג'ים מוריסון הוא משורר אמיתי, מגיע לו להיות מוכר גם כמשורר, ואני חושב שהוא בהחלט עונה להגדרה. גם בשירים שהם לא poetry. כשמקשיבים לאלבום הזה, אפשר לתהות מה היה קורה, אם מוריסון לא היה בסוף שותה את עצמו למוות ומוצא את עצמו קבור בגיל 27, בחברתם של מקס ארנסט, אדית' פיאף ורבים אחרים בפר לשז.
האם היה נשאר עם חברתו פאמלה קורסון שאותה אהב, ולמעשה עזב לפריז כדי להיות איתה? האם היה חוזר לארה"ב ומשתף פעולה שוב פעם עם חבריו? האם היה נשאר איתנו היום, או שהיה מת בדרך אחרת מאוחר יותר? האם היה עוזב את המוזיקה כדי להתמקד בשירה? האם היה מפסיק עם האורח חיים הנוראי שלו? אי אפשר לדעת לעולם. ג'ים נשרף בשיא שלו. ניל יאנג שר פעם: "זה עדיף יותר להישרף בחיים, מאשר להיעלם". ג'ים הוא הדוגמה המצוינת למשפט הזה. אבל מי יודע, אולי הוא מעולם לא היה נעלם, אם הוא היה חי. טוב, כנראה שנתהה לנצח, בינתיים בואו ותקשיבו למלך הלטאה ותנו לו לספר לכם.
הנה האלבום לשמיעה תיהנו לכם - הדורס - An American Prayer
אגב, מי שרוצה עוד קצת מג'ים המשורר, יש את הפסקול לדוקו (שגם הוא מאוד מאוד מומלץ) על הלהקה People Are Strange שבו מקריין ג'וני דפ בקול המאוד ניתן לזיהוי שלו. נכון דפ לפעמים הוא שחקן בידורי, שהרבה מתייחסים אליו כבדיחה, אבל יש סרטים משמעותיים שהוא שיחק, רק צריך לבדוק, חוץ מזה הקול שלו תמיד כובש. הנה הסרט בוואלה VOD, הרבה יותר טוב מהסרט הידוע מ-1991 עם ואל קילמר, כמו שמנזרק אמר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה