ב-1968, החלו לפרוץ מהומות ששינו את המערב, והכניסו אותו לתוך כאוס. בצרפת, צעיר בשם דניאל כהן-בנדיט (aka דני האדום) החליט לצאת נגד הממשל במדינה, מה שהביא לשביתה של סטודנטים, ולמחאות והפגנות אלימות. בצ'כוסלובקיה, ניסו אזרחים לקבל את ארצם בחזרה, ע"י סילוק השלטון הדיקטטורי של הסובייטים במדינתם, ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, ואם זה לא מספיק, ב-4 באפריל, התרחשה טרגדיה ששינתה את החברה האמריקאית, כשהמנהיג הכריזמטי מרטין לותר קינג נרצח, ובערים רבות, החלה תקופה של אנרכיה וזעם.
באותה תקופה, מלחין איטלקי בשם לוצ'אנו בריו, מורה מכובד בג'וליארד, התבקש לכתוב יצירה חדשה, שתבוצע ע"י התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק לכבוד 125 שנים להקמתה. זה הוביל למה שבעיניי, אחת היצירות הגדולות במחצית השנייה של המאה ה-20. ומי שמכיר, יודע על מה אני מדבר. יצירתו הגדולה ביותר, "סינפוניה" (וכן, זה בלי מ). בחמישה פרקים, ביצירה שנמשכת באזור של חצי שעה, כל האירועים האלימים של השנה הזו, המאה ה-20, והתרבות המערבית נשמעים בה. משטראוס לוי, דרך לותר קינג לג'ויס, לבקט, לסטרווינסקי ויש עוד הרבה שמות.
בריו כבר בעל שם, ועם מספר תלמידים מפורסמים כמו סטיב רייך וחבר בספינת גרייטפול דד, פיל לש, ובעל השפעה על סלבים כמו לנון ומקרטני, יצר פה יצירה גדולה, מנצחת, מעוותת, מטורפת, כאוטית, צעירה לנצח, בהקדשה ללאונרד ברנשטיין האגדי (שאגב ניצח על היצירה בגרסתה השלמה ב-1970). כמו שהדאדאיסט ראול האוסמן לקח גזרי עיתון חסרי קשר ופשוט הדביק כדי ליצור משהו חדש לגמרי. לקח בריו את מהאלר, את דביסי, את סטרווינסקי, את ברג, את שנברג, את ווברן, את בטהובן, וחיבר אותם ביחד לפרק אחד ביצירה. אחד המהלכים הכי נועזים בעיניי במוזיקה המודרנית. אבל למעשה, זה כבר לא בדיוק מודרני. זה כבר פוסט מודרני.
אנחנו כבר שנים אחרי 12 הטונים של שנברג, המוזיק קונקרט כבר הפך לניסויים שכל רוקר ארוך שיער בן 20 מבצע באולפן, אסכולת דרמשטדט היא כבר היסטוריה. המוזיקה הקלאסית לקחה כיוון חדש לגמרי, אפילו יותר נועז, יותר מטורף, לפעמים כבר חוצה את הגבול של "האם זו מוזיקה"? אבל מה שכן, זה היה מאוד מעניין. ברנשטיין, שלו הוקדשה הסינפוניה המהפכנית, ידע שהיצירה הזו תשנה הכל, שמכאן יפתחו השערים החדשים. הרי כל המטרה ששנברג, סטרווינסקי, מסיין, וארז וכל החבר'ה כיוונו אליה, הייתה לשבור מסורת של אלפי שנים, כי חאלס. כמה אפשר את אותו סולם מוגבל, עם מקצבים קבועים? שעכשיו, ניתקע למשך אלפי שנים בדיסוננסים? לא ככה רצו המלחינים. במאה ה-20, צריך לרוץ מהר ולהתקדם לדבר הבא.
הרבה פעמים כתבתי כאן בבלוג על כמה אלבומים ויצירות שהקסם שבהם הוא חידוש ע"י חזרה למקורות. הדרך להגיע אל העתיד היא ע"י העבר. בריו הגיע לעבר, ההווה והתקדם לעתיד ביצירה הזו. כמו שאמרתי, הוא לקח את כל מה שנעשה עד כה במאה ה-20. מדע, ספרות, מוזיקה וקיבץ הכל בלי בושה, ככה הצליח לתת פרשנות חדשה ליצירות קיימות. ולהראות אותן מזווית היצירה של המלחין. והתוצאה, ערימת דיסוננסים, אקורדים מוקטנים, פחד, סקרנות, בלגן וכאוס מאורגן ומכוון לחלוטין. בקיצור, כיף גדול.
כשהקהל האמריקאי שמע לראשונה את המאסטרפיס בניו יורק, הוא מחא והריע לחדשן. מדובר כבר במחצית השנייה של המאה. חידושים הפכו לדבר מבורך. וקונצטרים ופרימיירות הפסיקו להפוך למהומות בקהל של סקנדלים, ואלימות בין המהללים לאלה שבזו. למעשה, אנשים היו מרותקים וממש התעניינו בדבר הזה. הנה מוזיקה שיחד איתה גם שמונה קולות, אבל מה לעזאזל? זו לא שירה נורמלית.. ספק אם זה שירה. ספק אם מדובר בספוקן וורד. כמו ברג, בריו נותן הוראות לאותם אלה שמקריאים בין אם זה בצרפתית (בפרק הראשון עם מילותיו של לוי) או אנגלית (בקט בפרק השלישי), ולפתע הקול האנושי קיבל תפקיד חדש במוזיקה.
הפרק הראשון של היצירה מכניס אותך ישר לכל הסיפור. בגונג מאיים שלאט לאט נכנס, נכנסת התזמורת והמקהלה באקורד מוקטן מרושע ומפחיד. בריו, שהושפע מתחומים מעבר לאמנות, לקח את ספרו של האנתרופולוג קלוד שטראוס לוי, "הנע והמבושל" שעסק בחקר המיתוסים של האינדיאנים. אותם מיתוסים מסתבר היו בנויים כמו קומפוזיציות מוזיקליות. עד כדי כך שזה מתחבר למין סונטה. קשה להבין בדיוק איך זה בדיוק מתחבר לזה. צריך ידע עצום ותואר במוזיקולוגיה, כדי להגיע למסקנה הזו. לוי עצמו כמובן, עד יום מותו לא הבין איך בדיוק ספרו שימש כיצירה מוזיקלית. למרות שקיבל הסברים ממוזיקולוגים ואפילו מבריו עצמו. בנוסף לכך, הזמרים/זמרות מקריאים את הטקסטים מהספר. וזה נשמע מעניין. זה בדיוק מה שגורם לי לאהוב כל כך במוזיקה, יש כאוס מתוכנן לגמרי. הדיבורים משתלבים והולכים יחד עם המוזיקה. הכל הופך לאחד. בפרק הראשון באמת אפשר לשמוע את אותו כאוס שהתחולל ב-1968, ולמעשה את המאה ה-20. מלבד דבריו של לוי, נשמעים גם שביתת הסטודנטים בפריז, פראג, הבליץ האכזרי של מלחמות העולם, הציורים המופשטים של קנדינסקי, ווייטנאם.
אבל הכאוס שהמערב היה שרוי בו נשמע בצורה הבולטת ביותר בפרק השני. מדובר בקטע שהושלם עוד לפני שהיצירה נכתבה, אבל מצא את עצמו (וטוב שכך) ביצירה הזו. קינה שקטה וקודרת למרטין לותר קינג. עם הרבה מאוד מוזיקאים שהתייחסו לאותו רצח מזעזע שהפך מדינות רבות בארה"ב לשדות קרב אכזריים של הפגנות אלימות ואנרכיסטיות. אמנים שחורים וגאים כמו ג'יימס בראון הביעו את זה בזעם. אבל בריו האיטלקי שחי בארה"ב, הביע את זה בצורה שקטה, בצורה כמעט חרישית, כמו מארש הלוויה שקט. אבל כמה שזה עצוב, זה גם מטריד ומפחיד. הפרק מולחן בשיטת 12 הטונים, וכשקינה מולחנת בדיסוננסים משונים, זה מחזק את התחושה, וזה מצמרר. וכשהפרק מתפוגג לו, ומסתיים בצורה שקטה כמו פייד אאוט במסך עד שחור מוחלט, הכאוס מתחיל....
והוא בשיאו! זה הפרק הכי מפורסם ביצירה. ואומר שזה פשוט פאקינג אדיר. אחד הרגעים היפים במוזיקה של המאה ה-20. שנברג, דביסי, הינדמית, מאהלר, ראוול, סטרווינסקי, ברג, בטהובן, ברליוז, באך, שטראוס, בולז, שטוקהאוזן. כולם נדחסים ביחד לקולאז' כאוטי ואדיר, שכנראה העניק ליצירה את המוניטין המכובד שלה. מין פלשבק מהיר בתולדות המוזיקה, תענוג לכל אלה שאוהבים ציטוטים של אחרים ביצירות שונות. דיסוננסים, קליימקסים, וכל מיני קטעים שונים שמצוטטים מיצירות שהגדירו את הקלאסיקה.
פולחן האביב, ווצק, הסימפוניה הרביעית של מאהלר, דפניס וכלואה, ומה לא? ואם זה לא מספיק, קריינים באנגלית במבטא בריטי כבד מקריאים קטעים מיצירתו של אליל בתחום הספרות במאה ה-20, סמואל בקט, בספרו The Unamable מוקרא בדרמטיות, לפעמים בקול מאוד כובש ודומיננטי ועד לצעקות שגובלות בטירוף (מזכיר לי קצת את "הניצול מוורשה" של שנברג), ומה שיצא: קיבלתם ממש סלט ענק ועשיר שלשמוע אותו כל פעם, מכניס אותך למין סיוט מוזיקלי מרתק שכזה. בריו לא היה הראשון לעשות את זה. אבל הוא בהחלט הביא את המהלך הזה לפופולריות, ומאז לא מעט השתמשו בטכניקת הקולאז'.
אם ישאלו אותי למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו. הרי היא אמנם מאוד מהפכנית ומעניינת, אבל אין בה קטעים שאתה יכול לצרוב במוח, ולזמזם ולהיות מוכן אליהם בהתלהבות ולהכריז "הנה זה מגיע!". אבל זו החכמה של בריו, לקחת את אותם קטעים זכורים ובלתי נשכחים ולשלב אותם ביחד. זה כמו לסמפל לקטע היפ הופ את So What עם The Payback. זה כמו לצטט את הביטלס ברוקסי מיוזיק (מישהו אמר Re Make/Re Model?), אבל בניגוד לקטע אחד שייזכר, מדובר פה בעשרות פראזות, קטעים זכורים ולא יוצאים מהראש. בתוספת הספוקן הוורד הדרמטי, והקולות שמוסיפים פרשנות חדשה לאותם קטעים, מקבלים פה מיני יקום בתוך יקום שחב ליקום גדול בהרבה, שמורכב מצבירי גלקסיות של אותן יצירות אימתניות ואלמותיות. אני רק יכול לתאר לעצמי איך אנשים הגיבו בקהל כששמעו לראשונה שבריו דחף את "הים" יחד עם הסימפוניה הפסטורלית לטירוף הא טונאלי של ווצק. מכאן, השער נפתח. מוזיקאים ציטטו את השפעותיהם, וזה נשמע קשור ליצירתו המקורית של האמן.
ואחרי השוק שנעשה בפרק השלישי, חוזרים אל אותה קינה על קינג. ואז לסיום, פרק חמישי (שנוסף ליצירה שנה מאוחר יותר), שמסכם את כל מה שהיה פה. גם הוא כאוטי ומלא באותם אקורדים מפחידים עד לסיום מעגלי שמסיים בצורה דרמטית את כל הסיפור, עם אותו גונג מאיים שהתחיל הכל, עד לדממה המוחלטת. בעיקרון, אגיד לכם. שלושת הפרקים הראשונים שפותחים את הסינפוניה הם אלה שעשו אותה למה שהיא. השניים האחרונים חיוניים ליצירת סיום הולם ומלכותי. אבל בעיקרון זה הפחד והאימה שמציף את הפרק הראשון, הבכי החרישי של הפרק השני, והכאוס הטוטאלי בשלישי.
כמו שאמרתי, היצירה הזו בכל יופייה היא מהיותה כסיכום של כל המחצית הראשונה של המאה ה-20. זו באמת הסיבה המרכזית שממש עושה לי את היצירה. וכשלוקחים ומצטטים, זה כבר נהיה כיף. ושוב פעם, כמו כל יצירה קלאסית מודרנית. גם עם הסינפוניה של בריו לעולם לא תוכל לצפות לכלום. האוזניים נשארות מסוקרנות לנצח. לעולם לא תדע מאיפה יבוא הבום הבא, מאיפה התזמורת תטיל שוק. וזה רק מחזק את העובדה שהסינפוניה צולחת בהצלחה את מבחן הזמן.
1968 הייתה שנה מאוד פורייה וגדולה במוזיקה. סינפוניה היא אחת מההישגים הגדולים של השנה הזו. בשנה הזו נרשמו הרבה חידושים ברוק ובג'אז, וכשחשבו שבמוזיקה קלאסית אי אפשר להגיע יותר רחוק אחרי כל מה שהפילו על הקהל הלא מוכן, באה היצירה הזו ואומרת: "חשבתם שזה הכל? לא שמעתם עוד כלום!". בסינפוניה יש ביצים וגם הרבה עניין. לא אמשיך בעוד תיאורים פיגורטיביים ושבחים משתפכים שלא נגמרים, ופשוט אומר לכם: לכו לשמוע את הפאקינג מאסטרפיס הזה. מומלץ לאוונגרדיסטיים שצלחו ואהבו את אותם מלחינים מהפכניים, אם אתם לא יצאתם מדעתכם ונשאבתם לפלאים של 12 הטונים והסריאליזם, בואו ותשמעו את זה: סינפוניה של בריו בביצוע הכי טוב ביוטיוב מ-1997
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה