הוראיי! שנתיים לבלוג!

וואו... שנתיים עברו מאז שהבלוג הזה הגיע לאינטרנט. אני לא מאמין שהמקום הזה הפך אשכרה למעין מקור של אהבת מוזיקה. פייר, אני מאוד מרוצה. בכלל, אחרי כתיבה באתר נפלא כמו מתקדם של אורי ברייטמן (אורי, תודה על הצ'אנס, ושגרמת לי להבין שכתיבה זה כיף. הייתי צריך להגיד את זה.) שהיה בשבילי כמו גילוי אמריקה בכיתה ז' לפני 3 שנים. as time passed, חשבתי שלכתוב על כל מיני סוגים שונים של מוזיקה יהיה נחמד. ואם אחרים שמעו ואהבו, אני יכול להיות מרוצה. בהתחלה, הבלוג הזה היה על רוק. רק רוק, פשוט לכתוב על כל מיני ז'אנרים ותקופות ברוק (מי שזוכר השם של הבלוג בהתחלה היה The Song Remains the Same - ביקורות אלבומי רוק מאז ועד היום).

זה היה בתקופה ה"רוקית" שלי בכיתה ט', ששמעתי רק רוק על כל מינים מסוגיו (וגם התחלתי אהבה גדולה מאוד לג'אז). אחרי כיתה ז' בתקופת הפרוג שהייתה אחת החשובות שהפכה אותי לפריק המוזיקלי שאני עם ג'נסיס, פלויד, קרימזון וזה לא נגמר, וכיתה ח' עם תקופת המטאל שגרמה לי לאהוב דיסטורשן ולסגוד לסולואים מהירים וריפים אגרסיביים עם ג'ודס פריסט, איירון מיידן, מטאליקה, מגאדת', אנתרקס, סלייר (את המשולש הקדוש אהבתי עוד לפני), החלטתי שזה יהיה נחמד אם אני אכתוב לי בלוג..

בעידן שיש ים של בלוגרים מוזיקליים בעלי ניסיון גדול יותר. אז היום, לפני שנתיים, כתבתי סקירה ראשונה על האלבום המופתי של הלהקה האהובה עליי אי פעם (guess) ואתם יכולים לקרוא אותה כאן (למרות שיש המווון דברים לשנות שם, בכל זאת רק התחלתי לכתוב), ומאז הנחתי לזה. אפילו שכחתי מהבלוג. היו לי עוד דברים, ובמשך כמה זמן, הוא פשוט נשאר שם ו"צבר אבק".

ואז כשהגיע הקיץ, וקצת השתעמם, חזרתי לכתיבה. לקרוא את המחמאות והפידבקים שלכם חברים ומכרים מפייסבוק (אתם יודעים מי אתם) הייתה מדהימה, ולא האמנתי שבאמת אוהבים את מה שיש כאן. תודה לכם חבר'ה, זה לא מובן מאליו. זה בשבילכם, אם אלו האלבומים שאתם אוהבים, או אם זה משהו חדש (אני מקווה שאני מחדש), אני שמח ומוחמא כשאתם נותנים פידבקים. בקיץ, כתבתי כמות עצומה של פוסטים, וזה רק חידד ושיפר לי את הכתיבה. למרות כל מיני דברים שגרמו לי קצת להפסיק לכתוב לזמן מה (חו"ל, או מחנה, מהסיבות למה לא היה פה פוסט של שנה לבלוג), המשכתי לכתוב, ואני מאוד נהנה מזה, ובעיקר מהעובדה שאנשים באמת אוהבים לקרוא וכאמור גם להיחשף לאלבום או ההרכב/אמן האלו שאולי לא הכירו.

השנה הייתה מאוד חשובה אצלי מבחינה מוזיקלית. אפשר להגיד שהאוזניים שלי נפתחו. נחשפתי, נפטרתי מסטראוטיפים, והחלטתי לתת צ'אנס להרבה סגנונות. הרבה מזה בזכות הבלוג Japan In a Dishpan של יוחאי וולף שנתקלתי בו במקרה, וכשראיתי את הכמות שיש שם, כל כך הרבה סקירות, כתבות וז'אנרים חדשים. הבנתי שיש לי מה ללמוד, וגם מבחינת כתיבה, למדתי הרבה. הרבה סגנונות שהתחלתי לאהוב התחדדו כמו ג'אז, הכרתי יותר טוב את גדולתם של אמנים ענקיים כמו בואי, זאפה, מיילס, קולטריין וביפהארט.

בנוסף, נכנסתי והכרתי עולמות חדשים לחלוטין שהיו זרים לי עד אז. מסגנונות שהיה ברור שאכנס אליהם באיזשהו שלב בחיים כמו קראוטרוק, פרי ג'אז, RIO ומוזיקה קלאסית מודרנית למשל, עד לסגנונות שלא חשבתי בכלל שאתחיל להקשיב ואפילו לאהוב: היפ הופ, פאנק, מוזיקה אלקטרונית וגם חאפלות! היו תקופות שכתבתי הרבה, היו תקופות שפחות (טוב בכל זאת תיכון), אבל אני שמח שהבלוג הזה באמת גורם לאנשים להוציא את התקליט/דיסק שדיברתי עליו בפוסט ההוא, ולשים אותו על המערכת/פטפון. אז הבלוג הזה ימשיך לפעול כמובן, ואכתוב על כל מיני סגנונות. כי כל הבלוג הזה מושתת על אהבת מוזיקה על כל גווניה.

עכשיו די עם החפירות, וההשתפכויות הרגשיות. החלטתי שכמין כזה חגיגת שנתיים, אני אכתוב בקצרה על 30 אלבומים (לא 10, לא 20, עמכם הסליחה...) שאני מחשיב אותם כthe best of, favorite of all time, בלה בלה בלה וכו'... לאחרונה בפייסבוק, התחלתי לראות שאנשים מעלים את הTop 20 שלהם, ואני חושב לעצמי: "פאק, אני גם צריך. אבל אני לא יודע. top 10 כבר יש לי, אבל צריך ליצור רשימה!". ואז כמו כל חובב מוזיקה, נכנסתי לדילמות מעיקות ובלתי פתורות של "זה או זה?" ומקרים של "אבל לא! אני גם לא יכול לחיות בלי האלבום הזה. אעעעעע". מה שקרה כאמור, זה שהגעתי בסוף ליצירת 30 אלבומים שאני מאוד מאוד מאוד אוהב. את חלקם אני אוהב כבר הרבה זמן, חלקם נחשפתי רק השנה, אבל אני חושב שהם מייצגים את האישיות המוזיקלית שלי. יש כל מיני סגנונות, וכמו שאמרתי, כשנחשפתי לז'אנרים חדשים, הרשימה נהייתה יותר מגוונת ולא רק אלבומי פרוג או הארד רוק/מטאל מהסבנטיז (למרות שהרשימה מלאה בהם). הרבה יותר מזה. על הרבה מהם כתבתי, ומן הסתם אכתוב גם על אלה שעוד לא. חלקכם מכירים ואוהבים את האלבומים האלה, חלקכם אולי ייחשף לזה רק עכשיו וייתן צ'אנס לדבר החדש. אז אני מקווה שתאהבו, ועכשיו בלי הקדמות מיותרות כמו הפסקאות הקודמות: 30 האלבומים/יצירות האהובים עליי אי פעם (אין קשר לסדר, זה לא ע"פ דירוג):


The Beatles - Revolver

טוב כתבתי עליו. ו...זה זה. זה האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים. הוא כל כך חשוב ומשפיע, גם בזמנו וגם היום. בכיתה ו' כשהתחלתי להיכנס למוזיקה, זה היה בזכות הביטלס. התחלתי לשמוע את כל הדיסקוגרפיה שלהם. Revolver בלט עם העטיפה הסוראליסטית שלו (מה אני אעשה? אני נמשך לאלבומים בגלל עטיפות). וכששמעתי אותו, זה היה רגע מושלם, כל כך הרבה שירים מדהימים. אבל לא חשבתי על פריצות דרך, פסיכדליה, הם עשו את זה והם היו הראשונים ובלה בלה בלה. זה פשוט נשמע לי יפייפה. אחרי כמה זמן, הבנתי שמדובר פה באחד האלבומים החשובים שיצאו בסיקסטיז, במאה ה-20, ובמוזיקה הפופולרית בכלל. בחודש הבא הוא יחגוג 50 (god...), וחוץ מהעטיפה, מאיפה להתחיל? המוח פשוט נפתח, ונכנס לטריפ מוזיקלי של חצי שעה ויותר. כל השירים שבו מצוינים, ואני יכול להשתפך ולשבח בצורה אינסופית את כל שהשירים שם (בשביל זה יש את הסקירה), אבל ה-שיר, ה-דבר, ה-say המשמעותי ששינה הכל, הוא כמובן הגראנד פינאלה, Tomorrow Never Knows, כאן הכל התחיל. כולם אומרים שסרג'נט פפר וPet Sounds הם האלבומים שעיצבו את המוזיקה הפופולרית ושינו הכל. אבל עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד והרבה אהבה לאלבומים האלה), זה היה Revolver עם העטיפה ההזויה, הגיטרות המהופכות, הסיטאר, כלי המיתר, המילים הרוחניות ועם Tomorrow Never Knows שקבעו המחר של עולם המוזיקה. זה ה-אלבום בשבילי. הוא השפיע עליי כל כך הרבה, ובלעדיו (יחד עם כל שאר הדיסקוגרפיה של הביטלס), אני לא חושב שהייתי כותב את השורות האלו עכשיו. ובכללי, העולם היה נראה כל כך שונה בלעדיו. (הנה האלבום להאזנה, בגרסת מונו)

Pink Floyd - Ummagumma

הלהקה האהובה עליי אחרי הביטלס, היא פינק פלויד כמובן. הם בכלל היו משהו שונה, זה היה טיסה מחוץ לאטמוספרה. ההורים הכירו לי את Dark Side,Wish ואת The Wall הנצחיים, אבל כרגיל הייתי חייב להכיר יותר. נכנסתי לויקפדיה, ראיתי את הדיסקוגרפיה והתחלתי להקשיב. אני מאוד מאוד מאוד אהבתי את פינק פלויד בכל התקופות שלהם, אבל בעיקר בתקופה של 1967-1972. מתקופת סיד בארט ועד Dark Side. תקופה שבה החבר'ה פעלו כיחידה אחת, וגילו צלילים ועולמות חדשים. זה לא מהעולם הזה. ומן האלבומים, בלט אחד שמאוד מאוווד הסתקרנתי ממנו. וזה היה Ummagumma, זה שגורם לאנשים להרים גבה, ולא בדיוק נחשב לזה שהיו שמים אותו בפנתאון ה"אלבומים הגדולים בכל הזמנים". אהבתי מאוד את Revolution 9, וחשבתי שזה הדבר הכי קיצוני ומפחיד ששמעתי בחיי, ואז הגיע האלבום הזה. מצלילי המלוטרון הראשונים של Sysyphus, הבנתי שזה הולך להיות שונה. לא בדיוק רוק, אבל זה הולך להיות מעניין. אהבתי את האלבומים הנצחיים מהסבנטיז, אבל משהו באלבום הזה גרם לי לאהוב אותו עוד יותר. הרבה יותר נועז, יותר מטורף, יותר אוונגרד, כמובן שלא נשכח את אלבום ההופעה שמתעד את הלהקה בשיא הכוח הפיזי והיצירתי שלה, כשהצלילים שנשמעים שם כאילו נלקחו מאזור בגלקסיה במרחק שנות אור רבות. שני האלבומים, הם משהו מעניין וכיפי. לא לכולם, בעיקר לאוונגרדיסטים ומעריצי פלויד שרופים, אבל מי שבא בראש פתוח, ימצא שם הרבה עניין וגם יופי. זה האלבום שעיצב את הזהות המוזיקלית שלי. בשביל אחד שאוהב כל מה שצועק אוונגרד: זאפה, וארז, מוזיק קונקרט, פרי ג'אז, האלבום הזה היה אחלה ספתח. (הנה האלבום, רק האולפן, למרבה הצער, לא מצאתי את הלייב)

Queen - II

אוי קווין... קווין, קווין, קווין... סוף סוף מגיעים לפה בעוד חודשיים, והם בכלל היו משהו מלכותי. פרדי הגיע והיה אחד מהגיבורים שלי באותה תקופה של כיתה ו' יחד עם לנון, בארט וווטרס. Don't Stop Me Now היה ה-שיר בשבילי, אחרי זה (שוב פעם) התחלתי לחקור את קווין. יש בלהקה הזו משהו ייפייפה, אדיר וגדול מימדים שלא חושב שאי פעם יחזור. מלודיות מדהימות, תחכום וטכניקה גבוהה, ובעיקר היכולת להישמע כמו מאה איש. את הדברים האלה רק קווין יכלו לעשות. אז את הדיסקוגרפיה של קווין, התחלתי דווקא עם Innuendo, זה היה מדהים, חשבתי שזה היה זה, אבל לא כל השירים שם נחרטו לי בזיכרון כמו הפתיח למשל. אחרי זה, הגיע "לילה באופרה", ואחרי כמה זמן, כשכבר הפכתי לפרוגר מן המניין, פתאום מגיע האלבום הזה. קווין היו להקת רוק מתקדם, ובגדול! הם עשו את זה מדהים: גלאמי יותר, קברטי, חצוף יותר, והמון הארד רוק ודיסטורשן. זה היה מקפיץ ואנרגטי וגם מורכב ושכלתני. לפני שהפכו לסנסציית פופ (ואגב באייטיז הם עשו את זה מעולה), הם היו להקה שאפתנית, מאוד שונה בעדר, וצעירה. פרדי עם לק שחור, בלי שפם, שיער ארוך, תלבושות ראוותניות, וטקסטים מהאגדות, יחד עם הניוטון של הרוק, בריאן מיי, שגרם לגיטרה שלו להישמע כמו תזמורת שלמה, ורוג'ר טיילור וג'ון דיקון ששיאם היה עוד לפניהם, יצרו קווין את מה שבעיני הוא המאסטרפיס שלהם. יש באלבום הזה דברים שמכינים אותנו ל"רפסודיה בוהמית" שנה לפני. The March of the Black Queen הוא האבטיפוס, ושומעים את זה. זה אלבום פרוג מדהים, וראוי לשבת לצידם של ג'נסיס, ג'נטל ג'ייאנט וכו'.. מי שחשב שקווין היו להקה של כמה להיטים ושפם, שישמע לאלבום הזה. זה משהו אחר לגמרי. (הנה האלבום+בונוס!)


Led Zeppelin - Houses of the Holy

טוב זפלין חייבים לא? בכל זאת הם הראו מה זה להקת רוק. איך אפשר להרקיד את הקהל, ועדיין להפציץ בשירים אדירים, עם רמת נגינה גבוהה ומלאת feel. הם גם היו מורכבים כשהם עשו את זה, וכמו טיטאני רוק כמו הביטלס ופלויד, גם הם התנסו באינספור סגנונות. וזה נשמע טוב מאוווד באלבום הזה. האלבום הראשון שלהם ששמעתי היה הרביעי כמובן, וStairway to Heaven היה הדבר בשבילי בכיתה ו'. אבל האלבום הזה הוא אחד הדברים הכי יפים ששמעתי אי פעם. כל כך הרבה סגנונות, כל כך הרבה שמחת חיים וgood time (חוץ מקטע אחד שהוא הדווקא הכי אהוב עליי שלהם). האלבום הזה, זה להיות בעולם יפייפה, הכל בסדר, כולם אוהבים את כולם. בעידן שבו כולם דיכאוניים כל כך ו90% מהשירים הם בעלי נטיות אובדניות, צריך דברים כמו Houses of the Holy, שירים על גשם, על זריחה, על אוקיינוס של מעריצים, ובעיקרון פשוט ליהנות. פרוג, הארד רוק, רגאיי, פולק, funk ועוד הרבה הרבה סגנונות מרכיבים את בתי הקודש. פעם אחת אתה בריטואל אופטימי, רגע אחר אתה באחו ירוק וגשום. אז, למרות שהרביעי מצוין ומדהים, אם יש אלבום אחד מזפלין: Houses of the Holy. (הנה האלבום)

The Doors - An American Prayer

לדורס גם נכנסתי בכיתה ו', ויש תקופות שאני אוהב לחזור אליהם. מוריסון תמיד ריתק אותי. דמות כל כך משונה ואניגמטית. מצד אחד, כוכב רוק, חסר אחריות, שלא לקח שליטה על עצמו, ומהר מאוד מצא את עצמו יחד עם הנדריקס וג'ופלין, מצד שני, משורר אינטליגנט שאהב את כתביהם של ניטשה וויליאים בלייק, וגם בעצמו כתב. ג'ים היה גן עדן וגיהינום ביחד. ב-1978, 7 שנים אחרי שעזב את העולם הזה כשנמצא מת באמבטיה בפריז, התכנסו חברי הדורס הנותרים, להקליט מוזיקה לפואמות שכתב והקליט בתקופה של 1969-1970. זה נשמע מרתק, מסתורי, אפילו מפחיד, אבל זה תמיד מעניין, ולשמוע את האלבום הזה כל פעם זה חוויה, וכניסה למוחו של ג'ימבו, שלא היה רחוק מבורוז וגינסברג. יש funk, יש מוזיק קונקרט בהשפעת פייר שפר ופייר אנרי, יש הדים מהעבר עם שירים מתור הזהב של הלהקה, וכל זה בפרויקט הייפייפה הזה שבעייני הוא הטוב ביותר של הלהקה, למרות כל המאסטרפיסס שהוציאו בין 1967-1971, אני מאוד אוהב ומחובר לאלבום הזה, לשמוע ולהישבות בקסם. (הנה ה.. טוב נו הבנתם את זה כבר)

King Crimson - In the Court of the Crimson King

נו באמת, אני צריך להציג את האלבום הזה? באמת צריך להשתפך עד כמה הוא היה עולם חדש שהפיל את הלסתות של כל מי ששמע אותו לראשונה, והותיר אותנו המאזינים עם אותו פרצוף של העטיפה האייקונית? ובכל מקרה, זה באמת היה "פאק! מה זה היה? זה מדהים!" בכיתה ו'. זו הייתה ה-כניסה לפרוג. זה האלבום שהפך אותי אחרי זה למה שנהייתי, מכאן, הדרך לג'נסיס ויס לא הייתה רחוקה. מופת של כתיבה, הלחנה, ביצוע, מה לא? שבחים נאמרו מכל מקום, מהטירוף האכזרי של 21st Century Schizoid Man ועד הסיום המלכותי של יצירת הנושא. בדרך כלל, אני לא מקנא באלבומים שעשו אמנים שאני אוהב, ואומר: "הלוואי ואני הייתי עושה את זה", אבל האלבום הזה, הלוואי והייתי חלק מהעשייה בו. (להאזנה)

Genesis - Selling England by the Pound


ג'נסיס.. ג'נסיס.. ג'נסיס.. ג'נסיס... טוב זה כבר סיפור מדהים. כמה אני אהבתי אותם בכיתה ז'. אני עדיין אוהב אותם, אבל מקשיב להם פחות בזמן האחרון, אבל וואו... תקופת הסגידה (כן אפילו סגידה) ללהקה הזו, הייתה משהו שאני זוכר לטובה. זה נשמע כל כך זקן ופלצני, אבל זה נכון. הכרתי אותם מאמא שאהבה אותם כשהיו סנסציית פופ אייטיזית בהנהגת קולינס עם Mama ו-Invisible Touch. אהבתי את Mama ו-That's All, אבל כשנכנסתי לויקיפדיה, וקראתי שבסבנטיז, היו להקת רוק מתקדם: סולן כריזמטי עם שלל תחפושות, חליל צד, המון הומור, מילים שהיית מרגיש שנכנסת לתוך ספר או חלום, ויצירות ארוכות, הייתי חייב לשמוע. בכל מקום באינטרנט נאמר שהאלבום הזה עם הגנן הישן הוא הbest, לא הבנתי אותו בשמיעה הראשונה, אבל כשנתתי האזנה שנייה, אוי וואו. איזה מדהים זה היה: הייתה דרמה, היה הומור, היצירות היו מושלמות והייתי מזמזם אותן, ועושה אייר גיטר עם הטאפינג ושר את כל המילים בעל פה. האלבום הזה היה ממש חבר טוב בכיתה ז', אני כל כך אהבתי אותו, ואני עדיין אוהב. הוא מאוד חשוב אצלי, ואני מקווה שמתישהו אחזור להקשיב לג'נסיס הרבה כמו בעבר. (להאזנה)

Yes - Close to the Edge

המסע בעולם הפרוג נמשך, ואז נחשפתי ליס. הו וואו.. סולן היפי, עם קול שמימי, וכל אחד מהנגנים, תותח בתחום שלו. את ההיכרות עם יס התחלתי דווקא עם Tales (צעד מאוד טיפשי מצדי, למרות שהפתיחה הייתה אחד הדברים הכי מדהימים ששמעתי בחיי). ואז, שמעתי את Roundabout. אפשר להגיד שi've seen the light. שמעתי הרבה את Fragile, אבל כשהגיע הזמן, המשכתי לדיסק הירוק מ-1972, שמעתי אותו אז מאוחר מאוד בלילה במסגרת "לילה של אלבומים" של 88FM, והיה קצת קשה להבין אותו. אבל נתתי שוב צ'אנס. פאק. מדהים. מהצלילים המרגיעים שלוקחים אותך ליקום שבדר"כ מופיע בציוריו של רוג'ר דין שסיפק ליס את הצד הוויזואלי, עד לפייד אאוט שחותם 37 דקות דחוסות, ועוצמתיות במיוחד. יצירת הנושא היא אחד הדברים המדהימים ששמעתי אי פעם, And You and I הוא יפייפה ומושלם שאני לא יכול להפסיק לתאר אותו כאילו מדובר בהתגלות, וSiberian Kathru נותן בראש, פ'אנקי ועדיין יסי בסגנון. יס היא להקה שספק אם יהיה עוד כמוה. השילוב האדיר הזה של חמישה מוזיקאים צעירים ושאפתניים שעבדו יום ולילה על אלבומים כמו אלה, הם מתנה מהשמיים. לא הייתי ממליץ לטירונים בפרוג להתחיל איתו, אבל מי שכן, ובא עם ראש פתוח, ייכנס לעולם אחר, וההנאה מובטחת. (להאזנה)

Jethro Tull - Thick as a Brick

טוב, זה כבר משהו מדהים. השנה, ראיתי את איאן אנדרסון, האיש והאגדה, ובתקופה הזו חזרתי לאלבומים של הלהקה האדירה הזו, שהכרתי אותה דווקא ממשחק וידאו...(זה נורא אני יודע). אנדרסון האיש המלא חיים, אחת הדמויות הכי אהובות עליי בפרוג ובמוזיקה בכללי, אדם מלא הומור ושמחת חיים, שלוקח אותך למקומות שלווים, ומדי פעם לקח את מאזיניו בניסיון לשכנע לחזור לחיים ביערות, לאותה תקופה יפה ואבודה. אבל Thick as a Brick, היה משהו אחר לגמרי. מה שהתחיל בתור פרודיה על אלבומי קונספט דרמטיים של להקות פרוג, הפך לאחד כזה. ההומור קשה להבנה עד היום (מאוד מונתי פייטוני), והמוזיקה... וואו וואו החליל צד, רגעי הפולק היפייפיים, לצד ההארד רוק הנותן בראש. האלבום הזה הוא יצירה אחת! 44 דקות! אחת השאפתניות שנעשו באותה תקופה, וכנראה היצירה הארוכה ביותר במוזיקה הפופולרית אז, אבל האלבום קליט, ואי אפשר שלא לזכור קטעים ממנו. אפשר לזמזם את כל היצירה (בחיי). זה אלבום/יצירה מושלמים. מופת של כתיבה וביצוע. עוד תוצר מדהים של שנת 1972 (הרבה אלבומים מהשנה הזו מופיעים ברשימה). את מה שנעשה שם, אי אפשר לעשות שוב. וראינו את זה טוב מאוד, כשאנדרסון ניסה להקליט המשכים למאסטרפיס הזה. (להאזנה)

ELP - Trilogy

כאן כבר חשבתם שזה כבר לא רשימת האלבומים הטובים אי פעם, אלא רשימת אלבומי הפרוג הטובים ביותר (אבל חכו, אני מבטיח). ובכל מקרה, ELP. אמרסון זצ"ל חיית במה וכריזמה מהלכת, קלידן אלוהי שאף אחד לא ידע או יודע לנגן כמו שהוא ידע. כל האלבומים שלהם מ1970-1973, הם יצירות מופת, אבל האלבום הזה, אחרי התלבטויות רבות, הוא האהוב עליי שלהם. מאזן בין השאפתנות של אמרסון ליופי הפשוט של לייק, יחד עם האנרגיות של פאלמר. אלבום מצוין ומגוון בכל מיני סגנונות. מהאפוס הנהדר The Endless Enigma שמשום מה לא זכה להכרה כאפוס פרוג מופתי כמו אחרים, דרך בלדה יפה כמו From the Beginning, ומערבון כמו The Sheriff. גם הוא מ-1972, השנה הזו רשמית השתלטה על הרשימה. ואני חושב שכל הרוקרים שמתגעגעים לאנרגיות ונגינה על ידי אנשים, יאהבו את האלבום הזה. יש כאן האמונד, אז למה לא? (להאזנה)

Deep Purple - In Rock

טוב, נעזוב רגע את הפרוג. בואו נדבר על להקה מדהימה, שהראתה מה זה רוק אנד רול, והפכה לאחת מחלוצות המטאל. התחילו דווקא בתור להקת פרוג, אבל החליטו לשנות כיוון עם הצטרפותם של שני חבר'ה חדשים, לרוק מבוסס ריפים ודיסטורשן, עם הרבה אנרגיה, צרחות שמימיות, והמון כיף. במשך הרבההה זמן התלבטתי וחשבתי לעצמי מה האלבום הפייבוריט שלי מהפרפלים, האם Made In Japan אלבום הלייב הטוב ביותר ever? האם Fireball שגם הוא מתקפת רוק כבד משובחת? Machine Head שהפך אותם למפלצת הרוק שנהיו עם הלהיט הנצחי Smoke on the Water? או אפילו האלבום השלישי שנשא את שמם מההרכב הראשון, שהסיבה המרכזית שאני מזכיר אותו, היא העובדה שהוא כולל בתוכו את היצירה האהובה עליי אי פעם מהלהקה הזו (April, ולא נשכח את העטיפה האלוהית מהציור של הירונימוס). אבל הגעתי למסקנה, In Rock הוא ה-דבר. דיפ פרפל הם דוגמה מצוינת ללהקה שפעלה ביחד, ידעו איך לנגן, אלתרו כאילו אין מחר, והקשיבו אחד לשני. שומעים את זה באלבום הזה, שהיה הbreakthru שלהם. גילן הוא סולן המטאל האולטימטיבי שפתח את הדלתות לסולנים שבאו אחרי, בלקמור הוא אל גיטרה. מה שהוא עשה, אף אחד לא עשה, לורד הוא מוזיקאי מוכשר, נגן בחסד והרוויח ביושר את תואר אחד הקלידנים הטובים ביותר ברוק, ופייס וגלובר היו חטיבת קצב מדהימה, כל אחד עשה את הבסט שלו, גלובר היה נותן סולואים מדי פעם, אבל פייס הפציץ בסולואים (ומה שהוא עשה כשהם היו כאן לפני כמה חודשים, HOLY MOLLY). יש כאן קלאסיקות שעיצבו את המטאל, אבל עזבו אתכם מזה, זו מוזיקה כיפית מלאה חיים וצעירה לנצח. מהטירוף שמתחיל את Speed King ועד ה-להיט, Black Night. (להאזנה)

Black Sabbath - Vol. 4

1972 חוזרת שוב! והפעם עם הלהקה שהגדירה את המטאל. גם עוד אחת מהלהקות האהובות עליי, ולמה זה? בניגוד ללהקות מטאל ש100% מהאלבומים שלהם זה או דום איטי ואכזר, או ת'ראש אגרסיבי ומהיר או דת' מלא גראולים, או פרוג מטאל וירטואוזי וטכני, סאבאת' ידעו לגוון. באלבום הזה, אחרי שלושה אלבומים שבעצם הראו לעולם את המטאל, החבר'ה מחליטים לצאת מהנישה השטנית שהחשיבו אותם בקרב הקהל והמבקרים, והראו שחוץ מדיסטורשן, הם יכולים לעשות עוד דברים. יש פה קטעים שאפשר להבין מאיפה להקות כמו מטאליקה ומגאדת' הושפעו או Candlemass וElectric Wizard, אבל מצד שני, יש מלורטון, יש פה דברים שיהיו לניצנים של הפרוג מטאל, יש פולק אקוסטי מרגיע, יש good old rock n roll, באלבום הזה יש סלט של סגנונות. סאבאת' התבגרו כאן, ומכאן הם המשיכו ליצור אלבומי מופת באותו קונספט של סגנונות שונים באלבום. הם עשו הרבה כיף באלבום הזה (וגם הרבה קוקאין כפי שהם רומזים בחלקים ממנו), ואין מה להגיד חוץ מזה שהאלבום הזה הוא באמת כיף אחד גדול. (להאזנה)

Miles Davis - Bitches Brew

עכשיו יש פה עוד דברים חוץ מרוק. בכיתה ט', נכנסתי גם לג'אז, וקראתי על האלבום הכי מפורסם בז'אנר שהוא כמובן Kind of Blue, הקשבתי לו וזה היה מדהים, ככה נחשפתי לז'אנר הזה. הרוגע, המודאליות, קולטריין על סקסופון צריך יותר מזה? אז זהו שכן, את מיילס לא עניין להישאר בטריטוריה המוכרת, ותמיד אבל תמיד התקדם. מיילס הוא אחד האנשים הכי גאונים שדרכו אי פעם על האדמה הזו. והוא אחד האנשים שאני הכי מעריך, בלי קשר למוזיקה. הרצון להתפתח ולהתקדם, להתאים את עצמך תקופה ולטרנד. את הדבר הזה אני מעריץ בו. הרבה למדו ממנו בקטע הזה כמו בואי, זאפה, ורדיוהד. וכאן, הוא בכלל לקח את הכל רחוק. עם עטיפה פסיכדלית והזויה שמייצגת את המוזיקה נאמנה (כפי שניחשתם, גם את האלבום הזה הכרתי ונכנסתי אליו בזכות העטיפה), מיילס לקח את החבר'ה הצעירים בסצנה, אלתר איתם, בהשפעת הנדריקס וסליי סטון, יצר את הפיוז'ן. מצד אחד, ג'אזיסטים שהיו בראש של מיילס וגם רוקיסטים שעד אז לא הכירו את הג'אזיסט שיבחו את מה שמיילס עשה (ולמעשה הופיע לפני קהל עצום שאף פעם לא ראה בימי חייו) והלכו איתו באותו ראש, מצד שני הדור הישן מה50s-60s לא ידע איך לאכול את הדבר הזה. חלקם אפילו בזו ושנאו את האלבום, והצהירו כי מיילס בוגד. זה לא הזיז לו, ועם כל הכבוד, מדובר כאן באחד האלבומים החשובים ביותר שנעשו אי פעם. הוא השפיע על כ"כ הרבה אמנים בג'אז ומחוץ לטריטוריה. תשאלו את רדיוהד, סנטנה וCAN. זה לא קל להיכנס לאלבום הזה, אבל כשנותנים לו זמן, ומספר האזנות, מבינים שמדובר ביצירת מופת. (רק קטע הנושא)

John Coltrane - A Love Supreme

בואו נמשיך עם כל הג'אז הזה. כיתה ט'. אני לומד בקונסרבטוריון, המורה שלי לגיטרה, ג'אזיסט שפתאום קיבל את הפרוגר המתלהב שהתחיל להיכנס לג'אז, אמר לי להקשיב לA Love Supreme של ג'ון קולטריין. מהצלילים הראשונים, הבנתי שזה לא ג'אז כמו שחושבים שיהיה. זהו זה, ראיתי את האור, נכנסתי לעולם אחר, כמה זמן אחרי, אני מתחיל להקשיב להקלטותיו הטובות ביותר של קולטריין. מההארד בופ המוקדם עד לפרי ג'אז שעזר להמציא. האלבום הזה הוא הגשר. בין המודאליות שפיתח וניגן שנים רבות לבין האוונגרד החדשני שהתחיל לפתח. קולטריין, מלווה בנגנים מפילי לסת מק'קוי טיינר, אלווין ג'ונס וג'ימי גאריסון, הביא את מה שהוא החשיב כמתנה שלו לשוכן במרומים. קולטריין הפך לאדם דתי, רוחני מאמין. כשהוא נשף לסקסופון, אפשר היה לשמוע כאילו רוח אלוהים נכנסה לקולטריין ודיברה דרך הנשיפות שלו. בסוויטה של חצי שעה וקצת, שמציגה כל מיני מוטיבים שונים שלא יוצאים מהראש, ואלתורים מעולים, אבל בעיקר מוזיקה מדהימה ואלוהית, מראה קולטריין את אהבתו לאל, ומהאלבום הזה אפשר להבין, שהאל אהב אותו. כבר אמרו הכל על האלבום הזה. שהוא יכול להפוך כל אתאיסט למאמין. ולאו דווקא באלוהים . ועדיין, ההשפעה שלו ניכרת גם כמו מיילס, בג'אז ומחוצה לו. תשאלו את לו ריד, את זאפה, את ת'רסטון מור מסוניק יות', קולטריין הציג כאן את המתנה שלו לאל הכל יכול, קצת לפני שיאמץ סופית את הפרי ג'אז עם אלבומים מדהימים כמו Meditations ואיבד חלק ניכר מהמעריצים שלו, הוא היה נערץ על כולם. כל מה שנותר לומר: god be praised! (להאזנה)

David Bowie - Aladdin Sane

אוי דיוויד.. איך עזבת אותנו, והכת בתדהמה. זה ממש משונה. לאלבום הזה הקשבתי כמה דקות לפני שאמרו לי את הבשורה הנוראית. בתקופה הזו, חזרתי להקשיב לכל עבודותיו הטובות ביותר. מעל כולם, בולט ומנצנץ "אלאדין השפוי" מה שבעיניי נחשב לאלבומו הטוב ביותר. כשסבל ממשבר הזהות של זיגי שהיה באמריקה. שוב, גם באלבום הזה יש מסה של סגנונות. אחד הרגעים שהפיל לי את הלסת (לא תרתי משמע) ועדיין מדהים אותי בכל פעם, היה סולו הפסנתר האוונגרדי בשיר הנושא. הבנתי שאפשר להיות מורכב ואמנותי גם ב4/4 ולא צריך להפציץ בכל הרעיונות שיש. מלבד השיר הזה, כל כך הרבה שירים מדהימים מרכיבים את האלבום הזה, כמה זמן לפני שנטש את הפרסונה, האגו של זיגי והגלאם וישר עבר לדבר הבא, הוא יצר אלבום רוק חזק, מגוון, מעניין ומורכב. מי שעשה את האלבום הזה לא פחות מבואי, היה מייק גרסון הפסנתרן הנהדר עם ידי הזהב, כאמור בסולו שבשיר הנושא, אבל הוו ב-Lady Grinning Soul דמעות יורדות כל פעם מחדש. אלבום מופתי שמנצח את זיגי בקלות, ומי שרוצה להבין ולהכיר את האיש המוכשר והאדיר הזה, יכול להתחיל מכאן. (להאזנה)

Radiohead - Kid A

אחד האלבומים הכי חשובים ששמעתי. רק השנה נחשפתי אליו, אבל זה היה מהיר כל כך. כמו שכתבתי כמה פעמים בבלוג, השנה נהייתי פנאט של רדיוהד (מסתבר שחלק מן הפרוגרים אוהבים אותם). חרשתי את OK Computer זה היה בעיניי שיא היצירה של הלהקה. ואז כשראיתי שבשנת 2000, הוציאו אלבום אלקטרוני לחלוטין, שהרבה מעריצים לא אהבו ועיקמו את האף ששמעו אותו, הבנתי שיש משהו מעניין לשמוע. זה היה בחורף, התקופה הכי מתאימה להקשיב לו. מנגינות מינימליסטיות, סימפולים, מקצבים משונים. מה זה? כל הדברים האלה היו דבר חדש בשבילי. עכשיו, למה האלבום הזה כל כך חשוב ומשפיע בשבילי? זה כי ברגע הזה, הבנתי שאפשר להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. הבנתי שאפשר גם אחרת. ועם האלבום הזה, אוונגרד שהצליח איכשהו להפוך לאחד האלבומים המצליחים של המאה הזו, ולהפוך לאחד האלבומים האהובים אי פעם, מגיע לת'ום יורק ושות' שאפו. רדיוהד לקחו השפעות מכל כך הרבה מקומות: מאלקטרוניקה של אפקס טווין וDJ שאדו, ג'אז ממיילס, מינגוס וקולטריין, קראוטרוק באדיבות CAN, פאוסט ונוי!, וקלאסי מודרני מקייג', שטוקהאוזן, מסיין ופנדרצקי. זה לא האלבום להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הזו שכבר מזמן קיבלה מוניטין של הלהקה החשובה אי פעם מאז הביטלס. אבל מי שייכנס, ויבוא עם ראש פתוח ולא יצפה לשמוע רוק, הנאה מובטחת. רדיוהד פרצו גבולות, גרמו לשוק במוזיקה הפופולרית, והראו שאפשר הכל. ללא האלבום הזה כנראה הייתי נשאר עם הסטראוטיפ המטומטם והאינפנטילי של "מוזיקה אלקטרונית זה טראנס וכל החרא הזה" (למרות שגיליתי את שטוקהאוזן ווארז אז), ולא הייתי מגלה את נפלאותיהם של DJ שאדו ופורטיסהד למשל. (להאזנה)

Ornette Coleman - Free Jazz

הו הו הו הבלגן התחיל. איזה אלבום. כמה טירוף. כמה כיף מקובץ ב-37 דקות. אורנט כמו שאמרתי כשכתבתי על האלבום הזה, הוא האבא, האמא, האח, האחות והמה שלא תרצו של הפרי ג'אז. האלבום הזה רשמית העניק לסגנון את השם. ג'אם ספונטני במיוחד עם כל המי ומי של הסגנון. אריק דולפי, פרדי הבארד, צ'רלי היידן, דון צ'רי, וזו רק רשימה חלקית. אני מאוד אוהב את האלבום הזה. אחד המעניינים אי פעם, ובניגוד לאלבומים שצמחו ממנו מחבר'ה כמו קולטריין למשל, יש בו משהו שאני יותר אוהב. הוא לא בוגר, הוא האבטיפוס לMeditations וMachine Gun, אבל הילדותיות שבו מדהימה אותי כל פעם, וזה דבר שפשוט כיף להקשיב לו. אנחנו בני אדם, יש לנו יצרים פראיים, וה-37 דקות האלה מספקות מאוד בקטע הזה. פולוק בצלילים. (להאזנה)

Beastie Boys - Ill Communication

טוב אני מצטער אם חלקכם קצת מחמיצים פנים, אבל גם זה אלבום מאוד חשוב בשבילי, ואחד החשובים ששמעתי, ורק השנה. היפ הופ כאמור היה ז'אנר שסלדתי ממנו בגועל, בפרצוף מחמיץ פולני של "זה לא טוב הדבר הזה", ולמעשה כל הסיפור שלי עם היפ הופ, מסופר בסקירה על האלבום הזה. וכשאני נכנסתי לThe Roots, האוזניים שלי נפתחו, ואז כשהמשכתי לביסטי בויז, בכלל הייתי בשוק. החבר'ה האלה מרפרפים מצוין, והם מנגנים מדהים! אפשר גם לעשות כיף לצד כל הרצינות והאמנותיות. גם באלבום הזה יש סלט של סגנונות. תגידו לי מתי בפעם האחרונה נתקלתם באלבום היפ הופ שכולל לצד הסימפולים והריפרופים, הארדקור פאנק לפנים, ג'אמים של פיוז'ן-funk, סולו כינור אוונגרדי ומקהלה גרגוריאנית? ובכן, תמצאו הכל באלבום הזה של הראפרים היהודים הלבנבנים. כל מי שלא אוהב היפ הופ (כמו שאני הייתי בעבר) וחושב כי מדובר בבולשיט, שישמע את האלבום הזה, זה ישנה הכל. (להאזנה)

CAN - Tago Mago


טוב, כאן כבר נהיינו רציניים. גם זה, אלבום מאוד חשוב בשבילי, שינה לי לגמרי את החשיבה לגבי מוזיקה. לא צריך להפציץ ברעיונות כדי להיות מורכב, אפשר גם אחרת. והאלבום הזה בהחלט עושה את זה אחרת. האלבום של עילית הקראוט CAN, שהשפיע על כך הרבה אמנים מג'ון ליידון ועד רדיוהד. ארבעה גרמנים מוכשרים ומנוסים+יפני משונה שמצאו ברחוב, והשילוב הוא אחד ההרכבים הטובים ביותר שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אפס מאבקי אגו וסולואים, כולם שומעים אחד את השני, הסולן מתפקד ככלי נגינה בעצמו יחד עם השאר שמנגנים ומנגנים ומנגנים... הרוק האקספרימנטלי החופר של הוולווטס עם קצת מהfunk של בראון וסטון+המהפכה של מיילס באולפן+המודרניזם של שטוקהאוזן, בולז, וארז, שפר יחד לתערובת המעניינת הזו שלא נשמעת כמו שום דבר. גם היום, שום אמן/להקה נשמעים כמו איך שCAN נשמעו בסבנטיז. זו אחת הלהקות החשובות ביותר, ואפשר להבין למה האלבום הזה כל כך משפיע. מלבד העובדה שהוא כיפי ומעניין ולוקח אותך למקומות שונים (וגם קצת מצחיק בקטע אחד), הוא גם מלמד. מוזיקאים לומדים מהאלבום הזה המון, איך לנגן ביחד ולתפקד כגוף אחד ולא כמספר נגנים שמנגנים יחד במקרה. תשמעו ותבינו. (הנה האלבום, אבל כדי לשמוע אותו במהירות הרגילה שלו צריך להעלות אותה בהגדרות ל-2)

Igor Stravinsky - Rite of Spring


המלחין בפוזה של "תשמעו, אין מה לעשות, אני הגדרתי את המאה ה-20"

וואוווו..... הו וואו.. אחת היצירות המעניינות והיותר אהובות עליי ברשימה. ה-הצהרה של המאה ה-20. כשאולם הקונצרטים רתח מזעם ונהייתה מהומה. סטרווינסקי אחד המלחינים החשובים ביותר בהיסטוריה (וקרוב להיות המלחין האהוב עליי אי פעם, אני צריך להחליט בנוגע לזה), עשה מהפכה, והותיר את עולם המוזיקה בשוק. כל האזנה למאסטרפיס הזה: תענוג. מהפתיחה, הוו הפתיחה הכל כך מדהימה ושקטה שאי אפשר לדעת מה הולך לבוא. דרך הכאוס, הפגאניזם, המקצבים הריטואליים, שמתארים את הקרבתה של בתולה לאל האביב. אני לא יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אם היצירה הזו לא הייתה קיימת. זה היה נראה אחרת, וזה היה נראה רע. היצירה הזו היא המאה ה-20, ופשוט כיף להקשיב לה כל פעם מחדש. מי שחושב שמוזיקה קלאסית נועדה להרגיע ולרכז את המאזין בשיעורים, שיקשיב לזה וכל עולמו יתהפך. כמו שנכתב אז בסקירה של Japan in a Dishpan, כל הזבל של המאה ה-20 מרוכז פה ביצירה אחת. המוזיקה הפופולרית הייתה נראית דלה בלי היצירה הזו. זאפה, קרימזון, ודולפי הם רק שמות מועטים שהושפעו מסטרווינסקי ופולחנו. ללא היצירה הזו, איך הפרוג היה מגיע לסמל המובהק שלו של מקצבים משתנים ומתוסבכים? ללא היצירה הזו, איך הפאנק היה מקבל את האנרכיה שכל כך מייחדת אותו? והיצירה הזו מאווווד אנרכיסטית. פייר, אני עוד לא חושב שאני בשל לכתוב על המאסטרפיס הזה שהוא כל כך גדול מהחיים. אני אכתוב על זה מתישהו, אבל עד אז, פשוט תקשיבו. מילים לא יכולות לתאר את מה שתשמעו.. (והנה היופי הזה)

Nick Drake - Pink Moon

אלבום פשוט יפייפה (שוב פעם העטיפה עשתה את זה). דרייק באלבומו האחרון. רק הוא והגיטרה (למעט פסנתר שהוא מנגן בשיר הנושא) הוא היה מדוכא, בתחושה שהקריירה שלו לא תוכל לעלות למעלה. הוא לא הצליח בתקופת חייו, וסיפורו הוא אחד העצובים אי פעם. דרייק מבטא את כל צערו, ומוציא את הכל בשקט נוגה. עם לחנים יפים, וכל כך פשוטים. דרייק שר יפה כל כך שכואב עליו, עם העובדה שהלך בגיל כל כך צעיר. זה אלבום מושלם, מהעובדה שהוא כל כך פשוט, כל כך מסוגר בעצמו, לא הייתי משנה בו כלום. זו שירת הברבור של ניק, וככה הוא עזב אותנו בדיוק כמו שהאלבום נשמע. בשקט. (להאזנה)

The Mothers of Invention - We're Only in it for the Money


שיואו האלבום הזה כל כך פאקינג אדיר. הוא לא שם על אף אחד, והוא כל כך מצחיק והזוי וכיפי, ופשוט זאפה. כן. זה זאפה. זה לא האלבום להתחיל עם זאפה, אבל בעיניי זה האלבום שמייצג אותו ואת הmothers בצורה הכי טובה. תגובת הנגד לכל ילדי הפרחים שכל הזמן לקחו LSD ונורו ברחובות ע"י שוטרים, לדור ההורים חסר האחריות שבעקבות זאת ילדיהם הפכו לאותם היפים ברחובות, ותגובת נגד לביטלס ולסרג'נט פפר שהושפע מאוד מזאפה, ולנון ומקרטני שהעריכו ואהבו את הגאון המשופם. הוא לא שם על אף אחד, ובמשך 39 דקות כל הכיף נמצא. דו וופ, ניסויים באולפן, גרעפסים, טירוף, צחקוקים. זהו אחד האלבומים הכי מפורסמים של זאפה ובצדק. לקיחת שירי פופ טיפשיים ולהלביש אותם בפרודיה עוקצנית יחד עם כל הטירוף הנורמטיבי של הmothers עושה אותו למה שהוא. זו חוויה אחת מטורפת ומוזרה, אבל כיפיתתתתת. (להאזנה)

Ludwig Van Beethoven - 9th Symphony


I Can't hear you, but you're still wrong
וואו.. לא... היצירה הזו פשוט גדולה מהחיים עצמם. גדולה מהכל, אני לא יכול לכתוב ולהגיד עד כמה אני סוגד למאגנום אופוס הזה. זה פשוט יותר מדי. ועדיין, בטהובן היה קרוב לסוף חייו, חירש, בודד, כל ידידיו נעלמו בדרך זו או אחרת, ועברו שנים מאז הופיע. הסימפוניה התשיעית הייתה שירת הברבור שלו (למרות שהוא הלחין עשירית שמעולם לא סיים). זה פשוט קשה להאמין, הבן אדם היה חירש! והוא הפיק את הדבר הזה? זה פשוט לא הגיוני. אם יש גן עדן, מצאתי אותו, דמעות יורדות לי כשאני שומע את היצירה הזו. שכחו מקובריק, וכל הפרודיות ואינסוף גרסאות שעשו לזה, היצירה הזו פשוט אלוהית, מלאכים לא מוחשיים בצלילים. מהפתיחה שבשבילי זו בריאת העולם בצלילים ועד לסיום המלכותי שבו אתם בטוחים שהגעתם לגן עדן, בסיום של מסע ארוך ומספק. זו לא רק האודה לשמחה, זו כל הסימפוניה שהיא תענוג לאוזניים. זהו! די! תשמעו ותבינו.. (גן עדן כאן)

Van Der Graaf Generator - Pawn Hearts

אני בחיים לא אשכח כששמעתי את האלבום הזה לראשונה. כל כך אכזרי, כל כך אפל, כל כך מרושע, שום להקת מטאל ששמעתי התקרבה או תתקרב למה שהאמיל וחבריו יצרו באלבום הזה ב-1971. זהו אחד האלבומים המופתיים של הפרוג ובכללי, זה אלבום מצמרר, גורם לשערות הגוף לסמור, זה מרושע, זה אפל, וזה טוב. האמיל, האדגר אלן פו של המאה הזו, עוסק בנושאים קשים: משמעות החיים, מוות, טירוף, פיצול אישיות, כל זה בשלושה אפוסים שמטיילים באפלה בשקט בשקט ולפתע מתפרצים עם רעם חזק ואדיר. האמיל צורח, שר, לוחש, בוכה, בנטון מפרק את האורגן, אוונס מנגן כאילו היה בשבט על התופים, וג'קסון כוכב (וגם אורח מיוחד - מר פריפ). A Plague of Lighthouse Keepers זה אפוס פרוג שראוי לשבת ליד Echoes או Supper's Ready. אבל זו לא רק היצירה הזו, כל השלושה עושים את האלבום הזה למה שהוא. מתעבי הפרוג שרק נגעלים מלשמוע את המושג, תנו צ'אנס ותשמעו את האלבום הזה. לא תתאכזבו. ג'ון ליידון אוהב אותם, שזו סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את המאסטרפיס הזה. (להאזנה)

Gentle Giant - Octopus

עוד קצת פרוג, עם ה-להקה שהראתה לכולם מה זה פרוג. ג'נטל ג'ייאנט שלא זכו להצלחה גדולה כמו עמיתיהם הפרוגרסיביים באותה תקופה, לקחו ה-כ-ל: בלוז, פולק, קלאסי, מודרניזם, funk, מוזיקת ימי ביניים, רוק אנד רול, כל זה לתוך התערובת שכל כך ייחדה אותם. הרבה אומרים שללהקה הזו אין רגש. זה כל כך לא נכון, הלהקה הזו אמנם השפיעה על כל הטכניקה בז'אנר, וכל להקת פרוג מטאל שנייה בעולם בין אם במודע או אם לא מחקה את וירטואוזיות של הענק העדין, אבל היה להם feel, הם ידעו גם לגעת בצד האחר של המוח, ולא רק בצד השכלתני והחושב. Octopus הוא האלבום שבעיניי ממצה ומראה מי אלה ג'נטל ג'ייאנט. יש בו רגעים קליטים, אבל כשהם רוצים להיות מורכבים, הם עושים את זה בגדול. (להאזנה)

The Velvet Underground & Nico

טוב, זה קצת מוזר לשים את האלבום הזה פה, יחד עם כל האלבומים האלה. האלבום הזה שכמו שבריאן אינו אמר, כל מי שקנה אותו הקים להקה, והיה כישלון בזמנו, כשלוולווטס לא היה דלי להשתין בו, וכשנתמכו ע"י אנדי וורהול שנתן להם מקום לישון, אוכל ואת הזמרת ניקו מאוד השפיע עליי, ואני מקשיב לו הרבה בזמן האחרון. האלבום הזה, עם העטיפה הכל כך אייקונית, הוא האנטיתזה המוחלטת להרבה מהאלבומים שנמצאים פה, ובכללי לרוב הדברים שהקשבתי אז. השנה, נחשפתי לגדולתם של הוולווטס. לו ריד הוא גאון, משורר, וsinger songwriter בחסד, ג'ון קייל הוא איש אוונגרד בכל נשמתו, והוא בהחלט ידע מתי לקרוע את עוד התוף, לניקו יש קול עמוק שאני לא חושב שעוד מישהו/י יכול/ה לשיר כמו שהיא שרה. וסטרלינג מוריסון ומורין טאקר שומרים יפה על הקצב. האלבום שכל כך אופנתי לאהוב ולשבח אותו, שהשפיע על להקות האלטרנטיב והפאנק, שהוקלט באיכות כל כך גרועה ועדיין השיג מעמד של קלאסיקה נצחית, ממש הצליח להביא לי תחושה טובה למרות הנושאים של השירים. גם כאן החבר'ה כל כך מורכבים אבל כל כך פשוטים. שירים כמו Venus in Furs ו-Heroin הם שלמות שמייצגת הוולווט אנדרגראונד כמו שצריך לזכור אותם. הוולווטס דחפו את גבולות הרוק אל משהו אפל יותר. ריד כותב ומוציא הכל בנוגע לסאדו מאזו, טרנסג'נדרים והרואין יחד עם רוק אנד רול שמושפע מאורנט קולמן וג'ון קייג'. האלבום הבא זה כבר אוונגרד במלוא הדרו, והשניים אחרי יותר מלודיים ורגועים, האלבום הזה הוא השילוב של הכל. גם פרוגרים שנגעלים מפאנק (כמו שאני הייתי עד לאחרונה) לא יוכלו שלא להימשך למינימליזם המתוחכם והג'אנקי/ניו יורקי של הלהקה. (להאזנה)

Soft Machine - Third


לאלבום הזה, תמיד תהיה פינה חמה אצלי. לא מעט אמרתי שאני מאוד אוהב את האלבום הזה, ושהוא אחד האהובים עליי בכל הזמנים. נחשפתי אליו בכיתה ז', אבל הקשבתי לו באמת השנה. סופט מאשין שעברו פאזה מלהקת פרוג-פסיכדלי פופי ללהקת פיוז'ן, החלו לשלב חומרים אינסטרומנטליים, אבל המתופף/זמר המוכשר רוברט וויאט לא מצא את עצמו בכיוון החדש, ונענה בשלילה כשרצה לחזור לסגנון הקודם. בכל זאת, הוא הכניס קצת מעצמו עם אחד השירים (סליחה יצירה) הכי אהובים עליי אי פעם, Moon In June הקטע המושר האחרון של הלהקה, שנה לפני שארז את מערכת התופים ועזב לקריירת סולו מצליחה (וגם הפך לנכה, אבל נגיע לזה אח"כ). מלבד הקטע הזה, בכל שלושת הקטעים כל החבר'ה מפציצים ברמת נגינה מטורפת, ועדיין מרגשים (ואנשים אמרו שמוזיקה אינסטרומנטלית לא מרגשת). למייק רטלדג' יש את ה-סאונד. אחד הצלילים אם לא ה. הצליל המפוזפז הזה הוא משהו שלא שמעתי בשום קלידן, ואם יש את אחד הדברים שעשו את האלבום הזה, זה הצליל הזה. כל 4 הקטעים הם מופת, ואני כל כך אוהב אותם, שאני לא יכול לתאר את זה, בשביל זה תצטרכו להקשיב לבד. (להאזנה)

Arnold Schoenberg - Pierrot Lunaire

המלחין בפוזה של: "סטרווינסקי? פטטט, אני הגדרתי את המאה ה-20!"

אוי ווי, אלוהים ישמור! השתגעת?! מה זה הדבר הזה? טוב.. אני אוהב את זה.. וזה מאוד צפוי ממני לאהוב את הגועל הזה לא? ארנולד שנברג, מלחין גאון, מהפכן, שגם הוא כמו סטרווינסקי (שלא היו החברים הכי טובים) שינה את הכל, והפך את הקערה. "פיירו הסהרורי" יחד עם פולחן האביב, הן היצירות שעשו את המאה ה-20. איזה תענוג לשמוע את התווים המעווותים, יחד עם הזמרת שספק מדברת ספק שרה (טכניקה שהמלחין עצמו המציא). השמעתי את זה לחבר, וחבר שלו אמר שהוא רצה להקיא. אמרתי למדריך אחד במחנה שהיה מוזיקאי איזה מלחינים אני אוהב, כשעניתי הוא אמר: "אוי אני מצטער, בעיניי זה מזעזע", אני יכול להבין. אבל תנו צ'אנס. זו יצירה מרתקת וכל כך גאונית, איך שנברג הלחין את הדבר הזה? טוב, הוא היה גאון. אבל זה נשמע כל כך מבולגן וכאוטי, בהתחלה אפילו יישמע כמו סתם תווים מאולתרים, אבל בצורה משונה, מסודר. מחזור השירים הזה הוא באמת משהו מיוחד, ממש לא לכל אחד, אבל באמת מעניין. ומי שיאהב, יתענג על זה. תשאלו את ביורק. (להאזנה)

Wayne Shorter - The All Seeing Eye

וואו זה חתיכת אלבום! את האלבום הזה הכרתי השנה, כפי שאכתוב עליו בפוסט הבא אולי. כשהמוכר בדיסק סנטר המליץ לי לקחת אותו. אני לא מתחרט על הבחירה הזו, ומודה לו על זה כל כך. את שורטר, שעד אז הכרתי רק מהעבודות שלו עם מיילס ומוות'ר רפורט, עשה כאן אלבום מצוין שמשלב בין המודאליות הרגועה, לבין האוונגרד הפרוע. שורטר אסף מסביבו נגנים מושחזים ומדהימים: פרדי הבארד שכבר כוכב כאן, הרבי הנקוק, רון קרטר וזה רק חלקי. ביצירות יש מלודיה, הולכים לאנשהו, אבל כל זה יחד עם אלתורים מטורפים, חצוצרה צווחנית, ומקצבים מהירים. שורטר בתשובתו לקולטריין וlove supreme הביא פה אלבום מעולה. אפילו (סליחה על הביטוי) זה אלבום עם ביצים! הוא כל כך טוב, שזה חטא. (להאזנה רק קטע הפתיחה)

Robert Wyatt - Rock Bottom

ולסיום הפוסט הארוך מאוד והטיפה מייגע הזה (סליחה מראש), אני מביא את האלבום האחרון כאן, אחד שהקשבתי לו הרבה מאוד בשנה הזו, ויוצריו הוא אחד האמנים האהובים עליי אי פעם. רוברט וויאט, אחרי סופט מאשין, אלבום סולו ראשון ולהקה חדשה מצ'ינג מול, הופך לנכה לאחר שנפל מקומה רביעית במסיבה. הוא חשב שזהו, הכל נגמר, אבל במהלך השיקום שלו, הלחין על פסנתר, את מה שיהפוך לאחד האלבומים, האישיים, המרגשים ובעיקר היפים שבהם: Rock Bottom. כן, רוברט באמת היה ברוק בוטום אז, אבל הוא התרומם וניצח. בגדול! אז יש את הבלדה המושלמת והיפייפיה Sea Song (וואו Sea Song), אבל כל השירים שמרכיבים את האלבום, הם יחידה אחת. נפשו של רוברט באותה תקופה משתקפת בשירים האלה. זה אלבום אמנם אישי, אבל מלא בביזאריות הכל כך אופיינית לרוברט יקירנו. זה אלבום מאוד מעניין, מאוד יפה, יש שירים שתזכרו ולא תפסיקו לזמזם. הוא קיבל עזרה מהמון חברים שהתגייסו לעזרתו, וכאמור יצא מנצח עם אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו אי פעם. תשאלו את אביתר בנאי. (להאזנה)

וזהו, הנה הגיע לסיומו פוסט לשנתיים לבלוג הזה. כנראה הפוסט הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו, מי שקצת התעייף, עמכם הסליחה, מי שאהב, שמח שאהבתם. נכון, יש עוד הרבה שלא נמצאים: איפה אולדפילד?, איפה קאמל?, איפה מינגוס?, ג'ודס פריסט?, הנדריקס? דילן? טרייב קולד גווסט? קצת ישראלי? קפטן ביפהארט? (ותאמינו לי, היה לי קשה שהוא לא פה) ואיפה כל המטאל שדיברת עליו כל הזמן? אבל אני מרגיש שלם עם הרשימה הזו. אולי היא תשתנה במהלך השנים, אבל כרגע אני חושב שאלה ה-30 שהייתי לוקח לאי בודד (לפחות עד שאשתעמם לגמרי ואעשה לי Top 100) לא אעשה עוד פוסט ארוך ומייגע כמו זה, אבל תהיו בטוחים שיהיו עוד הרבה פוסטים. תודה על המחמאות, על הכל, העובדה שחלקכם אמר שלא הכיר אף פעם את חלק מהדברים, או פשוט גרם לו להיזכר ולשלוף את האלבום ולשמוע אותו שוב, רק בשביל זה שווה לכתוב את הבלוג הזה. תודה, ונתראה בפוסט הבא!

נ.ב.:
 
Captain Beefheart & His Magic 
Band - Trout Mask Replica, גאדמיט! אני לא יכול בלי האלבום הזה! חרגתי מ30, ולא עמדתי בהבטחה שלי... לא אכפת לי, אני מת על האלבום הזה. לא לכל אחד, אבל מי שיתאמץ ויפנים ויתאים את עצמו לרוח, יבין שמדובר במאסטרפיס