נכון מאוד, נחש המסקרה! מהיר ובולבוסי!

"נכון מאוד! נחש המסקרה! מהיר ובולבוסי!" - קפטן ביפהארט מתוך Trout Mask Replica, 1969

מה לעזאזל?.... כשאתם רואים את המשפט הזה, זה נשמע במקרה הטוב, כמו ילד בן 6 שמנסה לכתוב שירה, ובמקרה העוד יותר טוב, כמו בחור בן 28 עם מוח יצירתי ומעוות שקיבל את כל הזמן, החופש והכסף לעשות אלבום. מי שיודע על מי אני מדבר וגם הוא חושב כמוני וכמו רבים שהוא אחד מהאנשים הכי גאונים שרגלם אי פעם דרכה על אדמת כדור הארץ, מוזמן להמשיך לקרוא את הסקירה הזו. מי שיודע על מי אני מדבר, ומה שעולה לו לראש זה "אוי לא! רק לא הוא! רק לא הוא! אוי זה זוועתי!" ורק מהעלאת שמו אל הסקירה מביע פחד ורתיעה, מוזמן לצאת ולסגור מיד את הכרטיסייה של הבלוג הזה.

הוא אמריקאי, הוא מטורף, הוא גאון, הוא קצת קשה להבנה, הוא היה גם צייר מעניין, ושמו היה דון ואן וליט. אבל אנחנו מכירים אותו יותר בתור קפטן ביפהארט. הבחור שבעצמו אמר שהוא לא מבין כלום בנוגע למוזיקה שיצר כמה מהיצירות הגדולות והמשפיעות ביותר במאה ה-20. תשאלו את כל מי שבא לכם. ג'ון ליידון, טום וויטס, פי ג'יי הארווי, מאט גריינינג, וזה לא נגמר... והיום, נדבר על אחד האלבומים הכי גדולים ומשפיעים שהוציא, מה שנחשב למאגנום אופוס שלו, שעבד עליו במשך 7-8 חודשים בתנאי מחייה גרועים, עם החבר'ה היחידים שהבינו את החזון שלו, ועם עוד איזה גאון אחד שהוא וביפהארט מכירים מאז התיכון, פרנק זאפה. דמות מאוד חשובה בהבנת ביפהארט ואת האלבום הנ"ל, Trout Mask Replica.


"תעתיק מסכת דג השמך" (הנה זה, לעולם אל תנסו לתרגם את שם האלבום הזה בחייכם שוב) הוא אלבום כפול, שתודה רבה נדחס אל דיסק אחד בעידן המודרני, ובואו נגיד שמדובר במשהו מאוד מעניין. הבלוז מהגיהינום של האולין וולף, הא טונאליות של איגור סטרווינסקי, סטיב רייך, מיילס דיוויס, האקראיות של ג'ון קייג, הביזאריות של דאלי. כל אלה נדחסים לתוך אחד האלבומים הכי מדהימים/זוועתיים שתשמעו אי פעם בחייכם. למי שלא שמע אי פעם את ביפהארט... איך נתאר לכם את הפלא הזה? תחשבו על בחור שהקול שלו הוא שילוב בין מסור חשמלי לנייר זכוכית חלוד, שתי גיטרות שכל אחת מהן מנגנת משהו אחר, כאילו אחד מנגן בmagic band של ביפהארט, והשני חושב שהוא מנגן בלהקה אחרת ונמצא באטמוספרה אחרת. המתופף מנגן בצורה שלא בדיוק תוכלו לרקוד לפי הקצב, וגם מדי פעם כמה כלי נשיפה צווחניים. אבל בואו ניכנס רגע ונכיר את שאר השמות המעורבים.

"זה היה אלבום כפול, הוא עלה 7 דולר, הרבה מאוד, אבל השם של פרנק זאפה היה עליו, אז קניתי אותו.  לקחתי אותו הביתה, שמתי אותו, וחשבתי שזה הדרעק הכי נוראי ששמעתי בחיים. הם אפילו לא מנסים! אמרתי, הם פשוט מנגנים בצורה אקראית!" - מאט גריינינג, היוצר של משפחת סימפסון, 1991

תכירו את להקת הקסם של קפטן ביפהארט: דרמבו (aka ג'ון פרנץ'), המתופף ומי שהצליח לתרגם את החזון של ביפהארט לתווים, אנטנה ג'ימי סמנס (aka ג'ף קוטון) וזוט הורן רולו (aka ביל הרקלרוד) על הגיטרות, רוקט מורטון (aka מארק בוסטון) על הבס ו....נחש המסקרה! (aka ויקטור היידן, הבן דוד של ביפהארט) על קלרינט בס. אלה החבר'ה שבמשך אותה תקופה של 7-8 חודשים, חיו בקומונה, תחת שלטונו של ביפהארט המטורף (שבסוף באמת אובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית), בבית שכור בלוס אנג'לס, כשאין להם איך למלא את הבטן. פרנץ' סיפר שהוא חי במשך חודש על פולי סויה ביום. פעם אחת, חברי הלהקה אפילו נעצרו על גניבת אוכל במכולת (כשזאפה בסוף שחרר אותם בערבות). ובואו נגיד שגם תקריות אלימות, לא היה חסר. מלבד כל זה, גם לא היה להם חוזה. אף אחד לא רצה להחתים אותם. לביפהארט ולמג'יק באנד שלו הייתה היסטוריה קצרה של החתמות ועזיבות של חברות תקליטים.



הם הוחתמו ע"י חברת A&M, אבל מיד נזרקו בגלל שלא יצא מהם שום להיט (בטח לכו תצפו שאיינשטיין יתמוך בתורת הקוונטים). הם הוחתמו ע"י בודהה רקורדס, ועזבו מיד אחרי האלבום הראשון (והנפלא) שלהם Safe As Milk, לאחר שהסתבר שהחברה החלה להחתים אמנים שהגיעו מהbubblegum pop. ז'אנר שבשביל ביפהארט וחבריו לא היה מקום. לבסוף, כמו תמיד הגיע ה-איש, מר זאפה שגילה את כולם. אליס קופר, טים באקלי, סטיב ואי. בואו לא נשכח, שגם זאפה וביפהארט היו חברים טובים מאז התיכון, וזאפה הוא זה שהביא לדון את הכינוי ועודד אותו להפוך למוזיקאי. באותה תקופה, זאפה עם ההרכב הראשון של הmothers, כבר הקים שני לייבלים. Straight ו-Reprise. הוא החתים את החבר'ה, ומשם המשיכו את העבודה על האלבום.

כל השירים (מלבד שניים שנכתבו עוד בדצמבר 1967 ועוד אחד ב-1968) נכתבו ע"י ביפהארט בסשן של 8 שעות. הכל החל כשחבר של ביפהארט, מפיק מתחיל ושמו גארי מרקר (הבסיסט בחלק משירי האלבום). מרקר השמיע לביפהארט קטע שבו הוא לקח סרטי הקלטה שונים וחיבר אותם כדי שיישמעו מחוברים יחד, למרות שהגיעו ממקורות שונים. כשביפהארט שמע את זה, הוא אמר בהתרגשות: "זה מה שאני רוצה!". היה פוסט שכתבתי על אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, Kid A של רדיוהד, ובו נכתב על החייזר השמימי הזה, ת'ום יורק שהזמין פסנתר לביתו כדי להלחין שירים חדשים. בניגוד לגיטרה, הוא ידע רק מספר אקורדים, אבל הוא אמר: "ככל שאתה פחות יודע על הכלי, זה יותר מרגש".

ונחזור לביפהארט. הוא הלחין את כל השירים על הפסנתר, כלי שעד אז, הוא לא נגע בו מעולם. קצת כמו השיטה של קייג' להלחנת מוזיקה מקרית, ביפהארט ישב במשך שעות, עד שמצא מהלך מלודי שאהב או איזה מקצב. פרנץ' כאמור היה זה שעזר לביפהארט לתרגם את מה שהוא עשה לתווים שיביא לשאר החבר'ה. לפעמים היה שורק לו את התפקידים, עד שבסוף היה מפסיק ואומר לו: "אתה יודע מה לעשות". ביפהארט היה קונטרול פריק. הוא ניגן בכל הכלים מבלי לגעת בהם. זה מה שקורה כשנותנים לבחור את כל החופש האמנותי לעשות מה שבא לו. זאפה ידע שאם ביפהארט רוצה ליצור את החזון האולטימטיבי שלו, הוא השתדל להתערב כמה שפחות ולסתום את הפה שלו במשך התקופה, גם אם בעיניו חלק מהדברים לא היו בסדר.


BFF, זאפה וביפהארט

ביפהארט היה ילד שתקוע בתוך גוף של מבוגר. אי אפשר היה להסביר לו דברים מבחינה טכנית. הוא לא הבין בזה כלום. הוא רצה את כל הדברים שיתנהלו בדיוק כמו שהוא רוצה. הוא ידע שהוא הולך לעשות היסטוריה ולשנות הכל. הוא היה מין גרסת רוק נ רול של מלחין קלאסי התובע מהמשתתפים ביצירתו לעשות את הדברים בדיוק כפי שהתכוון המשורר. ולפעמים הבקשות נראו כל כך לא הגיוניות. אבל כאמור, זאפה עשה כדברי חברו. ואם זה אומר לכסות את מערכת התופים בקרטונים, או להקליט את תפקידי השירה ללא אוזניות. אומרים שבדר"כ, לילדים יש את המוח הכי מבריק, ומבוגרים הם ילדים שהתקלקלו. ביפהארט מעולם לא התקלקל, מעולם לא התגבר, וזה מה שהיה כל כך טוב בו. כמו פיזיקאי צעיר ששובר את מה שעמיתיו הסכימו, ככה היה ביפהארט. מעין מדען מטורף, שמהצד נראה שמה שהוא עושה קצת מוזר, אבל הוא כל כך בטוח במה שהוא עושה, ויודע שמה שהוא הולך לעשות ישנה הכל... יחד עם שאר חברי הלהקה, השתתפו בהקלטה חבר ושמו דאג מון על האקוסטית בקטע המאולתר לחלוטין China Pig, וגם כל חברי הmothers של זאפה (כמעט). חברי הmothers שרוב רובם, היו גם פסיכיים וweirdoes לא פחות מביפהארט, חיבבו את הקפטן וכמו שהאינדיאני שבחבורה ג'ימי קארל בלאק אמר: "פרנק טוב! אבל ביפהארט הוא הדבר האמיתי....".

"אני חושב שאם איזה מפיק מקצועי ומפורסם היה מפיק את האלבום הזה, היו מספר מקרי התאבדויות" - פרנק זאפה, 1991

וכך במשך 6 שעות של בלוס אנג'לס (+עוד כמה שירים שהוקלטו כמה חודשים לפני) במרץ 1969, הוקלט מה שיהפוך לאחד ה-אלבומים אם לא ה. שילוב ביזארי ובלתי אפשרי בין בלוז, פרי ג'אז, אוונגרד, מודרניזם, עם מילים שנשמעות כמו הציורים של ביפהארט, ובקיצור, הטירוף היפה של קפטן ביפהארט. לפני כמה פוסטים, דיברתי על שיתוף הפעולה בין לו ריד לדיוויד בואי. שני גאונים, מלכים בתחום של הגלאם, שבשיתוף פעולה יצרו אלבום מופתי ונפלא. במקרה של זאפה וביפהארט, מלכי האוונגרד שהיו חברים עוד מהתיכון, זה היה הקטע של ביפהארט. זאפה היה בענייניו שלו במוזיקה שלו. אצל ביפהארט, הוא השתדל כמה שפחות לדבר, כדי לעזור לחברו ליצור את המאסטרפיס שלו ובהצלחה.

"אבל חשבתי לעצמי, אבל פרנק זאפה הפיק את זה, אולי אני צריך להקשיב לזה עוד פעם. וחשבתי לעצמי: זה נשמע נורא, אבל הם מתכוונים שזה יישמע ככה." - מאט גריינינג, היוצר של פיוצ'רמה, 1991

אי אפשר לעבור אחד אחד על פאקינג 28 קטעים, זה לא אנושי! זה לא נורמלי! אבל מישהו אמר שיהיה פה משהו נורמלי? בכל מקרה, כל האלבום הזה הוא יצירה אחת שנמשכת. להקשיב לכמה שירים זה חטא נוראי! אבל עדיין, אני יכול לספור שירים שצרובים לי בראש ושאני מאוד נהנה מהם. Frownland הפותח, הוא אחד הקטעים הפותחים הכי טובים בכל אלבום. בבום, הלהקה מכניסה אותך לטירוף שלהם, ואתה מבין שאתה לא הולך לרקוד ולעשות sing along, בעיקר אחרי שאתה שומע את הקול של ביפהארט. עוד שירים נפלאים הם Dachau Blues, Ella Guru, ועוד שיר אחד Moonlight on Vermot. במהלך התקופה, פרנץ' סיפר שהם היו מקשיבים להרבה יצירות מודרניסטיות, אחת מהן הייתה Come Out. יצירה גאונית של המינימליסט סטיב רייך, שכללה הקלטה של בחור שחור שסיפר שכשנתקף מסיבות גזעניות, הוא היה צריך לפצוע את עצמו כדי להראות לשוטרים על מנת לקבל עזרה. "come out to show them". המשפט הזה שחוזר על עצמו מיליוני פעמים בטכניקת הפייזינג (למי שמעוניין, יש את הפוסט שכתבתי על רייך), השפיע מאוד על ביפהארט שכלל את המשפט בסוף Moonlight, זה יושב ממש טוב, זה קליט, וזה כיפי (כמו שאר האלבום הזה).



עוד קטעים נהדרים שאני מאוד אוהב באלבום הזה, הם ההתפרציות הקומיות/סוריאליסטיות כששם החבר'ה באמת משתגעים. לדוגמה, Pena. איך נקרא לזה? 2 דקות דאדאיסטיות במיוחד. מילים ביזאריות שאותן מקריא הבן דוד של ביפהארט, היידן (נחש המסקרה) עם הפתיחה הכל כך מפורסמת: "fast and bulbous" כשזאפה עצמו מגיב: "that's right the mascara snake! fast and bulbous!". מכאן, עניינים מתחילים להסתבך, כי בכל הקקופוניה האדירה הזו, היידן מקריא את המילים בקול של בובספוג על קראק, כשביפהארט צועק לו בקול הכל כך משונה שלו. Hair Pie שבו ביפהארט משתעשע לו עם הסקסופון (כלי שהוא מעולם לא ידע לנגן עליו),  The Blimp שכולל את כל הmothers של זאפה (אך ללא קרדיט) ובו ביפהארט מוקלט מטלפון רגיל כשהוא מדבר בפאניקה אל פרנק על הצפלין שמתקרב, Pachuco Cadaver שהוא אחד השירים הקליטים (אבל קליט אצל ביפהארט, כן?) והכיפיים באלבום או Hobo Chang Ba, שאני לא יודע אם ביפהארט שר בטירוף הרגיל שלו או שהוא מנסה לחקות זמר רגאיי, זה נשמע מעולה. אבל מספיק, אתם צריכים לשמוע את האלבום הזה בעצמכם, אם שנאתם אותו בשמיעה הראשונה, אני מבטיח לכם, בשמיעות הבאות אתם תחבבו ואפילו תאהבו ותסגדו לאלבום הזה, ובכללי לביפהארט. כמו שההוא אמר:

"ובשמיעה השלישית או הרביעית, זה התחיל להתחבב עליי. בשמיעה החמישית או השישית, אני אהבתי את זה. בשמיעה השביעית או השמינית, אני חשבתי שזה האלבום הכי טוב שאי פעם נעשה, ואני עדיין חושב ככה." - מאט גריינינג, יוצר "חיים בגיהינום", 1991


צייר מוכשר ומעניין כבר אמרנו?

גריינינג בגיל 15 באותה תקופה, היה אחד מהיחידים בארה"ב שאהבו את האלבום הזה. שאר אמריקה לא חשבה ככה, והאלבום לא הגיע אפילו למצעדים. באנגליה שהייתה יותר פתוחה דווקא, האלבום מצא את עצמו במקום ה-21 במשך שבוע. לא רע בכלל. למעשה, האנגלים מאוד אהבו את מה שהלך באמריקה. האוונגרד שם סקרן אותם, ולא פלא שאחרי עשורים, הרבה מוזיקאים, בין אם ניו וויב, פרוג או פוסט פאנק ציינו את האלבום הזה כשהשפעה גדולה עליהם. ג'ון ליידון, לכאורה ג'וני רוטן הפרחח מהסקס פיסטולס, התגלה כסולן האינטליגנט של פאבליק אימאג' לימיטד שאוהב מגוון רחב של מוזיקה, וכמו שהוא אמר:

"כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, אני צחקתי במשך כל הזמן"

כמו חברו זאפה, ביפהארט היה אמנותי אבל גם מצחיק, ככה שזו עוד סיבה טובה בשבילכם ללכת ולשמוע את האלבום הזה. היום, בעידן בו אנחנו מקדשים את הביזאריות, ואוהבים פחות תיאטרליות, ביפהארט זוכה להכרה בקרב רבים, ולמרות שהוא די cult, אמנים גדולים ולא רק במוזיקה, ציינו את האלבום הזה כאחד האהובים עליהם. אין לי עוד מה להגיד מלבד להסכים איתם. זה האלבום האהוב עליי של ביפהארט, שבעיניי מסכם מי הוא אותו דון ואן וליט הצייר/מוזיקאי המטורף. כששמעתי אותו לראשונה, הייתי כבר מאחורי המון חוויות עם מלחיני קלאסי מודרני, זאפה, פרי ג'אז ועוד ועוד... זה ממש עניין אותי, ואמרתי לעצמי שאני צריך לשמוע אותו בעוד כמה חודשים שוב. באותן שמיעות, משהו קרה. כאילו, זה לא הרגיש אותו דבר, מספר שמיעות לקחו עד שבסוף נכנסתי לאלבום, והיום אני מצהיר שזו אחת מיצירות המופת הגדולות אי פעם.


עוד מעריץ של ביפהארט

כמו פול מקרטני עם Sgt Pepper, ובריאן וילסון עם Pet Sounds, ביפהארט היה נחוש להראות לעולם, שמוזיקה פופולרית יכולה להיות אמנותית מאוד. והוא הגיע למטרה עם Trout Mask Replica. אלבום שבעיניי לא נופל משני האלבומים שהוזכרו קודם ומגיע לאותה רמה. זה הראה שאתה יכול להיות מורכב, גם אם אתה בור מוחלט במוזיקה, אתה יכול לעשות הכל, עם מוח יצירתי ובגישה של "הכל אפשרי" (נשמע קיטשי אבל נכון). האלבומים שבאו אחרי היו גם נפלאים, אבל אין, לא היה ולא יהיה כמו Trout Mask Replica, זה שיא הביזאריות, סוריאליזם, דאדא, הומור, וכיף מרוכזים לתוך שעה ו-19 דקות.

בשנת 1917, יצר מרסל דושאן את יצירת המופת שלו, "המזרקה". פסל "רדי מייד" (יענו חומר מן המוכן) שבעצם היה משתנה הפוכה, שעליה דושאן רשם את השנה בצירוף לכיתוב, R. Mutt. כשהיא הוצגה במוזיאון לראשונה, אנשים הזדעזעו ולא הבינו מה זה הזלזול הזה במסורת היפה של אלפי שנים של אמנות? דושאן בעט במוסכמות והראה לעולם שהכל יכול להיות אמנות. ולמרות שלכאורה מדובר בדבר פשוט מהיומיום שכולנו מכירים ומשתמשים בו, זו יצירה מורכבת שאומרת כל כך הרבה, שגורמת לצופה לשאול: "מהי אמנות? מה ראוי להיות אמנות?" שהשפיעה על כל כך הרבה אמנים במאה ה-20, וההשפעה שלה נשארת עד היום, גם מחוץ לאמנות פלסטית. 52 שנים לאחר מכן, קפטן ביפהארט יצר את "המזרקה" שלו. מבט חטוף בעטיפה אמר הכל (בעיצוב מעצב העטיפות של זאפה, קאל שנקל). יצירה שבהתחלה הייתה בלתי מובנת, לא קונבנציונלית, עם תחושה של "מה לעזאזל שמעתי עכשיו?! זה נורא!". שנים אחר כך, כמו אצל דושאן, גם היצירה הזו קיבלה את הכבוד המגיע לה, ונחשבת לעד היום כאחד האלבומים הכי משפיעים וגדולים שנוצרו. כמעט כל רשימה של top albums of all time שתראו חייבת לכלול בתוכה את האלבום הזה. זו "המזרקה" של המוזיקה הפופולרית. לכאורה פשוט, טיפשי, "גם אני יכולתי לעשות את זה".  אבל כמו שיאיר ניצני אמר:
א. בבקשה קדימה תעשה
ב. עשו את זה לפניך


נחמד, לא?

מלבד כל האמנותיות, והפריצות דרך, זה אלבום כיפי ומצחיק. תמיד כיף לשמוע אותו כל פעם מחדש. תמיד מגלים משהו חדש באלבום הזה, עם אלבום כמו זה, לא יימאס עליכם אף פעם. ולסיום:

"דיונון שאוכל בצק בשקית ניילון הוא מהיר ובולבוסי מבין אותי?" - קפטן ביפהארט מתוך Trout Mask Replica, 1969

ועכשיו מי שרוצה לקנות את האלבום (כמוני) צריך לדעת שלמרבה הצער, זה האלבום היחיד בקטלוג של ביפהארט שלא עבר תהליך רימסטר בשנות האלפיים כמו ששאר האלבומים עברו, ולכן די נדיר למצוא את האלבום הזה (דווקא את האלבום הזה, הכי ידוע שלו). באמאזון, אפשר לקנות משומשים וחדשים אבל במחירים מעוררי שבץ, ובכל מקרה הנה האלבום ביוטיוב במלואו. תהנו... קפטן ביפהארט - Trout Mask Replica