טירוף הוולווט אנדרגראונד/לו ריד/ג'ון קייל נמשך. אני לא יודע למה, אבל בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מקשיב ליותר ויותר ללהקה הזו וליוצרים האדירים שיצאו ממנה. קצת מצחיק שאני עכשיו בתקופה של הוולווטס שהיו שונאים מוצהרים של אחד המוזיקאים הגאונים שאני הכי אוהב, פרנק זאפה ואמהות ההמצאה שלו. אבל אף פעם לא הייתי אנטי אל אף אחד מהם. עוד יותר מצחיק לחשוב שאני אוהב את הוולווט אנדרגראונד, הלהקה שבעצם אחראית להיווצרות הפאנק, ז'אנר שבמשך שנים השמצתי, שנאתי וסלדתי ממנו (וכן, אני מודה שטעיתי). אבל יש משהו מאוד מושך ומרתק בסאונד שלהם, כל אחד בתקופה שונה. בין 1969-1970, החבר'ה ניגנו שירים רגועים, מלודיים, מאוד פולקיים, ואפילו פופיים, שתמיד עושים לך טוב. ב-1967, כשהוקמה, היא הייתה אחת הלהקות הכי ייחודיות באזור (וגם אחת האלמוניות ביותר) ששילבה בין שירים מלודיים ופופיים כאלה, יחד עם אוונגרד צורמני ואמנותי, מה שהפך אותם לחלוצים בתחום של רוק ארטיסטי (art rock), אבל ב-1968, החבר'ה ניגנו בצורה שונה לגמרי משתי הפאזות הקודמות. אפל, צורמני, אוונגרדי, ניסיוני, רועש, קורע את עור התוף, אמנותי. זה היה הצד האפל של הוולווטס, עם אחד האלבומים הכי מעניינים שלהם, ואחד האלבומים האהובים עליי, White Light/White Heat.
האלבום הכי אהוב עליי של הוולווטס, הוא אלבום הבננה המהפכני ב"הפקתו" של אנדי וורהול. האלבום הזה ממש פתח לי את הראש, והראה לי שאפשר להיות מורכבים ואמנותיים גם ב-4/4 ובשני אקורדים. אבל האלבום הכי מעניין שלהם, הוא "אור לבן/חום לבן". יש לו סאונד גולמי, מגעיל ודוחה כזה, מה שעוד יותר מושך. לאחרונה, אני הקשבתי לאלבום הזה הרבה מאוד. לכן, אני לא אתפלא אם פתאום אחליט שהאלבום הזה הוא האהוב עליי ממחתרת הקטיפה של לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר. האלבום הזה אפשר להגיד, הוא אחד מאלבומי הפרוטו פאנק המשפיעים ביותר על ההתפתחות של הז'אנר. אבל האמת, זה לא באמת אכפת לי אם נויז, אוונט רוק, פרוטו פאנק או אקספרימנטלי. הרוח של האלבום הזה היא מה שחשוב כאן, כי מה שהם עשו כאן, לא חזר לעולם במהלך תקופת הקיום הקצרה שלה.
וכל זה הודות לג'ון קייל. האוונגרדיסט בלהקה, שתמיד משך לכיוון המטריד והמטורף, בניגוד ללו ריד שרצה למשוך לכיוון היותר נגיש ומסחרי. שני אגואים בלהקה זה קשה מאוד. בעיקר כשכל אחד מהם מושך לכיוון שונה. האלבום הזה יוביל לפיצוף בסוף, שיגרום לעזיבתו של קייל. בין אם פוטר, או שהחליט לעזוב בעצמו, זה כבר לא היה אותו דבר בלעדיו. קייל, הוולשי בחברת הניו יורקרים, למד אצל מאסטרו המינימליזם, לה מונטה יאנג, אחד המלחינים הכי משפיעים על המוזיקה הפופולרית שכנראה לא הכרתם. המלחין שבעצם הגה את המוזיקה המינימליסטית (וגם הקיצוני ביותר מכולם בתחום), האמין כי אפשר ליצור עומק במוזיקה שמורכבת מתו אחד. דרונים נצחיים של תו אחד שמנוגן למשך חצי שעה. ההשפעה שלו חלחלה אל תוך קייל שהיה חבר בהרכב שלו Theatre of Eternal Muisc (שהיו בו חברים גם טוני קונרד, כן ההוא עם פאוסט, ואנגוס מקליז המתופף הראשון של הוולווטס).
קייל היה מוזיקאי מלומד שלמד מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית, אבל התעניין גם ברוק. כמו חברי להקת Can הגרמנית שגם הם הגיעו מאותו רקע, הוא ראה שגם רוק אנד רול יכול להיות המוזיקה החדשה של המאה. לא פחות (ואפילו יותר) מגלאס, רייך, שטוקהאוזן או בולז. שיתוף הפעולה בינו לבין ריד הוא מבורך. הניו יורקר הרוקר/ביטניק יחד עם האוונגרדיסט הוולשי, הביאו תערובת משונה שלא נשמע כמוה באותה תקופה. אבל נחזור אחורה רגע, לתקופה שאחרי אלבום הבכורה המפורסם שכל מי מי שקנה אותו, הקים להקה.
בזמן אמת, האלבום לא מכר הרבה, למרות שמי שחתום על היצירה יחד עם החבר'ה, היה אנדי וורהול, שהיה בשיא הסלביות שלו באותה תקופה. מתחים החלו להיראות, וריד סיפר בראיון שאנדי פעם אחת כל כך התעצבן עליו כשכינה אותו: "עכברוש". צעד שמאוד העליב את מנהיג ההרכב שהעריך מאוד את האמן וראה בו כמנטור שלו. אנדי שאל אותו: "אתה רוצה להמשיך לנגן במוזיאונים ובפסטיבלי אמנות? או שאתה רוצה להתקדם למקומות אחרים?". לו שחשב על הדברים האלה, פיטר לבסוף את אנדי מתפקידו כמנהל הלהקה. בעקבות זאת, ניקו הזמרת הייפיפיה שהשתתפה איתם בהקלטות, וצורפה ללהקה ע"י וורהול עזבה. עכשיו כשוורהול עזב, לא היה פקטורי, לא היה מי שיממן אותם, ובזמן אמת, לא היה להם דלי להשתין בו.
לבסוף, החבר'ה מצאו את סטיב ססניק, שלקח על עצמו את הניהול, והחליף את וורהול. והוא דווקא ניסה לדחוף את ריד אל הקטע של הband leading. ובכל מקרה, שני המנהיגים, גם ריד וגם קייל נטרו טינה כלפי המנהל החדש, כשהם קראו לו בראיונות "נחש" אחרי שעזבו את הלהקה. עכשיו, כשוורהול והפמליה שלו וניקו מאחוריהם, הגיעו החבר'ה אל אולפן ההקלטות Scepter במנהטן, בספטמבר 1967, כדי להקליט את האלבום הבא. על ההפקה, עוד מהאלבום הקודם (אבל בלי קרדיט), טום וילסון. האיש שהיה בכל מקום. הוא הפיק את בוב דילן, את קולטריין, את סיימון וגרפונקל, את סופט מאשין. אבל בתכל'ס, אף אחד לא יודע מה הוא עשה באולפן. רוב הזמן, היה מוקף בנשים, וגם הוא כמו עוד הרבה הרבה הרבה מפיקים באותה תקופה, לא יכל עם הרעש שהרביעייה עשתה. היו מקרים שבהם עד כדי כך שוילסון, היה יוצא מהאולפן, ואומר להם: "תקראו לי כשסיימתם להקליט".
בתקופה הזו, הוולווטס היו ידועים בהופעות עם אלתורים ארוכים מאווד, פלוס קלידי הvox שקייל רכש, מה שהגביר עוד יותר את האווירה הכאוטית במוזיקה של הלהקה. טכנאי הקול באלבום, קלי קלגרן, גם הוא האיש שעבד כמעט עם כולם (לנון, זאפה, סליי סטון, וזו רק רשימה קטנטנטנה), הזהיר אותם עם כל הציוד החדש שהתלהבו ממנו כל כך, הוא הזהיר אותם כשהנורות על המכשירים הראו צבע אדום. אבל החבר'ה כרגיל הגיבו כמו שסטרלינג מוריסון זוכר: "תראה, אנחנו לא יודעים מה הולך כאן, ואנחנו גם לא רוצים לדעת. פשוט תעשה את המיטב". התוצאה, אלבום רועש, עם איכות הקלטה מחורבנת, אבל כמה שיותר גרוע, יותר טוב. עד כדי כך רועש, שסרטי ההקלטה כמעט ונשרפו.
אז... יש לנו אלבום חדש!
שישה קטעים יש באלבום. כמעט כולם רועשים, ונותנים לך את התחושה בהתחלה של רתיעה, בגלל שהסאונד כל כך רע. אז, האלבום נפתח בהצהרה ישירה עם הצליל החדש של הלהקה. אם נכנסתם לטראומה אחרי הטירוף וכל האוונגרד שהיה בEuropean Son שסגר את האלבום הראשון, עוד לא שמעתם כלום... שיר הנושא ,שיר הלל לאמפטמין, נשמע בהתחלה לא מובן, אתה לא זוכר ממנו כלום, ואתה חושב שהוא נשמע רע. ברגע שנותנים לו עוד כמה האזנות, מבינים שמדובר בשיר רוק קליט וכיפי, שאתה לא יכול שלא לזמזם אותו. זה שיר כל כך טוב, ואחלה פתיח לאלבום, וברגע שהוא מסתיים עם כל החנטרוש המגניב הזה, הודות לבס המפוזפז של קייל, אנחנו עוברים לקטע הבא, ורק התחלנו... אגב, מאוד מומלץ לשמוע את הקאבר שמעריץ של הלהקה בשם דיוויד רוברט ג'ונס עשה לשיר הזה... יותר הארד רוקי.
הנה נפתח הקטע השני באלבום. הקטע הכי מעניין ומסקרן באלבום. The Gift הוא קטע ספוקן וורד. מדובר בסיפור קצר שריד כתב במהלך האוניברסיטה כתרגיל שנתנו לעשות בשיעורים שם. מדובר פה בסיפור קומי, אבל מאוד אפל, הומור שחור המספר את סיפורו של וולדו ג'פרס. בחור שחי בריחוק מאהובתו מרשה, לאחר שסיימו את הלימודים הגבוהים, ולא יכל להתמודד עם התחושה שהיא לא לידו, החליט ג'פרס לשלוח את עצמו בחבילה אל ביתה, ובסוף... טוב אתם תגלו אותו לבד (אל תעשו ספוילרים מי ששמע!). The Gift הוא קטע מרשים יותר במילותיו, עד כדי כך שהמוזיקה הופכת שולית. אבל האמת, כששני האלמנטים משולבים יחד זה נשמע מעולה. מי שמקריא את הסיפור בערוץ השמאלי, הוא קייל עם המבטא הוולשי הכבד, והקול הסופר אדיש שלו, כשבערוץ הימני, מנגנת הלהקה ג'אם חופר, עם מלא פידבקים מחרישי אוזניים. זה נותן טריק ממש מגניב. אפשר לשמוע את שניהם, או שאם בא לכם, אפשר לשמוע רק את אחד מהם. מה שכן, אל תשמעו את זה באזניות. רבאק, צריך לפהק כל הזמן.
ואחרי הסיום הכל כך תמים והחמוד בסוף, אנחנו מגיעים לשיר הכי קליט ואני חושב שהוא האהוב עליי באלבום. Lady Godiva's Operation. מדובר בשיר עם מהלך אקורדים קליט ויפה, כשקייל דווקא שר. לבחור יש קול יפה, יחד עם המבטא הוולשי שלו, אבל אל תתנו לעצמכם לחשוב שמדובר בשיר ידידותי. במשך כל השיר, קייל מנגן על הויולה דרון נצחי, שנותן לו גוון טורדני. ואם זה לא מספיק, באמצע השיר, משהו משונה קורה. המילים הפכו ליותר אפלות ומטרידות, לפתע נשמע כאילו כל הלהקה יצאה מכיוון הנורמטיבי, וכיוונו את הגיטרות חצי טון למעלה, וכשקייל שר, ריד מסיים עם הקול הניו יורקי שלו. לא מספיק טורדני בשבילכם, אז השיר מסתיים בצלילים שהשד יודע מאיפה הגיעו, יחד עם חרחורי גסיסה. כשנדמה שהשיר הסתיים, החבר'ה מנגנים עוד בית אחד אחרון, עד שחרחורי גסיסה אחרונים מסיימים את השיר, ומותירים את המאזין עם פרצוף של "מה לעזאזל?....". מי שניגן אגב על הבס בשיר, הוא סטרלינג מוריסון. כי קייל על הויולה, וצריך מחליף. למרות שהוא היה מוכשר בכלי וניגן מצוין, הוא לא סבל אותו. הוא שנא בס...
כדי להרגיע רגע את המאזין עם כל הטראומה שעשו לו, מביאים החבר'ה שיר רגוע ומלודי, כנראה היחיד באלבום הכל כך לא מלודי הזה, Here She Comes Now. בלדה רגועה ויפה של 2 דקות. לרגע קט, הלהקה עושה הפסקה עם כל האוונגרדיות והנויז. אחרי הטראומה שהייתה קודם, ומכינה אותנו לסערה שתבוא אחרי.
Needs more noise...
ואז כשנרגענו עם כל היופי הזה, בום! הנה הולווטס חוזרים עם מסה של רעש, בצד ב'. I Heard Her Call My Name הוא שיא הרעש של האלבום הזה. יש בו שיר קליט וכיפי עם פזמון חמוד, אבל עם כל הרעש, הנויז, הפידבקים והדיסטורשנים, אני לא חושב שתשימו לב שמדובר בשיר בהתחלה. פשוט תקראו את הפוסט הזה שמוקדש אך ורק לשיר ובעיקר לסולואים שבו. והסולואים הווו וואו, ריד פשוט מתעלל/אונס/whatever עושה לגיטרה שלו. אבל אני חושב שזה אחד הסולואים הכי טובים ששמעתי אי פעם, כל כך הרבה אקספרסיביות. ריד אהב מאוווד פרי ג'אז. אורנט קולמן, פרעה סנדרס, אלברט איילר, והוא ניסה למצוא את הדרך שלו להפוך את הגיטרה שלו לסקסופונים המטורפים והצווחניים של החבר'ה האלה, ו-וואו כמה שהוא הצליח. כל כך הרבה פידבקים, ש-European Son נשמע כמו Femme Fatale לידו. עד כדי כך שסטרלינג עזב את הלהקה לכמה ימים, בגלל שהתווכח עם חבריו על המיקס של השיר לטענתו מדובר ב"אחד השירים הטובים ביותר שלנו, שנהרס לגמרי באולפן". לפני הסוף, ריד, קייל, סטרלינג ומו שמפציצה במקצבים שנשמעים ממש שבטיים, תוקפים את המאזין מכל הכיוונים עד שאין לו יותר כוחות. גם אחרי כל מה שכתבתי כאן על השיר הזה, זה לא יכין אתכם למה שעומד לבוא.
לסיום האלבום, מגיע Sister Ray. ג'אם אימתני. 17 דקות של שלושה אקורדים, ריד בשירת הרחוב שלו שר על טרנסווסטיטים ורצח, וקייל מפציץ באורגן Vox בשרני במיוחד. כאן כאמור, וילסון לא יכל לסבול את כמות הרעש, ופשוט יצא מהאולפן ואמר: "טוב תקראו לי כשתסיימו". האמת, בהתחלה, אני מודה שהייתה לי בעיה עם הקטע הזה. אם יש דבר שאני כל כך אוהב באלבומים אלה יצירות ארוכות של 20 דקות+ דבר כל כך נפוץ באלבומי רוק מתקדם. אבל זה ממש לא פרוג. בנוסף ליצירות ארוכות, אני אוהב שחופרים לי עם כמה אקורדים עד הנצח, דבר שכל כך נפוץ במינימליזם וגם בקראוטרוק (שהושפע מאוד מהוולווטס), אבל הרגיש שמשהו חסר, שזה לא מספיק אוונגרדי, אני רציתי משהו שיותר הורס. אולי אם קייל היה מוסיף עוד סולו ויולה צורמני ואכזרי כמו למשל שעשה ב-Heroin, אולי דברים היו נראים אחרת. היום, אני יכול לומר שלאט לאט אני מתחיל להבין יותר טוב ולאהוב את הקטע הזה. רק צריך לתת לזה זמן. יכול להיות שבגלל זה אלבום הבכורה עוקף את האלבום הזה כפייבוריט שלי. אבל i'm giving it time.
וככה הסתיימו להן 40 דקות של רעש, אוונגרד, טירוף, צורמנות, פידבקים, קריעת עור תוף, ובלדה. אחרי ה-40 דקות האלה, קייל ארז את הבס והויולה שלו, ועזב. הוא לא יכל יותר עם ריד, ועזב לטובת קריירת סולו מצליחה שמלאה באלבומי סולו מוצלחים, שיתופי פעולה עם מלחינים כמו טרי ריילי, והפקת אמנים כמו ניקו והסטוג'ס. אחרי שקייל עזב, הפידבקים נעלמו, כל הרוח האקספרימנטלית של הלהקה התפוגגה. White Light/White Heat היה הצד של קייל, ולאחר מכן, התגלה הצד של ריד במלוא הדרו עם שני האלבומים האחרונים, עם דאג יול בתור בסיסט וזמר (לא מחשיב את Squeeze שהוא בעצם אלבום סולו של יול תחת השם וולווט אנדרגראונד).
האלבום יצא ב-30 בינואר 1968, וכצפוי כשל מסחרית, כשבבילבורד הוא הגיע למקום 199. אבל שנים לאחר מכן, קלטו מה אנשים פספסו פה. ב-1968, לא יצא אלבום כמו זה. הוא הקדים את זמנו בשני עשורים, ולאחר מכן, כשהוולווטס הוכרו כאחת הלהקות המשפיעות ביותר, הבינו שזה אחלה להחריש את האוזניים עם גיטרות צווחניות ומפודבקות, זה סבבה לגמרי לשיר על זנות, סמים ומוות. כל הפאנק חב את קיומו לאלבומים כמו אלה. איך להקות כמו סוניק יות' ונירוונה היו קיימות ללא דברים כמו אלה. ואם חושבים על זה, איך כל הקראוטרוק היה קם לולא הגישה האקספרימנטלית של קח קטע ותישאר איתו לנצח. היום, זה כבר לא סוד שמדובר באחד האלבומים החשובים שיצאו אי פעם, ובצדק.
הרי הצד האפל תמיד מושך לא? וזה מתבטא בעטיפה ששווה לדבר עליה לפסקה קטנה. זו אחת העטיפות הכי מעניינות. אם הביטלס הוציאו את האלבום הלבן ב-1968, אז הוולווטס הוציאו עטיפה שחורה. מינימליסטית. שחור משחור שכל מה שמצוין בה זה שם הלהקה ושם האלבום כשרק הלוגו של חברת התקליטים Verve מפריד בין השניים. אבל פתאום כשמזיזים רגע את הראש, קולטים כי פספסנו פה משהו. נראה כמו גולגולת, ואכן מדובר פה בקעקוע של גולגולת, שהופיע באחד מהסרטים של וורהול, על הזרוע של אחד מהכוכבים שלו, ג'ו ספנסר (זוכרים את ג'ו מWalk on the wild side?). העטיפה שעוצבה ע"י בילי ניים. אחד מהחבר'ה בפקטורי של וורהול, התקשה מאוד איך לקחת את הקעקוע הספציפי הזה ולהדביק אותו בתוך העטיפה, אבל הנה זה הצליח. וזה נותן אפקט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן". וחוץ מזה, האם יכול להיות שגם בעטיפה, הוולווטס הקדימו את מטאליקה והאלבום השחור שלהם?
העטיפה של האלבום בבריטניה, אחת ממיני העטיפות שיצאו במהלך השנים לאלבום הזה.
אז בואו נסכם. בתור אחד שאוהב מקצבים משתנים, קונטרפונקטים, וסיפורים על דברים שאפשר רק לחלום עליהם, אפשר גם לאהוב את כל החפירות האלה של 3 אקורדים, רעשי גיטרה וטקסטים שאת השירים שלהם לא הייתם שומעים בדיוק בגלגל"צ. זה אחד האלבומים הכי אהובים עליי, אחד החשובים ששמעתי השנה שפיתחו לי את הטעם, כמו שכתבתי בהתחלה, אני ממש לא אופתע, אם הוא יהפוך לאלבום הכי אהוב עליי שלהם. מדובר באחד מאלבומי המופת של רוק, אחד מהפרוטו טייפס של הפאנק, אבל בכללי תמיד כיף לשמוע אותו בגלל ההעזה שבו, הטירוף שלו, הפסיכוטיות שלו היא משהו שמושך. אף אחד לא עשה תקליט עם צליל כזה lo fi (לפני שהמושג הומצא) ולהוציא אותו לאור (כזה אינדי...). אז מי שלא כל כך אוהב פאנק, לא נורא. אני בטוח שהוא יאהב את האלבום. מי שאוהב את השילוב בין הפופ המלודי והאוונגרד שיחפש באלבום הבכורה, מי שמחפש משהו מלודי וקליט לחלוטין, שילך לשני האלבומים שאחרי White Light, אבל מי שרוצה קצת רעש, ואוהב שמזעזעים אותו, אז White Light, הוא האלבום בשבילו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה