פריפ את אינו

מה קורה כשמפגישים בין שני מלחינים ומוזיקאים גאונים לשני סשנים? טוב התוצאה היא באלבום הגאוני (No Pussyfooting). תוצאה של שיתוף פעולה בין רוברט פריפ, הקפטן הדיקטטור של ספינת קינג קרימזון ושל ה"non musician" (כמו שהוא כינה את עצמו באותה תקופה) בריאן אינו, שלא לפני הרבה זמן, עזב את בריאן פרי וחבריו ברוקסי מיוזיק.

שני החבר'ה, כבר מאחוריהם ניסיון רב בלהקות מפורסמות ומוערכות ברוק הבריטי, נפגשו להם בבית של אינו ובאולפני Command בתקופות שונות, לשני סשנים שהולידו שני קטעים ובדרך, גם הצליחו להביא לשימוש רב יותר בטכניקה מסוימת, וגם יצרו סגנון שלם שהוא עוד שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית, וישפיע על אמנים רבים בתחום, וגם מחוצה לו. הסיפור התחיל עוד ב-1970, עם העובדה שמר פרי לא הצליח באודישנים להחלפת גרג לייק בקרימזון, אבל פריפ ויד ימינו אז פיטר סינפילד, ידעו שיש לו פוטנציאל, והחתימו אותו על חוזה עם EG.

שאר הסיפור הוא היסטוריה, ואתם יכולים לקרוא אותו בסקירה על אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק שכתבתי כאן. אבל ב-1973, אינו לא יכול יותר עם העובדה שהאגו של פרי משתלט על רוקסי מיוזיק, ושהוא לא יכול לתרום חומר. הוא ארז את הסינתסייזר שלו ועזב. אני לא ממש יודע מה היה התפקיד של אינו בלהקה, אבל העובדה שהוא משך הרבה תשומת לב עם הVCS3 שלו, המראה השערורייתי שמתחרה בקלות בבואי, ריד ואליס קופר, וכל האפקטים וה"ביפ ביפ ביפ" האלקטרוניים שהוא הכניס אל תוך האוונט-פופ הפריקי והמוזר של רוקסי מיוזיק, הפכה אותו לסטאר לא פחות מהבריאן השני בלהקה. פייר, תמיד אהבתי את רוקסי מיוזיק כשהיא הייתה עם אינו. החומרים שאחרי גם נשמעים טוב, אבל מרגיש שמשהו חסר שם. בעיניי, כל אלבום שאינו היה מעורב בו, סימן שמדובר במשהו טוב שכדאי להקשיב לו.

באותה תקופה, אינו כאמור, הגדיר את עצמו כ"לא מוזיקאי". אבל הוא הקליט והוציא ב-1973 את אלבום הבכורה שלו, Here Come the Warm Jets. אלבום מדהים שמערבב טקסטים נונסנס/סוריאליסטיים פריקיים יחד עם המון גלאם רוק חצוף ושערורייתי, שהכינוי פופ אוונגרדי הולם אותו. הוא שר ושיחק עם הסינתסייזר, יחד עם המון חברים שאיתם הקליט: חברים מרוקסי מיוזיק, וגם חבר'ה מקרימזון, כולל פריפ.

אבל לאינו היה sound & vision בראש. הוא התלהב מהעובדה שהמוזיקה מולחנת מעצמה. כמה שפחות מגע יד אדם. צליל אחד שווה ליצירה שלמה. הבחור מהבית ספר לאמנות, שהתעניין בהפקה וביצירת מוזיקה קונקרטית, התקדם אל עבר רעיון חדש. רעיון שישנה את המוזיקה הפופולרית לתמיד: ציור לא ויזואלי, ציור שמורכב מצלילים. אבל היי אנחנו רצים מהר מדי. בואו נדבר רגע על פריפ.

הקונטרול פריק המיזנתרופ שהקים את קינג קרימזון, כבר אחרי ההרכבים הקלאסיים והשותפות עם סינפילד, היה בעיצומה של תקופה חדשה ויצירתית. פריפ המציא מחדש את הפרוג רוק, עם עוד חמישה חבר'ה נוספים, ויצרו מוזיקה מפלצתית אכזרית, שונה לגמרי ממה שקרימזון עשו עד אז. make it loud, make it complex. מין סטרווינסקי שותה קפה עם מטאליסטים והרכב פיוז'ן. התוצאה הייתה Larks' Tomgues in Aspic. אלבום מופת ברוק המתקדם, ששינה את הז'אנר ואת התפיסה לגביו. פריפ עשה זאת שוב. שנה אחרי, הוא השתגע ופירק את ההרכב בפעם הראשונה מתוך מאות מיליוני פעמים שעשה את זה בתקופות שונות.

עכשיו, הנה ביום אחד ב-8 בספטמבר 1972 שנה לפני מה שדובר, השניים הקליטו ביחד. אינו הזמין את פריפ לביתו, ושם הם הקליטו, כשהם משתמשים בטכניקה שקיבלה את השם Frippertronics (השם אגב הומצא ע"י חברה של פריפ). עכשיו, ניכנס ונבין מה זה פריפרטרוניקס? למעשה, לא פריפ ולא אינו המציאו את הטכניקה הזו. יצרו והשתמשו בה לפניהם המלחינים טרי ריילי ופולין אוליברוס, שני שמות שאם אתם אוהבים מוזיקה מינימליסטית, יגידו לכם הרבה. עכשיו מה עושים? יש שני רשמקולים, מונחים אחד ליד השני (יענו reel-to-reel). כשמשהו מוקלט אל הרשמקול האחד, אותו צליל ממשיך אל הרשמקול השני, ויוצר מין אפקט כזה של דיליי. הסאונד נשמע בדיליי של כמה שניות, והוא חוזר וחוזר וחוזר... קשה להבין את זה כשקוראים. כששומעים את זה, זה הרבה יותר מובן. פריפ ואינו אמנם לא המציאו את השיטה, אבל הם הפכו אותה לפופולרית (פריפ גם עשה סדנאות על הטכניקה הזו).

באותו יום ב-8 בספטמבר, כשהם החלו להתנסות עם הטכניקה הזו, הם הקליטו את הצד הראשון של האלבום. יצירה בת 21 דקות, בשם The Heavenly Music Corporation. היצירה, כשמה כן הוא. באמת 21 דקות בגן העדן, שהן שיתוף פעולה של שני גאונים, אוונגרדיסטיים, פורצי דרך. יחד עם הפריפרטרוניקס, אינו יצר גם שכבות של סאונד. מין דרון בהשפעת לה מונטה יאנג. eternal music. ביצירה הסולם עובר כמה פאזות. מפה דיאז, ללה ולבסוף לרה. זה פשוט יפייפה. אינו יוצר שכבות של צליל, ופריפ מנגן בצורה אלוהית על הגיטרה, רק מראה איזה גיטריסט מדהים ומקורי הוא. בשני טייקים, מביא כל אחד מעצמו. אינו את הלופים, פריפ את הסולואים. אינו מצייר את הרקע, פריפ מצייר את הפריטים. קומפוזיציה שמולחנת מעצמה, וגם מאולתרת. אגב, פריפ, הרציני מבין השניים, רצה לקרוא ליצירה The Transcendental Music Corporation, אבל אינו השנון והיותר פרוע מבין השניים, חשש שאנשים ייקחו את הקטעים האלה ברצינות, ורצה לתת לו את הכותרת האהובה והמאוד צנועה שאנחנו מכירים היום.

היפה והחיה (תחליטו מי)

שנה לאחר מכן, ב4-5 באוגוסט 1973, נפגשים השניים שוב מאז אותו סשן ב-1972, על מנת להקליט את הצד השני שסוגר את התקליט, וגם הוא יפייפה ועוצמתי לא פחות מקודמו. הפעם, הצמד הקליט את הקטע ב-Command Studios שאיכות הסאונד של החדרים שם, לא הייתה בדיוק מי יודע מה (Islands של קרימזון ואלבום הבכורה של הרוקסיז, הם דוגמה מצוינת למה שאמרתי), כשהם יוצרים את הקטע באותה טכניקה. במשך כמעט 19 דקות על סולם מי, מקליטים פריפ ואינו, כשהפעם אינו מביא לופ על הVCS3 שלו, ופריפ מלווה באקורדים, עד שהוא חוזר לאלתר עם הסאונד גיטרה הכל כך ייחודי שלו (שיואו, פריפ כזה אלוהי!). זה המקום לציין שפריפ הוא גיטריסט כל כך ייחודי, כל כך מחוץ לנורמה ולא כמו כל השאר באותה תקופה (הבחור שנא בלוז וfunk), שתמיד אפשר לזהות שזה הוא מנגן. אם זה עם קרימזון, ואן דר גראף, אינו או דיוויד בואי. לא סתם, הוא הגיטריסט האהוב עליי... שם הקטע Swatiska Girls, נולד אחרי שהקטע נערך בסטודיו AIR של האיש והאגדה ג'ורג' מרטין ז"ל, ואינו מצא שם תמונה פורנוגרפית ממגזין, בה אישה בעירום הצדיעה במועל יד... אינו שם אותה על מכשיר ההקלטה...

וככה בפייד אאוט, מתפוגגות להן 39 דקות של מוזיקה  מינימליסטית, שמיימית, נצחית ויפיפייה. האלבום שיצא בנובמבר 1973, על אף שחברת Island התנגדה להוציא אותו, לא הצליח בקרב הקהל, ולא הגיע לאף אחד מהמצעדים. קצת קשה להתחרות בשני הפרויקטים האחרים של שני החבר'ה עם דבר בלתי מסחרי בעליל כמו זה. מלבד העובדה שמוזיקה אלקטרונית עדיין לא הייתה במיינסטרים באותה תקופה, כשהקהל העריץ וסגד לפרוגרים, מטאליסטים וכוכבי גלאם. אם האלבום הזה היה יוצא בחצי השני של הסבנטיז או אפילו בעשורים שאחרי, אז אולי היחס היה שונה. ובכל מקרה, שנים לאחר מכן, האלבום יקבל את ההכרה שהגיעה לו, והוכר בתור אלבום משפיע (ובצדק גדול) על האמביינט בפרט, ועל המוזיקה האלקטרונית בכללי.

בעיניי, זה אלבום האמביינט הראשון. נכון, שמלחינים מינימליסטיים יצרו את הנוסחה המהפכנית עוד לפני, אבל מהרגע שסופרסטארס ברוק אנד רול כמו פריפ ואינו החלו לעשות דברים כאלה, דברים החלו לזוז. שנתיים לאחר מכן, הם ישתפו פעולה לעוד אלבום (Evening Star) שפחות הצליח מקודמו, והראה שמה שהם עשו כאן, קשה לשחזר. ארבע שנים לאחר מכן, אינו מאס בsex, drugs & rock n roll לייפסטייל, וגילה שרוק סטאר די משעמם אותו. הוא החליט לפרוץ גבולות, לחקור ולהגדיר מחדש מוזיקה. והוא עשה והצליח פעמים רבות פעם אחר פעם עם מאסטרפיסס בין אם סולו או עבודה עם אמנים אחרים. 4 שנים, לפני שבואי ייסע לברלין ויעשה שם את הטרילוגיה המהוללת שלו, פריפ ואינו הניחו את היסוד.

עכשיו, מלבד העובדה שזה כל כך מהפכני וahead of it's time באותה תקופה, זה פשוט נשמע מדהים. זה יפה כל כך, וזה בלתי מובן, ששני החבר'ה האלה, ממחנות שונים לגמרי יעשו דבר שונה לגמרי ממה שמאפיין אותם. פריפ שבאותה תקופה היה עם קרימזון בשיא ההצלחה, והמציא מחדש את הפרוג יצר כאן משהו שלא כולל שום מקצבים משתנים, למעשה המוזיקה סטטית, ונשארת על תילה. אינו שבאותה תקופה, היה רוק סטאר פרוע וצעיר שעזב את רוקסי מיוזיק ויצר גלאם רוק חצוף, יצר פה משהו רגוע. אינטליגנטי, אבל בצורה שונה. זה מה שמדהים, איך החבר'ה האלה שידועים כל אחד בתחום שלו: בין אם זה פרוג רוק או ארט/גלאם רוק, עושים משהו שכל כך לא מאפיין אותם (באותה תקופה), וזה היה די שוק מבחינתי.

אני לא יכול לשכוח את ההתלהבות והתחושה של "הא? מה זה? וואו!" כששמעתי את זה. אני הייתי פרוגר נאמן, והייתי חולה קרימזון בכיתה ז', וגם אחרי. ובכלל, אהבתי בקיץ שעבר מאוד את רוקסי מיוזיק. ופתאום, הדבר הזה, הוא פשוט WTF? איך? אבל הנה, יש אמנים שלא מעניין אותם להישאר בטריטוריה המוכרת, ואני מעריך ואוהב את זה באמנים.

(No Pussyfooting) הוא מופת של מינימליזם. איך אפשר להגיד הרבה בכל כך מעט. למי שאוהב מוזיקה אלקטרונית ולא שמע על האלבום הזה, יתלהב מאוד ממה שישמע (ועוד ב-1973!). מוזיקה מדידטיבית, רגועה ופותחת את הראש אל דברים חדשים. באלבום הזה אפשר לשמוע הכל, את המהפכנות של טרי ריילי ולה מונטה יאנג, את הנופים החוץ מציאותיים של דאלי ומגריט, את היקום המינמליסטי שמונדריאן יצר על הקנבס, את הקומפוזיציות של מלביץ'. אפילו אם נשווה את המוזיקה כאן לתחומים כמו מדע. אז המוזיקה של (No Pussyfooting) היא כמו היקום, מתרחב לאט לאט, במשך הרבה זמן.

האלבום הזה הוא פשוט פינה של יופי, ותמיד כיף לקחת אותו, לשמוע, ולברוח למקום אחר. הוא מומלץ לכמעט לכל זמן, במשך השינה (חס וחלילה שזה מרדים, זה בכוונה אחרת לחלוטין), אולי במהלך התבוננות בציור, או כשאתם עוצמים עיניים, ובורחים למקום אחר. גם גיטריסטים, תלמדו ממה שיש פה, ובתור גיטריסט אני יכול לומר שלמדתי הרבה והנגינה שלי השתפרה אחרי שהקשבתי לשיתוף הפעולה השמיימי הזה. בכללי ממליץ לכם לשמוע את האלבום, אבל להגיע עם ראש פתוח. מי שיצפה לשמוע מקצבים משתנים, סקסופונים ואלתור חופשי ופרוע או שירי פופ מעוותים וכיפיים, יתאכזב מרה. לא לבוא לאלבום כמו זה עם ציפיות כאלה. פריפ ואינו גילו כאן נוף חדש. שונה ממה שהתנסו בו בעבר, והם ימשיכו לחקור אותו במהלך הקריירות שלהם (בעיקר אינו). אני כל כך אוהב שיתופי פעולה של אמנים ממקומות שונים, ולפעמים זה יוצר מהפכה באוזניים, ומשהו שונה לגמרי שלא דמיינו שיישמע ככה. לשמוע ולהיות במקום אחר..

אז כיוון שלמרבה הצער, האלבום לא זמין ברשת: סיבה טובה לקנות את הדיסק, למרות שיש אותו רק בגרסה מורחבת יחד עם דיסק נוסף שמביא כל מיני גרסאות שונות של שני הקטעים.

הנה פריפ שמראה את השיטה ב-1979: https://www.youtube.com/watch?v=kaKgj9DqxhE

והנה עוד שתי סקירות מעולות על האלבום האדיר הזה:

מ-Japan in a Dishpan (+סקירה על אלבום הגיטרה של פרד פרית')

מהחדר האלקטרוני שלי