50-50

שיגעון הקראוט עדיין נמשך, ועכשיו אחרי קאן ופאוסט, שתי הפייבוריטיות שלי בסצנה הזו, אני אדבר על עוד אלבום של הלהקה השלישית האהובה עליי בסצנה הזו: והיא, ניחשתם נכון: Neu! או נוי! (לא נאו! לאלאלאלאלא ממש לא). נוי! לא נשמעים כמו שום דבר. גם היום, ואנחנו נדבר על הסגנון שלהם בהמשך. מדובר באחת מלהקות האנדרגראונד האהובות ביותר שההשפעה שלהן ענקית על אמנים שכל כך הרבה אוהבים. לא ייאמן, איך הרכבים שמוכרים בחוגים מסוימים מצליחים להעביר משהו אל אותם תלמידים שהצליחו בגדול. מיהם אותם תלמידים? טוב.. איגי פופ, דיוויד בואי, בריאן אינו, רדיוהד, ג'ון ליידון, סטיבן וילסון והרשימה עוד ארוכה... אז אנחנו נתחיל עם ההקדמה ברקע, וזה ייקח כמה פסקאות אולי הכי ארוך שאי פעם כתבתי בסקירה על אלבום.

שני חבר'ה מדילסדורף שנטשו את הספינה של הוטר ושניידר (aka Kraftwerk) לטובת הקמת הרכב משלהם. שניהם רצו ללכת יותר רחוק, כי הבינו שבהרכבם הקודם הם לא ימצאו הרבה. הם רצו את העסק יותר אוונגרד, יותר ניסיוני, והם עשו את זה, כשאותם חבר'ה מיכאל רותנר (גיטרה, קלידים) וקלאוס דינגר (תופים, גיטרה) בעצם שניהם מנגנים על המון כלים, זה יותר מדי לפרט, הקימו ב-1971 את נוי!, והקליטו שני אלבומים נפלאים שכאמור היוו השפעה גדולה על מספר גדול של אמנים. ב-1973, אחרי האלבום השני, חברת התקליטים Brain שהיו חתומים בה, דרשה מהם לצאת לסיבוב הופעות. אם אתה רוצה לקדם את האלבום שלך, צא להופעות.

דינגר יחד עם אחיו תומאס (גם הוא מתופף, ויהיה חלק בעצמו מתוך נוי!) יצאו לחפש מקומות להופיע, ונגנים שיסכימו להשתתף בטור של נוי! כדי ליצור הרכב מורחב, כהפקת לקח מהכישלון של הטור הקודם. מסתבר שבאולפן, השניים עבדו מצוין, בהופעות זה לא נשמע טוב. האחים דינגר טסו ללונדון כדי להשיג הופעות, ולמרבה הצער, לא השיגו הרבה. למרות הכישלון, פגשו השניים את שדרן ה-BBC הנודע, ג'ון פיל ואת קרן טאונשנד (אשתו של..). פיל היה דמות רבת השפעה במוזיקה הפופולרית בממלכה המאוחדת, והשניים שניצלו את ההזדמנות, נתנו לו ולקרן עותקים של האלבום.

פיל התלהב, הוא ממש אהב את מה ששמע (ובצדק). הוא השמיע כמה קטעים ברדיו, אבל בעיקרון לא תפס שם, אולי כנראה בגלל אותה טינה שהאנגלים שמרו לגרמנים בשל ההיסטוריה המשותפת (בדוקו על הקראוט, נאמר כי ביקורת על אחד מההרכבים שאני לא זוכר כרגע, אולי אמון דול II, באנגליה אמרה: "זה מה שההורים שלנו הצילו מאיתנו"). בין אם טינה או חוסר עניין בשל העובדה שאנגליה שפעה באמנים ולהקות מצליחות באותה תקופה, נשארו הדינגרים לתקופה ארוכה יותר בבירה עם תחושת אכזבה.

בזמן הזה בבית בגרמניה, רותנר חיפש שותפים להרחבת ההרכב של נוי! להופעות, כשהוא יודע את מי הוא רוצה. הוא פנה לצמד מוביוס-רודיליוס (aka Cluster) לשאול אותם להצטרף להרכב המורחב. רותנר אהב את Cluster, ואפילו נתן להם את הכלים ליצירת אלבומם המופתי Zuckerzeit (שההשפעה שלו ניכרת שם). הוא שקל לעשות סופרגרופ שיכלול את שני הצמדים (איזה מדהים זה היה אם זה היה יוצא לפועל באמת). הוא ג'ימג'ם איתם, והבין שהוא רוצה לעשות משהו חדש. הוא שם את נוי! בצד, ולמשך שנתיים, היה חלק מהרמוניה, שלישייה שהכילה כאמור 2/2 מCluster ו1/2 מNeu!. הם הוציאו שני אלבומים (אכתוב עליהם מתישהו) וגם הקליטו עם מאסטר האמביינט, בריאן אינו (ההקלטות עצמן לא יצאו עד הניינטיז).

הדינגרים חזרו לגרמניה, וקלאוס מצא דרך לפתרון בעיית ההרכב המורחב. הוא חשב שהגיע הזמן לצרף את אחיו על סט התופים, ולהוסיף עוד סט לחבר חדש-ישן, האנס לאמפ. לאמפ היה עוזר באולפן לקוני פלאנק שהיה עם נוי! עוד מאלבום הבכורה. לאמפ היה בהקלטות של האלבום השני, ומאוד אהב את הלהקה. דינגר צירף את השניים, והחל לקחת שיעורי גיטרה. הוא הרגיש שהוא מיצה עם תיפוף, ושהגיע הזמן ללכת לקדמת הבמה. האגו שלו גדל, והוא רצה להיות הפרונטמן כשהוא מנגן על הגיטרה. הטריו ניגן ביחד בהופעות תחת השם La Dusseldorf. זה היה הרכב יותר פאנקיסטי ברוח שלו, והעצים את העניין ההולך וגובר של דינגר בסאונד גיטרות כאסחני, דיסטורשן ומקצבים קבועים.

המתופף/גיטריסט גילה להפתעתו, ששותפו לשעבר, רותנר עסוק בהקלטת אלבום עם הרמוניה, והחליט לנצל את זה ולהציע לחברו את ההצעה הבא: דינגר, רותנר, דינגר, לאמפ, מוביוס, רודיליוס כולם בהרכב אחד (כמה זה יכל להיות מדהים). אבל, רותנר שכל כך התלהב מהפרויקט החדש שלו, החליט להמשיך הלאה, סירב להצעה, ולא רצה שום קשר לנוי! נפרדו דרכי השניים למשך שנתיים. דינגר הקים חברת תקליטים משלו, הפיק, ורותנר המשיך לעבוד עם Cluster. הלייבל של דינגר פשטה רגל, ורותנר שעמד לעבוד עם חבריו על חומר חדש, נתקל פתאום במכשול. הוא רצה כיוון יותר אמנותי ואוונגרדי, מוביוס-רודיליוס רצו כיוון יותר פופי. רותנר הבין שאין לו מה לחפש יותר, עזב את השניים, וחזר לדילסדורף.

ואז, הגיע הדבר שהחזיר אותם למקום סופסוף. כמו מורה שבא לסדר את הבלגן, הגיעו Brain Records עם הדרישה לעשות עוד אלבום של נוי! כי עם כל הכבוד לפרויקטים שלכם, הבטחתם לנו בחוזה לפני 4 שנים על שלושה אלבומים, אז בואו תקליטו עוד אלבום אחרון כדי לגמור את החוזה הזה כבר. בדר"כ עם סיטואציות כמו אלה, להקות באות חסרות אנרגיה והשראה ועושות אלבומים כאלה רק כדי לגמור את ההתחייבות כלפי הלייבלים, כשהתוצאות נוראיות ומשמימות (אהם-Love Beach של ELP-אהם). אבל למרבה ההפתעה, נוי! יצרו כאן את האלבום הכי אהוב עליי שלהם, מדובר באלבום מגוון מלא השראה, מאוד מעניין ומסקרן, ואחד מאלבומי הקראוט הטובים שיצאו. ואו! פה אני הולך לדבר על האלבום, השלישי במספר של נוי! שנקרא: אתם מוכנים לזה? Neu! 3 לא באמת! השם האמיתי הוא Neu! '75. כן האלבום השלישי שיצא ב-1975, הוקלט בתקופה בין דצמבר '74-ינואר '75, עם ההרכב המורחב ופלאנק על כיסא ההפקה שוב.

מדובר בקאמבק מדהים אחרי שנתיים שלא ניגנו ביחד, והנה המטרה הוגשמה, ההרכב הורחב. מדובר ברותנר יחד עם La Dusseldorf. אבל כאמור, השנים עברו, והטעם של השניים השתנה. רותנר אהב את הקראוטרוק/אמביינט/אלקטרוניקה ודינגר החל להימשך לPאנק. הכיוון של השניים היה שונה, וכל אחד מהם רצה לנגן את מה שהוא רוצה. אז לבסוף הגיעה פשרה, צד אחד לרותנר, צד אחד לדינגר. 50-50. אז מדובר פה בסוג של שני אלבומי סולו נפרדים שאוחדו ביחד לאלבום של להקה... אבל עדיין, מדובר פה באלבום כיפי להאזנה, מתאים גם למחשבה וגם לרגש. ועכשיו סופסוף אפשר לסקור את האלבום.

אז אנחנו מתחילים עם הצד של רותנר. איך לתאר אותו: אמביינט, בריאן אינו, רוגע, מוזיקה למחשבה, מינימליזם. הצד של רותנר הוא האהוב עליי מבין השניים, והוא פותח את האלבום בצורה יפה. תווי פסנתר בודדים מגיעים, עד ששני החבר'ה נכנסים ומנגנים בצורה מצוינת כמו לפני כמה שנים. Isi (קל) הוא פתיח מצוין שמציג מנגינה קליטה ויפה שמפותחת מדי פעם, אבל בעיקרון מדובר כאן בקטע מינימליסטי. הפיתוחים מעטים, ומראה לך שless is more לא בדיוק כמו האלבומים הראשונים, אבל ממש יפה. הליין של רותנר על הקלידים לא יוצא מהראש, ועדיין אני לא מפסיק לשרוק אותו. ואנחנו המשכנו.

בפריטה על הגיטרה בסולם רה דיאז, נכנס לאט לאט Seeland, גם הוא מינימליסטי, סוחף, לא יוצא מהראש, מעורר מחשבה וכולל ליין קליט שמפותח מדי פעם. רותנר אמר באותו דוקו על הסצנה שדיברתי עליו קודם, שהוא תמיד קיבל השראה מהמים. הוא תמיד חי ליד מים, והמוזיקה שלו נשמעת כמו זרם מים (כל כך נכון לגבי Hallogallo מהאלבום הראשון). גם כאן החבר'ה מבריקים ומצליחים להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. אגב סתם fun fact שאתם בטח יודעים, להקת Negativland שלקחו את שמם משיר באלבום הראשון של נוי! קראו לחברת התקליטים שלהם על שם הקטע הזה.

ואז לאט לאט, דוהה לו Seeland לצלילי סופה קרבה, אבל לאט לאט היא נחלשת כשנכנס לו פסנתר. והוו הכניסה היפייפה הזו, בקטע היפייפה הזה. אני לא יכול שלא לשפוך את כל ההתלהבות שלי מהקטע הזה שכולו יופי. אמביינט/מינימליזם ווטאבר! למשך 9 דקות, רותנר אומר כל כך הרבה בשני אקורדים על הפסנתר זהו. שני אקורדים. המוזיקה סטטית, והקצב קבוע וחוזר על עצמו. Leb' Wohl (פרידה) הוא הקטע האהוב עליי באלבום. הוא לוקח אותך למקום אחר. אולי לחוף הים, אולי אל מחוץ לאטמוספרה או איזה נוף יפה של דאלי או מגריט, ומצליח לרגש אותי כל פעם מחדש עם שני האקורדים האלה. כמו השם של הקטע, רותנר למעשה נפרד מהמאזין בצד הזה, לפני שחברו יבוא עם הצד שלו. רותנר ממלמל לו משהו לא מובן, ולאט לאט מסתיים הצד הראשון ונחתם ביופי נוגה, שקט ופסטורלי...

ואז דינגר נכנס עם הצד שלו. איך נתאר אותו: איגי פופ, ברלין התעשייתית, מועדוני הפאנק בעיר, אנרכיזם. דינגר עוזב את התופים ועובר לגיטרה, כשרותנר מספק את הצלילים הדרושים, ותומאס והאנס על התופים ונותנים צליל חזק ושמן יותר. בום! הגענו למתקפת פרוטו פאנק לפנים שבהחלט מכניסה את המאזין לאנרגיות. Hero הוא 7 דקות של פאנק חזק שכולו מושתת על שני אקורדים. דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק דברים משונים, סיפק את ההשראה לנער זועם אנגלי בשם ג'ון ליידון שהתלהב ממה ששמע, והביא את הרוח לסקס פיסטולס שלו. בואי הקשיב ואהב את הקטע, עד כדי כך שלקח אותו לשם האלבום האלמותי והמדהים שלו "Heroes", ולמעשה אפילו תוכנן במקור שינגנו בו מוזיקאי קראוט ביניהם רותנר. אז בעיניי, אם Leb' Wohl מייצג הכי טוב את הצד של רותנר, Hero מייצג הכי טוב את הצד של דינגר ונותן את הקונטרה לחברו. מיועד לרגש, זועם, אנרכיסטי, ומתפרע. אחלה סיפתח לצד השני, ואנחנו ממשיכים.

למרות הפרוטו פאנק של דינגר, הקטע הבא E-Musik, הוא קצת יותר בהשפעת רותנר, ואפשר למצוא את השפעות האמביינט-סינתסייזר חודרות לכאן. למעשה, אם יש קטע באלבום הזה שהכי דומה לאלבומים הקודמים זה זה. התיפוף רפיטטבי, הקטע לא מתפתח ונמשך "עד הנצח" מה שנקרא. עד שלקראת הסוף, הוא מתפוגג לטובת חזרה לקטעים הקודמים באלבום כמו Leb' Wohl עם קול מעוות ו-See Land במהופך (רותנר שוב פעם מגיח).

לסיום, מגיע After Eight גם הוא פאנק אגרסיבי וטוב. גם כאן, דינגר ספק שר ספק ממלמל ספק צועק, מה לעזאזל הוא מוציא מהגרון שלו? דינגר חותם את הצד שלו, את האלבום, את הסבנטיז, ולמעשה את כל הקריירה של נוי!, בסיום מוחץ לפני שנפרדים דרכי השניים שוב עד האייטיז (עם האלבום הרביעי, לא שמעתי אותו עדיין).

Neu! '75 יצא כאמור ב-1975, ולמעשה היה האחרון של הלהקה בעשור. העטיפה הראתה על השינוי, אותו דבר כמו האלבום הראשון. אותו לוגו, אותה הטייה, אבל הרקע שחור והפונט בלבן. הסגנון השתנה. למה אני אוהב יותר את האלבום הזה. יש בו תחושה שזורם יותר. כמובן שאני אוהב את השניים הראשונים. הם נשמעים ahead of their time, ותמיד כיף לשמוע אותם כי הם מיועדים לשכל. אבל עדיין, יש משהו באלבום הזה שגורם לי להתחבר יותר. יותר מלודי, קצת יותר פיתוחים, אולי האקלקטיות שבו. אבל זה לא משנה, מדובר פה באלבום מעולה ומעניין. הוא מציג את האישיות של שני חברי הלהקה. האחד כמו פעם, שני החבר'ה מנגנים ביחד, מוזיקה למחשבה. השני עם ההרכב החדש והמורחב במוזיקה אגרסיבית שמכניסה חזק. מי יאהב אוהבי קראוט כמובן, אוהבי אלקטרוניקה, אוהבי אוונגרד, אמביינט ופאנקיסטים מאוד יאהבו את מה שהם ישמעו כאן. איך הסקס פיסטולס הגיעו למה שהם, איך כל המהפכה החלה. וסתם, בעיקרון, אלבום לחובבי מוזיקה, פתוחים לכל דבר, ומוכנים להיכנס לתענוג למוחות שלהם. רותנר ודינגר היו צמד חד פעמי שיצר כאן משהו ייחודי שעדיין לא נשמע כמו משהו. דינגר למרבה הצער, נפטר ב-2008, ונותרה לנו המורשת הנוי!ית, כשאין תקווה לאיחוד. שלושת האלבומים הראשונים מראים איזו להקה נוי! הייתה. בלתי מתפשרת, ניסיונית, חוקרת את הגבולות ואת המוח האנושי עם החפירה שלהם לעוד ועוד ועוד... בקיצור, הנה האלבום לשמיעה, מומלץ מאוד.

נוי! '75