להכות עם פרח

Hello everyone! נתחיל עם סיפור שכנראה 99.9% מכם מכירים, אבל בכל מקרה, זה אחד האלבומים האהובים עליי, אז למה לא? מקווה שחידשתי למישהו. אז נתחיל!

ב-1972, לו ריד, היהודון הג'אנקי מברוקלין, בן 30 כבר. מאחוריו תקופה יחסית קצרה אבל מאוד משמעותית ויצירתית עם הוולווט אנדרגראונד. ג'ון קייל, מורין טאקר, סטרלינג מוריסון, אנדי וורהול, ניקו, דאג יול, כולם כבר מזמן עזבו את ריד ואת ספינתו הטובעת. אחרי שהופיע פעם אחת באוגוסט 1970, הוא נעלם. בלי כיוון, בלי הצלחה, ולא בדיוק יציב נפשית, ריד חזר אל בית הוריו ושם עבד כקלדן במשרד של אבא, כשהוא מרוויח 40 דולר לשבוע.

"you should take typing" אמרה אמו של ריד לבנה. אבל ריד היה הרבה יותר מזה. ב-1971, הוחתם על חוזה בחברת RCA. שנה לאחר מכן, הוציא את אלבום הבכורה שלו. אוסף של שירים ובי סיידים מתקופת הוולווטס שלא יצאו במסגרת הלהקה. התוצאה הייתה פלופ. האלבום שיצא ב-1972, והוקלט בלונדון, לא זכה להתייחסות רבה, ונראה לריד שזה באמת הסוף, ושקלדן נראה האופציה הכי טובה. אבל אז, הגיע המושיע, מין "תלמיד רוחני" של ריד, שגם הוא בהתחלה היה בחור אלמוני עם כמה אלבומים ושירים שלא בדיוק הגיעו לרדיו.

אותו בחור באותה תקופה הפך לרוק סטאר הכי גדול ואהוב. הוא היה מעריץ גדול של ריד, הוולווטס ואנדי וורהול, וכשחזר לאנגליה, שינה את הפאזה של זמר פולק פסיכדלי ידידותי וחמוד אל משהו יותר משונה, יותר מושך, יותר פריקי. הבחור הזה, היה דיוויד בואי, שחזר לארה"ב כסופר סטאר(מן) עם הפרסונה של זיגי סטארדאסט. כשנפגשו, הוא ראה את המצב בו הגיבור שלו היה שרוי. ובואי, יחד עם יד ימינו, גיטריסט העכבישים מהמאדים שעיבד את שיריו, מיק רונסון, החליטו לעזור לו ולהפיק לו אלבום שייזכר לנצח. בואי מאוד רצה שהוא יצליח, זו הייתה מעין תודה על ההשפעה שהוא קיבל ממנו.

באותה תקופה, אם התקליט הראשון היה פלופ, אז יכולת לעשות עוד אחד. אולי הוא יצליח. אז באוגוסט 1972, נסע ריד ללונדון יחד עם בואי ורונסון אל Trident Studios שם הקליטו את האלבום שהפך את ריד לסופר סטאר לא פחות מבואי. עכשיו, השאלה היא איך הופכים איש עם שירים כמו Heroin ו-Venus in Furs לכוכב? עד 1972, ריד לא ידע בכלל מה זה להיות מצליח. בחורות צורחות בהופעות שלו נראו בכלל כמו פנטזיה. כי כמו שריד אמר בדוקו על האלבום:

אצלי לא היו ילדים צורחים בהופעות. דברים כאלה היו אצל דיוויד. אצלי היו זורקים מזרקים וג'וינטים על הבמה... נכון שזו שורה נהדרת?



לאלבום הזה, ריד אפשר להגיד הביא קונספט. שירים שכתב מתקופת וורהול. על אותם טווסים ודמויות משונות מהפקטורי. על אותם יצורים משונים שבואי כל כך אהב והסתקרן מהם, עם ההבעות האדישות על פניהם, אורח החיים שלהם, והדברים שעשו עם אנדי. חלק מהשירים אפילו בוצעו בהופעות של הוולווטס, בגרסאות שונות לגמרי מאלה שאנחנו מכירים. אם יש מישהו שצריך להודות לו על קצב העבודה ופרץ היצירתיות של ריד היה אנדי וורהול. אמן הפופ ארט הפציר בריד לכתוב שירים כל הזמן. לא משנה כמה ריד כתב באותו יום, הוא דרש ממנו יותר. זה הדבר שנתן מקפצה לריד. תמיד ליצור, ולא צריך לדאוג בקשר לנושאים, להגיד את כל מה שיש לך בשיר. וורהול ידע להוציא את הבסט מהאנשים שעבד איתם. בין אם אמנים או מוזיקאים.

הדוגמה המצוינת להשפעה של וורהול על ריד, ניכרת כבר בשיר הראשון שפותח את האלבום בטעם טוב וכיפי. יום אחד בפקטורי, וורהול ביקש מריד לכתוב שיר בשם "Vicious". ריד מיד שאל: "vicious? what kind of vicious?", ואנדי ענה: "oh you know, vicious like i hit you with a flower", וככה נולד הפתיח הכל כך טוב של האלבום, Vicious, שיר גלאם מוחץ, וכיפי של כמה אקורדים. ריד שר בקול המאנפף שלו, שכל כך מתאים לסטייל ולattitude של השיר. שלא נדבר על הסולו הפריקי של רונסון. זה המקום להחמיא לרונסון. הבחור הוא אחד המוזיקאים המוכשרים שחיו בצלם של הסופר סטארס. רונסון היה גיטריסט בחסד, והרבה יותר ממלווה, וחוץ מזה הוא גם ניגן על הפסנתר, הוא עיבד את השירים והקפיץ אותם כמה רמות למעלה. בין אם בואי או ריד, רונסון עשה עבודת קודש, והוא צריך לקבל הרבה יותר הערכה.


"אתה צריך לכתוב כל הזמן לו."

רונסון שהיה גיטריסט מוכשר, לא בדיוק הסתדר עם ריד מבחינה טכנית. כמו שהמתופף באלבום ג'ון הייזלי סיפר, כל ההקלטות זכורות לו ככיף, אבל הוא לא זכר כלום מריד מלבד בחור אקסצנטרי שתמיד ישב בפינה של האולפן ולא מתקשר כמעט עם אף אחד. רונסון הוא היה מבקש ממנו לכוון את הגיטרה, והוא היה פשוט אומר: "טוב נו, אוקיי", כשרוב הזמן הוא לא באמת היה מכוון. ריד לא היה וירטואוז. למעשה מבחינה טכנית, הוא היה נורא, גרוע ועם סאונד מחורבן, אבל זה מה שעשה אותו לכל כך טוב. כל כך ייחודי, שלמעשה את הסגנון הזה חיקו ומחקים עוד המון מוזיקאים עד היום. ולמרות זאת, למרות השוני הענקי בין הגיטריסט המלומד האנגלי לבין הגיטריסט החובב האמריקאי, השניים קשרו קשר ידידות חזק במיוחד..



אם Vicious בא בסערה והכניס את המאזין לתוך כל ההמולה, אז Andy's Chest ממשיך במסע בפקטורי, כשריד כותב על החזה של אנדי. אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל באמן ב-1968, ריד כתב את השיר זמן קצר לאחר מכן, כשהוא והוולווטס כבר מזמן עזבו אותו והחבר'ה שלו. ריד מכניס דימויים סוריאליסטיים מוזרים וקצת מזוויעים, עד כדי כך שלא שמים לב למוזיקה. וזה המקום לדבר על ריד המשורר. הבחור שלמד ספרות באוניברסיטה, ידע אילו מקומות לעורר במאזין. תמיד מסקרן, רוב הזמן מדכא, אבל מאוד מעניין. הכתיבה שלו מאוד מושפעת מבורוז, מגינזברג, מקווארק. מכל הביטניקים הג'אנקיים האלה. ולמעשה, גם הוא לא היה רחוק מזה אפשר לחשוב על ריד כחלק מהסצנה הזו. הוא לפעמים נשמע יותר משורר מאשר מוזיקאי. וזו הייתה המטרה שלו לדחוף ולהכניס את הספרות אל הרוק אנד רול. אבל היי, גם הלחן נפלא. למעשה זה אחד השירים האהובים עליי באלבום. אצל הוולווטס הוא היה שיר עם טמפו יותר גבוה ומקפיץ, כאן הוא איטי יותר, מהורהר ובוגר יותר, ולמעשה ככה צריך את השיר הזה. יש בו משהו כובש לא פחות מהמילים, ואיך אפשר שלא להצטרף לריד כשהוא מסיים: swoop swoop, rock rock.

עוד שירים יפים כמו Make Up מתחילים לעורר שאלות לגבי הזהות המינית של ריד, שלא לדבר על הלהיט הגדול של האלבום ושל ריד עצמו שהפך אותו למפורסם כל כך, Walk on the Wild Side שמושמע עד היום ברדיו, עם הפזמון הכל כך קליט שלו, ועל הטרנסווסטיטים שהיו שם. על הולי שהגיעה ממיאמי, על קנדי (שכבר הופיעה אצל הוולווטס ב-Candy Says), על ג'ו, על ג'קי ועל הדילר sugar plum fairy. כל הדמויות שריד מספר עליהן בשיר כל כך פשוט וקליט, שאיכשהו הגיע לרדיו. טוב בתקופה נאיבית במיוחד כמו 1972, לא בדיוק ידעו מה זה giving head או colored girls. אותה הולי הופתע(ה) לגלות ששרים עליה ברדיו. היא פגשה את ריד במסיבה אחת בפקטורי, אבל איך לעזאזל הוא ידע על זה שהיא "shaved her legs and then he was a she"? כשפגשה אותו ושאלה אותו את זה, ריד ענה לה: "הולי יש לך את הפה הכי גדול בעיר". הם נותרו בקשרי ידידות.

והמוזיקה, כולה כמה אקורדים, אבל כל כך כובש. והסולו סקסופון הכל כך ג'אזי וסקסי שנוגן ע"י רוני רוס, המורה של בואי לסקסופון (וגם ניגן ב-Savoy Truffle של הביטלס). אבל אם כל הכבוד לכל זה, ולזמרות ליווי, ולכינורות,  ה-תפקיד הבס של הרבי פלאורס הוא זה שעשה (ועושה עד היום) את השיר הזה. טום פווום בום. הוא הביא את הליין הכל כך ידוע ואהוב הזה, כדי... לעשות יותר כסף! אם היית מוזיקאי מזדמן בסשנים היית מקבל 12 פאונד לשלוש שעות. אבל אם היית מכפיל את עצמך באולפן ומוסיף עוד שכבות צליל (יענו overdubbing), היית מקבל כפול! אז הרבי ניגן על הקונטרבס והכפיל את עצמו בגיטרת בס חשמלית. אבל מה זה חשוב? העיקר שיש את הליין הזה, שתמיד כיף לעשות איתו air guitar או אפילו air upright bass (תחליטו אתם). עד היום, השיר מושמע ברדיו (גם אצלנו) ולמעשה, הפך לסימן ההיכר של ריד.


ג'אגר מקנא בחבר החדש של דיוויד

אבל יש גם שירים כמו Hangin' Round, פרוטו פאנק לפנים על הזבל של החברה הניו יורקית. על אותם טיפוסים בסמטאות חשוכות בלילה, שמבלים להם. אבל הוא שר עליהם בלחן כזה קליט וכיפי, עד כדי כך שאתה מזועזע כשאתה שומע את זה לראשונה, אבל בו זמנית לא יכול שלא לנענע את הראש. Wagon Wheel הוא השיר הכי חלש באלבום, אבל יש לו את הרגעים שלו. או שיר הגלאם ה-הכרזה של ריד: I'm So Free. ריד מעולם לא נשמע כל כך חופשי ומאושר. וגם Goodnight Ladies, אחד השירים הכי טובים באלבום הזה (אגב שם השיר הוא השפעה מהפואמה המפורסמת של ט. ס. אליוט, ארץ השממה, שהשפיעה על כל מוזיקאי שני בסבנטיז). מין תזמורת דיקסילנד, עם טובה מאוד דומיננטית (שפלאורס ניגן עליה, גם בMake Up), באווירת 50s, וריד שר בקול שרמנטי. לא בדיוק שיר אופטימי, אבל גם לא אובדני, ומסיים את האלבום הנפלא הזה בטעם טוב.


"ובגלל זה אני חושב ש..."

אבל לאלבום הזה יש שיאים גדולים, ואני ארחיב עליהם יותר. למשל, Perfect Day, אוייי איזה שיר יפייפה ואלמותי. אם בואי הגשים את מטרתו של ליצור לריד אלבום שייזכר לנצח, בשבילי השיר הזה הוא הסיבה המרכזית לזה (יותר מWild side). בלדה כל כך יפה, בגיבוי של תזמורת (תודה למאסטרו רונסון), עם ריד ששר על היום המושלם, על לבלות בלילה בפארק, מין יום טיפוסי כזה. ולמרות שמדובר במין שיר הלל לסמים, זה לא בדיוק משנה, אם כמות היופי שיש בשיר הזה. מבחינתי, זה ה-Life On Mars? של ריד. הוא הצליח להביא בלדה יפה, דרמטית, וכל כך ידועה אבל כל כך מסוגרת בפשטות המורכבת שמאפיינת אותו. אני זוכר כששמעתי את השיר לראשונה, כשהגיעה הידיעה שהוא מת. לא הייתי מעריץ שלו, ולא הכרתי ממנו הרבה, אבל וואו זה היה יפייפה, ולמרות שלא הכרתי אותו, אי אפשר להכחיש שזה היה שיר יפה עד כדי דמעות. אם יש שיר אחד שבעיניי, ריד ייזכר בזכותו, זה יהיה Perfect Day.

עוד בלדה מוחצת ויפייפיה, היא Satellite of Love. איך אפשר לדבר על האלבום הזה, בלי לדבר על Satellite of Love? ריד שר על בחור שמקנא בחברתו שלא נאמנה לו, בזמן שהוא צופה בשיגור של לווין אל החלל בטלוויזיה. זה שיר שעוד נכתב בתקופת הוולווטס, אבל בסוף לא יצא, והאמת טוב שריד שמר אותו לרגע הטוב. הפזמון יפייפה כל כך. ריד בקול המאנפף שלו ספק שר ספק מדבר, אבל זה נשמע כל כך טוב. אבל אם כל הכבוד, מי שעשה את השיר הזה מבחינת שירה, זה בואי. בלי ה"פם-פם-פם" של הזיקית, אני בספק אם השיר היה מגיע לסטטוס שלו היום. ובכלל בסוף, כשהתזמורת מגבה את כל ההרכב, בואי מפליא ומגיע לגבהים מדהימים, שוב פעם מראה איך הוא תמיד היה דומיננטי בכל פרויקט. גם אם הוא לא היה שלו.

עוד שיר שאני אוהב במיוחד מהאלבום הזה, הוא דווקא New York Telephone Conversation. שיר בן דקה בסגנון מיוזיק הול הומוריסטי, ולמרות השם, השיחה הניו יורקית נשמעת יותר בריטית ברוחה. אני די בטוח שלשיר הזה הקשיב בחור בשם פארוק בולסרה (יותר מאוחר פרדי מרקיורי), לפני שחשב על הרעיון הכל כך גאוני שלו של שילוב של קברט/מיוזיק הול וברודווי יחד עם רוק אנד רול. ועוד פעם, בואי עושה את השיר, כשריד שר בקול המאנפף והנמוך שלו, ובואי בקול גבוה. השיר הזה שמתאר הפמליה של וורהול, כל הזמן ריכולים, ומה ההוא עשה להיא, בלה בלה בלה, מקבל שירות נאה ומייצג עם המוזיקה והמילים. כמה רגעים לפני הכיף והגלאם רוק של I'm So Free, מביאים ריד ובואי מין אתנחתא קטנה.


Still after all these years...

11 השירים שמרכיבים את האלבום, מציגים לו ריד אחר. בסגנון גלאם רוק, יותר שמח, יותר אופטימי וחצוף. הוא מעולם לא נשמע כל כך קומוניקטיבי וקליט. ובאמת, כשהאלבום Transformer ב-8 לנובמבר 1972, הוא הפך את ריד לסופר סטאר. אחרי 14 שנות קריירה שבה לא הגיע בכלל לקהל הרחב, הוא הצליח סוף סוף. בואי ורונסון השיגו את מטרתם, וזו המתנה שקיבל ריד מהשניים. בכלל מבט בעטיפה משנה בכלל את כל הסטראוטיפים שחשבו על ריד (אם היו בכלל חשבו על מוזיקאי אלמוני כמו ריד באותה תקופה אז). ריד מאופר בכבדות בעיניים (באדיבות אנג'י, נחשו מי..) עם הגיטרה שלו בהדפס שחור לבן. באדיבות מיק רוק, האיש שצילם את הסבנטיז, ובעיקר את כל הכוכבים הנוצצים.

בגב האלבום, מוצאים גבר ואישה, כיאה כל כך לאלבום גלאם. הרבה מעריצים שאלו את ריד אם הוא הגבר והאישה בתמונה... ריד שבגיל 14, נשלח לטיפול בזרם חשמלי שריסן את הנטיות שלו (למרות שאחרי מאמר שקראתי שנכתב ע"י אחותו של ריד, אני כבר לא יודע למי להאמין), הוחמא מהשאלות האלה. אבל... לא. זה לא הוא. האיש, ארני ת'ורמאהלן, היה חבר של ריד, שמצולם בתנוחה פוזאיסטית כשיש בננה שתחובה בתוך הג'ינס שלו. למרות שחשבו שמדובר במשהו אחר... לא משנה כמה controversial זה היה, האלבום הזה הצליח בכל מקרה. הביקורות שיבחו, וריד כאמור, הפך לכוכב. כן! האיש שכתב שירים כמו Sister Ray ו-The Black Angel of Death Song, הפך לאחד האנשים הנערצים של התקופה. ריד הגיע לקהל שבואי הטריף ושיגע.

אבל, כמו כל דבר טוב, גם התקופה הזו נגמרה מהר. במהלך ארוחה עם בואי, הציע האחרון להפיק לו את האלבום הבא, בתנאי אחד, שייגמל מסמי מרץ. הדבר האחרון שבואי שבאותה תקופה נגמל מסמים רצה, זה שחברו ימשיך עם זה. ריד המכור סירב, מה שהדרדר לקרב אגרופים ולנתק של שנים רבות בין השניים. ככה למעשה, הסתיימה תקופת השותפות עם בואי ורונסון, תקופת הגלאם, ולמעשה תקופת הכוכבות של ריד. שנים לאחר מכן, הם יחדשו את הקשר ויחזרו להיות חברים טובים שוב. אבל ב-1973, ריד לא הביט לאחור. הוא הכריז בראיון שהאלבום הבא שלו יזעזע את הקהל, והוא קיים את ההבטחה באופן מלא, כשהוא הוציא את האלבום הכי מדכא עלי אדמות, Berlin. הקהל שאהב והעריץ אותו כל כך כבר נטש אותו בשלב הזה, הביקורות קטלו, ואם זה לא מספיק, ב-1975 הוא כבר עבר את הגבול כשיצר את האלבום המאוד מעניין, Metal Music Machine שהיה למעשה רעש של פידבקים מהגיטרה, או כמו שהוא אמר:

לא היו לי יותר מעריצים אחרי שהוצאתי את Metal Music Machine

אבל, תמיד טוב וכיף להסתכל בחזרה שוב על Transformer. לרגע קט וקצר, לו ריד נשמע שמח ומאושר. על ההישג הזה הוא לא חזר שוב אף פעם. ולמעשה, לא עניין אותו לחזור עליו. בשבילו Transformer היה עוד אלבום בדיסקוגרפיה העשירה שלו. למרות זאת, כמעט כל אדם שני בעולם שמעריך ואוהב את לו ריד, הכיר את האיש ופלאיו בזכות שני דברים: Transformer ואלבום הבננה של הוולווטס. בואי ורונסון כאמור, הגשימו את מטרתם ביצירת אלבום לריד שייזכר לנצח במשך דורות. בפוסט שעבר, דיברתי על כמה אני אוהב שיתופי פעולה בין אמנים שלכאורה מגיעים מעולמות שונים, והנה למרות שזה לא מופיע בכותרת, ריד, בואי ורונסון שיתפו פעולה שהתוצאה שלו במאסטרפיס הזה.

Transformer עיצב את הגלאם רוק. אם יש שני אלבומים שעשו את הז'אנר הזה ב-1972 (ה-שנה של הגלאם בשבילי) זה האלבום הזה ו-Ziggy Stardust כמובן. נכון שהיה את מארק בולאן, ואליס קופר היו בשיא ההצלחה ואיגי פופ היה לא רחוק מהרוח של הז'אנר, בואי וריד עיצבו את השנה וכל ההלך הרוח של הגלאם עם שני האלבומים האלה. שניהם חצופים, שניהם מקפיצים וכיפיים, ועדיין מיועדים לראש ולא רק לרגליים. ריד עשה מחווה יפה לוורהול ולפמליה שלו. זה לא הוולווט אנדרגראונד, למרות שמדובר בשירים שנכתבו בתקופה של הלהקה, זה לא הסאונד של הוולווטס. זה אלבום של ריד על כל הקריטריונים. אבל עזבו אתכם מזה, מבחינתי האלבום הזה הוא פשוט אסופה של שירים נפלאים שתמיד כיף להקשיב להם, בין אם הם מקפיצים ורוקיים או מרגשים וקליימקסיים, האלבום הזה תמיד עושה טוב, מבין כל הדברים שריד עשה שגורמים בדר"כ למצב חרא. בואי נתן את המתנה הכי יפה שמוזיקאי שהשפיע עליו יכל לבקש. עם כל הפעמים שרשמתי את המשפט הזה: זה באמת אלבום שייזכר לנצח. אפשר לתאר עכשיו מה השלישייה עושה שם למעלה, אולי עוד איזה Heavenly Music Corporation. מה שבטוח, זה אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם, ואחד האלבומים הכי טובים שיצאו.

הנה האלבום להאזנה: לו ריד - Transformer

והדוקו היפה שנעשה במסגרת סדרת classic albums, נחמד לראות את ריד מחייך מדי פעם ומתפעל מהעיבודים שנעשו לשירים שלו: https://www.youtube.com/watch?v=DmULNggIlt8