קולאז' הסאונד של מקרטני

אז היום זה היום הולדת של אחד מהמוזיקאים הכי אהובים ומשפיעים עליי, גיבור תרבות שהצליח לשנות הרבה דברים, וגם מעבר למוזיקה. איש נפלא, מצחיק, מלא חיים, שמח, חידות אופפות אותו עד היום (שלא נתעסק באותה קונספירציה, כי זה נראה שזה לא ייגמר לעולם), גאון, ובקיצור: סר פול מקרטני. הביטל בן ה-74, לא מראה שום סימנים של פרישה לפנסיה, הוא מופיע עד היום, מוציא אלבומים, וממשיך להראות לעולם שהוא (כמו השיר שלנון כתב לרינגו) the greatest. אני לא מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלו. ובכללי, כל דבר שהביטלס עשו בנפרד, לא ישתווה לעולם למה שעשו כלהקה (they need to carry that weight).

מקרטני הוא אחד הגיבורים הכי מושרים. יחד עם לנון, הוא ידוע כ1/2 מהצמד הכי מפורסם אי פעם בהיסטוריה. יותר מווטסון/קריק, יותר מרוג'רס והמרשטיין. הוא זה שדחף את הביטלס בחצי השני של הקריירה שלהם, לכיוון אמנותי יותר, גבוה יותר, שפתח את השערים, והראה שמוזיקה פופולרית היא הרבה יותר מבידור. הוא למעשה, איש האוונגרד האמיתי בלהקה. לא חסרים ניסיונות באולפן שעשה עם חבריו כמו Carnival of Light (שגאדאמיט מתי ייצא כבר?!), Hiroshima Sky Is Always Blue, ועוד ועוד... מקרטני שהכיר מלחינים מהפכניים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שהשפיע מאוד על Tomorrow Never Knows), אדגר וארז ופרנק זאפה (שמקרטני ולנון אהבו והעריכו, אבל זאפה לא), הצליח בעצם להבריח את ההצהרות האמנותיות ולהחביא אותן בכל המלודיות והיפות והאהובות.

אני רוצה לדבר על פרויקט אחד שעשה בקריירת הסולו שלו. ובאמת, לאיש יש הרבה. הדיסקוגרפיה שלו היא מפעל שלם בסגנונות שונים (גם אם חלקם לא בדיוק משהו), מאלבומיו הידועים כמו Ram, פסקולים שכתב, ואפילו הלחין יצירות קלאסיות. הפרויקט הזה, הוא אחד הלא ידועים, לא בדיוק מה שעולה לראש כשחושבים על קריירת הסולו של מקרטני. הרבה יגידו שמדובר בקשקוש מוחלט, טיפשי, מיותר, מוזר ולא מעניין. אבל אנחנו יודעים טוב טוב כשיש את המילה "מוזר", אז זה מאוד מעניין... מדובר באלבום שחב הרבה למוזיק קונקרט משנות הארבעים שהמציאו פייר שפר ופייר אנרי. זה אלבום אלקטרוני, שיצא לו ב-21 באוגוסט 2000, ולא אלבום א לה Kid A. מדובר כאן במשהו הרבה יותר קיצוני.

אנחנו יודעים שבמהלך קריירות הסולו של חברי הביטלס, כולם (מלבד רינגו) עשו דברים משונים וביזאריים שלא הרבה מכירים, וידועים רק לביטלמניאקים שרופים. אם זה לנון באלבומים הראשונים שעשה עם יוקו (אני מודה בעצמי בתור אחד שאוהב כל דבר אוונגרד, ממוזיק קונקרט ועד פרי ג'אז, אני פשוט לא מבין את הדברים האלה), אם זה האריסון בשני אלבומיו הראשונים (שגם הם מאוד מעניינים, ואכתוב עליהם מתישהו), אבל אצל מקרטני, הוא עשה דברים כאלה בשלב מאוד מאוחר בקריירה שלו, וזה Liverpool Sound Collage. כאמור, מדובר באלבום מאוד אלקטרוני. חלקו נשמע כמעין טראנס קדום, חלקו מכיל אמביינט, המון לופים, המון פייזינג (כמו שדיברתי בפוסט על סטיב רייך), והמון הקלטות מהעולם החיצון שכאמור, מאוד מזכירות את עבודותיהם של חלוצי המוזיק קונקרט שהוא בעצם הפרוטוטייפ של האלקטרוניקה שאנחנו מכירים כיום (לדוגמה).


עטיפת האלבום

זה לא אלבום לכל אחד, חלקכם יגיד שמדובר בקשקוש, אבל אני באמת חושב שמדובר בהצהרה אמנותית מעניינת, שוברת חוקים, שגם שם אפשר למצוא קצב, ודברים שייחרטו בראש. לאוהבי Revolution 9 ביניכם, את זה תאהבו. את הדבר הזה הכרתי אי שם בכיתה ו'. באותה תקופה, היה לי תחביב למצוא כל בוטלג/unreleased/הקלטות שנשכחו של הביטלס. זו הלהקה האהובה עליי אי פעם, והייתי חייב לשמוע עוד. רציתי עוד. כל דבר לא מוכר שנשא את השם ביטלס, היה אוצר. ואז, במהלך החיפושים במקור האינסופי יוטיוב, מצאתי קטע בן 8 דקות ושמו Plastic Beetle, אלו היו 8 דקות אפילו יותר הזויות מRevolution 9. לופים, פסנתר במהופך, מקצב רפטטיבי ומקפיץ, זה היה משהו מעניין, והיה נראה לי שהביטלס היו ממש הארדקור בכל הקטע של מוזיקה אמנותית. אבל אז הסתבר, זה היה פרויקט סולו של מקרטני. הוא פשוט לקח הקלטות מטור הזהב עם ג'ון, ג'ורג' ורינגו בסיקסטיז וכמה שירים ושילב אותם בתוך התערובת הזו. זו ה"מעורבות" היחידה ששאר הביטלס "לקחו על עצמם".

הביטלס מאוד מזוהים עם עיר הולדתם ליברפול, ואם יש מישהו מהלהקה הזו שבאמת לא שכח מאיפה הוא בא, אז זה מקרטני שנראה שהוא צעיר יותר מאיתנו (לא נשכח גם את רינגו והנוסטלגיה שלו עם Liverpool 8). וכאן, זה עוד פרויקט שנושא את שם העיר הזו מבית מדרשו של הבסיסט/זמר/מנגן כל הכל.

הסיפור של Liverpool Sound Collage מתחיל בתערוכה של אמן הפופ ארט, פיטר בלייק, האיש מאחורי העטיפה המיתולוגית של סרג'נט פפר, שהיה צריך גם את הצלילים שילוו את הצד הוויזואלי בתערוכה החדשה שהוא בדיוק עבד עליה. הוא ביקש מחברו מקרטני את המשהו המוזיקלי הזה שישלים את התערוכה. הביטל התגייס למשימה, כשהוא אוסף מספר הקלטות. כאמור, מתקופת הביטלמאניה (1964-1965), קטע מה-Liverpool Ontario שלו - יצירה קלאסית שהלחין ב-1991, קטעים משירים של הלהקה הפסיכדלית Super Furry Animals (ששיתף איתם פעולה לאחר מכן) ועוד לופים והקלטות שעשה בשביל הקולאז' הזה. בעזרתו של מרטין גלובר (aka Youth) שותפו מהניינטיז לצמד The Firemen שכלל את השניים, נוצר אחד הדברים המוזרים והמעניינים ביותר שיצא מביטל אי פעם.



מקרני ובלייק ב-2014

5 קטעים מרכיבים את האלבום הזה. כולם מצריכים האזנה מרובה, ומרוכזת במיקס המשונה הזה. האמת, שלמשמחת חלק מכם, יש פה ביטים שאי אפשר שלא לנענע להם את הראש. אם אנשים שעושים דאב או טראנס לא הקשיבו לזה, אז אני לא יודע למה כן (וברצינות, אני לא בקיא מספיק בתחום הזה בשביל לדעת). בנוסף, יש גם אתנחתא יפה של הקלטה מהופכת של פסנתר. תמיד אהבתי הקלטות מהופכות בעיקר של פסנתר, ורצף האקורדים הזה שחוזר על עצמו בלופים, לא יוצא מהראש, ובטוח שאפשר לסמפל אותו לאיזשהו דבר. אני לא יודע כמה מקרטני מכיר ואוהב את סטיב רייך, אבל יש פה שימוש בטכניקת הפייזינג (שאפשר לקרוא עליה בפוסט שכתבתי על רייך), שהמלחין האמריקאי המהפכן יצר בתחילת הסיקסטיז, כשמקרטני עוד לא היה סופרסטאר. בנוסף, אפשר לשמוע מדי פעם את לנון, את מקרטני מראיין בהומור אנשים כשהוא שואל אותם מה הם חושבים על הביטלס, את Mr. Moonlight, את המקהלה מאותו Ontario שנשמעת אפוקליפטית ודרמטית כל כך, את מקרטני שר לו מנטרה מאוד קליטה של Free Now. לא בדיוק בריאן אינו, אבל מספיק מעניין. כי אם מוזיקאי פופולרי ואהוב כמו פול מקרטני עושה משהו בלתי נגיש כמו זה, אז זה חייב להיות מעניין.

זה לא בדיוק דבר מייצג של מקרטני. האלבום הזה, שאפילו היה מועמד לפרס של האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר לשנת 2000(!), הוא כבשה שחורה בדיסקוגרפיה של האיש. אבל, אני מבטיח, גם אם אתם מתעבי אוונגרד בכל מחיר, אי אפשר שלא תימשכו לביטים האלה. חוץ מביטלמניאקים, חובבי אוונגרד, מי עוד יאהב? גם חובבי אלקטרוניקה ואפילו אוהבי היפ/טריפ הופ. טראנסרים למיניכם, תשמעו את זה, מבטיח שזה יעניין אתכם. בעיניי זה מעין גשר באבולוציה של מוזיקה האלקטרונית, מהמוזיק קונקרט של שנות הארבעים, לאמביינט של שנות השבעים-שמונים, עד לIDM, הביטים, ואפילו לא כל כך רחוק מjungle של הניינטיז. מקרטני אפשר לומר עשה כאן משהו שאמור יותר לעורר שיחה מאשר ליהנות מהמוזיקה, קצת כמו דושאן ושאר כנופיית הדאדא. אבל, בין כל התחכום, האוונגרד, תמצאו כיף, מין מאגניבות היפסטרית כזו, וביטים שלא יוצאים מהראש.


cooler and younger than you

בשביל האלבום הזה, תשכחו מכל שאתם מכירים ממקרטני. תשכחו מביטלס, תשכחו מWings, תשכחו מYesterday, תשכחו מMy Love, תשכחו מהפרצוף החתיך והבחור השרמנטי. זה כמו שמנותי פייטון אומרים (ורק אם תקלידו את המשפט הזה במנוע החיפוש של הבלוג, תמצאו שכל פוסט שני כולל את המשפט הנצחי הזה) Something completeley different. מקרטני, גם הוא חדשן ומודע לטרנדים של העולם, הביא את התשובה שלו לכל מה שהצעירים האלה אוהבים. מקרטני היום רחוק מלחדש, אבל מה שהוא עשה כאן, בגיל 58, נשמע כאילו מדובר באיזה בן 22 עם המחשב והסמפלר שלו במרתף בבית. מקרטני אמנם בן 74, אבל הוא הרבה יותר קול מכל אחד מאיתנו.

אז מזל טוב פול, חיים ארוכים וטובים, והמון מוזיקה! הנה האלבום: פול מקרטני - Liverpool Sound Collage