תמונותיו של הקלידן העצוב

כשהקלידן האדיר קית' אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, כולנו הוכנו בתדהמה. אני סיימתי בילוי עם האחים שלי, ניגש לפייסבוק, ופתאום רואה את כמות ההספדים, ולא יכול להאמין למה שרשום בכותרת: קית' אמרסון מת. פאק! לא! לא יכול להיות, גאדאמיט כמה לקחתם השנה, ועכשיו נלקח אחד המוזיקאים האהובים עליי? גיבור הקלידים האולטימטיבי? זה שגרם לי לחשוב שגיטרה זה ממש שולי לעומת הקלידים? למה? אמרסון, לייק ופאלמר היא אחת הלהקות האהובות עליי, ואחראית לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. או הו הם בהחלט היו קריטיים אצלי בכיתה ז'. בזמן הזה, הייתי ילד ביישן, התחלתי חטיבה. התחלתי כבר עם המיוזיקמאניה הודות לביטלס, וזה המשיך עם קווין ופינק פלויד והדורס, וקרימזון. עם פלויד וקרימזון, התחלתי להיכנס למעמקי הפרוג. בזכות האתר המדהים של אורי ברייטמן, מתקדם, התחלתי להיחשף לנפלאות הז'אנר ולסבנטיז הנפלאות, שבכלל נראו כמו פנטזיה רחוקה. ג'נסיס, יס, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט, קאמל, ג'טרו טאל, וגם חבר'ה כמו דרים ת'יאטר. זה באמת היה a whole wide world בשבילי. זה היה חדש. זה היה מדהים, שאפתני, מתקדם, שונה לגמרי ממה שהכרתי.

ובין כל הלהקות הללו, היו גם את אמרסון, לייק ופאלמר. אמרתי "אה גרג לייק מקינג קרימזון שם סבבה". הוו אבל אחרי זה התברר שיש מישהו יותר דומיננטי. קית' אמרסון, קראתי וראיתי את ההופעות ביוטיוב (ויש, חפשו) שבהן אמרסון הקלידן האדיר הזה, שגרם לי להתחרט על הפסקת לימודי הקלידים שלי ביסודי, תוקע סכינים (זה אגב היה הרעיון של הרואדי שלו, שהיה אז בחור אלמוני בשם איאן קילמיסטר) ומתעלל בהאמונד שלו ומוציא ממנו צלילים שהשד יודע איך. הוא גרם לי לקנא בקלידנים. מי שביצע יצירות של ELP על הפסנתר - מלך. אמרסון אצלי היה מספר 1 בקלידנים הטובים אי פעם, והוא עדיין. למה, כי היה לו ה-כ-ל. הבחור היה קלאסיקאי מלומד, אבל לא יכל לסבול את השמרנות של הממסד, הוא אהב ג'אז ובלוז, אבל רצה לעשות משהו גדול יותר. הבחור לקח את הכל ושילב בלי בושה, הוא חטף על זה הרבה מהמבקרים, אבל באמת לא הזיז לו. הוא עשה מה שהוא רוצה, ופאק הוא היה מדהים בזה.



בניגוד לקלידנים כמו ריק ווייקמן וטוני בנקס שזרקו את הבלוז לעזאזל, ושילבו בנגינה שלהם בעיקר את הבארוק, אמרסון לא זנח גם את הfeel, יחד עם הוירטואוזיות וזריזות האצבעות, הוא גם ניגן בצורה שלא הייתה מביישת את אוסקר פיטרסון הגדול (שאיתו זכה לנגן). כשהגיעה ההודעה שהוא נפטר, הייתי בשוק. לא אפתיע (ובחייאת, מי שלא הרגיש ככה אז סבבה מקובל אבל אל תתנשאו מעל אחרים) אם אומר שהרבה הרגישו שמותו של אמרסון היה כמו לאבד חבר קרוב. כן עד כדי כך. איבדנו כל כך הרבה השנה. המלחין המודרני פייר בולז, המפיק האשף של הביטלס ג'ורג' מרטין, למי, פרינס והרשימה למרבה הצער ארוכה. מי שהיו האבדות הגדולות מבחינתי, היו אמרסון ודיוויד בואי. שניהם כל כך חלק בלתי נפרד מהטעם המוזיקלי שלי. לכל אחד מהם נחשפתי והקשבתי המווון בתקופות שונות. אמרסון בכיתה ז'. בואי בכיתה ט'. וגם בכלל הכריזמה שלהם, האישיות שהייתה כל כך פרובוקטיבית, זה היה דבר שממש דיבר אליי. כל החבר'ה המגניבים האלה, שעשו מה שבא להם, והיו ממש החלוצים בביצת הרוק, שעזרו לבנות ולפתח את הז'אנר. כשאמרסון נפטר, הרגשתי צורך לכתוב משהו בבלוג על זה, אבל משום מה לא עשיתי את זה מיד, כמו בואי למשל. אני לא יודע למה, יכול להיות שהיה יותר מדי או שלא הייתי מקושר אליו כמו שהיה עם בואי ששמעתי אותו הרבה לפני המוות המפתיע שלו. אז עדיין הייתי בקטע של חשיפה לסגנונות חדשים. אבל עכשיו סוף סוף, אחרי 4 חודשים, אני סוף סוף מרגיש שיש סגירת מעגל, כשהיום אני אדבר על אחד האלבומים הכי אדירים, שהם חובה בכל אוסף של חובב פרוג, ואפילו חובב מוזיקה.

זהו אחד הניסיונות הכי מוצלחים של שילוב בין המוזיקה הקלאסית האקדמאית המכובדת לבין הרוק אנד רול הצעיר שבכלל היה רק בילדותו באותה תקופה. ואם חלקכם כבר ניחש (וזה היה ממש קל), אז כן. אני מדבר על Pictures at an Exhibition. באותה תקופה כשהתחלתי להקשיב ל-ELP, לא ממש נכנסתי לאלבום הזה. לא הייתי חסיד של אלבומי הופעה (עדיין לא ידעתי על מה אני מדבר). חשבתי שרק אלבומי אולפן הם העיקר. חרשתי את Trilogy, הייתי מנגן את Lucky Man, עושה קלידי אוויר על השולחן ב-Tarkus, וכל הזמן שר welcome back my friends to the show that never ends. לאלבום הזה הקשבתי, והבנתי שהוא עיבוד רוק ליצירה של אחד מגדולי מלחיני רוסיה, מודסט מוסורגסקי. הסיפור על היצירה מאוד עניין אותי. מדובר במחווה של המלחין לחברו האדריכל והצייר, ויקטור הרטמן שנפטר בגיל 39, והותיר אחריו מספר ציורים.



הציורים האלה, היוו את ההשראה לאחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. בהתחלה נכתבה כסוויטה לפסנתר, אחרי זה עברה פאזה לתזמורת שלמה ע"י מוריס ראוול, ו-96 שנים אחרי שנכתבה, ב-1970, הציג סופרגרופ של שלושה בריטים צעירים חסרי אלוהים ומלאי אגו, כשבאותה תקופה לא הופיעו הרבה וחששו שאולי לא יוכלו להופיע כמו פעם, והדהימו קהל של 600,000 איש בפסטיבל ה-Isle of Wight, הפסטיבל הגדול של בריטניה באותה תקופה, בעקבות שגעון וודסטוק, ועדיין עם כל ההיסטוריה והביג וואו שעשו ועדיין עושים מהפסטיבל, Wight היה הרבה יותר טוב. רק להגיד רשימה חלקית של האמנים ותשתכנעו: ג'וני מיטשל, הדלתות, הנדריקס, מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו, ג'טרו טאל, המודי בלוז, וביום הרביעי של הפסטיבל, הופיעה השלישייה את הופעתה השנייה אי פעם. אמרסון פליט דה נייס, גרג לייק פליט קינג קרימזון עם in the court הנצחי, וקרל פאלמר מתופף חייתי שהגיע מעולמו המטורף של ארתור בראון ומ-Atomic Rooster.

אמרסון הציג לשניים את היצירה. והיה נלהב, כי ידע שהוא וחבריו הולכים לעשות היסטוריה... הוא ידע שה"תזמורת החשמלית לשלושה אנשים" (כמו שהוא כינה) שלו הולכת להביא את השלישייה לגדולה, וגם בדרך, לחשוף את הרוקרים לקצת מהמורשת הקלאסית. פאלמר הכיר את היצירה. סבא שלו שהיה מקישן בתזמורת, השמיע לפאלמר בן ה-7 את היצירה של מוסורגסקי. זה היה אתגר למתופף שלא ידע איך להתמודד בהתחלה עם כל שינויי המקצבים והמעברים המתוסבכים בטירוף.. אבל, הוא הצליח ובגדול. הם עשו חזרות יומיום. הוסיפו, הוציאו, עד לקבלת התוצר הזה, שהיה פשוט המפגש המדהים בין הקלאסיקה והשאפתנות שייצגה את הרוק באות תקופה. כשרוק היה צעיר ורעב. כשרוק לא פחד לנסות דברים חדשים.


מוסורגסקי כשהוא מקשיב לגרסה של ELP

הם ביצעו את היצירה לראשונה בהופעת הבכורה של הלהקה ב-23 באוגוסט 1970 בפלימות' גילדהול, וזכו לתשואות מהקהל. ו-6 ימים אחר כך, הופיעו מול אותו קהל מפלצתי באי וייט. הקהל שאג ושיבח. לייק אמר שההופעה הזו הייתה הגדולה ביותר שכל אחד מהשלישייה אי פעם עשה. למחרת, הם היו סופר סטארים. המלודי מייקר שיבח, שדרן ה-BBC ג'ון פיל, אויב גדול של השלישייה טען כי היה מדובר בבזבוז של אנרגיה וחשמל, עיתונאי איטלקי שלא הבין את החזון של השלישייה צעק fuck off, וכמו סצנה מושלמת בסרט הוליוודי, אמרסון הפעיל תותח שקנה בשביל להלהיב את הקהל. אותו עיתונאי עף לצד השני. הוא לא נהרג, אבל הקהל מת על הטריק הזה. אחד מתוך מיליונים של טריקים שאמרסון ישלוף במהלך הקריירה שלו.

היצירה הפכה כבר לקבועה ואהובה ברפרטואר של הלהקה. והקלטה שהקליטה שנה מאוחר יותר, בניוקאסל סיטי הול, הראתה ועוד איך הלהקה הזו הייתה פצצה של אנרגיה. התיאום והכימיה הין השלישייה מושלם, והמוזיקה נשארת בועטת ועדיין כיף להקשיב לזה, לעשות אייר קיבורדס, ולהשתגע עם עיבוד ליצירה של אחד מהמלחינים הגדולים שרוסיה אי פעם ידעה. למרות שלא הייתי עדיין בקטע של האלבום הזה, לא יכולתי שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית של היצירה (Promenande) שרק חיכיתי שיחזרו אליה במהלך האלבום. המלודיה הזו פשוט יפייפיה, אחד המוטיבים היפים שאי פעם נכתבו, הייתי מנסה לפענח משמיעה לנגן את זה על הגיטרה, ובמשך הרבה זמן, זה היה הזיכרון שלי מהיצירה הזו. ואז, צפיתי בצילום אדיר מאותה תקופה אדירה של הלהקה, כשהם צעירים, עם שיער ארוך, בגדים גלאמיים, בהופעה מ-1970 בLyceum Theatre. החבר'ה מבריקים בביצועים, פאלמר מנגן בלי מעצורים (הבחור פשוט חיה. גם היום, וראיתי אותו כשהוא היה בארץ ב-2014), לייק ריגש, ואמרסון.. חצוף, לא אכפת לו מכלום. כשאמרסון ניגש אל המיקרופון ואומר לקהל שכפי שראה יש במקום תמונות של מוסורגסקי ושל הלהקה עצמה, מה שאומר שהם יבצעו את היצירה בשלמותה.

איזו הופעה! הופעה עם ביצים! החבר'ה נעים בין שקט לרעש, וכשהם מרעישים, כולם משתגעים, בעיקר אמרסון שלוקח את הסינתסייזרים הניידים שלו ופשוט מעביר אותם בכל מקום אפשרי. ההופעה הזו היא פשוט הוכחה מצוינת לכמה החבר'ה האלה היו פשוט מעולים ביחד, למרות העובדה שאמרו שלא באמת היה שיתוף פעולה, עם עומס האגואים שהיה שם. הצילום הזה הוא פיסה מצוינת של אנרגיה בימתית, והדבר היחיד שניתן לבקש זה היה להסיר את האפקטים הפסיכדליים המצועצעים והמעצבנים שמגיעים באמצע האלתורים בקטע שהכי מעניין לראות אותם (חראם זה הורס את העיניים). ומה פתאום מופיעות רצועות קומיקס של מרוול? זה היה די מיותר, ולמרבה הצער אי אפשר להסיר את זה. אבל זה לא משנה, חברי הלהקה שבעצם שניסו למנוע את ההפצה של הסרט הזה, מתגלים במלוא עוצמתם וכוחם. כמו ספרטנים היוצאים למלחמה, הם מביאים את כל מה שיש להם.

מי שרוצה לחוות קצת מELP בלייב, חייב לצפות בסרט הזה ולהקשיב לאלבום הזה. הוא עשה הרבה רעש כשהוא יצא, אף אחד לא חשב לעשות את זה, ואני חושב שמדובר בעיבוד הכי טוב שנעשה ליצירה קלאסית שמלחין כתב. מוסורגסקי צריך להודות לשלושה החבר'ה האלה שהביאו קהל צעיר להכיר את גדולותו של המלחין, וגם בכללי להיחשף למוזיקה קלאסית. חייב להודות, שזה באמת גרם לי לשמוע את הגרסה התזמורתית, הבדל של שמיים וארץ. הרי כי החבר'ה הכניסו כמה דברים משלהם, כמו הבלדה של לייק, The Sage, או ה-Blues Variations. למרות שמעולם לא באמת הקשבתי ליצירה בגרסה הזו באופן קבוע. האימפקט של ELP אצלי להתחיל להיכנס עמוק יותר למורשת הקלאסית, למרות שהיום אני מעריץ של קלאסי מודרני, אלה שבעטו במורשת, הא טונאליות והדיסוננסים של סטרווינסקי, שנברג, וארז, מסיין והרשימה עוד ארוכה, אני חייב הרבה ליצירה הזו של מוסורגסקי.



האלבום הזה שיצא אחרי השני האדיר שלהם, Tarkus, מבעיות משפטיות, עם עטיפה יפה שמשרתת יפה את האלבום (עוצבה ע"י ויליאם ניל), הוא תענוג לחובבי לייב באשר הם, חובבי סבנטיז ואותה אווירה הבלתי ניתנת לשחזר שם, אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים לראות איך לכאורה, אמרסון, לייק ופאלמר בועטים ומרוקנים מן היצירה את הכבוד הראוי לה, להפך, הם גם עשו את העניין לנגיש יותר, זה כמובן יוזמה של לייק, שהוסיף את הבלדה הפולקית שלו The Sage, קטע יפה, שמראה בהחלט שלייק לא היה גיטריסט חובבן, הבחור יודע לנגן. ולא רחוק מהרמה של שני הסטיבים (נחשו מי). האלבום הזה גם יהיה מעניין לאוהבי האלקטרוניקה, שרוצים להבין איפה זה התחיל, הצלילים של המוג באותה תקופה מפלצת בלתי ניתן לתפעול, שהלהיבה את אמרסון שכל הזמן הוציא ממנו צלילים שאיך לעזאזל עשה? לפעמים הוא גרם למוג להישמע כמו אזעקה (הנמכתי לווליום ממש נמוך, כשראיתי את ההופעה ביוטיוב בפעם הראשונה). מאז אותו עיבוד של ELP ליצירה, הביאו כל מיני מלחינים בעיקר אלקטרוניים את הפרשנות שלהם, כמו איסאו טומיטה ז"ל שנתן ליצירה פרשנות חדשה עם סינתסייזרים שלו. ולמרות כל החידושים האלה, ההאמונד הוו ההאמונד המדהים שעדיין עושה את האלבום, ובכלל את כל הלהקה, כמה כיף לשמוע אותו, ואיך שאמרסון מוציא ממנו רעשים ש-WTF?

שווה כל כך לחוות את המוטיב היפייפה שכל הזמן מתנגן בוריאציות שונות, כל כך שווה לחוות את האלתורים שהחבר'ה עושים ומכניסים קצת מהבלוז לתוך היצירה הקלאסית, כל כך שווה לחוות את הקטעים הפסיכיים כמו The Gnome, שאמרסון ופאלמר נמצאים שם במיטבם, כל כך שווה לחוות את Sage היפייפה והנוגה, הטירוף והכיף שב-Hut of Baba Yaga. אם יש קטע מהאלבום שנמשכתי אליו הכי הרבה בזמן האחרון זה זה. טו-טו-טו-טו-טו-טו, וואו! הולי שיט! והעלייה בחצאי טון כל שנייה וחצי, וואו! ומה עוד? כמובן הסוף היפייפה והגרנדיוזי של השערים של קייב, שבו החבר'ה מסיימים יפה וראוי כמו מסע שהגיעו לסיומו, ולייק שר את המשפט הכל כך מדהים: "there's no ending to my life, no beginning to my death, death is life", קיבל כל כך הרבה משמעות עכשיו כשאמרסון הלך מאיתנו. כמה כיף שזכיתי לשמוע את הדבר הכי קרוב לדבר הזה, ביצוע של כל היצירה כולה עם הלהקה של קארל פאלמר, שקיבלה לזה גוון יותר פרוג מטאל, ועדיין זה היה מדהים, והקהל עמד על הרגליים (טוב כולם היו עולי ברית המועצות ו..מוסורגסקי).

אבל החבר'ה לא עוזבים כל כך מהר. לייק שואל את הקהל עם הוא רוצה עוד והחבר'ה נותנים עוד. והפעם לקינוח ולסיום ההופעה בטעם טוב, מביאים החבר'ה את Nutrocker, העיבוד המלא חיים שלהם לצ'ייקובסקי. הגרסה נשמעת כל כך זקנה בהשוואה, לורסיה הרוק אנד רולית שהפיחה בזה חיים, וגם היא הכירה את הרוקרים לצ'ייקובסקי. קלאסיקאים שמרנים היו חוטפים שבץ רק מלשמוע את זה, אבל את אמרסון זה לא עניין. אם זה אומר גם להכניס בלוז 12 תיבות באמצע, אז כן. והלהקה מסיימת בטעם טוב, ונפרדת מהקהל ומהמאזין, בתחושה שבאמת היית בהופעה הזו, ויוצאים מספוקים מהקצת יותר מחצי שעה האלו. זה אמנם אלבום קצר, אבל הוא מאוד מספק. זה הביצוע האולטימטיבי. החבר'ה היו שם בשיאם, ואי אפשר יהיה לשחזר את זה, במיוחד אחרי ששומעים את הגרסה החסרת חיים, הדלוחה והמשעממת שהקליטו החבר'ה בניינטיז עם In the Hot Seat, או שלמעשה לטובת האנושות, עדיף שלא לשמוע.

מתעבי הפרוג למיניכם, אל תתנשאו, ותקשיבו לפלא הזה. בואו ותראו שגם פרוגרים יכולים לרגש, בעיקר בסבנטיז, כל החבר'ה מנגנים עם וירטואוזיות ועם הרבה רגש. דבר שאנחנו צריכים היום בעידן שבו כולם הפכו לחקייני פטרוצ'י (יסלחו לי הדרימרים פה, הייתה לי תקופה של סגידה לדרים. היום אני בתקופה של הפסקה, אני צריך את זה רגע כדי לחזור לזה). מדובר פה באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של שילוב בין קלאסי לרוק. ולמעשה, ELP עם האלבום הזה מראים בעצם מה זה פרוג רוק במהותו: רוק+קלאסי. אם יש עוד ניסיון מוצלח ביותר, אז כמובן המאסטרפיס של ג'ון לורד ז"ל בקונצ'רטו שלו לתזמורת וללהקה שבוצע ע"י דיפ פרפל יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, ממש לפני שעזבו את הפרוג ועברו למטאל. יש את אלבום הבכורה ואת Tarkus ואת כל הקלאסיקות של החבר'ה, אבל ממש אבל ממש לא להחמיץ את היצירה הזו. אם יש אפוס שראוי לשבת לצד כל אלה זה גם "תמונות בתערוכה". אם אתם לא אהבתם את ELP, והניסיונות שלכם מהם לא זכורים לטובה, תשמעו את זה, ואם אתם לא אוהבים אותם בכל מקרה, אז לפחות רק את זה. האלבום הזה כמו שאמרתי, הוא אחד מאלבומי הלייב הכי טובים שהוקלטו אי פעם. עם made in japan, עם מינגוס והשישייה שלו בפריז, עם מיילס בתקופה החשמלית שלו באלבומים כמו Aghrta, עם דה הו וההופעה שלהם בלידס. מאוד מאוד מעניין מה היה קורה, אם הנדריקס היה עדיין חי, ובסוף מצטרף ל-ELP כמו שתוכנן ככה שהיו הופכים ל-HELP. הנדריקס אהב את הפרוג הבריטי, והוא העריך את המוזיקאים שהגיעו משם, ואמרסון שלא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את הספוט לייט ושניהם היו חיות במה, גרם לכך שהקלידים יהיו במרכז הבמה. הנדריקס בסוף מת, וזה לעולם לא קרה בסוף, אבל עדיין זה ממש מעניים מה היה קורה אם גם הוא היה בתזמורת החשמלית הזו ואיך היה מוסיף מעצמו בעיבוד הזה.

בעיניי, הקלידנים הכי טובים שעולם הרוק אי פעם ידע הם כמובן אמרסון (עדיין מספר 1 אצלי), לורד ווויקמן (שיזכה לחיים ארוכים). אמרסון בהחלט הראה לרוק ולמוסיקה הקלאסית מה הוא יכול לעשות. ועכשיו, כשמתברר שהוא ירה בעצמו בגיל 71, בגלל העובדה שהוא כמעט ולא יכל לנגן כמו פעם מאוד עצוב. זה אפילו מכעיס. למה הוא עשה את זה? נכון שהוא לא יכול לנגן כמו פעם, ושהוא לא רצה לאכזב את המעריצים, ושמוזיקה הייתה למעשה כל חייו, ובלעדיה הוא היה פשוט מת. אבל רבאק ככה לעזוב? הוא יכל למצוא אלטרנטיבות כמו לכתוב את היצירה הקלאסית שתמיד רצה, מאחר ולא היה גאה במיוחד בקונצ'רטו לפסנתר שלו מהאלבום Works. זה יכל להיות מדהים. אבל, הוא עזב. וזהו. ועכשיו, כל מה שנותר לנו זו המורשת האדירה שלו, של לשלב בלי להסס בין סגנונות שעד אז נראו מנוגדים אחד לשני. אמרסון היה חלוץ, הוא אחד מאלה שהביאו את אבני הבניין למה שצפוי להתרחש בשנים הבאות במוזיקה הפופולרית. חיית כריזמה ובמה מטורפת, מלחין רציני, ואוהב מוזיקה בכללי, הוא יחסר לכולנו, ואני חושב שאין דרך יותר יפה לזכור מלשמוע או לצפות בביצוע של אותה יצירה שלמעשה שינתה את חייו שלו ושל חבריו לתמיד.

סוף סוף, פוסט שהייתי צריך לכתוב עוד לפני 4 חודשים סוף סוף נכתב, מעגל נסגר. היה שלום קית', אתה תהיה חסר ותודה על כל מה שהבאת. לא בטוח שמישהו עוד יעשה את זה שוב.


R.I.P Keith Emerson (1944-2016)

אז הנה האלבום לשמיעה, הנאה מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=U7NAGTq_IJQ
והנה הביצוע בליסיום. הנאה גם מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=4igIQ2TOASg
והנה הגרסה התזמורתית שראוול עשה, כדי להבין את הכל: https://www.youtube.com/watch?v=DXy50exHjes