תעביר ת'במיה

שיואו, הבמיה הזו כל כך טעימה, תבשיל כזה עשיר ומספק, מרק שמכיל את הכל מהכל. פשוט תענוג! האם דיברתי על עד כמה אני אוהב אוכל? לא ולא! אני מדבר על אלבום אדיר אחד, שעשו ארבעה גרמנים מוכשרים בטירוף+יפני משונה שמצאו ברחוב. על אלבום שהיה (וגם הלהקה) חריג מאוד באותה תקופה, כי לא נשמע עוד דבר כזה כמותו, וכנראה שלא יישמע. ב-40 דקות, יש פה אקסטזה מערפלת חושים, שתמיד כיף להיסחף אליה, ולצלול לתוך המוזיקה האדירה הזו. כן כן, אני מדבר על להקת CAN, מהלהקות האהובות עליי אי פעם. להקה שלא נשמע עוד כמוה, וגם לא יישמע כמוה. הם לא נשמעים כמו שום דבר, ותמיד היו ניסיוניים ונועזים במיוחד. אחרי Tago Mago האדיר (שכתבתי עליו) שיצא ב-1971, קאן חוזרת שנה לאחר מכן, ומביאה עוד מאסטרפיס אדיר. הרבה יותר נגיש מקודמו, קצת יותר מלודי, פחות ניסויי אוונגרד/מוזיק קונקרט של 20 דקות, אבל עדיין מטורף ומעניין. כזה הוא Ege Bamyasi, אלבום חשוב מאוד שתמצאו אותו כמעט בכל רשימה של "האלבומים הכי טובים אי פעם בכל הזמנים".

מסתכלים על העטיפה הפופ ארטית, מה רואים? פחית שימורים... של במיה.. מה זה אמור להגיד? אולי להסתלבט על העובדה שהאמריקאים והבריטים הסתלבטו על קאן וחבריהם מסצנת הקראוטרוק (רוק תוצרת גרמניה מה60s-70s ששילב בעיקר בין רוק ואוונגרד אלקטרוני חדשני, על שם הקראוט - כרוב שהגרמנים אוהבים לאכול, וכינוי גנאי לכל דבר גרמני), אולי להציג על הכיוון שהלכו אליו. החבר'ה החלו לשמוע ולהתעניין יותר במוזיקה ים תיכוני, יענו world music (כינוי מעצבן שאני עדיין לא מבין למה הכוונה בו). הכיוון מתבטא יפה מאוד בעטיפה שמציגה במיה אגאית טורקית שהראה כי החבר'ה נכנסו חזק למזרח. אבל יכול להיות שזה מרמז על העובדה שהמוזיקה של הלהקה (כמו אחד השירים שלה) היא מרק אחד עשיר שרק מחכה שיטעמו/ישמעו אותו.

אז קאן עם כל חבריה (הולגר צוקאיי, אירמין שמידט, ג'אקי ליבזיט, מייקל קארולי ודאמו סוזוקי) זכו להצלחה לא רעה בכלל עם Tago Mago, אחד האלבומים הכי טובים שהוקלטו אי פעם, והמשיכו לעבוד (כשמצליחים, יש לחץ מחברת התקליטים לדבר הבא), כשהפעם אחרי שזכו לשהות בטירה בחינם במשך שנה, העבירו את זמנם והקליטו חומרים חדשים לראשונה באולפן שלהם, Inner Space (למעשה היה השם הראשון של הלהקה), כשצוקאיי מביא את הטייפ בן 2 הערוצים שלו (מה שגרם אז לאיכות די מרגיזה בתקליט, וזה נמצא בהרבה אלבומים של הלהקה עד אמצע הסבנטיז). האולפן היה ליד קלן מקום לידתה של הלהקה, שהיה בעצם אולם קולנוע נטוש. לחבר'ה היה מספיק כסף מהאלבום הקודם והסינגל Spoon מכר מספר לא רע, ככה שהם יכלו לקנות את המקום. הכל היה לרשותם, הם שהו הרבה זמן, כשהם מנגנים, אבל בניגוד לעבר, האלבום הזה היה הרבה יותר קשה לעשות. שמידט וסוזוקי שיחקו שחמט כל הזמן, קארולי המסכן כבר מרט שערות מחוסר עשייה. בגלל מרתון הchess, לא היה מספיק חומר, וללהקה גם נתקלה בברוך של תביעה משפטית ממנהלם הקודם, שגרמה להוצאת האלבום להתעכב ב-3 חודשים, בשל העובדה שההנהלה עברה לידיה של אשתו של שמידט.

בזמן הזה, היו להם רק ארבעה שירים שהקליטו בסתיו 1971. חצי נכנס לאלבום, חצי מצא את עצמו יוצא לאור מאוחר יותר. מה שיצא היו הסינגלים, Vitamin C, I'm So Green, שניים מהשירים הכי קליטים של קאן אי פעם. ועוד שניים, I'm To Leise ובעל השם המוזר, LH702. שניהם נכללו באוסף שיצא במהדורה מוגבלת שיצא תחת השם (נחשו) Limited Edition, ולבסוף יצא מחדש תחת השם (נחשו) Unlimited Edition ב-1976.

ומכל הסיפור הזה, יצא אלבום מדהים, מצוין, לא משעמם לרגע, סוחף, לא נשמע כמו שום דבר. אבל אם רוצים לדעת, יש השפעות. רוק, מיילס דיוויס, שטוקהאוזן, אמביינט, אלקטרוניקה ומזרחי. עדיין, CAN נשמעים CAN. ככה זה צריך להיות. הוא מייצג עוד צעד בהתפתחות הלהקה. הרבה יותר קצר, יותר נגיש, אבל עדיין יש אוונגרד וטירוף. ועדיין, מדובר באלבום מדהים שידבר גם אל מתעבי האוונגרד למיניהם. חכו כשאגיע לאמנים שהושפעו מהם. ואנחנו מדברים על אלקטרוני, רוק אלטרנטיבי ועוד ועוד..


לא השתנו הרבה (חוץ מהדאמו עם הnew look)

ישר אנחנו נכנסים לתוך קאן, נשמע כאילו הגענו לתוך אמצע של ג'אם ספונטני ביותר. והו הו, אנחנו ישר נסחפים לטראנס. 9 וחצי דקות של מסתורין, קצת נויז ואימפרוביזציה חופשית וספונטנית. Pich הוא אחלה פתיח. קצת קשה להיכנס אליו בהתחלה, והוא נשמע מאוד משונה בהאזנה ראשונה, אחרי מספר האזנות קולטים כי מדובר פה בפתיח חזק, שישר מכניס אותך לעניינים. דאמו שוב פעם מטיל את קסמו. המשוגע הזה הוא לא זמר. מיתרי הקול שלו בעצמם הם כלי נגינה. הוא לוחש, הוא מדבר, הוא משמיע קולות וכל זה לצד הטירוף של קאן. זה רק מראה כמה החבר'ה האלה ידעו לנגן ביחד. הם נשמעים כמו גוש אחד. קאן היא אחת הלהקות היחידות שלא מתנהלות ממאבקים אגואיסטים של סולואים וכו', וצריך ללמוד מהם. וככה כשהלהקה מסיימת, דאמו משום מה מחליט להגיד את שם השיר, ועוברים לשיר הבא.

בפכפוכי מים שלוקחים אותך היישר למחוזות ירוקים ויפים, מגיע Sing Swan Song. קאן למדו שגם צריך בלדות. דבר שלא הופיע באלבומים הכל כך אקספרימנטליים שלהם. ועדיין, זה ממש חופשי, אפילו מרחף. הלהקה ממש נשמעת כמו פולק. אבל זה ממש לא פולק. זה אמנם פסטורלי, אבל זה חי בקוסמוס משלו. שוב פעם, דאמו מזמר לו לא ידוע על מה כנראה ברבורים, ומביא מלודיה ברורה שאפשר לזמזם ולעצום עיניים ולהרגיש באותו אחו שהחברה מנגנים בו. קארולי מבריק על האקוסטית (וואו! אקוסטית אצל קאן!), והאקסטזה נמשכת. בחיי, שאם היו מסיבות טבע שהיו משמיעים אלבומים של קאן, זה היה מתאים בול (מי יודע? אולי זה יקרה..).

לסיום הצד הראשון, מגיע One More Night, גם זה ג'אם מאוד ספונטני ומגניב, שאפשר למצוא בו דברים קליטים, כמו כשדאמו לוחש משהו לא ברור, וחוזר על זה כמנטרה. גם הקטע הזה ברוח של Pich, ואנחנו מגיעים לצד השני שבכלל הו הו מה שמחכה לנו..

והצד השני נפתח ב..סינגל! האמת, לא רע בתור להיט. והם די הצליחו. זה קצר, זה קליט מאוד, יש לזה תיפוף וליין בס מאוד משונה ומעניין, זה פ'אנקי (החבר'ה אהבו מאוד ג'יימס בראון וסליי סטון) וזה לא יוצא מהראש. באמת, לא קרה פעם שאתם באיזשהו מקום, ומתחילים פתאום ככה לשיר: "hey you! you're losing, you're losing, you're losing, you're losing your Vitamin C". וואו.. שיר שנקרא "ויטמין C" איזה להיט כזה תמצאו? הלהיט הזה נכתב במקור לסדרת הפשע הגרמנית של סמואל פולר, Dead Pigeon on Beethoven Street. הלהיט הזה נולד מתוך ג'אם ארוך שנקרא Dead Pigeon Suite (שאותו אתם יכולים למצוא באוסף האדיר, The Can Tapes). ואנחנו ממשיכים, ודאמו ממשיך לשיר את הפזמון, עד שפתאום הגענו ליקום אחר. חזרנו לסוראליזם והטירוף האוונגרדי/אקספרימנטלי של ימי Tago Mago.

במעבר חד של אותם צלילים שלא מהעולם הזה, אנחנו מגיעים ל...Soup. שזה פשוט, WTF? באיזה עולם החבר'ה היו כשהם ניגנו את זה. בהתחלה זה נשמע כמו שיר קאן רגיל ונחמד, שיש בו קטע קליט ומגניב, שנשמע כמו נויז אלטרנטיבי סטייל ניינטיז כשדאמו ממש צועק את המילים. זה מתפתח לאלתור ספונטני, ושמידט מביא צלילים של מן העולם הזה. תמיד חשבתי ששמידט הוא קלידן מיוחד. לא חושב שמישהו באמת מנגן כמוהו, ואם תסתכלו ביוטיוב (ויש תודה תודה), יש צילומים של קאן בימיה היפים, כששמידט ליטרלי מעסה את הקלידים שלו. ומשם, הווו אנחנו חזרנו למוזיק קונקרט. חשבתם שזה פחות אקספרימנטלי? תקשיבו לנויז הזה, כשדאמו נשמע כמו שאמאן, ופתאום מתחיל לפלוט ג'יבריש בטונים שונים (חייב להודות שאני תמיד נהנה וצוחק בקטע הזה), ו-10 דקות שלא-מן-העולם-הזה-פאק-כל-כך לא. מסתיימות. איזה שוק היו אנשים ב-1972 כשהם שמעו את זה, הו וואו איזה אדיר זה בטח יהיה להיחשף לזה בזמן אמת.

ואחרי השוק הזה, מגיע I'm So Green. שיואו אני כל כך אוהב את השיר הזה. הוא כזה כיפי. אני חושב שהוא דווקא אחד האהובים עליי באלבום. גם הוא יצא כסינגל, אבל לא העפיל כמו ויטמין c ו-Spoon. ארבעה האקורדים שלו ממש כיפיים. אחרי כל האקספרימנטליות, צריך קצת את המלודיה הכיפית הזו שלא יוצאת לך מהראש. ובאמת, זה לא יוצא לי מהראש, ויש פעמים שאני מנגן אותם על הגיטרה במשך חצי שעה. שיאללה אני כזה ירוק.. אגב בק עשה לשיר הזה קאבר באלבום מחווה לקאן שמעולם לא יצא. ובק הוא רק דוגמה אחת לאמן ידוע ואהוב שהושפע מהלהקה הלא מספיק ידועה הזו. ואנחנו כבר מתקרבים לסוף, ואיך מסיימים אלבום כזה?

עם סינגל! כן עוד אחד. קאן שולפת עוד מלודיה קליטה שנולדה לה במהלך האלתורים, עם Spoon. שיר מלודי, כיפי וקליט שתמיד כיף לשיר את הפזמון שלו. השיר הזה נכנס עקב מחסור החומר באלבום שהיה צריך למלא את שני הצדדים. ובלית ברירה, השיר הזה שהוקלט ויצא לפני הסשנים לאלבום, הוכנס לתוכו. למעשה, הסינגל הגיע למקום 6 במצעד בגרמניה, ומכר 30,000 עותקים(!) לא רע בכלל. בעיקר בגלל שהוא הופיע בדרמת הפשע, הסכין שהייתה אהובה בגרמניה, והכירה את הלהקה הכל כך ניסיונית הזו להמונים. שתבינו, הסינגל הפשוט הזה היה די מהפכני. לראשונה, יש פה שימוש במכונת תופים שתהפוך לכל כך הו כל כך פופולרית בקרב מוזיקאים. יחד עם התיפוף האנושי של ליבזיט (שהיה בעצמו מכונת תופים אנושית), נוסף פה תיפוף מכני שהיה פריצת דרך בתקופה שאף אחד לא חשב להשתמש בזה. וככה כשהפזמון ממשיך ומתנגן לו כמנטרה, האקסטזה מתפוגגת, ו-40 דקות של טירוף, ערפול חושים, אוונגרד, מלודיה ומרק הגיעו לסיומן.

האלבום יצא בנובמבר 1972, תחת United Artists שקיבלו את מבוקשם, וגם האלבום זכה להצלחה לא רעה. המבקרים פרגנו. זכורה הביקורת במלודי מייקר שטענה כי "קאן היא ללא ספק הלהקה האקספרימנטלית הכי טובה באירופה, וזה כולל את אנגליה". יפה יפה. שנים עברו, והלהקה הזו השפיעה על הרבה מאווווד אמנים שאתם מכירים ואוהבים. בעיקר עם האלבום הזה.

כמה סיפורים יש. מאיפה להתחיל? מסטיבן מלקמוס מפייבמנט שאמר שבמשך 3 שנים, הוא היה הולך לשמוע את האלבום הזה כל יום לפני שינה? מג'ף בארו מפורטיסהד ששמע את הלהקה בתחנת רדיו מחתרתית, והיה בטוח כי מדובר בלהקה עכשווית מהניינטיז? מת'רסטון מור מנהיגה של סוניק יות', שמצא את האלבום בחנות כשהוא כל כך הסתקרן מהעטיפה נטולת המידע? מלהקת Spoon שנקראה על שם נחשו מה? קאן בכלל והאלבום הזה בפרט, השפיעו על כל כך הרבה. מרוק אלטרנטיבי ועד אמביינט. עדיין לא נשמעים כמוהם. זו להקה ייחודית שפשוט ידעה איך עושים מוזיקה. שאפתנית אבל גם נגישה. הכל נשמע באלבום הזה. הסוזוקי וטירופו, הקלידים הכל כך מוזרים של שמידט, המקצבים השבטיים הכל כך חשובים של ליבזיט, הגיטרה של קארולי שנשמעת ממש כאבא של להקות נויז כמו סוניק יות', וצוקאיי שמביא ליינים מעניינים בבס, ומבריק בעבודת האולפן. כשבטוח ששטוקהאוזן, דיוויס ומסרו היו השפעה על העריכה ואופן העשייה של האלבום. כל הכישרונות מתאחדים ביחד, אין אגו, פשוט מנגנים, והוו איזה תענוג. זה כל פעם לשמוע מחדש ועדיין מרגיש כל כך כיפי!

לסיכום, הבמיה האגאית הוא תבשיל טעים ומענג שצריך לשמוע ולהבין עד כמה הוא אדיר. זה לא Tago Mago (שהוא עדיין הפייבוריט שלי מהלהקה הזו), הוא פחות אקספרימנטלי, אבל לא חסר מהשיגעון. פה החבר'ה נגישים ואוונגרדיים ביחד. יש שירים מלודיים, יש אלתורים, קטע נויז קונקרטי פסיכי, וכל זה מתאחד למרק הכל כך טווווב הזה. כל האמנים שציינתי שהושפעו מהם, הם סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את הפלא הזה. מהפחית השימורים היחידה הזו, יוצאת כל הקאניות. כל החופשיות, הספונטניות, האוונגרדיות, הטירוף וכמה שיור מטורף יותר כיף. זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו. מומלץ לחובבי אלקטרוניקה שרוצים להבין מאיפה הכל התחיל, אוהבי קראוט, אבל זה אחד מהאלבומים (ובכללי קאן) שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע). עכשיו אני אגיד לכם סוד: לא מת על במיה. לא אוהב. ניסיתי, לא מתתי על זה. אבל את האלבום הזה אני כל כך אוהב, שזו חוויה. והיה צריך לכתוב על האלבום הזה. לכו ותקשיבו, ותיהנו מהבמיה.