אלבום חדש של קסם ישן. ככה תואר אחד האלבומים היפים שיצאו אי פעם, בכרזה שקידמה את יציאתו. איאן אנדרסון וחבריו, כמעט עשור מאז שהקימו את ג'טרו טאל, החליטו לקחת את הסגנון שהתמקדו בו לאורך כל הקריירה שלהם, וללכת עם הקונספט הרבה יותר רחוק: הפולק.
האלבום Songs from the Wood שיצא ב-1977, הוא מופת של כתיבה, לחן, ביצוע, מורכבות וליריקה. כמעט ואין עליו תלונות, בעיקר בשל העובדה כי הוא החזיר ללהקה את הכבוד שלה, אחרי מספר אלבומים שחלקם לא התקבלו יפה, מהפכת הפאנק ששינתה הכל, גירושיו של אנדרסון מאשתו, סיבובי ההופעות שהייתה תחושה כי הם לא נגמרו, ונפילת הרוק המתקדם.
אנדרסון שמלכתחילה צחק על עמיתיו הפרוגרסיביים בסבנטיז, ולמרות זאת להקתו נחשבת לאחת המייצגות של הז'אנר. אבל מה שמבדיל אותם מהשאר, היא העובדה שלא התנשאו יותר מדי לעומת להקות כמו ELP או יס (שאותן אני מאוד אוהב). אנדרסון וחבריו לא נפלו במלכודת היוהרה והפומפוזיות, ושמרו על מוזיקה שמצד אחד הייתה מורכבת והפעילה אזורים במוח של המאזין, ומצד שני, גם הייתה down to earth, ודיברה אל הקהל. ככה, הצליחו להישאר בעניינים.
אז מה קרה לאנדרסון? ובכן, הבחור שהקים את להקתו ב-1967, די התעייף מכל מהסובב אותו, בעיקר בגלל שהוא המנהיג של אחת הלהקות הכי מצליחות בשנות השבעים, וכתב את כל החומרים שלה. אחרי גירושין מאשתו ג'ני, סיבובי הופעות בלתי נגמרים ועזיבה של חברו הטוב ג'פרי האמונד שאייש את עמדת הבס עד 1975, כשהחליט כי נמאס לו, עזב הכל, וחזר לצייר. החליף אותו, ג'ון גלסקוק. בסיסט צעיר (שגם שר קצת) ונלהב שהיה חבר בלהקת Carmen, שניגנה עם ג'טרו בסיבובי ההופעות שלה.
ב-1976, צפה אנדרסון בשינויים בעולם המוזיקה העדכני, וכדי להתאים את עצמו לשינויים כתב את אלבום הקונספט Too Old to Rock and Roll, Too Young to Die. אלבום כל כך רלוונטי גם היום, שעוסק ברוקר מזדקן, שמבין כי זמנו חלף, ועליו לפנות את הבמה לדבר הבא. האלבום עצמו היה די חלש, ולמרות כמה שירים מצליחים, הוא לא בדיוק היה הצלחה גדולה.
הסולן/חלילן/גיטריסט אקוסטי/יותר מדי דברים לרשום החל לפתוח דף חדש. מספר דברים שסבבו סביבו, השפיעו עליו ועל להקתו. הוא התחתן בשנית, עבד עם להקות פולק כמו סטיליי ספאן (שהפיק להם אלבום, שבו מר בואי התארח כשניגן על סקסופון) ופיירפורט קונבנשן, ומגוריו באזורים הכפריים והפסטורליים של אנגליה, השפיעו עליו, לקחת אותו ואת להקתו לכיוון שונה. הפולק רוק תמיד היה חלק במוזיקה של טאל, והיה אחד הסממנים המובהקים שלה. אבל הפעם, אנדרסון הלך עם הרעיון רחוק יותר. חברו דיוויד פאלמר (שמאוחר יותר בעזרת הרפואה הפך לדי פאלמר) שהיה מעורב בעיבודים התזמורתיים בכל אלבום של הלהקה, הפך כעת לחבר להקה רשמי סוף סוף, ושני הקלידים העשירו את הצליל של הלהקה.
בנוסף, שתי הגיטרות, האקוסטית (אנדרסון) והחשמלית (מרטין באר, יד ימינו ושנים לאחר מכן, יריבו) הפכו לגוף אחד, כל אחד גיבה את השני והגיב לשני. זה היה דיאלוג בין הפולק הפסטורלי והכפרי, לבין הרוק הכבד והעוצמתי מלא הדיסטורשן. ככה החלה אחת התקופות היפות, הטובות ביותר, ולמעשה התקופה האחרונה לפני סיומה של הלהקה (מבחינתי הלהקה סיימה את דרכה בסוף שנות השבעים, כל מה שאחרי היו ניסיונות לא מוצלחים של אנדרסון ובאר לשמור על ג'טרו בחיים). טרילוגיית הפולק. עכשיו מוזיקת הפולק כאמור, הייתה חלק בכל אלבומיה של ג'טרו טאל, הפכה ליותר דומיננטית, וגם ופה הדגש, המילים התכתבו יפה עם הסגנון.
חיים ביערות, קריאה לחזור לזמנים יפים ועתיקים בהם חיים בטבע היו בשגרה, סקס בשדות, דרואידים, מיתולוגיה קלטית, בקיצור חגיגה גדולה של סגידה לטבע. המילים הפכו יותר נאיביות (במובן הטוב), יותר שמחות, פחות ציניות, ועדיין שמר אנדרסון על ההומור. לפתע, גם פתאום החלה לחדור אווירה יותר דמוקרטית בכתיבת השירים. זה לא היה רק אנדרסון. עכשיו גם פאלמר ובאר היו מעורבים בתהליך. זה נראה כמבשר לעידן מוצלח בהיסטוריה של הלהקה. והוא נפתח יפה כשבסתיו 1976 (תקופה כל כך מתאימה, לא?) באולפוני מורגן בלונדון ועוד אולפן אחד נייד, הקליטו את מה שנחשב כאחד האלבומים הכי טובים של טאל, שיצאו מזה הרבה זמן, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (דבר שנזרק בקלות, אבל אני לגמרי בטוח במה שאני אומר).
הרוח נושבת קרירה, תחזירו לי את החליל בבקשה!
ובכן, כבר מהשיר הראשון, אפשר לקלוט כי יש פה משהו חדש ומדהים. אז בואו נתחיל במסע!
ובכן, כבר מהשיר הראשון, אפשר לקלוט כי יש פה משהו חדש ומדהים. אז בואו נתחיל במסע!
אנדרסון שובר את הקיר הרביעי, ובשירת א קאפלה, קורא לנו המאזינים לשמוע שירים מן היער, בטענה שהם יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. אקספוזיציה לכל האלבום הזה. ובחיי הוא צודק. רק מהרגע שאתה שומע את השניות הראשונות, אתה מרגיש נפלא, אנדרסון לוקח אותנו למחוזות אבודים, אל זמנים שנשכחו מזמן, אל זמנים יפים, בתקופה הקלטית העליזה. ואז נכנסת הגיטרה האקוסטית, ועכשיו החגיגה מתקדמת (חה! מתקדמת!), לאורך כל השיר, מפליאים אנדרסון וחבריו באיזון מעולה בין הפשטות הקליטה שאתה יכול לזמזם, יחד עם שינויי מקצבים מתוסבכים, קונטרפונקטים, הרמוניות מעניינות, וכל מה שיגרום לך לנסות לנגן תופי אוויר בקצב המתאים (לא תמיד בהצלחה). מדי פעם, אנדרסון שולף את החליל הקסם שלו, ומוכיח שוב עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ג'טרו. כשהם ביצעו את זה כאן לפני כמה חודשים, אני השתגעתי מהתרגשות, וגם היום, לשמוע את זה, עושה לי טוב, בדיוק מה שאנדרסון התכוון לשדר בשיר הזה שפותח את האלבום הכל כך אופטימי הזה.
השיר הבא, הוא בעיניי אחד היפים של הלהקה. אבל מה שכן, זה לא בדיוק "שיר של ג'טרו טאל". מדובר פה בשתי דקות שהן אנדרסון סולו לחלוטין. הוא מנגן פה על הכלים, ומביא מלודיה יפה, על ג'ק הירוק. יצור מיתולוגי שתפקידו לשמור על כל הצומח בחורף עד האביב. בשיר אנדרסון שואל אם ג'ק אי פעם ישן (כי מה לעשות גם יצורים על טבעיים צריכים לנוח), ומהרהר לו אם יש עוד צמחים בעולם בעידן המודרני היום, כשהוא בסוף אומר שהוא ראה כמה על המדרכה. Jack in the Green ממחיש הכי טוב את הצד הפולקי של ג'טרו. זה שיר פולק רוק פסטורלי ויפה, שממשיך את המסע אל אותם מחוזות אבודים שנשכחו מזמן. ואנחנו ממשיכים.
במה שאפשר לקרוא לו ריף, מנגן אנדרסון על החליל יחד עם צ'מבלו מוטיב כיפי ויפה על סולם דו, ושר על גביע הפלא. יש שינויי מקצבים במהלך השיר, אבל אתה לא יכול שלא לרקוע לזה את הרגל ולשיר. אנדרסון עצמו אמר שכל האלבום הזה סימל לכל חברי הלהקה את הבריטיות שבהם. פולק ז'אנר שכל כך מזוהה עם האמריקאים (טים באקלי, סיימון וגרפונקל, בוב דילן), קיבל פה את הפרשנות הבריטית שלו לפולק, והמחיש לעולם את הפולק הבריטי, או אפילו יותר את הפולק כולו. ז'אנר פסטורלי ויפה שמביע תחושת הלל לטבע מלווה בגיטרות אקוסטיות, וטרובדור שמזמר לו או על היצורים המיתולוגיים ששומרים על היער, או על תקריות שעברו עליו.
ואנדרסון, הוא בהחלט הטרובדור האולטימטיבי. טרובדור שאפשר לאהוב בקלות, יש לו קול מדהים (שנהרס לגמרי), יכולת לנגן על מספר כלים, ובעיקר חוש הומור בריטי בריא. אנדרסון מציג את עצמו בצורה הכי ברורה כטרובדור בשיר היפייפה The Whistler. אחד מהשירים הכי יפים באלבום, ושל הלהקה בכלל. באמת, הייתה תקופה שלא הייתי מפסיק לשמוע אותו. זה מנגן בסולם פה דיאז מאוד נאיבי, עליז ונחמד, ובפזמון עוברים פאזה, ואנדרסון שר על עצמו כחלילן שמגיע לעשות קצת שמח במשך שבוע, אבל למרבה הצער צריך ללכת ביום השביעי, כל זה בשיר פרוג פולק מעולה ומקפיץ, אל תגידו לי שלא נתקע לכם בראש: "i have a pipe, and a drum to play!". והפתעה: אנדרסון מנגן על חלילית אירית, לא חליל צד, הוא שוב פעם מפתיע במחלקת כלי הנשיפה, אחרי שעשה את זה בתחילת הסבנטיז עם סקסופון. אבל הוא לא רק עוסק בטרובדור.
הוא מביא שיר חג אופטימי וכיפי, שלכאורה, מדובר על שיר לחג המולד, אחרי הכל הפעמונים מצלצלים, והכל נשמע כל כך נאיבי כמו ילד שמחכה לסנטה בבבוקר מהבית, אבל חברים זה משהו אחר לגמרי.. מדובר בשיר הלל ליום הקצר בשנה, יום חג לדרואידים, הכמרים הקלטיים באנגליה. אותם חבר'ה שסגדו לטבע, לבשו חליפות לבנות, הקריבו אפילו קורבנות אדם כפולחן, ורקדו במעגל בסטונהג'. היום, בתקופה שבה חושבים שמדובר בשיר לחג הנוצרי המוכר, קצת קשה להבין על מה מדובר. אבל איש כמו אנדרסון לא בא להתמקד בהווה, הוא בא לקחת אותנו לעבר הקלטי של אנגליה, אחרי הכל הוא הגיע מסקוטלנד! ה-ארץ הירוקה.
גם סקס בשדות מככב פה עם Hunting Girl. שיר על הבחור הנחמד הצעיר, שפותה ע"י נערה ציידת צעירה על מנת לעשות את זה בשדות (באותה תקופה, הייתה אמונה כי סקס חשוב לפוריות השדה). שיר שנותן חזק. פרוג פולק כמו שאנחנו מכירים מג'טרו (מר אנדרסון) מתוגבר וחמוש בדיסטורשן ואנרגיות הארד רוקיות כיפיות (מר באר). פייר, אני אודה מאוד אהבתי את השיר כששמעתי את האלבום, אבל פחות מהשאר. הוא הרגיש קצת מרוח, אולי היה אפשר לקצר אותו, הבנתי שצריך זמן עם שירים כאלה, היום אני לגמרי מרוצה מהאורך שלו, ותמיד כיף לעשות אפילו הדבנגינג כשבאר נכנס עם הגיטרה שלו, ומראה לכולם שלמרות ההתחברות לשורשי העבר, הם עדיין יודעים how to rock.
אחד השירים היותר יפים באלבום הזה הוא כמובן Velvet Green, הווו Velvet Green. מיני סימפוניה קטנה שאמנם שאפתנית, מלאה בשינויי מקצבים ומאוד מרשימה, אבל לא מנסה להרשים יותר מדי. היא מרשימה, אבל גם מרגשת. בעיקר בפזמון שעובר לסולם לה דיאז ואנדרסון שר לו בכל כך הרבה יופי, שאני לא יכול לתאר. התיאור הכי טוב, הוא בצלילים. בקטע אחד, אפשר לשמוע את אנדרסון צועק ומסמן לחבריו מתי לעבור לקטע הבא. זה מראה עד כמה ג'טרו לא היו מנותקים והופכים את האולפן לבועה האישית שלהם. כאן אתה מרגיש, קצת כמו Taxman עם הביטלס, כאילו אתה באולפן עם אנדרסון, באר, פאלמר, בארלו ברימור, גלסקוק, וג'ון אוון.כאן, בניגוד לHunting Girl, זה יותר שיר אהבה לנערה. כנראה עם קשר ארוך. אולי אנדרסון מביע כאן את אהבתו לאשתו החדשה. oh well זה עדיין יפייפה. וככשיר אהבה בשדות הופך פתאום לקטע מלא בשינויי מקצבים, חילופי מנגינות, ורמת נגינה גבוהה, אז ברור שזה חייב להיות משהו שווה. אם יש כאן את אחד משיאי האלבום, אז הרי זה נמצא בVelvet Green, מהמנגינה הימי ביניימית שפותחת אותו ועד הסוף באקורד G אחד גדול.
בסיום האלבום, אנחנו במיני אפוס, Pibroch. במשך 8 דקות, מפציצים החבר'ה, ובעיקר באר, שהצליח בהכפלת הגיטרה שלו להשיג אפקט שגורם לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים (כמו ציינו שאנדרסון סקוטי כן?). כבר אחרי אפוסים של 44-45 דקות, מצליחים החבר'ה להגיד הרבה ב-8 דקות. אבל לא מדובר פה בקטע סופר מתוסבך ובלתי מתקשר. זה ממש שיר שעטוף בתוך מסגרת של יצירת רוק קטנה וחכמה, שכוללת רגעים של גיחה באנגליה הקלטית הירוקה וקצת בימי הביניים. רגע יפה ביצירה זה, כשעוברים פתאום לקטע אקוסטי עליז שלוקח אותך לאותם שדות ירוקים, עם החליל של אנדרסון, שמוביל את הכל חלק. ולסיום הכל כך יפה, ל-2 דקות מביא אנדרסון שיר שכל כך מדבר אליך, גם כשאתה לא בדיוק בעניין של לחזור אל היערות. Fire At Midnight, מסיים את כל הסיפור, כמו סרט שמגיע אל סיומו, כמו עוד יום טיפוסי ונורמלי אבל כיפי ופרודוקטיבי. אנדרסון שר על האישה שחוזרת הביתה מיום ארוך מהעבודה, כשהוא כותב לו את שיר האהבה הזה, ומצהיר כמה כיף לו להיות איתה בבית (כל זה עם קטע מעבר פרוגי מגניב של שינויי מקצבים כמו תמיד). כמה שאני אהבתי לשמוע את השיר הזה השנה עם תחילת התיכון. אני מתכוון, התיכון מהנה, אבל נראה שfire at midnight, השלים את התמונה.
ככה אנדרסון סיים 41 דקות ו-22 שניות אופטימיות שכאמור, לקחו אותך למקומות שכבר מזמן נשכחו. אל מקומות ששמורים אולי רק בסיפוריו של טולקין, אל מקומות שהיית רוצה לחיות בהם. רחוק מהמודרנה, רחוק מצרות, רחוק מהלחץ האורבני, פשוט מבלה לך ביערות שהופכים אותך לאדם טוב יותר (כמו שאנדרסון אומר בפתיח). מהרגע שאנדרסון מציג לנו את הקונספט של האלבום, ועד הסוף כשהוא מצהיר שהוא אוהב מדורה בחצות כדי לסיים את היום בטעם טוב, המאזין נמשך ונכנס לעולם שאחד הפרונטמנים הכי גדולים ברוק מנסה לקחת אותנו אליו. ימי הביניים, התקופה האליזבטנית, קלטיות, you name it, כל זה במסגרת של רוק מתקדם מורכב אבל נגיש. מתוחכם אבל כיפי. תקופת הבלוז של 1968-1969 מזמן מאחורה, תקופת הפרוג הידועה והיצירתית לא פחות כבר היא כבר ממזמן היסטוריה (שום יצירות של 40 דקות), אנדרסון התאושש מהתקופה של 1974-1976, ויצר את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם על ידו.
סקוטי ושמו איאן
אחד הפרויקטים הכי גדולים שהאיש הגדול הזה חתום עליו. אבל עם כל הכבוד, בניגוד לעבר, גם שאר החבר'ה עזרו כאן. Songs from the Wood הוא מאמץ קולקטיבי, קבוצתי ומופתי בכל אספקט: מילים, מנגינה, ביצוע. הכל! זו הייתה תחילתה של אחת התקופות היותר יצירתיות והכי מעניינות של אמן/להקה בתקופת הקריירה. כמו תקופת ברלין של בואי, האלקטרוניקה של רדיוהד, האוונגרד של קולטריין, החשמלי של דיוויס, גם ג'טרו טאל בטרילוגיית הפולק שלהם הוציאו סדרה יפה של אלבומים גדולים ויפים, שנשארים כגדולים ביותר שלה. תמיד אפשר לשאול, מי יותר טוב? Stand Up המוקדם והפשוט? Aqualung שהפך אותם לשם גדול והקפיץ אותם לליגה? Thick as a Brick, מאסטרפיס אולטימטיבי של פרוג, והאלבום הכי אהוב עליי של ג'טרו למען האמת? ל-Wood יש את היופי האישי שלו. אין את הציניות וההומור המונתי פייטוני של Thick, או המרירות והin your face הישיר של Aqualung.
Songs from the Wood, נשאר כפינה אחת יחידה ומיוחדת שלעולם לא חזרה או תחזור במהלך הקריירה של הלהקה. למעשה לא בטוח שמישהו אי פעם יצליח להעביר את מה שאנדרסון ושות' העבירו באלבום הזה. אחרי זה, טרילוגיית הפולק נמשכה אל Heavy Horses שהיווה מין גשר בין הקודם להבא. האדם עדיין חי בטבע, ותלוי בבעלי חיים, אבל לאט לאט מתחיל להתפתח ולהתקדם אל המודרנה. כשב-Stormwatch האלבום האחרון הגדול של הלהקה, אין זכר בכלל לאותם חיי טבע עליזים. עכשיו העולם גוסס, עם השליטה של אנשי עסקים ופוליטיקאים בימים שמזדהמים, והטבע שנעלם כליל. האלבום הזה היה יותר אפל. ובשבילי, סימן את סופה של הלהקה.
Songs from the Wood הוא מעין תחילת הסוף לא שבמודע. אנדרסון לא ידע שגלסקוק ידידו הצעיר והנאמן ללהקה, ימות מוות טרגי בגיל 24 מתסבוכת בלב, הוא לא ידע שלאט לאט יעזבו כל חברי ההרכב הקלאסי והאדיר הזה את הלהקה, כשרק אנדרסון ובאר בספינה הטובעת. הוא לא ידע מה שהולך להיות בשנות השמונים, כשבסוף הוא יגשים את האמירה שלו: "זקן מדי לרוק נ רול, צעיר מכדי למות". אבל האלבום הזה הוא אופטימי בטירוף. הוא מביא אותך לעולם שלו. משהו שהיה ולא יחזור לעולם. הוא לא נאיבי מגוחך, הוא נאיבי יפה. המאזין יכול להתחבר לזה. למי לא נמאס מדי פעם מהמחשבים? מהסמארטפונים? מהרשתות החברתיות? מכל הלחץ בעיר? אנדרסון מציע לנו את השלווה הפסטורלית הזו באלבום הזה, מתוגבר בהמון אנרגיות וכיף עם גיטרות חשמליות מפציצות שיכלו להשתלב אצל דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.
ג'טרו טאל הביאו את אחד מהמאסטרפיסס הכי גדולים שלהם. במוזיקה לפעמים, אם אתה רוצה לחדש, אתה צריך לחזור למקורות הישנים והעתיקים. וזה מה שאנדרסון עשה עם חבריו. הביא את הקסם הישן באלבום חדש. זו לא הייתה ג'טרו טאל של 1968-1976, זה היה משהו אחר. אנדרסון כבר לא המטורף עם הפלנל שמשמיע צלילים משונים באמצע סולו חליל הביא פה משהו יותר בוגר, יותר מאוזן, יותר שלם עם עצמו, ובעיקר יפייפה. סימפוניית פולק גדולה ויפייפיה. השנה, אני מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר משאר האלבומים שהכרתי מהם את ג'טרו. אני ממש אהבתי את האווירה, יותר התחברתי לאלבום הזה, מאשר פעמים קודמות ששמעתי אותו ולא בדיוק הבנתי, כי עדיין הייתי בהיי של Thick as a Brick ו-Aqualung. בכלל, אחרי שאנדרסון ביצע בהיכל התרבות בתל אביב את שיר הנושא ואת jack in the green (כנראה השיר היחיד בהופעה שהקול שלו נשמע סביר), אני התרגשתי כל כך, הנה האיש והאגדה מבצע את היצירות שאני כל כך אוהב. פאק! שמישהו יצבוט אותי.
אני ממליץ לכל הפרוגרים שלא שמעו, חובבי הפולק שניק דרייק וניל יאנג מדברים אליהם, ואפילו אל מתעבי הפרוג ובכללי כל אוהבי מוזיקה קדושים שכמותכם, בואו לשמוע שירים מהיער! כדי לגרום לכם להרגיש יותר טוב! אז בואו והצטרפו לפזמון אם תוכלו! זה יעשה אתכם לאנשים טובים יותר!
אז הנה האלבום תהנו לכם, ועוד שיר פולקלוריסטי מהתקופה של האלבום הזה שלא מצא את עצמו בפנים בשם Beltane
הערה: בשבוע הקרוב, אני באמת אהיה הרחק מהישג יד של מחשב (קצת מתחבר לקונספט של האלבום). ככה שהבלוג יוצא להפסקה קטנה. מבטיח לחזור. בינתיים צ'או ונתראה!
השיר הבא, הוא בעיניי אחד היפים של הלהקה. אבל מה שכן, זה לא בדיוק "שיר של ג'טרו טאל". מדובר פה בשתי דקות שהן אנדרסון סולו לחלוטין. הוא מנגן פה על הכלים, ומביא מלודיה יפה, על ג'ק הירוק. יצור מיתולוגי שתפקידו לשמור על כל הצומח בחורף עד האביב. בשיר אנדרסון שואל אם ג'ק אי פעם ישן (כי מה לעשות גם יצורים על טבעיים צריכים לנוח), ומהרהר לו אם יש עוד צמחים בעולם בעידן המודרני היום, כשהוא בסוף אומר שהוא ראה כמה על המדרכה. Jack in the Green ממחיש הכי טוב את הצד הפולקי של ג'טרו. זה שיר פולק רוק פסטורלי ויפה, שממשיך את המסע אל אותם מחוזות אבודים שנשכחו מזמן. ואנחנו ממשיכים.
במה שאפשר לקרוא לו ריף, מנגן אנדרסון על החליל יחד עם צ'מבלו מוטיב כיפי ויפה על סולם דו, ושר על גביע הפלא. יש שינויי מקצבים במהלך השיר, אבל אתה לא יכול שלא לרקוע לזה את הרגל ולשיר. אנדרסון עצמו אמר שכל האלבום הזה סימל לכל חברי הלהקה את הבריטיות שבהם. פולק ז'אנר שכל כך מזוהה עם האמריקאים (טים באקלי, סיימון וגרפונקל, בוב דילן), קיבל פה את הפרשנות הבריטית שלו לפולק, והמחיש לעולם את הפולק הבריטי, או אפילו יותר את הפולק כולו. ז'אנר פסטורלי ויפה שמביע תחושת הלל לטבע מלווה בגיטרות אקוסטיות, וטרובדור שמזמר לו או על היצורים המיתולוגיים ששומרים על היער, או על תקריות שעברו עליו.
ואנדרסון, הוא בהחלט הטרובדור האולטימטיבי. טרובדור שאפשר לאהוב בקלות, יש לו קול מדהים (שנהרס לגמרי), יכולת לנגן על מספר כלים, ובעיקר חוש הומור בריטי בריא. אנדרסון מציג את עצמו בצורה הכי ברורה כטרובדור בשיר היפייפה The Whistler. אחד מהשירים הכי יפים באלבום, ושל הלהקה בכלל. באמת, הייתה תקופה שלא הייתי מפסיק לשמוע אותו. זה מנגן בסולם פה דיאז מאוד נאיבי, עליז ונחמד, ובפזמון עוברים פאזה, ואנדרסון שר על עצמו כחלילן שמגיע לעשות קצת שמח במשך שבוע, אבל למרבה הצער צריך ללכת ביום השביעי, כל זה בשיר פרוג פולק מעולה ומקפיץ, אל תגידו לי שלא נתקע לכם בראש: "i have a pipe, and a drum to play!". והפתעה: אנדרסון מנגן על חלילית אירית, לא חליל צד, הוא שוב פעם מפתיע במחלקת כלי הנשיפה, אחרי שעשה את זה בתחילת הסבנטיז עם סקסופון. אבל הוא לא רק עוסק בטרובדור.
הוא מביא שיר חג אופטימי וכיפי, שלכאורה, מדובר על שיר לחג המולד, אחרי הכל הפעמונים מצלצלים, והכל נשמע כל כך נאיבי כמו ילד שמחכה לסנטה בבבוקר מהבית, אבל חברים זה משהו אחר לגמרי.. מדובר בשיר הלל ליום הקצר בשנה, יום חג לדרואידים, הכמרים הקלטיים באנגליה. אותם חבר'ה שסגדו לטבע, לבשו חליפות לבנות, הקריבו אפילו קורבנות אדם כפולחן, ורקדו במעגל בסטונהג'. היום, בתקופה שבה חושבים שמדובר בשיר לחג הנוצרי המוכר, קצת קשה להבין על מה מדובר. אבל איש כמו אנדרסון לא בא להתמקד בהווה, הוא בא לקחת אותנו לעבר הקלטי של אנגליה, אחרי הכל הוא הגיע מסקוטלנד! ה-ארץ הירוקה.
גם סקס בשדות מככב פה עם Hunting Girl. שיר על הבחור הנחמד הצעיר, שפותה ע"י נערה ציידת צעירה על מנת לעשות את זה בשדות (באותה תקופה, הייתה אמונה כי סקס חשוב לפוריות השדה). שיר שנותן חזק. פרוג פולק כמו שאנחנו מכירים מג'טרו (מר אנדרסון) מתוגבר וחמוש בדיסטורשן ואנרגיות הארד רוקיות כיפיות (מר באר). פייר, אני אודה מאוד אהבתי את השיר כששמעתי את האלבום, אבל פחות מהשאר. הוא הרגיש קצת מרוח, אולי היה אפשר לקצר אותו, הבנתי שצריך זמן עם שירים כאלה, היום אני לגמרי מרוצה מהאורך שלו, ותמיד כיף לעשות אפילו הדבנגינג כשבאר נכנס עם הגיטרה שלו, ומראה לכולם שלמרות ההתחברות לשורשי העבר, הם עדיין יודעים how to rock.
אחד השירים היותר יפים באלבום הזה הוא כמובן Velvet Green, הווו Velvet Green. מיני סימפוניה קטנה שאמנם שאפתנית, מלאה בשינויי מקצבים ומאוד מרשימה, אבל לא מנסה להרשים יותר מדי. היא מרשימה, אבל גם מרגשת. בעיקר בפזמון שעובר לסולם לה דיאז ואנדרסון שר לו בכל כך הרבה יופי, שאני לא יכול לתאר. התיאור הכי טוב, הוא בצלילים. בקטע אחד, אפשר לשמוע את אנדרסון צועק ומסמן לחבריו מתי לעבור לקטע הבא. זה מראה עד כמה ג'טרו לא היו מנותקים והופכים את האולפן לבועה האישית שלהם. כאן אתה מרגיש, קצת כמו Taxman עם הביטלס, כאילו אתה באולפן עם אנדרסון, באר, פאלמר, בארלו ברימור, גלסקוק, וג'ון אוון.כאן, בניגוד לHunting Girl, זה יותר שיר אהבה לנערה. כנראה עם קשר ארוך. אולי אנדרסון מביע כאן את אהבתו לאשתו החדשה. oh well זה עדיין יפייפה. וככשיר אהבה בשדות הופך פתאום לקטע מלא בשינויי מקצבים, חילופי מנגינות, ורמת נגינה גבוהה, אז ברור שזה חייב להיות משהו שווה. אם יש כאן את אחד משיאי האלבום, אז הרי זה נמצא בVelvet Green, מהמנגינה הימי ביניימית שפותחת אותו ועד הסוף באקורד G אחד גדול.
בסיום האלבום, אנחנו במיני אפוס, Pibroch. במשך 8 דקות, מפציצים החבר'ה, ובעיקר באר, שהצליח בהכפלת הגיטרה שלו להשיג אפקט שגורם לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים (כמו ציינו שאנדרסון סקוטי כן?). כבר אחרי אפוסים של 44-45 דקות, מצליחים החבר'ה להגיד הרבה ב-8 דקות. אבל לא מדובר פה בקטע סופר מתוסבך ובלתי מתקשר. זה ממש שיר שעטוף בתוך מסגרת של יצירת רוק קטנה וחכמה, שכוללת רגעים של גיחה באנגליה הקלטית הירוקה וקצת בימי הביניים. רגע יפה ביצירה זה, כשעוברים פתאום לקטע אקוסטי עליז שלוקח אותך לאותם שדות ירוקים, עם החליל של אנדרסון, שמוביל את הכל חלק. ולסיום הכל כך יפה, ל-2 דקות מביא אנדרסון שיר שכל כך מדבר אליך, גם כשאתה לא בדיוק בעניין של לחזור אל היערות. Fire At Midnight, מסיים את כל הסיפור, כמו סרט שמגיע אל סיומו, כמו עוד יום טיפוסי ונורמלי אבל כיפי ופרודוקטיבי. אנדרסון שר על האישה שחוזרת הביתה מיום ארוך מהעבודה, כשהוא כותב לו את שיר האהבה הזה, ומצהיר כמה כיף לו להיות איתה בבית (כל זה עם קטע מעבר פרוגי מגניב של שינויי מקצבים כמו תמיד). כמה שאני אהבתי לשמוע את השיר הזה השנה עם תחילת התיכון. אני מתכוון, התיכון מהנה, אבל נראה שfire at midnight, השלים את התמונה.
ככה אנדרסון סיים 41 דקות ו-22 שניות אופטימיות שכאמור, לקחו אותך למקומות שכבר מזמן נשכחו. אל מקומות ששמורים אולי רק בסיפוריו של טולקין, אל מקומות שהיית רוצה לחיות בהם. רחוק מהמודרנה, רחוק מצרות, רחוק מהלחץ האורבני, פשוט מבלה לך ביערות שהופכים אותך לאדם טוב יותר (כמו שאנדרסון אומר בפתיח). מהרגע שאנדרסון מציג לנו את הקונספט של האלבום, ועד הסוף כשהוא מצהיר שהוא אוהב מדורה בחצות כדי לסיים את היום בטעם טוב, המאזין נמשך ונכנס לעולם שאחד הפרונטמנים הכי גדולים ברוק מנסה לקחת אותנו אליו. ימי הביניים, התקופה האליזבטנית, קלטיות, you name it, כל זה במסגרת של רוק מתקדם מורכב אבל נגיש. מתוחכם אבל כיפי. תקופת הבלוז של 1968-1969 מזמן מאחורה, תקופת הפרוג הידועה והיצירתית לא פחות כבר היא כבר ממזמן היסטוריה (שום יצירות של 40 דקות), אנדרסון התאושש מהתקופה של 1974-1976, ויצר את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם על ידו.
סקוטי ושמו איאן
אחד הפרויקטים הכי גדולים שהאיש הגדול הזה חתום עליו. אבל עם כל הכבוד, בניגוד לעבר, גם שאר החבר'ה עזרו כאן. Songs from the Wood הוא מאמץ קולקטיבי, קבוצתי ומופתי בכל אספקט: מילים, מנגינה, ביצוע. הכל! זו הייתה תחילתה של אחת התקופות היותר יצירתיות והכי מעניינות של אמן/להקה בתקופת הקריירה. כמו תקופת ברלין של בואי, האלקטרוניקה של רדיוהד, האוונגרד של קולטריין, החשמלי של דיוויס, גם ג'טרו טאל בטרילוגיית הפולק שלהם הוציאו סדרה יפה של אלבומים גדולים ויפים, שנשארים כגדולים ביותר שלה. תמיד אפשר לשאול, מי יותר טוב? Stand Up המוקדם והפשוט? Aqualung שהפך אותם לשם גדול והקפיץ אותם לליגה? Thick as a Brick, מאסטרפיס אולטימטיבי של פרוג, והאלבום הכי אהוב עליי של ג'טרו למען האמת? ל-Wood יש את היופי האישי שלו. אין את הציניות וההומור המונתי פייטוני של Thick, או המרירות והin your face הישיר של Aqualung.
Songs from the Wood, נשאר כפינה אחת יחידה ומיוחדת שלעולם לא חזרה או תחזור במהלך הקריירה של הלהקה. למעשה לא בטוח שמישהו אי פעם יצליח להעביר את מה שאנדרסון ושות' העבירו באלבום הזה. אחרי זה, טרילוגיית הפולק נמשכה אל Heavy Horses שהיווה מין גשר בין הקודם להבא. האדם עדיין חי בטבע, ותלוי בבעלי חיים, אבל לאט לאט מתחיל להתפתח ולהתקדם אל המודרנה. כשב-Stormwatch האלבום האחרון הגדול של הלהקה, אין זכר בכלל לאותם חיי טבע עליזים. עכשיו העולם גוסס, עם השליטה של אנשי עסקים ופוליטיקאים בימים שמזדהמים, והטבע שנעלם כליל. האלבום הזה היה יותר אפל. ובשבילי, סימן את סופה של הלהקה.
Songs from the Wood הוא מעין תחילת הסוף לא שבמודע. אנדרסון לא ידע שגלסקוק ידידו הצעיר והנאמן ללהקה, ימות מוות טרגי בגיל 24 מתסבוכת בלב, הוא לא ידע שלאט לאט יעזבו כל חברי ההרכב הקלאסי והאדיר הזה את הלהקה, כשרק אנדרסון ובאר בספינה הטובעת. הוא לא ידע מה שהולך להיות בשנות השמונים, כשבסוף הוא יגשים את האמירה שלו: "זקן מדי לרוק נ רול, צעיר מכדי למות". אבל האלבום הזה הוא אופטימי בטירוף. הוא מביא אותך לעולם שלו. משהו שהיה ולא יחזור לעולם. הוא לא נאיבי מגוחך, הוא נאיבי יפה. המאזין יכול להתחבר לזה. למי לא נמאס מדי פעם מהמחשבים? מהסמארטפונים? מהרשתות החברתיות? מכל הלחץ בעיר? אנדרסון מציע לנו את השלווה הפסטורלית הזו באלבום הזה, מתוגבר בהמון אנרגיות וכיף עם גיטרות חשמליות מפציצות שיכלו להשתלב אצל דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.
ג'טרו טאל הביאו את אחד מהמאסטרפיסס הכי גדולים שלהם. במוזיקה לפעמים, אם אתה רוצה לחדש, אתה צריך לחזור למקורות הישנים והעתיקים. וזה מה שאנדרסון עשה עם חבריו. הביא את הקסם הישן באלבום חדש. זו לא הייתה ג'טרו טאל של 1968-1976, זה היה משהו אחר. אנדרסון כבר לא המטורף עם הפלנל שמשמיע צלילים משונים באמצע סולו חליל הביא פה משהו יותר בוגר, יותר מאוזן, יותר שלם עם עצמו, ובעיקר יפייפה. סימפוניית פולק גדולה ויפייפיה. השנה, אני מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר משאר האלבומים שהכרתי מהם את ג'טרו. אני ממש אהבתי את האווירה, יותר התחברתי לאלבום הזה, מאשר פעמים קודמות ששמעתי אותו ולא בדיוק הבנתי, כי עדיין הייתי בהיי של Thick as a Brick ו-Aqualung. בכלל, אחרי שאנדרסון ביצע בהיכל התרבות בתל אביב את שיר הנושא ואת jack in the green (כנראה השיר היחיד בהופעה שהקול שלו נשמע סביר), אני התרגשתי כל כך, הנה האיש והאגדה מבצע את היצירות שאני כל כך אוהב. פאק! שמישהו יצבוט אותי.
אני ממליץ לכל הפרוגרים שלא שמעו, חובבי הפולק שניק דרייק וניל יאנג מדברים אליהם, ואפילו אל מתעבי הפרוג ובכללי כל אוהבי מוזיקה קדושים שכמותכם, בואו לשמוע שירים מהיער! כדי לגרום לכם להרגיש יותר טוב! אז בואו והצטרפו לפזמון אם תוכלו! זה יעשה אתכם לאנשים טובים יותר!
אז הנה האלבום תהנו לכם, ועוד שיר פולקלוריסטי מהתקופה של האלבום הזה שלא מצא את עצמו בפנים בשם Beltane
הערה: בשבוע הקרוב, אני באמת אהיה הרחק מהישג יד של מחשב (קצת מתחבר לקונספט של האלבום). ככה שהבלוג יוצא להפסקה קטנה. מבטיח לחזור. בינתיים צ'או ונתראה!
כתבת בצורה מרגשת
השבמחקאכן אלבום מעולה ומפעים
למדתי הרבה דברים חדשים
בקיצור מעולה!
תמשיך לכתוב עוד על פרוג רוק
תודה רבה (:
מחק