I'm Tony
I'm Billy
I'm Bobby
I'm Belew
We're here to sing and play for you
Oh we're the King Crimson band – and don't you know it
We're the best in all the land – all the land
We play bass and the drums and guitar for you
And if you really want we'll throw the Stick in too
Oh we're the King Crimson band (on EG Records)
And you know we think that's grand
So settle back to have some fun
And tap your foot in twenty-one
'Cause we're the King Crimson band – you better believe it
The King Crimson band – we don't do encores
The King Crimson band – no photos please
'Cause we're the King Crimson band
We don't do 21st Century Schizoid Man
But we're the King Crimson band
The King Crimson Barbershop, 1984
אז היי לכם. הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. לא אספר עכשיו על כמה קשה ועמוסה שנת הלימודים עכשיו, ככה שמספר הפוסטים בחודש יורד. לפני שבוע, עזב אותנו גרג לייק הגדול, אחד הבסיסטים הכי מוכשרים שהיו בעולם הפרוג והרוק בכללי, זמר מלאכי וגם הרבה לא שמו לב לזה: גיטריסט פצצה. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את In the Court בכיתה ו' לפני 4 שנים. עד אז לא שמעתי דבר כזה, וכאן התחילה האהבה הענקית והגדולה שלי לקינג קרימזון. ספינתו של רוברט פריפ שכל פעם נדמה שמפסיקה להפליג, ואחרי כמה שנים חוזרת שוב פעם לים. עכשיו הם בהרכב מורחב ומעניין (וזה נשמע טוב ממה שמפורסם ביוטיוב). הלהקה הזו שכבר הפכה למורשת אדירה של תתי הרכבים, יצירת ז'אנרים, השפעות על אינספור להקות, ובעיקר פרוגרסיביות. ולכן, אני ממש לא אדבר על התקופה של הסבנטיז, כי זה נדמה שזרקו שבחים ודיברו עליה מכל הכיוונים (למרות שאני עדיין ארצה ואשמח לכתוב עליה מתישהו).
בואו נדבר על קינג קרימזון, בואו נדבר על חדשנות, ומה זה למעשה רוק מתקדם. הכל מתחיל לו אי שם במה שאנחנו מכנים "ימי הביניים של המאה ה-20", שנות השמונים. להקות הרוק המתקדם הופכות לפאסה. ג'נסיס ויס עושות פופ, ELP מפורקים מזמן, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט וסופט מאשין כבר מזמן לא במפה, קאמל נראים כאילו הפכו לשייכים להיסטוריה, וRush זנחו את ההארד פרוג שלהם לטובת הסינתיסייזרים. להקות המטאל גם הן נעלמות לאט לאט. בלאק סאבאת' אמנם מגיעים להצלחה עם דיו ו-Heaven & Hell, אבל מהר מאוד הסולן המבטיח עוזב, ונראה שהלהקה שהייתה בheight of popularity שלה הולכת להתרסק, לד זפלין מפורקים אחרי שג'ון בונהם נמצא מת. להקות הפאנק של הסבנטיז, מבינות שהמהפכה נכשלה ומתפרקות אחרי איזה אלבום או שניים, כשהן מבינות שהן בסוף התמסחרו, בניגוד טוטאלי למטרה שלהם.
אבל רק רגע ווהו ווהו ווהו.. זו לא הייתה תקופה כזו גרועה, נרשמו בין היתר לא מעט הברקות, יצירות מופת ונכסי צאן ברזל באותה תקופה. להקות הניאו פרוג (מריליון ו-IQׂׂ) המשיכו מאיפה שיס וג'נסיס הפסיקו, להקות כמו איירון מיידן ומטאליקה מתחילות לעלות, מתחילים להיווצר כל מיני סגנונות מעניינים כמו פוסט פאנק ונו ווייב כשלהקות כמו הטוקינג הדס, הפוליס, הבירת'דיי פארטי יוצרות סאונד ייחודי רחוק לגמרי מהפאנק המקורי של הסבנטיז, ואפילו יותר מעניין ומסקרן. מנואל גאטשינג ממציא את הטראנס, ההאוס והטכנו ופותח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית עם E2-E4, ההיפ הופ עולה גם הוא ,ובואו לא נשכח שהיו לנו גם חבר'ה וותיקים שהמציאו את עצמם מחדש והגיעו להישגים אמנותיים מרשימים: קייט בוש, טום ווייטס, פיטר גבריאל (גם הוא דוגמה לאחד שהתקדם, ואנחנו נגיע לזה) ודיוויד בואי (בעיקרון רק עם האלבום Scary Monsters מה שבא אחרי במהלך העשור היו שירי פופ כיפיים ורקידים שעד יום מותו, העדיף הדוכס לשכוח. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן עד שהוא המציא את עצמו [עוד פעם] מחדש בניינטיז).
ובואו נחזור רגע אל הממושקף החביב שלנו, רוברט. אלה כבר סוף שנות השבעים. פריפ, שהיה נדמה שהשיא מאחוריו עם שבעה אלבומים שהם יצירת מופת אחד אחד, שני אלבומים מעניינים עם בריאן אינו, ונגינה כמעט בכל מקום אפשרי בבריטניה, פרש לזמן מה, כשלטענתו היה קרוב כמעט לטירוף. האקסצנטרי החביב שלנו חזר לפתע כשהוא מנגן באלבום המופת של בואי, "Heroes" בברלין (והוא עשה שם עבודה מדהימה). בנוסף מקים גם הרכב פוסט פאנק-נויז שכזה, League of Gentlemen ומקליט איתם אלבום. באותו זמן, אמריקאי מוכשר אחד ושמו אדריאן בלו גם הוא מנגן בסטייל מאוד משונה וחייזרי, ונמצא כמעט בכל מקום. גם הוא היה עם בואי, באלבום האחרון של טרילוגיית ברלין Lodger (לא מת עליו למען האמת, אני צריך להקשיב לו עוד פעם), הוא היה שם עם זאפה, כשהוא כבר נהיה רוק סטאר פופולרי, אבל עדיין אקסצנטרי (שיק ירבוטי הנפלא כמובן..), הוא היה שם עם הטוקינג הדס שאפילו שניים מהחבר'ה שם רצו שהוא יחליף את דיוויד ביירן כפרונטמן (הוא מנגן שם את הסולואים האדירים ב-Remain in Light, אחד האלבומים האהובים עליי), ואז יום אחד, שני הגיטריסטים (פריפ ובלו כן?) נפגשים בקונצרט של הגאון סטיב רייך.
פריפ שהתרשם מאוד מבלו הזמין את ההרכב של האחרון GaGa לנגן יחד עם ליגת הג'נטלמנים שלו בסיבוב ההופעות. אחרי זה, הוא הזמין אותו להקים הרכב חדש שפריפ כבר רקח לו שייקרא Discipline. ברור שבלו היסס, כי הוא היה עסוק בטירוף: ההדס, טום טום קלאב ואלבום סולו. הוא בסוף עזב את ההדס, והסכים להצטרף בתנאי שההרכב החדש לא ייקח את כל הזמן שלו מעבודה על אלבום סולו. פריפ הסכים, והביא שני חבר'ה: מי השניים הנוספים: יש לנו פה את ה-מתופף, ד"ר ביל ברופורד (כן הוא כבר דוקטור), שהיה שם עם פריפ בשנים הפרועות של קרימזון ב1972-1974. מאחוריו ניסיון ארוך שנים רצוף בהברקות ובנגינה עם המוווון הרכבים: יס, קרימזון, ג'נסיס, UK, ושני הרכבים משלו: Earthworks ואיך לא, Bruford.
ברופורד היסס. הרבה מים עברו מתחת לגשר מאז אותו פירוק של קרימזון בסבנטיז, אבל הוא הסכים. השני להצטרף, היה האיש והשפם, לא אחר מטוני לוין. הבסיסט היהודי אמריקאי גם הוא, לא היה טירון. הבחור ניגן עם כולם: לנון, גבריאל, אליס קופר, פינק פלויד, ובהמשך יחולל שוב פעם כמו עם קינג קרימזון, מהפכה בפרוג, כשיחבור לחברי דרים ת'יאטר מה שייצור את ליקיוויד טנשן אקספרימנט, אבל זה לא הנושא שלנו היום. הדבר השני שהופך את לוין לכזה סלב מלבד השפם, הוא הצ'פמן סטיק שלו. לוין הוא חלוץ בכלי הכל כך משונה הזה שכולל 10 מיתרים והופך את הבס לסוג של פסנתר כשהוא יכול לנגן הרבה יותר מרק קצב שמחזיק את הכל. אז הנה לכם, ההרכב החדש Discipline: פריפ, בלו, לוין וברופורד.
אבל רגע יש לנו פה שני חבר'ה מלהקת קינג קרימזון האגדית, אז למה לא לקרוא להם ככה? פריפ לא רצה. סתם משיכה מיותרת של גורמי תקשורת שהגיטריסט לא בדיוק מעוניין לדבר איתם. אבל, הכל התהפך. פריפ הדיקטטור נתקל בהסתייגות של שני האמריקאים: בלו ולוין. Discipline - משמעת. יכול להזכיר קצת תקופות חשוכות בהיסטוריה. אז בסוף, פריפ שיש לו את הזכות המלאה לכך, החליט להשתמש בשם הישן והטוב, והמוזיקה - ממש לא כמו הסגנון הישן והטוב.
ופה אני רוצה לציין למה קינג קרימזון היא אחת הלהקות האהובות עליי. במשך שנים היו לי מספר סיבות, אבל היום אני רוצה לתת סיבה שהיא אולי כנראה הכי חשובה: הם היו מהלהקות הרוק המתקדם שהתקדמו. קרימזון השתנתה בהתאם לתקופה, ו-וואו וואו, כמה שזה יצא מדהים. פריפ בניגוד לעמיתיו משנות השבעים, ואפילו אלה שהקשיבו לו בסבנטיז והחלו ליצור בהשפעתו באייטיז, לא חי בעבר. הוא לא בדיוק התעניין לעשות In the Court 2. מלוטרון - פאסה, חליל צד - פאסה, מילים פואטיות ודרמטיות - פאסה, יצירות של 20 דקות - פאסה. בהשפעת בלו ולוין שצברו ניסיון באותו עולם. הרביעייה ניגנו עדיין מורכב, עדיין עשו את זה מעניין ובלתי קליט בעליל בהתחלה, אבל זה היה במסגרת אחרת. בהשפעת הטוקינג הדס, בלונדי, פוליס, ואפילו הרבה יותר רחוק מזה: מוזיקה מהבאלי. מקומות שבהם המילה "מוזיקאי" לא קיימת.
פריפ הבין שהוא צריך להניח טיפה (בחייאת טיפה) את האגו של בצד, כי אחרי הכל, המוזיקה הזו שמנוגנת שם במזרח, ממש אבל ממש לא מונעת מאגו וסולואים כמו במערב. זו מוזיקה שכולם צריכים להקשיב אחד לשני, והמוזיקה של קרימזון באותה תקופה באמת התאימה לזה. בזמן שג'נסיס מתחילים להפוך ליקירי הMTV עם פיל קולינס, ויס פורצים עם Owner of a Lonely Heart אל תחנות הרדיו, קרימזון מחדשים, משנים, הופכים את הקערה על פיה. כך התחילה לה אחת התקופות המעניינות ביותר של הלהקה, ואחת העובדות המדהימות שם, זה שזה היה אותו הרכב למשך יותר מאלבום אחד(!!!). פריפ, בלו, לוין וברופורד ניגנו ביחד, הקליטו ביחד במשך השנים 1981-1984, עד שפריפ החליט (שוב פעם) לסגור את קרימזון עד לפעם הבאה.
"קינג קרימזון הייתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר" - ביל ברופורד
אותה תקופה כללה שלושה אלבומים. האחד יצירת מופת מדהימה וחדשנית, השני טוב, אבל מתחיל להרגיש שיש קצת חזרה על הנוסחה של הקודם, השלישי בינוני, שכולל בתוכו כמה רגעים טובים, אבל זה היה ברור לכל החברים המעורבים שהכל מוצה כבר. אז בואו רגע נלך אל ההתחלה של התקופה הזו, שנפתחה בטעם טוב עם אחד האלבומים הכי טובים של קרימזון ובכללי - Discipline. אחרי חזרות של חודש (וגם תקופה ארוכה ומייגעת לכל המעורבים כשהשלושה האחרים לימדו את בלו איך לנגן מקצבים שהם לא בדיוק 4/4, כשהמסכן היה צריך לספור כמו ילד קטן כדי לקלוט את זה), החבר'ה נכנסו להקליט. השם לא נשכח לגמרי ומצא את עצמו כשם האלבום וקטע הנושא שסוגר אותו. בואו נגיד שכאן קרימזון עשו את זה big time. תחשבו לכם בן אדם שהקשיב לקרימזון במהלך הסבנטיז, כשמה שסגר את כל הבאסטה היו הצלילים של הסוף הדרמטי של האפוס האלוהי Starless מ-Red. עכשיו תתארו לכם, 7 שנים אחרי, הוא פתאום מתחיל לשמוע את הצ'פמן שפותח את Elephant Talk ואתה חושב לעצמך: WTF?!
Epit.. מה?
"כששמעתי את Discipline לראשונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי" - יוסי יפרח, המורה שלי לגיטרה
זה קרימזון? איפה המלוטרונים? איפה גרג לייק? איפה ג'ון ווטון? איפה הסקסופונים והחלילי צד? מה זה פה? חברים וחברות בואו ותכירו את קינג קרימזון החדשים, והם ממש לא בקטע של לחזור על עצמם. אירופה - out, אפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק - in. אחד השירים הפותחים המדהימים ביותר של אלבום כלשהו. Elephant Talk מראה בעצם למה קרימזון הפכה: ליינים של גיטרות מצטלבות, פוליריתמיקה בלתי נתפסת (יענו, שני מקצבים מנוגנים באותו זמן), ואפקטים חייזריים שלא מהעולם הזה שמופקים מהגיטרה שלו בלו. רק צריך לשמוע את השיר כדי להבין במה מדובר. אלה שמכירים את קרימזון ב"in the court of the crimson kiiiiiiiiiing" יהיו בשוק כשהם ישמעו את זה. זה היה עדכני, חדשן, רענן, אלטרנטיבי וזה עדיין נשמע מעולה היום. רק קחו את הביצוע הענק שהחבר'ה עשו בתכנית אירוח אמריקאית (כאילו פאק! איך נתנו ללהקה כמו קרימזון לנגן שם?!) שנשמע אפילו יותר חי ובועט מהמקור, כשבלו מפעיל את קופסת האפקטים שלו, לוין עם הצ'פמן, ברופורד מנגן ממש לא כמו שניגן אז, ופריפ יושב לו שם עם לבוש מהודר, גם הוא עם אפקטים, מנגן בצורה משונה ומחייך (אני לא מאמין! רוברט פריפ פאקינג מחייך!!!).
כשזה נדמה שהותקפת בשוק מכל הצדדים, פתאום מגיע Frame by Frame, שיר נפלא וקליט שנלכד בתוך מפגן מרשים של נגינה שבה כולם שומעים אחד את השני, זה מבלבל, לא בדיוק קולטים על הפעם הראשונה אבל זה ממש מסקרן. סטיב רייך פוגש טוקינג הדס עם מקצבים מהמזרח הרחוק. בלדה אחת יפייפיה Matte Kudasai, שקצת מרגיעה אחרי מה שהיה כאן, אבל רואים שגם היא לא בדיוק מתנגנת ב4/4. ואז שוב פעם, מגיעים שני קטעים אדירים ומפילי לסת. שניהם מרתקים ומסקרנים ביותר, שונים יותר מהשאר וארחיב עליהם ממש.... עכשיו!
Indiscipline, הוא קטע מאוד ייחודי. מדובר בקטע אינסטרומנטלי עד שבלו החליט ביום האחרון של ההקלטות להוסיף הקלטה שלו מקריא מכתב שאשתו מרגרט, כתבה לו בנוגע לפסל שפיסלה. זה אולי הקטע שהכי קרוב ברמת הדיסטורשן שלו, לשנות השבעים. קרימזון חוזרים לסאונד מטאלי, אגרסיבי ורועש, אבל הם לא עושים את זה כמו פעם. כל העסק נהיה יותר מטריד ומשונה, לוין נכנס עם הבס וזה נשמע משונה כל כך. אי אפשר לספור את זה. פעם הגיטרות ואז התופים. ואז בבום, כולם מפציצים, ושוב פעם שני מקצבים שונים באותו זמן. בלו מקריא את המכתב כשהוא משנה טון דיבור, פריפ נכנס בשני תווים מותחים, וזה תמיד נהיה מוזר כשבלו חוזר על המשפט: I repeat myself when under stress. קטע ספוקן וורד מתערבב עם רוק מחוכם ומתוחכם. ונדמה שהכול שם יושב בדיוק במקומו, למרות שנדמה שהכול ממש לא.
אחרי הבום הגדול של Indiscipline, גם מגיע עוד קטע לא פחות רועש וגועש, פרנואידי במיוחד, ואקסצנטרי ביותר. Thela Hun Ginjeet. מה שנראה כמו ג'יבריש, הוא למעשה אנגרמה של המשפט: Heat in the Jungle. ואו הו, הג'ונגל באמת חם. כולם שרים את השורה, אבל פתאום מבינים שלא הולכים לשיר במשך הזמן הזה, והסיפור ממש מעניין: בלו מקליט את עצמו מחוץ לאולפן, נתקל בשני צעירים שרוצים לקחת ממנו את ההקלטות, שוטרים מגיעים, וכמעט עוצרים את הגיטריסט. לבסוף, הוא חוזר לאולפן בהתרגשות ומספר לפריפ את כל מה שקרה, פריפ מבקש ממנו לחזור על הסיפור, ומקליט את בלו מבלי שהאחרון יודע. התוצאה מדהימה ומצמררת מאוד. אתה פשוט מרגיש את הכאוס, את הבלגן הניו יורקי, השיגעון, כולם מתאחדים ל-6 וחצי דקות מפציצות במיוחד, שאחרי מה שנשמע כאן, קשה להתעשת לרגע.
לקראת סוף האלבום, מגיעים שני קטעים אינסטרומנטליים משונים, מוזרים וייחודיים גם הם. The Sheltering Sky, רפרנס לספר של הביטניק הידוע פול באולס (ומשוררי הביט עוד יחזרו לככב כאן). זו קומפוזיציה מאולתרת לגמרי, וכאן שומעים באופן מלא את ההשפעות מהמזרח. כלי ההקשה שחוזרים על עצמם פשוט מכניסים אותך לאקסטזה. הקטע הזה דומה מאוד בגישה שלו ללהקות הקראוט, לתקופה החשמלית של מיילס, ואיך לא גם לתקופה מסוימת של קרימזון. יש חזרתיות על אותם אקורדים, וכולם מנגנים את זה שוב ושוב, באקסטזה מסוימת, כשכולם שומרים על הקצב, מקשיבים אחד לשני, כשאף אחד לא מנסה להישמע על חשבון האחר. הגיטרה סינתיסייזר של פריפ עם הסאונד המאוד צורם ומוזר שלה, מציירת את הפריטים הקטנים כשבלו, ברופורד ולוין צובעים את הקנבס. זה מינימליסטי, זה ממש לא דוחס אלפי רעיונות, וזה פשוט נפלא. ואחרי זה, מגיע ה-אינסטרומנטל.
הקטע הנושא שסוגר את האלבום, האנטיתזה לשם של זה שסגר את הצד הקודם שלו, ממצה באופן מעולה את המשפט שנכתב בגב האלבום: משמעת היא לא מטרה, היא אמצעי להשגת מטרה. הנגנים כולם ממושמעים ומנגנים כמו יחידה אחת מיומנת. וזה מאוד מאוד קשה להחזיק את הקטע הזה, למה כי פריפ ובלו מנגנים ביחד ליינים מצטלבים במקצבים שונים (לפעמים גם 5/8 ועד כדי כך גם ל15/16!), קשה לתאר את הכאוס המאורגן שבכלל לא נשמע כאוטי. עם קטע כמו זה, מבינים אחרי זה מאיפה להקות כמו משוגע וטול למדו לנגן כמו שהן מנגנות. ואם טול, בואו ניתן את הבמה למתופף האגדי של טול, דני קרי, להסביר למה הוא כל כך אוהב את Discipline, ובעיקר את קטע הנושא הכל כך מתמטי הזה (ושטול יוציאו כבר אלבום! כי אחרת הmemes לא יסתיימו לעולם).
ככה מסתיים לו אלבום מעורר השראה והערכה עם כל הנגינה החייזרית והכל כך לא נורמלית של קינג קרימזון החדשים. הרביעייה החדשה יצאה מנצחת עם מה שבעיניי הוא אחד משלושת האלבומים החשובים ביותר של ה80s יחד עם Remain in Light של ההדס ו-E2-E4 של מנואל גאטשינג. בעקבות ההצלחה המפתיעה (שהפתיעה את כל המעריצים). החבר'ה יצאו לסיבוב הופעות מצליח, אבל במהלך דברים החלו להשתנות: בלו הוא איש של בית, ולא רגיל להיות מחוץ לבית שלו במשך הרבה זמן, כשהוא כל הזמן מנגן מעיר לעיר. פריפ הבין שהוא כבר לא דומיננטי כמו שהיה בעבר, כששאר החברים גם הם תורמים חומרים ולא כמו בשיטה הדיקטטורית שהייתה בסבנטיז. האלבומים שבאו אחרי היו קצת יותר שונים. ההישג המדהים של Discipline היה ונשאר חד פעמי. עכשיו זה נדמה, שהאלבום הזה היה אחד מושלם מתוך זוג לא כל כך מושלם, בניגוד לשם של אחד מהאלבומים האלה.
Beat שיצא שנה אחרי Discipline, חשף את מה שקרה. יש מתחים בלהקה, וקרימזון כבר לא בדיוק אותה יחידה מיומנת עם כימיה טובה בין כולם כמו לפני שנה. זה אלבום טוב ביותר, אבל משהו שם מרגיש חסר. אני אולי צריך לתת לו עוד מספר שמיעות, אבל מרגיש שהנוסחה המוצלחת והחדשנית שהייתה ב-1981, קצת נשמעת כאילו מוצתה כבר. האלבום שהושפע מדור משוררי הביט הספונטניים, לא היה כל כך ספונטני כמו ההשפעה שלו. אחרי הכל, כשמישהו שר על זה שהוא מתגעגע הביתה באלבום שמדבר על אנשים שלא היו בבית כמעט כל חייהם, זה קצת משונה. שלא תבינו יש שם קטעים קילירים מדהימים שמעוררים את המחשבה: "איך הם עשו את זה?". הקטע הפותח Neal and Jack and Me הוא קטע מדהים שמצליח לדחוס הרבה במעט כל כך. זה לא נקלט בשמיעה הראשונה, אבל מה שכן נקלט זו המיומנות של החבר'ה שממשיכה להפתיע כל פעם.
האלבום גם כלל את Heartbeat שאין מה לעשות, לא בדיוק שם את קרימזון בMTV. קרימזון הם אמנות. לא להמונים. הם כנראה ידעו את זה, ובכל זאת ניסו. על אף העובדה שהאלבום הזה לא היה ביג וואו כמו הקודם, אפשר לציין לטובה ועוד איך את הקטעים האינסטרומנטליים Sartori in Tangier הקצבי ו-Requiem שחלקו גובל בנויז. אבל עדיין, נדמה שכבר היינו פה, ולאט לאט, מגלים בלו ופריפ שבניגוד ללפני שנה, הם לא בדיוק מסתדרים ביחד. האלבום הבא, Three of a Perfect Pair (או אלבום הכרומוזום כפי שאקרא לו כאן) הראה את זה.
אם Beat עוד כלל בתוכו קטעים טובים, האלבום הצהוב עם הכרומוזום הראה שהגיע הזמן לפרק את החבילה. קטע הנושא הפותח, שוב פעם נפלא ומראה שוב פעם איך החבר'ה אורזים שיר קליט בנגינה מורכבת ובלתי נתפסת. אבל הפעם, רוב האלבום לא בדיוק מצליח לשמור על עניין. Sleepless הוא שיר נחמד ביותר, קצת להיטי, אבל לא יותר מזה. קטעים כמו Industry בעיניי, הוא ניסיון לא מוצלח לחזור על הנוסחה של The Sheltering Sky. הסיום של האלבום בעיניי, הוא קצת טעות. לקחת את הקטע האינסטרומנטלי האפי מהעבר הרחוק Larks' Tongues in Aspic (יש פה קצת חזרתיות) והחליטה להחיות אותו עם עוד חלק. כששני החלקים הראשונים מהאלבום האדיר ההוא הם פסיכיים, אדירים, אוונגרדיים ושומטים לסת כל פעם מחדש, השלישי כבר מראה את קרימזון לא כיחידה מיומנת שמנגנת באופן קשוב וממושמע, אלא יותר כמו רובוטים טכניים וחסרי רגש. אחרי האלבום ההוא, פריפ סגר את הכל, כולם נפרדו לשלום, וחזרו כמה שנים אחר כך בניינטיז, עם האלבום Thark שהוסיף עוד שני חבר'ה.
וככה מסתיימת לה תקופה מסקרנת שהתחילה מעולה והסתיימה עם קצת טעם חמוץ בפה, אבל הלהקה סיימה את זה בכבוד. קינג קרימזון הם להקה מתקדמת. כמו בואי, כמו מיילס, הם לא מעוניינים בלהביט אחורה. השיר המצוטט שעד היום אני לא יכול שלא לצחוק ולהיות מוקסם בו זמנית, The King Crimson Barbershop, פרודיה שהלהקה עושה על עצמה בסגנון ברבר פיפטיזי שכזה. ושם באחת השורות הם מצהירים, שוב בפרודיה על עצמם עם שינוי מקצב משעשע שכזה: we don't do 21st century schizoid man. בשביל פריפ, זו היסטוריה. הסבנטיז הסתיימו לטוב ולרע, עכשיו מה שנשאר זה להתקדם הלאה. גם פיטר גבריאל אחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, שבסבנטיז כיכב כסולן רב התחפושות של ג'נסיס בשנותיה היפות, התאים את עצמו בתקופה, ובנוסף גם חידש ויצר להיטים ל-MTV שבו זמנית גם היו מעניינים עם מבט של "מה זה היה?".
קרימזון וגבריאל ועוד להקות כמו מאגמה וואן דר גראף מראים בעיניי מה זה באמת רוק מתקדם. זה לא לעשות סולואי חליל צד כששרים על הוביטים וסיפורי מדע בדיוני ב9/8 עם מלוטרונים ומוג (למרות שזה תמיד נפלא). רוק מתקדם הוא בהיותו מתקדם, מביט הלאה, לא חוזר על עצמו, כי אם אנחנו נשארים על אותם דברים כמו בסבנטיז, אז אולי אנחנו מתקדמים מבחינה טכנית, אבל מבחינה מוזיקלית, שום דבר חדש. קרימזון של האייטיז הם להקת רוק מתקדם, וגם אלה שאחרי, אמנם יש מגמה של קצת הבטה אל העבר, אבל בעיקרון, הם עשו בית ספר לכל להקות הפרוג מהסבנטיז. פריפ ניצח שוב פעם. היום, הוא חוזר לאותם חומרים ישנים שכולם אוהבים. אבל אחד כמו פריפ, כבר לא צריך להראות משהו. זה היה נפלא אם הוא היה מראה משהו, אבל בעיקרון מבחינה מוזיקלית הוא נח על זרי הדפנה, וזה בסדר, רבאק הבן אדם בן 70.
אז כן, זה היה המבט שלי על התקופה ההיא של קרימזון. הכל השתנה. מילת המפתח: מינימליזם. זה התבטא בהכול: המוזיקה לא שינתה מקצב כל הזמן (טוב.. רוב הזמן), המילים הפכו ליותר פרנואידיות, פחות מיתולוגיות ומחוץ למציאות, מילים תמציתיות שמסכמות את הבלגן בג'ונגל הבטון, העטיפות כבר לא עמוסות בפריטים קטנים כמו בעבר וכוללות פריט אחד על רקע אדום, כחול וצהוב. כשפאנק ניסה להרוג את הפרוג בסוף הסבנטיז, הוא לא ציפה שהוא יישאר בחיים, ואפילו יותר מכך - ייקח השראה מפאנק! בכיתה ז', לא בדיוק הבנתי כמה משמעותית התקופה הזו הייתה. בשמיעה הראשונה אהבתי את Discipline, בשמיעות הבאות, לא נפלתי ולקרימזון נשארתי בטריטוריה של 1969-1974. היום אני יכול להבין איפה טעיתי, עד היום אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשאני שומע את Elephant Talk כל פעם. היה צריך לצאת רגע מהפרוג, לגלות סגנונות חדשים: פוסט פאנק, ניו ווייב, אמנים רבי פרסונות וסגנונות כמו דיוויד בואי, מיילס דיוויס, פרנק זאפה, קפטן ביפהארט ורדיוהד, כדי להבין עד כמה קרימזון באייטיז עשו את זה, וכן - התקדמו הלאה.
לא חסרים תיעודים על הבמה של ההרכב הנפלא הזה. האחת בצרפת ב-1982, השנייה שנתיים אחר כך ביפן, רואים איך ההרכב הזה פעל, כהרכב רוק חכם ומתוחכם שהתאים את עצמו לתקופה והוא עשה את זה ענק (שניהם מצורפים פה). גם אלבומי הופעות יש בשפע, באדיבות פריפ שמוציא כל בוטלג שני לאוויר העולם בלייבל שלו שנקרא איך לא - Disicipline. האלבום Absent Lovers הוא דוגמה מצוינת, ומראה איך הם היו נשמעים עד כמה שהיו ממושמעים - פרועים וחיים על הבמה.
אז ביי לכם בינתיים, נתראה בפוסט הבא, וסתם כי זה מצחיק אותי: The King Crimson Barbershop בגרסה לוין:
אז היי לכם. הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. לא אספר עכשיו על כמה קשה ועמוסה שנת הלימודים עכשיו, ככה שמספר הפוסטים בחודש יורד. לפני שבוע, עזב אותנו גרג לייק הגדול, אחד הבסיסטים הכי מוכשרים שהיו בעולם הפרוג והרוק בכללי, זמר מלאכי וגם הרבה לא שמו לב לזה: גיטריסט פצצה. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את In the Court בכיתה ו' לפני 4 שנים. עד אז לא שמעתי דבר כזה, וכאן התחילה האהבה הענקית והגדולה שלי לקינג קרימזון. ספינתו של רוברט פריפ שכל פעם נדמה שמפסיקה להפליג, ואחרי כמה שנים חוזרת שוב פעם לים. עכשיו הם בהרכב מורחב ומעניין (וזה נשמע טוב ממה שמפורסם ביוטיוב). הלהקה הזו שכבר הפכה למורשת אדירה של תתי הרכבים, יצירת ז'אנרים, השפעות על אינספור להקות, ובעיקר פרוגרסיביות. ולכן, אני ממש לא אדבר על התקופה של הסבנטיז, כי זה נדמה שזרקו שבחים ודיברו עליה מכל הכיוונים (למרות שאני עדיין ארצה ואשמח לכתוב עליה מתישהו).
בואו נדבר על קינג קרימזון, בואו נדבר על חדשנות, ומה זה למעשה רוק מתקדם. הכל מתחיל לו אי שם במה שאנחנו מכנים "ימי הביניים של המאה ה-20", שנות השמונים. להקות הרוק המתקדם הופכות לפאסה. ג'נסיס ויס עושות פופ, ELP מפורקים מזמן, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט וסופט מאשין כבר מזמן לא במפה, קאמל נראים כאילו הפכו לשייכים להיסטוריה, וRush זנחו את ההארד פרוג שלהם לטובת הסינתיסייזרים. להקות המטאל גם הן נעלמות לאט לאט. בלאק סאבאת' אמנם מגיעים להצלחה עם דיו ו-Heaven & Hell, אבל מהר מאוד הסולן המבטיח עוזב, ונראה שהלהקה שהייתה בheight of popularity שלה הולכת להתרסק, לד זפלין מפורקים אחרי שג'ון בונהם נמצא מת. להקות הפאנק של הסבנטיז, מבינות שהמהפכה נכשלה ומתפרקות אחרי איזה אלבום או שניים, כשהן מבינות שהן בסוף התמסחרו, בניגוד טוטאלי למטרה שלהם.
אבל רק רגע ווהו ווהו ווהו.. זו לא הייתה תקופה כזו גרועה, נרשמו בין היתר לא מעט הברקות, יצירות מופת ונכסי צאן ברזל באותה תקופה. להקות הניאו פרוג (מריליון ו-IQׂׂ) המשיכו מאיפה שיס וג'נסיס הפסיקו, להקות כמו איירון מיידן ומטאליקה מתחילות לעלות, מתחילים להיווצר כל מיני סגנונות מעניינים כמו פוסט פאנק ונו ווייב כשלהקות כמו הטוקינג הדס, הפוליס, הבירת'דיי פארטי יוצרות סאונד ייחודי רחוק לגמרי מהפאנק המקורי של הסבנטיז, ואפילו יותר מעניין ומסקרן. מנואל גאטשינג ממציא את הטראנס, ההאוס והטכנו ופותח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית עם E2-E4, ההיפ הופ עולה גם הוא ,ובואו לא נשכח שהיו לנו גם חבר'ה וותיקים שהמציאו את עצמם מחדש והגיעו להישגים אמנותיים מרשימים: קייט בוש, טום ווייטס, פיטר גבריאל (גם הוא דוגמה לאחד שהתקדם, ואנחנו נגיע לזה) ודיוויד בואי (בעיקרון רק עם האלבום Scary Monsters מה שבא אחרי במהלך העשור היו שירי פופ כיפיים ורקידים שעד יום מותו, העדיף הדוכס לשכוח. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן עד שהוא המציא את עצמו [עוד פעם] מחדש בניינטיז).
ובואו נחזור רגע אל הממושקף החביב שלנו, רוברט. אלה כבר סוף שנות השבעים. פריפ, שהיה נדמה שהשיא מאחוריו עם שבעה אלבומים שהם יצירת מופת אחד אחד, שני אלבומים מעניינים עם בריאן אינו, ונגינה כמעט בכל מקום אפשרי בבריטניה, פרש לזמן מה, כשלטענתו היה קרוב כמעט לטירוף. האקסצנטרי החביב שלנו חזר לפתע כשהוא מנגן באלבום המופת של בואי, "Heroes" בברלין (והוא עשה שם עבודה מדהימה). בנוסף מקים גם הרכב פוסט פאנק-נויז שכזה, League of Gentlemen ומקליט איתם אלבום. באותו זמן, אמריקאי מוכשר אחד ושמו אדריאן בלו גם הוא מנגן בסטייל מאוד משונה וחייזרי, ונמצא כמעט בכל מקום. גם הוא היה עם בואי, באלבום האחרון של טרילוגיית ברלין Lodger (לא מת עליו למען האמת, אני צריך להקשיב לו עוד פעם), הוא היה שם עם זאפה, כשהוא כבר נהיה רוק סטאר פופולרי, אבל עדיין אקסצנטרי (שיק ירבוטי הנפלא כמובן..), הוא היה שם עם הטוקינג הדס שאפילו שניים מהחבר'ה שם רצו שהוא יחליף את דיוויד ביירן כפרונטמן (הוא מנגן שם את הסולואים האדירים ב-Remain in Light, אחד האלבומים האהובים עליי), ואז יום אחד, שני הגיטריסטים (פריפ ובלו כן?) נפגשים בקונצרט של הגאון סטיב רייך.
פריפ שהתרשם מאוד מבלו הזמין את ההרכב של האחרון GaGa לנגן יחד עם ליגת הג'נטלמנים שלו בסיבוב ההופעות. אחרי זה, הוא הזמין אותו להקים הרכב חדש שפריפ כבר רקח לו שייקרא Discipline. ברור שבלו היסס, כי הוא היה עסוק בטירוף: ההדס, טום טום קלאב ואלבום סולו. הוא בסוף עזב את ההדס, והסכים להצטרף בתנאי שההרכב החדש לא ייקח את כל הזמן שלו מעבודה על אלבום סולו. פריפ הסכים, והביא שני חבר'ה: מי השניים הנוספים: יש לנו פה את ה-מתופף, ד"ר ביל ברופורד (כן הוא כבר דוקטור), שהיה שם עם פריפ בשנים הפרועות של קרימזון ב1972-1974. מאחוריו ניסיון ארוך שנים רצוף בהברקות ובנגינה עם המוווון הרכבים: יס, קרימזון, ג'נסיס, UK, ושני הרכבים משלו: Earthworks ואיך לא, Bruford.
ברופורד היסס. הרבה מים עברו מתחת לגשר מאז אותו פירוק של קרימזון בסבנטיז, אבל הוא הסכים. השני להצטרף, היה האיש והשפם, לא אחר מטוני לוין. הבסיסט היהודי אמריקאי גם הוא, לא היה טירון. הבחור ניגן עם כולם: לנון, גבריאל, אליס קופר, פינק פלויד, ובהמשך יחולל שוב פעם כמו עם קינג קרימזון, מהפכה בפרוג, כשיחבור לחברי דרים ת'יאטר מה שייצור את ליקיוויד טנשן אקספרימנט, אבל זה לא הנושא שלנו היום. הדבר השני שהופך את לוין לכזה סלב מלבד השפם, הוא הצ'פמן סטיק שלו. לוין הוא חלוץ בכלי הכל כך משונה הזה שכולל 10 מיתרים והופך את הבס לסוג של פסנתר כשהוא יכול לנגן הרבה יותר מרק קצב שמחזיק את הכל. אז הנה לכם, ההרכב החדש Discipline: פריפ, בלו, לוין וברופורד.
אבל רגע יש לנו פה שני חבר'ה מלהקת קינג קרימזון האגדית, אז למה לא לקרוא להם ככה? פריפ לא רצה. סתם משיכה מיותרת של גורמי תקשורת שהגיטריסט לא בדיוק מעוניין לדבר איתם. אבל, הכל התהפך. פריפ הדיקטטור נתקל בהסתייגות של שני האמריקאים: בלו ולוין. Discipline - משמעת. יכול להזכיר קצת תקופות חשוכות בהיסטוריה. אז בסוף, פריפ שיש לו את הזכות המלאה לכך, החליט להשתמש בשם הישן והטוב, והמוזיקה - ממש לא כמו הסגנון הישן והטוב.
ופה אני רוצה לציין למה קינג קרימזון היא אחת הלהקות האהובות עליי. במשך שנים היו לי מספר סיבות, אבל היום אני רוצה לתת סיבה שהיא אולי כנראה הכי חשובה: הם היו מהלהקות הרוק המתקדם שהתקדמו. קרימזון השתנתה בהתאם לתקופה, ו-וואו וואו, כמה שזה יצא מדהים. פריפ בניגוד לעמיתיו משנות השבעים, ואפילו אלה שהקשיבו לו בסבנטיז והחלו ליצור בהשפעתו באייטיז, לא חי בעבר. הוא לא בדיוק התעניין לעשות In the Court 2. מלוטרון - פאסה, חליל צד - פאסה, מילים פואטיות ודרמטיות - פאסה, יצירות של 20 דקות - פאסה. בהשפעת בלו ולוין שצברו ניסיון באותו עולם. הרביעייה ניגנו עדיין מורכב, עדיין עשו את זה מעניין ובלתי קליט בעליל בהתחלה, אבל זה היה במסגרת אחרת. בהשפעת הטוקינג הדס, בלונדי, פוליס, ואפילו הרבה יותר רחוק מזה: מוזיקה מהבאלי. מקומות שבהם המילה "מוזיקאי" לא קיימת.
פריפ הבין שהוא צריך להניח טיפה (בחייאת טיפה) את האגו של בצד, כי אחרי הכל, המוזיקה הזו שמנוגנת שם במזרח, ממש אבל ממש לא מונעת מאגו וסולואים כמו במערב. זו מוזיקה שכולם צריכים להקשיב אחד לשני, והמוזיקה של קרימזון באותה תקופה באמת התאימה לזה. בזמן שג'נסיס מתחילים להפוך ליקירי הMTV עם פיל קולינס, ויס פורצים עם Owner of a Lonely Heart אל תחנות הרדיו, קרימזון מחדשים, משנים, הופכים את הקערה על פיה. כך התחילה לה אחת התקופות המעניינות ביותר של הלהקה, ואחת העובדות המדהימות שם, זה שזה היה אותו הרכב למשך יותר מאלבום אחד(!!!). פריפ, בלו, לוין וברופורד ניגנו ביחד, הקליטו ביחד במשך השנים 1981-1984, עד שפריפ החליט (שוב פעם) לסגור את קרימזון עד לפעם הבאה.
"קינג קרימזון הייתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר" - ביל ברופורד
אותה תקופה כללה שלושה אלבומים. האחד יצירת מופת מדהימה וחדשנית, השני טוב, אבל מתחיל להרגיש שיש קצת חזרה על הנוסחה של הקודם, השלישי בינוני, שכולל בתוכו כמה רגעים טובים, אבל זה היה ברור לכל החברים המעורבים שהכל מוצה כבר. אז בואו רגע נלך אל ההתחלה של התקופה הזו, שנפתחה בטעם טוב עם אחד האלבומים הכי טובים של קרימזון ובכללי - Discipline. אחרי חזרות של חודש (וגם תקופה ארוכה ומייגעת לכל המעורבים כשהשלושה האחרים לימדו את בלו איך לנגן מקצבים שהם לא בדיוק 4/4, כשהמסכן היה צריך לספור כמו ילד קטן כדי לקלוט את זה), החבר'ה נכנסו להקליט. השם לא נשכח לגמרי ומצא את עצמו כשם האלבום וקטע הנושא שסוגר אותו. בואו נגיד שכאן קרימזון עשו את זה big time. תחשבו לכם בן אדם שהקשיב לקרימזון במהלך הסבנטיז, כשמה שסגר את כל הבאסטה היו הצלילים של הסוף הדרמטי של האפוס האלוהי Starless מ-Red. עכשיו תתארו לכם, 7 שנים אחרי, הוא פתאום מתחיל לשמוע את הצ'פמן שפותח את Elephant Talk ואתה חושב לעצמך: WTF?!
Epit.. מה?
"כששמעתי את Discipline לראשונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי" - יוסי יפרח, המורה שלי לגיטרה
זה קרימזון? איפה המלוטרונים? איפה גרג לייק? איפה ג'ון ווטון? איפה הסקסופונים והחלילי צד? מה זה פה? חברים וחברות בואו ותכירו את קינג קרימזון החדשים, והם ממש לא בקטע של לחזור על עצמם. אירופה - out, אפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק - in. אחד השירים הפותחים המדהימים ביותר של אלבום כלשהו. Elephant Talk מראה בעצם למה קרימזון הפכה: ליינים של גיטרות מצטלבות, פוליריתמיקה בלתי נתפסת (יענו, שני מקצבים מנוגנים באותו זמן), ואפקטים חייזריים שלא מהעולם הזה שמופקים מהגיטרה שלו בלו. רק צריך לשמוע את השיר כדי להבין במה מדובר. אלה שמכירים את קרימזון ב"in the court of the crimson kiiiiiiiiiing" יהיו בשוק כשהם ישמעו את זה. זה היה עדכני, חדשן, רענן, אלטרנטיבי וזה עדיין נשמע מעולה היום. רק קחו את הביצוע הענק שהחבר'ה עשו בתכנית אירוח אמריקאית (כאילו פאק! איך נתנו ללהקה כמו קרימזון לנגן שם?!) שנשמע אפילו יותר חי ובועט מהמקור, כשבלו מפעיל את קופסת האפקטים שלו, לוין עם הצ'פמן, ברופורד מנגן ממש לא כמו שניגן אז, ופריפ יושב לו שם עם לבוש מהודר, גם הוא עם אפקטים, מנגן בצורה משונה ומחייך (אני לא מאמין! רוברט פריפ פאקינג מחייך!!!).
כשזה נדמה שהותקפת בשוק מכל הצדדים, פתאום מגיע Frame by Frame, שיר נפלא וקליט שנלכד בתוך מפגן מרשים של נגינה שבה כולם שומעים אחד את השני, זה מבלבל, לא בדיוק קולטים על הפעם הראשונה אבל זה ממש מסקרן. סטיב רייך פוגש טוקינג הדס עם מקצבים מהמזרח הרחוק. בלדה אחת יפייפיה Matte Kudasai, שקצת מרגיעה אחרי מה שהיה כאן, אבל רואים שגם היא לא בדיוק מתנגנת ב4/4. ואז שוב פעם, מגיעים שני קטעים אדירים ומפילי לסת. שניהם מרתקים ומסקרנים ביותר, שונים יותר מהשאר וארחיב עליהם ממש.... עכשיו!
Indiscipline, הוא קטע מאוד ייחודי. מדובר בקטע אינסטרומנטלי עד שבלו החליט ביום האחרון של ההקלטות להוסיף הקלטה שלו מקריא מכתב שאשתו מרגרט, כתבה לו בנוגע לפסל שפיסלה. זה אולי הקטע שהכי קרוב ברמת הדיסטורשן שלו, לשנות השבעים. קרימזון חוזרים לסאונד מטאלי, אגרסיבי ורועש, אבל הם לא עושים את זה כמו פעם. כל העסק נהיה יותר מטריד ומשונה, לוין נכנס עם הבס וזה נשמע משונה כל כך. אי אפשר לספור את זה. פעם הגיטרות ואז התופים. ואז בבום, כולם מפציצים, ושוב פעם שני מקצבים שונים באותו זמן. בלו מקריא את המכתב כשהוא משנה טון דיבור, פריפ נכנס בשני תווים מותחים, וזה תמיד נהיה מוזר כשבלו חוזר על המשפט: I repeat myself when under stress. קטע ספוקן וורד מתערבב עם רוק מחוכם ומתוחכם. ונדמה שהכול שם יושב בדיוק במקומו, למרות שנדמה שהכול ממש לא.
אחרי הבום הגדול של Indiscipline, גם מגיע עוד קטע לא פחות רועש וגועש, פרנואידי במיוחד, ואקסצנטרי ביותר. Thela Hun Ginjeet. מה שנראה כמו ג'יבריש, הוא למעשה אנגרמה של המשפט: Heat in the Jungle. ואו הו, הג'ונגל באמת חם. כולם שרים את השורה, אבל פתאום מבינים שלא הולכים לשיר במשך הזמן הזה, והסיפור ממש מעניין: בלו מקליט את עצמו מחוץ לאולפן, נתקל בשני צעירים שרוצים לקחת ממנו את ההקלטות, שוטרים מגיעים, וכמעט עוצרים את הגיטריסט. לבסוף, הוא חוזר לאולפן בהתרגשות ומספר לפריפ את כל מה שקרה, פריפ מבקש ממנו לחזור על הסיפור, ומקליט את בלו מבלי שהאחרון יודע. התוצאה מדהימה ומצמררת מאוד. אתה פשוט מרגיש את הכאוס, את הבלגן הניו יורקי, השיגעון, כולם מתאחדים ל-6 וחצי דקות מפציצות במיוחד, שאחרי מה שנשמע כאן, קשה להתעשת לרגע.
לקראת סוף האלבום, מגיעים שני קטעים אינסטרומנטליים משונים, מוזרים וייחודיים גם הם. The Sheltering Sky, רפרנס לספר של הביטניק הידוע פול באולס (ומשוררי הביט עוד יחזרו לככב כאן). זו קומפוזיציה מאולתרת לגמרי, וכאן שומעים באופן מלא את ההשפעות מהמזרח. כלי ההקשה שחוזרים על עצמם פשוט מכניסים אותך לאקסטזה. הקטע הזה דומה מאוד בגישה שלו ללהקות הקראוט, לתקופה החשמלית של מיילס, ואיך לא גם לתקופה מסוימת של קרימזון. יש חזרתיות על אותם אקורדים, וכולם מנגנים את זה שוב ושוב, באקסטזה מסוימת, כשכולם שומרים על הקצב, מקשיבים אחד לשני, כשאף אחד לא מנסה להישמע על חשבון האחר. הגיטרה סינתיסייזר של פריפ עם הסאונד המאוד צורם ומוזר שלה, מציירת את הפריטים הקטנים כשבלו, ברופורד ולוין צובעים את הקנבס. זה מינימליסטי, זה ממש לא דוחס אלפי רעיונות, וזה פשוט נפלא. ואחרי זה, מגיע ה-אינסטרומנטל.
הקטע הנושא שסוגר את האלבום, האנטיתזה לשם של זה שסגר את הצד הקודם שלו, ממצה באופן מעולה את המשפט שנכתב בגב האלבום: משמעת היא לא מטרה, היא אמצעי להשגת מטרה. הנגנים כולם ממושמעים ומנגנים כמו יחידה אחת מיומנת. וזה מאוד מאוד קשה להחזיק את הקטע הזה, למה כי פריפ ובלו מנגנים ביחד ליינים מצטלבים במקצבים שונים (לפעמים גם 5/8 ועד כדי כך גם ל15/16!), קשה לתאר את הכאוס המאורגן שבכלל לא נשמע כאוטי. עם קטע כמו זה, מבינים אחרי זה מאיפה להקות כמו משוגע וטול למדו לנגן כמו שהן מנגנות. ואם טול, בואו ניתן את הבמה למתופף האגדי של טול, דני קרי, להסביר למה הוא כל כך אוהב את Discipline, ובעיקר את קטע הנושא הכל כך מתמטי הזה (ושטול יוציאו כבר אלבום! כי אחרת הmemes לא יסתיימו לעולם).
ככה מסתיים לו אלבום מעורר השראה והערכה עם כל הנגינה החייזרית והכל כך לא נורמלית של קינג קרימזון החדשים. הרביעייה החדשה יצאה מנצחת עם מה שבעיניי הוא אחד משלושת האלבומים החשובים ביותר של ה80s יחד עם Remain in Light של ההדס ו-E2-E4 של מנואל גאטשינג. בעקבות ההצלחה המפתיעה (שהפתיעה את כל המעריצים). החבר'ה יצאו לסיבוב הופעות מצליח, אבל במהלך דברים החלו להשתנות: בלו הוא איש של בית, ולא רגיל להיות מחוץ לבית שלו במשך הרבה זמן, כשהוא כל הזמן מנגן מעיר לעיר. פריפ הבין שהוא כבר לא דומיננטי כמו שהיה בעבר, כששאר החברים גם הם תורמים חומרים ולא כמו בשיטה הדיקטטורית שהייתה בסבנטיז. האלבומים שבאו אחרי היו קצת יותר שונים. ההישג המדהים של Discipline היה ונשאר חד פעמי. עכשיו זה נדמה, שהאלבום הזה היה אחד מושלם מתוך זוג לא כל כך מושלם, בניגוד לשם של אחד מהאלבומים האלה.
Beat שיצא שנה אחרי Discipline, חשף את מה שקרה. יש מתחים בלהקה, וקרימזון כבר לא בדיוק אותה יחידה מיומנת עם כימיה טובה בין כולם כמו לפני שנה. זה אלבום טוב ביותר, אבל משהו שם מרגיש חסר. אני אולי צריך לתת לו עוד מספר שמיעות, אבל מרגיש שהנוסחה המוצלחת והחדשנית שהייתה ב-1981, קצת נשמעת כאילו מוצתה כבר. האלבום שהושפע מדור משוררי הביט הספונטניים, לא היה כל כך ספונטני כמו ההשפעה שלו. אחרי הכל, כשמישהו שר על זה שהוא מתגעגע הביתה באלבום שמדבר על אנשים שלא היו בבית כמעט כל חייהם, זה קצת משונה. שלא תבינו יש שם קטעים קילירים מדהימים שמעוררים את המחשבה: "איך הם עשו את זה?". הקטע הפותח Neal and Jack and Me הוא קטע מדהים שמצליח לדחוס הרבה במעט כל כך. זה לא נקלט בשמיעה הראשונה, אבל מה שכן נקלט זו המיומנות של החבר'ה שממשיכה להפתיע כל פעם.
האלבום גם כלל את Heartbeat שאין מה לעשות, לא בדיוק שם את קרימזון בMTV. קרימזון הם אמנות. לא להמונים. הם כנראה ידעו את זה, ובכל זאת ניסו. על אף העובדה שהאלבום הזה לא היה ביג וואו כמו הקודם, אפשר לציין לטובה ועוד איך את הקטעים האינסטרומנטליים Sartori in Tangier הקצבי ו-Requiem שחלקו גובל בנויז. אבל עדיין, נדמה שכבר היינו פה, ולאט לאט, מגלים בלו ופריפ שבניגוד ללפני שנה, הם לא בדיוק מסתדרים ביחד. האלבום הבא, Three of a Perfect Pair (או אלבום הכרומוזום כפי שאקרא לו כאן) הראה את זה.
אם Beat עוד כלל בתוכו קטעים טובים, האלבום הצהוב עם הכרומוזום הראה שהגיע הזמן לפרק את החבילה. קטע הנושא הפותח, שוב פעם נפלא ומראה שוב פעם איך החבר'ה אורזים שיר קליט בנגינה מורכבת ובלתי נתפסת. אבל הפעם, רוב האלבום לא בדיוק מצליח לשמור על עניין. Sleepless הוא שיר נחמד ביותר, קצת להיטי, אבל לא יותר מזה. קטעים כמו Industry בעיניי, הוא ניסיון לא מוצלח לחזור על הנוסחה של The Sheltering Sky. הסיום של האלבום בעיניי, הוא קצת טעות. לקחת את הקטע האינסטרומנטלי האפי מהעבר הרחוק Larks' Tongues in Aspic (יש פה קצת חזרתיות) והחליטה להחיות אותו עם עוד חלק. כששני החלקים הראשונים מהאלבום האדיר ההוא הם פסיכיים, אדירים, אוונגרדיים ושומטים לסת כל פעם מחדש, השלישי כבר מראה את קרימזון לא כיחידה מיומנת שמנגנת באופן קשוב וממושמע, אלא יותר כמו רובוטים טכניים וחסרי רגש. אחרי האלבום ההוא, פריפ סגר את הכל, כולם נפרדו לשלום, וחזרו כמה שנים אחר כך בניינטיז, עם האלבום Thark שהוסיף עוד שני חבר'ה.
וככה מסתיימת לה תקופה מסקרנת שהתחילה מעולה והסתיימה עם קצת טעם חמוץ בפה, אבל הלהקה סיימה את זה בכבוד. קינג קרימזון הם להקה מתקדמת. כמו בואי, כמו מיילס, הם לא מעוניינים בלהביט אחורה. השיר המצוטט שעד היום אני לא יכול שלא לצחוק ולהיות מוקסם בו זמנית, The King Crimson Barbershop, פרודיה שהלהקה עושה על עצמה בסגנון ברבר פיפטיזי שכזה. ושם באחת השורות הם מצהירים, שוב בפרודיה על עצמם עם שינוי מקצב משעשע שכזה: we don't do 21st century schizoid man. בשביל פריפ, זו היסטוריה. הסבנטיז הסתיימו לטוב ולרע, עכשיו מה שנשאר זה להתקדם הלאה. גם פיטר גבריאל אחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, שבסבנטיז כיכב כסולן רב התחפושות של ג'נסיס בשנותיה היפות, התאים את עצמו בתקופה, ובנוסף גם חידש ויצר להיטים ל-MTV שבו זמנית גם היו מעניינים עם מבט של "מה זה היה?".
קרימזון וגבריאל ועוד להקות כמו מאגמה וואן דר גראף מראים בעיניי מה זה באמת רוק מתקדם. זה לא לעשות סולואי חליל צד כששרים על הוביטים וסיפורי מדע בדיוני ב9/8 עם מלוטרונים ומוג (למרות שזה תמיד נפלא). רוק מתקדם הוא בהיותו מתקדם, מביט הלאה, לא חוזר על עצמו, כי אם אנחנו נשארים על אותם דברים כמו בסבנטיז, אז אולי אנחנו מתקדמים מבחינה טכנית, אבל מבחינה מוזיקלית, שום דבר חדש. קרימזון של האייטיז הם להקת רוק מתקדם, וגם אלה שאחרי, אמנם יש מגמה של קצת הבטה אל העבר, אבל בעיקרון, הם עשו בית ספר לכל להקות הפרוג מהסבנטיז. פריפ ניצח שוב פעם. היום, הוא חוזר לאותם חומרים ישנים שכולם אוהבים. אבל אחד כמו פריפ, כבר לא צריך להראות משהו. זה היה נפלא אם הוא היה מראה משהו, אבל בעיקרון מבחינה מוזיקלית הוא נח על זרי הדפנה, וזה בסדר, רבאק הבן אדם בן 70.
אז כן, זה היה המבט שלי על התקופה ההיא של קרימזון. הכל השתנה. מילת המפתח: מינימליזם. זה התבטא בהכול: המוזיקה לא שינתה מקצב כל הזמן (טוב.. רוב הזמן), המילים הפכו ליותר פרנואידיות, פחות מיתולוגיות ומחוץ למציאות, מילים תמציתיות שמסכמות את הבלגן בג'ונגל הבטון, העטיפות כבר לא עמוסות בפריטים קטנים כמו בעבר וכוללות פריט אחד על רקע אדום, כחול וצהוב. כשפאנק ניסה להרוג את הפרוג בסוף הסבנטיז, הוא לא ציפה שהוא יישאר בחיים, ואפילו יותר מכך - ייקח השראה מפאנק! בכיתה ז', לא בדיוק הבנתי כמה משמעותית התקופה הזו הייתה. בשמיעה הראשונה אהבתי את Discipline, בשמיעות הבאות, לא נפלתי ולקרימזון נשארתי בטריטוריה של 1969-1974. היום אני יכול להבין איפה טעיתי, עד היום אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשאני שומע את Elephant Talk כל פעם. היה צריך לצאת רגע מהפרוג, לגלות סגנונות חדשים: פוסט פאנק, ניו ווייב, אמנים רבי פרסונות וסגנונות כמו דיוויד בואי, מיילס דיוויס, פרנק זאפה, קפטן ביפהארט ורדיוהד, כדי להבין עד כמה קרימזון באייטיז עשו את זה, וכן - התקדמו הלאה.
לא חסרים תיעודים על הבמה של ההרכב הנפלא הזה. האחת בצרפת ב-1982, השנייה שנתיים אחר כך ביפן, רואים איך ההרכב הזה פעל, כהרכב רוק חכם ומתוחכם שהתאים את עצמו לתקופה והוא עשה את זה ענק (שניהם מצורפים פה). גם אלבומי הופעות יש בשפע, באדיבות פריפ שמוציא כל בוטלג שני לאוויר העולם בלייבל שלו שנקרא איך לא - Disicipline. האלבום Absent Lovers הוא דוגמה מצוינת, ומראה איך הם היו נשמעים עד כמה שהיו ממושמעים - פרועים וחיים על הבמה.
אז ביי לכם בינתיים, נתראה בפוסט הבא, וסתם כי זה מצחיק אותי: The King Crimson Barbershop בגרסה לוין:
נקודות מבט ממש מעניינות , עכשיו בא לי לשמוע את disicpline שוב..
השבמחקמודים לך מקרב מוחנו, ואתה תמיד מוזמן להצטרף לחלוקת סוכריות תות בוטנים
מחקשלום חבר, שמי איזבלה איתן, ואני רופאה ואני בת 45. אנא קרא את עדות חיי האמיתית שלי, יש לי כוונה חיובית שהמידע הזה יעזור למישהו שקורא את המאמר הזה, תוך יומיים לשקם נישואים מקולקלים ולשקם את יחסי האהבה האבודים. אחרי שנים של מערכת יחסים עם פול, הוא נפרד ממני, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותו לאהוב אותי, אבל כל מה שעשיתי היה לשווא, כל כך רציתי אותו בגלל האהבה שיש לי אליו , שאלתי אותו עם הבטחתי לכל מה שהיה לי, אבל הוא סירב. הסברתי את הבעיה לעמית שלי בעבודה והיא הציעה לי לפנות לאשף אהבה שיוכל לעזור לי להחזיר לו את האהבה, אבל אני מסוג האנשים שמעולם לא חשבו שחלק מכשפי אהבה קיים או עובד, לא היה לי בחירה אבל לנסות את זה, שלחתי מייל לערוץ הקסם והוא אמר לי שאין בעיה שהכל יהיה בסדר לפני שלושה ימים, שהאקס שלי יחזור לפני שלושה ימים, הוא זרק לחש אהבה לאוויר באופן מפתיע היום השני היה בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. המאהב לשעבר התקשר אליי בנייד, כל כך הופתעתי שעניתי לשיחת הטלפון וכל מה שהוא אמר זה שהוא כל כך מצטער על כל מה שקרה שהוא רצה שאחזור אליו על כך שהוא אוהב אותי כל כך. כל כך שמחתי ולכן התחלנו לחיות באושר ביחד. בדרך זו אתה יכול ליצור איתו קשר אם אתה צריך עזרה כלשהי אתה יכול ליצור איתו קשר עם כתובת הדוא"ל הזו: dralaba3000@gmail.com או ליצור איתו קשר בוואטסאפ / viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744 ... :) . . :) .. :) .. :) .. :). . :)
השבמחק