שלדים במוש פיט

אהלן לכם אנשים! כיוון ועכשיו חזרתי קצת מההפסקונת, ורוצה לכתוב כמה שיותר (אבל לא מבטיח), הנה הפוסט החדש שהפעם אני רוצה לחזור אל ז'אנר שאני חב לו הרבה ושהוא חלק ענק מהDNA המוזיקלי שלי. ז'אנר שכתבתי עליו הרבה כאן, אבל עם המשיכה לסגנונות מורכבים ובלתי שמיעים בעליל כמו שראיתם בפוסטים שנכתבו, כמות הפוסטים על להקות ואמנים בז'אנר קצת ירדה. ז'אנר שהפך להרבה יותר מכך וכבר נהיה כמין דרך חיים. ז'אנר שיש בו מין brotherhood כזה, ותמיד כיף לחזור אליו כשאתה צללת יותר מדי עמוק לקראוטרוק, היפ הופ, פרי ג'אז, קלאסי מודרני ועוד ועוד. ואני כמובן מדבר על מטאל. ועל להקה אחת ספציפית עם אלבום אחד אדיר שלה שסוף סוף, אני מעריך ואוהב אותם מאוד בניגוד לבעבר כשהייתי שומע כמה שירים. ניחשתם? מדובר בלהקה אייטיזית שפעלה לה באזור שונה מהלהקות שהיא שייכת להמצאת הסגנון הספציפי שהם ניגנו. ובכן, אנתרקס! כן כן חברים. התחשק לי לכתוב קצת על משהו אחר. הרי כשהייתי בכיתה ח', אחרי שנה של מסע בארץ הפרוג הקסומה (וזה נמשך לנצח! למרות שבזמן האחרון, כדי להשאיר טעם של עוד, אני פחות שומע מקצבים שבורים על הוביטים ומדע בדיוני). נמשכתי סופית למטאל. היו לי כמה גיחות קצרות, ומלבד המשולש הקדוש ועוד כמה להקות, סירבתי לשמוע מטאל שמעבר לשנות השבעים.

עם כל הדיבורים האלה, אני ישר העברתי למצב של "מה אמרתי אז?". לשמוע את הריפים האימתניים של מטאליקה, לעשות air guitar לסולואים של מגאדת', וכמובן לדפוק את ההדבנגינג של החיים בסליירררררר!!! זו הייתה תקופה רחוקה שנות אור (וזמן) מאדגר וארז, ביסטי בויז, קפטן ביפהארט, מיילס דיוויס וזוהר ארגוב. אבל היום, אני ארצה לדבר על אנתרקס. הצלע שאולי כנראה הייתה הכי אקלקטית ושונה בקרב הBig 4. הגחלת התפשטה אצלי מהר ביקום המוזיקלי שלי בזמן האחרון. אם נשווה רגע את הרביעייה לתחום שחברי אנתרקס ידועים באהבתם אליו: קומיקס. הרי שמטאליקה, מגאדת' וסלייר היו מעין DC בזמן שאנתרקס היו יותר Marvel בגישה (לא אני לא מתיימר להיות קורא קומיקסים. אני רואה את הסרטים וכאן זה מסתיים. את הקריאה אני שומר לספרים). אם השלוש האחרות היו שרות על הפוליטיקאים המושחתים, על התמכרות לסמים, על גזר דין מוות ע"י ישיבה בכיסא חשמלי, על העובדה שאף אחד לא "קונה" שלום, וכמובן good old lucifer. אנתרקס תמיד היו המצחיקים שבחבר'ה. מרגישים שהסגנון שלהם מדבר הרבה יותר אליך. כי כשג'יימס, דייב וטום צורחים ושרים על הזוועות שיש לעולם להציע, ג'ואי בלדונה וכל החבר'ה שרים על מוש פיטים וכמה זה כיף. הם פשוט צועקים: "אחי בוא, יהיה כיף".

אנתרקס ידעו לשמור על הומור ושמחת חיים במוזיקה שלהם. פה אני רוצה להתמקד בנקודה חשובה, וזה ההומור במוזיקה. דברים שאני אוהב במיוחד במוזיקאים זה הרצון שלהם לשלב קצת צחוקים בכל הרצינות שלהם. מעבר לסתם פארודיות מצחיקות ומשעשעות סטייל יוטיוברים שעושים אצלנו דברים כאלה (רועי כפרי למשל) או בחו"ל (NSP) שזה נחמד, אבל אני רואה את זה כבדיחה כיפית ולא יותר מזה. אני מדבר על המוזיקאים שידעו איך להדגיש את העובדה שהם רוצים שייקחו אותם ברצינות, אבל גם הכניסו צחוקים וקלילות לאווירה. יש לנו את הביטלס באחד מהשירים האחרונים שלהם You Know My Name ששם לנון ומקרטני משתעשעים להם ושרים על ספר טלפונים. כמובן אחת הדוגמאות המובהקות, המאסטרו הגדול, פרנק זאפה (שקרא לאלבום הופעה שלו Does Humor Belong In Music?) שמאז תחילת הקריירה שלו ועד סופה שמר תמיד על הגישה הסאטירית, צינית, פרועה ומצחיקה שלו בנוסף להשכלה הפורמלית והרצון לשלב בין מוזיקה פופולרית למוזיקה מודרנית בלתי שמיעה לאוזניים לא מנוסות ורק לאוונגרדיסטים שרופים.

אנתרקס שילבו בצורה מדהימה בין ההומור לרצינות. בעיקר בתקופת ההרכב הקלאסי שכלל את הסולן ג'ואי בלדונה, הגיטריסט דן ספיץ, הבסיסט פרנק בלו והדוד שלו המתופף צ'רלי בננטה, וכמובן האיש והזקן, והבחור שבלעדיו אין אנתרקס: סקוט איאן רוזנפלד (יהודי טוב מניו יורק, סתם בשביל הידיעה). הרקע של החבר'ה גם אומר הרבה בנוגע לגישה שלהם. כל החבר'ה הגיעו מאזור מקליפורניה. אנתרקס הגיעו מהברונקס. רואים עליהם שהם ניו יורקרים. דרך הלבוש, החברמניות הdudeית, האהבה להיפ הופ (עוד אחת מהסיבות למה התחלתי להקשיב להם יותר). אנתרקס פשוט התאימו לשם. אז עם כל ההקדמה הדי מיותרת הזו, הפוסט הזה בא מרצון שלי היום לדבר על מה שמחשיבים היום כמאגנום אופוס של הלהקה, האלבום השלישי, שכמו שאומרים על הרבה אלבומים מפורסמים של הרכבים ואמנים, כאן כל האלמנטים והעבודה הקשה התרכזו והוצגו בצורה מושלמת. אני מדבר על Among the Living.

חוזרים חצי שנה אחורה. אל טרגדיה נוראית שלקחה את אחד המוזיקאים הכי גדולים שסצנת הת'ראש מטאל והמטאל בכללי ידעו. בספטמבר 1986, בזמן שהחבר'ה הקליטו את האלבום, קליף ברטון הבסיסט של מטאליקה, מצא את מותו בשיא ההצלחה עם להקתו עם ההצלחה הענקית של Master of Puppets. משחק קלפים על מי יישן באיזו מיטה באוטובוס, גרמה לכך שהבן אדם הועף מחלון האוטובוס של הלהקה כשאלה החליקו על קרח שקשה מאוד לראות בלילה קר בשוודיה. האוטובוס מחץ את קליף, ונדמה כי היה עתיד לחסל את הקריירה של מטאליקה. לא כך היה הדבר, אבל אנתרקס שהיו חברים טובים של מטאליקה, היו גם הם הרוסים ושבורים ממותם של מי שהיה נדמה כמו חבר להקה לא רשמי. מאז ששהרביעייה מסן פרנסיסקו/לוס אנג'לס הקליטו את הבכורה המוחצת Kill Em All ועד היום, שתי הלהקות בקשרי ידידות גדולים. ככה זה כשאתם יוצרים מהפכה מוזיקלית.

לזכרו של קליף, הקדישו לזכרו את האלבום החדש ששינה את הכל לחבר'ה מניו יורק שגם הם היו בעלי שאיפות ורצון להצליח כמו חבריהם. באותו אולפן באיי הבהאמה שהקליטו ג'ודס פריסט, ELP, איירון מיידן, ELO (וזו רק רשימה חלקית), הקליטו שירים מוחצים badass, המנונים שמתאימים הכי טוב לפוגו עם החבר'ה. ובקיצור נכס צאן מטאל. העובדה שהאלבום הוקדש לזכרו של ברטון, עלולה ליצור את הרושם שמדובר באלבום קודר, אפל וכבד בתכנים. לא כך הדבר (לא לגמרי). מדובר בשירים כיפיים מרוממים, שיגרמו לכם להצטרף לפזמונים שרוב הזמן החבר'ה צועקים שם כמו אוהדי פוטבול. השילוב הזה בין המטאל שהמציאו האבות הרוחניים שלהם (מיידן, סאבאת', פריסט) יחד עם הפאנק שגם אותו אהבו מאוד לשמוע, עם קצת מההיפ הופ שגדלו כשהיה בשיאו (בכל זאת שיתוף פעולה עם פאבליק אנמי), ומה שאני שם לב אליו, זו גם השפעה לא ידוע אם במודע או לא מפרוג. השינויי מקצבים שם מזכירים לי יצירות פרוג מטאל הדוקות ומוצלחות. בננטה רחוק מאולריך והבדיחות שמריצים עליו, מתופף בצורה מדהימה ומקצועית. ככה זה כשאתה חושב על המוזיקה שלך מאז שאתה טינאייג'ר.

Metal Horns? פטט לא.. Peace & Love man!

עכשיו קחו חמישה כישרונות. כל אחד מושחז בכלי שלו. עם תשעה שירים שנכתבו ע"י כולם (עם קצת שאריות ממה שהבסיסט המקורי דן לילקר תרם) ומציגים למה החבר'ה האלה באמת מסוגלים. כשמטאליסטים שמעו את זה לראשונה, היה מובן שיש פה עוד מופת מסצנת הת'ראש. אבל הפעם האווירה לא כבדה וקשה. בואו נדבר על מה שיש כאן. הצד הראשון של האלבום, הוא פשוט אוסף של שירים מפוצצים, פאקינג אדירים, שלא יוצאים לך מהראש, וישר גורמים לך להרים air guitar ולהניע את הראש קדימה ואחורה שוב ושוב. שיר הנושא הפותח רק מראה למה נכנסו. דווקא פה מדובר בשיר רציני שמדבר על כל הרוע שיש לעולם להציע. כל זה בתוספת ריף אדיר וקליט (ושטני במיוחד), ופזמון אדיר שמגביר את הקצב ותאי העצב של המוח פועלים והדם זורם כמו מים. עוד hit בהופעות הוא I Am the Law שמראה את האהבה של הלהקה (בעיקר של סקוט) לקומיקס כשהשיר עוסק בג'אדג' דרד. והמילים באמת מתאימות. איך אפשר שלא להצטרף לחברי הלהקה כשהם צועקים כמו בריונים את שם השיר?

אם נהיה עוד יותר ספציפיים. אז מהצד הראשון, בולטים בשבילי שלושה שירים. בעיקר ההמנון הגדול Caught in a Mosh שעד כמה שהפך לlive staple, הוא לא יימאס. ריף הבס והגיטרות, שינויי המקצבים התכופים, והפזמון הווו הפזמון עם השירה האדירה של בלדונה. זה המקום לדבר קצת על הקול של האיש. מבין כל הbig 4, לאנתרקס היה יתרון בקטע הווקאלי, כי היה להם את הזמר הכי מוכשר מבין כולם. אף אחד מהזמרים של הלהקות האחרות שר בצורה כמו איך שרוב הלפרוד, ברוס דיקינסון ואיאן גילן פתחו את השערים לדור של ההדבנגרים. כולם היו נגני גיטרות (ובס). לא שזה דבר רע אבל לג'יימס היה בהתחלה קול של ילד מחוצ'ן עצבני, לדייב יש עד היום קול של צפרדע על הליום וטום.. טוב טום לא שר. הוא צורח. בלדונה אשכרה ידע לשיר ולהגיע לגבהים. הבחור שר בצורה נקייה ומדהימה. אז כשאתם שומעים את המשפט: which one of these words dont you understand? אתם לא יכולים להגיד שהבחור הוא חולייה חלשה. בלדונה הוא זמר במלוא מובן המילה. נכון שהוא לא היה מתאים לחומרים של הלהקות האחרות שלהם התאים את הקולות של החבר'ה, אבל נחמד שיש קצת שוני.

שני השירים האחרונים גם הם מעולים ופשוט נועדו להופעות באצטדיונים. N.F.L. שעוסק בג'ון בלושי המנוח כולל את כל מה שהופך שיר של אנתרקס לשיר מטאל מעולה. ריף פשוט וקליט, פזמון שמלווה בצעקות של כל החבר'ה ומצריך שיתוף פעולה מלא מהקהל. פשוט שבחים אינסופיים ומשתפכים. Skeletons in the Closet גם הוא קליט ונצרב במוח. ועד כמה שהוא עוסק בצד האפל של אמריקה, גם הוא מאוד כיפי באווירה שלו. נסו שלא לצעוק "will ya will ya" בתחילת הפזמון. כפי שנאמר, הצד הראשון הוא פשוט מפוצץ אותך באוסף ריפים אדירים וקליטים ופזמונים בלתי נשכחים. נלך לצד השני שהוא קצת יותר רציני בגישה שלו, אבל גם כולל אולי את אחד השירים הכי ידועים של הלהקה.

קרחת?

כשיש ללהקה שיר על אינדיאנים בשם Indians... אז זה להיט! או שלא... במקרה של אנתרקס כן! התיפוף הקצת שבטי בהתחלה, וישר המעבר למקצב הארדקור פאנק מפציץ+השירה של בלדונה והפזמון האדיר. Indians פשוט עומד בסטנדרטים של להיט מטאל. ואם כבר לציין רגע אדיר, זה הסולו של ספיץ. לאורך כל האלבום, האיש מפציץ בסולואים אדירים ומפילי לסתות, שגורמים לך לשכוח מקירק האמט ומאסטיין. הרגע שבו הוא מנגן את אותה שורה באוקטובות שונות, פשוט גאדאמיט. שלושת השירים גם הם מעוררים הערכה ונותנים את הסיום לאלבום אדיר. בעיקר המיני אפוס שמורכב משני שירים נפרדים: A.D.I. שהוא בעצם קטע גיטרה אקוסטית יפייפה וישר בפייד אין מגיע ל-Horror of It All קטע מטאל שאמנם לא בדיוק נקלט בשמיעה הראשונה ואחריה, אבל בהחלט מראה שהחבר'ה יודעים להיות רציניים כשהם יכולים. אבל כמובן שחייבים לסיים בכיף, אז מגיע Imitations of Life לסיום המדהים שמדבר על אנשי הפלסטיק וכמובן שאפשר להצטרף לכולם בשירה.

אפשר לתת אלפי סופרלטיבים לאלבום הזה. יש אולי שיש לחבר'ה אלבומים גדולים יותר, או שלהקות ת'ראש אחרות הצליחו יותר. אבל אי אפשר להתווכח, שהאלבום הזה הביא להם את ההצלחה שהם ייחלו לה כל כך. הת'ראש הייחודי שלהם התבטא בצורה הכי טובה באלבום הזה שנראה שהכול הלך בו. כשכל דבר במקומו. האלבום הזה הפך אותם לסופרסטארס והעביר אותם מהופעות במועדונים קטנים אל אצטדיונים ענקיים מלאים בהדבנגרים שבאו קצת לשחרר אנרגיות (ולרקוד פוגו). השירים שהיו באלבום שנכתבו במהלך הסיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם Spreading the Disease, וגם החבר'ה ניגנו חלק מהם וקיבלו פידבק חיובי, הפכו לקלאסיקות מטאל שכל הדבנגר שמכבד את עצמו חייב להכיר.

אפשר להגיד תלונות על אנתרקס. שירה שיכולה להישמע לחלק מהמטאליסטים כצ'יזית, השילוב הזה עם היפ הופ שלחלק מהמטאליסטים היה נשמע כמו חילול הקודש, והיעדר אווירה רצינית שחסרה לחלק מהמאזינים. אבל אלה טענות מיותרות שקשה להאמין שקיימות על האלבום הזה. ההרכב הקלאסי של אנתרקס בשיאו. בלדונה שנותן כמה מהשיאים שלו כזמר, איאן שתרם את הריפים הכל כך זכורים, ספיץ שעושה לכל הגיטריסטים בית ספר, בלו שלא מתבלט הרבה, אבל כשכן הוא נשמע badass ביותר, וכמובן שצ'ארלי שעובר ממארש אכזרי כזה אל מקצב פאנקי חזק. זה פשוט ההרכב המושלם של אנתרקס שבימים אלו עדיין מתקיים (מלבד ספיץ שמזמן עזב) וחזק יותר מתמיד (למרות שבעיניי, מבחינה מוזיקלית, לא נותר להם הרבה להגיד בנוסף לשאר הלהקות הת'ראש). זה פשוט היה ה-הרכב של הלהקה. אחרי שבלדונה עזב וג'ון בוש נכנס, אני אודה שפחות התחברתי. החבר'ה קצת נטשו את האווירה הכיפית וההומוריסטית. ולכן, כשאני חושב על אנתרקס, ישר עולה לי לראש: "What is it? caught in a mosh!". למרות שלכל הלהקות היה את הסגנון הייחודי שלהן, קצת כמו העטיפה של האלבום, אנתרקס מבצבצת לה, ייחודית, שונה מהשאר, ונותנים hi 5 כמו המוזיקה שלהם. ממליץ בחום למי שרוצה להיכנס למטאל, לשמוע את האלבום הזה. מי שבדרך כלל קורא את רוב הסקירות של הבלוג, אולי קצת לא יבין מה אנתרקס יעשו פה. אבל היי, מטאל זה ז'אנר מאוד חשוב שקצת קשה לי לחשוב איך הטעם שלי היה מתפתח אם לא הייתי מקשיב לחבר'ה האלה. בכל מקרה, לכל מי שאוהב מוזיקה, זה must have בבית. אם רק דבר אחד מאנתרקס, אז האלבום הזה. סיבה מוצדקת לקיומן של שנות השמונים (שעם כל הזוועות שהיו שם, היו שם גם דברים מדהימים. רחוק מ-MTV). אז יאללה, תשמעו: אנתרקס - Among the Living