אז השבוע, היו לנו כל מיני אירועים משמחים ויפים. אתמול יום הולדת לג'ון קליז, אחד האנשים הכי מצחיקים שדורכים על אדמת כדור הארץ, 17 שנים לScenes from a Memory (שאני אכתוב עליו מתישהו), וב-25 באוקטובר, נולד להם שני חבר'ה שאני מחשיב כגיבורי תרבות שלי כל אחד מתחום שונה, אבל השני חבר'ה האלה השפיעו עליי הרבה מאוד. האחד ג'ון אנדרסון, הסולן המלאכי של להקת יס, אחד ההשפעות הגדולות שלי בשירה, זה פשוט קול גבוה שרק אחד כזה יכול להיות. עוד אחד, קצת יותר וותיק ובכלל לא היה מוזיקאי, הוא אחד הציירים האהובים עליי בכל הזמנים, שם שהיום משתמשים בו בנוגע לכל ילד כישרוני בציור, וזהו פאבלו דייגו חוזה פרנסיסקו דה פאולה חו...פאבלו פיקאסו! החלטתי שהבלוג צריך לגוון, ובהיותו כבלוג מוזיקה, צריך לכתוב קצת על נושאים לא מוזיקליים ולקשר אותם לדבר. אז, כיוון שיש עוד חיים מלבד מוזיקה, אני מקדיש את הפוסט הזה ליום ההולדת ה-135 של פיקאסו.
אז פיקאסו, הוא אחד הציירים הכי אהובים עליי. אני מאוווד אוהב אמנות מודרנית. הסוריאליזם המטורף וההזוי של דאלי, שפיכת הצבע האגרסיבית והאקספרסיבית של ג'קסון פולוק, האבסטרקט של קנדינסקי, הביזאריות של דושאן, וכמובן, הקוביזם של פיקאסו, שתמיד היה נראה שנלקחתם לקוסמוס אחר. שפשוט מפרק את המציאות שאנחנו רואים לצורות בסיסיות, וכל זה בצורה יפייפיה כזו שגורמת לכם להסתכל על צורות גאומטריות בצורה אחרת לחלוטין. פיקאסו הוא השפעה גדולה שלי בציורים שאני מצייר. מאז שנכנסתי לתקופה המודרנית חזק מעבר לדאלי שאהבתי כבר לפני הרבה זמן, נחשפתי להרבה ציירים מסגנונות ותקופות שונים, פיקאסו תמיד היה אצלי לקיחת המציאות ולהפוך אותה לשונה לגמרי, מה שהכי יפה בציורים שלו, כמו אצל הרבה אמנים, זה שאפשר לגלות שם כל מיני דברים שלא ראית קודם ונכנס לתוך מצב של "הא! איך לא ראיתי את זה?" כמו לשמוע אלבום עם משהו נסתר שלא שמת אליו. אבל פיקאסו לא רק המציא את הקוביזם. במהלך חייו, הוא תמיד התנסה בדברים, תמיד היה צעד אחד לפני כולם, ואף אחד לא הביט אחורה וחזר על עצמו. אנשים כאלה אני מעריך מאוד.
כשאומרים את זה, עולים לראש שני מוזיקאים גדולים ואדירים שגם הם היו משהו מיוחד. תמיד חדשניים, תמיד מתקדמים, אוונגרדיסטים ומסרבים לחזור על עצמם. שניהם קיבלו את התואר "הפיקאסו של הג'אז" ו"הפיקאסו של הפופ" (למרות שאני הייתי מעדיף לקרוא לזה רוק). אתם יודעים על מי אני מדבר. מיילס דיוויס ודיוויד בואי. ועכשיו כשחושבים על זה, כשמקשיבים למיילס או אפילו להרבה אמני ג'אז, אתם שומעים את פיקאסו בצלילים. כמעט כל עטיפה שנייה של אלבומי ג'אז פיפטיזים כללו ציור קוביסטי, ולפעמים נשמע בכלי הנשיפה, בפסנתר, בוירטואוזיות של החברים, שהם מציירים תמונה עם צורות. מופשט אבל מובן. מיילס שהיה צייר מוכשר גם הוא, צייר בסגנון האבסטרקט/סוריאליזם/קוביזם שאתם פשוט מדמיינים צלילים. כמו שקנדינסקי אמר בתאוריה שלו שמקשרת בין האמנות הוויזואלית לבין המוזיקה, התווים הם כמו צבעים שמרכיבים קומפוזיציה. לא נותר מלבד להסכים. בסקירה שלי על Kind of Blue אי אפשר להכחיש שאפשר לשמוע את התקופה הכחולה של פיקאסו ביצירות של האלבום. זה פשוט, זה רגוע, מלנכולי. פשוט לשמוע ולצפות.
בפוסט הזה, אני אדבר על שני שירים שלא בדיוק עסקו בפיקאסו כאמן ובמהפכנות שלו. אלא הראו את האישיות שלו. איש נהנתן ומצ'ואיסטי. שיר אחד עוסק בפאבלו בתקופת חייו, בשיא שלו, כשהוא סלב ומצליח מאוד, השני עוסק במותו ובמילותיו האחרונות לפני שעזב את העולם באותה שנה שבה יצא השיר. האחד הוא השיר שנקרא (איך לא) Pablo Picasso של ה-Modern Lovers, הלהקה שנוסדה ע"י הילד הנצחי של הרוק, ג'ונתן ריצ'מן שמבלי להתכוון, גרם למהפכת הפאנק שבאה כמה שנים אח"כ. השיר השני, של אחד המוזיקאים האהובים עליי מהלהקה האהובה עליי (נחשו), כשהוא כבר מאחורי אותה תקופה, והופך להיות אמן סולו מצליח גם הוא, וזה פול מקרטני עם להקת ווינגס שלו בשיר Picasso's Last Words שיצא באלבום שהראה שיש חיים אחרי הביטלס, Band on the Run.
כאמור, כל אחד מהשירים עוסקים בשלב שונה בחיים של הבן אדם. אז בואו נתחיל עם הlovers. החבר'ה האלה שהוקמו ע"י ג'ונתן ריצ'מן כדי להתחיל עם בנות וסתם כי רצה שיקשיבו לו, הקליט עם חבריו את האלבום היחיד של הלהקה בתחילת הסבנטיז, אבל מצא את עצמו יוצא לאור רק ב-1976. בעיקרון, זה אלבום פרוטו פאנק שפשוט מגניב במינימליזם שלו. לפעמים שיר אחד עם בסך הכל שני אקורדים. הmodern lovers הם דוגמה מצוינת למה שבריאן אינו אמר על האלבום הראשון של הוולווטס (כל מי שקנה אותו הקים להקה), אח"כ חבר'ה כמו ג'ון ליידון לקחו את מה שריצ'מן עשה וייקחו את זה לכיוון יותר רועש וזועם. בכל מקרה, שיר ידוע מאוד של הלהקה הוא Pablo Picasso. בעיקרון, מבחינה מוזיקלית כמו כל השירים של הלהקה, הוא מאוד פשוט, אבל אומר הרבה, הגיטרה שם מאוד משונה, מאוד מעניינת, והנושא של המילים, עוד יותר מעצים את התסכול של ריצ'מן הגיק שלא משיג בחורה, בזמן שהצייר הספרדי הנמוך שכבר עבר את גיל ה-40 מזמן, היה הולך ברחוב שלך, ועדיין מושך וגורם לבנות ליפול בקסם שלו.
פשוט תקראו את הבית הראשון של השיר ותפסתם את התמצית שלו:
Well some people try to pick up girls
and get called assholes
this never happened to Pablo Picasso
he could walk down your street
and girls could not resist his stare and
So Pablo Picasso was never called an asshole
מופתע ג'ונתן?
כן. פיקאסו מעולם לא היה נקרא אהבל או לוזר. כי הוא ידע איך להיות עם בחורות. במהלך חייו, הוא בילה עם 7 נשים. כל אחת בתקופה שונה. אין מה לעשות, גם צייר מוכשר, וגם ידע להישאר כחביב הנשים בגיל שהרבה גברים צעירים כמו ריצ'מן היו רוצים להיות. המגניבות הניו יורקית של השיר תואמת את הנושא. פיקאסו פשוט היה קול למרות העובדה שהיה יליד 1881. כן. השיר הזה הפך לאחד הידועים של הלהקה עד כדי כך שגיבוריו של ריצ'מן ביצעו לו קאבר: ג'ון קייל, איגי פופ, וגם בואי. השיר של הmodern lovers מספר על הצייר בתקופת השיא שלו, כשהוא היה בריא כמו שור, נהנתן ותמיד היה עם בחורות, גם אם היו צעירות ממנו בכמה וכמה שנים. ואז, שנה אחרי שהשיר הזה מוקלט, מקרטני מקליט את השיר בשנת מותו של פיקאסו.
פיקאסו, בן 91, נפטר ב-1973. אותה שנה שהביטל לשעבר הוציא Band on the Run. השיר הלפני אחרון שבו היה בעצם עוד שיר שמקרטני כתב כדי להראות לדסטין הופמן שהיה סקרן איך הבן אדם כותב שירים. מקרטני ישר דפדף בעיתון ראה את הכתבה על מותו של הצייר, וישר ניגש לכתוב. ומילותיו האחרונות היו כמו הפזמון:
Drink to me, Drink to my health
You know i can't drink anymore
גם לקראת מותו, פיקאסו נשאר אותו קול שהיה במשך חייו, בקשתו האחרונה היא שישתו לבריאותו כי הוא לא יכול לשתות יותר. השיר הוא סוג של מיני שירים מרוכזים בתוך 5 דקות. רוב הזמן זה שיר סטייל 50s אמריקאי. זו בלדה יפה לא מלנכולית, נשמעת כמו סיכום יפה לחייו של הצייר. עם קצת מוטיבים שהוצגו בשירים הקודמים באלבום, מקרטני מתאר באופן יפה את סיום חייו של אחד האמנים הכי משפיעים במאה ה-20. זה פשוט מציג יפה את התחושה שהייתה שם. פיקאסו, כבר לא צעיר, קרוב לסוף חייו, אבל עוזב את העולם באותה קוליות שהתנהל איתה במהלך חייו, ופשוט נותן סיום יפה לחייו, כי בסך הכל היו לו חיים לא רעים בכלל.
אז כן, שני שירים על צייר מדהים שהציורים היו כמו מוזיקה שרק בראש יכולים לשמוע. לי ספציפית היה חשוב לכתוב את הפוסט הזה, מלבד העובדה שפיקאסו הוא אחד האיידולים שלי בגישה לאמנות, אני פשוט הייתי רוצה לכתוב על מוזיקה מצדדים שונים, לאו דווקא שמגיעים מעולם המוזיקה. שני שירים שמראים קצת הצצה לאישיות של הצייר. איש שנהנה מהחיים, גם לקראת מותו, ושתמיד השיג את כולן בדרך שגרמה לכל הבני 20 לקנא. אגב, יש הרבה סרטונים ביוטיוב שמראים גם הם את האישיות הפיקאסוית. לא אקסצנטרי, לא מדוכא, אין לו שום תסבוכות בחיים. ו-וואלה הוא השיג הרבה. אז כשאתם צופים במוזיאון ישראל או ב-MoMa צופים בציורים של האיש (אגב הייתה תערוכה לאחרונה במוזיאון ישראל שהוקדשה רק לו), תזכרו שמעבר לסטראוטיפ האמן הרציני שנולד לפני 100 ומשהו שנה, יש מאחורי הקנבס, אדם מעניין שידע ליהנות מהחיים, וגרם לכל הרוקרים האלה לשיר עליו.
 |
אגב, פיקאסו וסטרווינסקי היו חברים טובים. הנה פורטרט. כששני גאונים פאקינג אדירים של המאה ה-20 נפגשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה