השטן במיסיסיפי, גרסת הג'אז

זהו אחד מימי שבת. באחת מהשיחות הרבות, ידידתי מיקה שולחת לי קישור ונראית בו עטיפת אלבום. צבע כחול בגוון שאפשר לקרוא לו Kind of Blue. יש שם בחור עם הפסנתר והכיתוב "well, i should have...". למען האמת, לא בדיוק התלהבתי. חשבתי איזה עוד אחד שחושב שהוא חי בפיפטיז ועושה איזה אלבום ג'אז מודרני שחב למקורות ולשורשים. אבל האזנתי, במשך ההאזנה, דווקא מצאתי את עצמי, חובב הצדדים הפרועים של הג'אז על כל סוגיו, נהנה מאוד מהמנגינות שהיו שם. אין פה חידוש, אבל דווקא שווה לתת פה מילה על זה. אני לא האמנתי שאלבום ג'אז, שלמרבה הצער, כבר מזמן לא מחדש, שנוצר ב-2015, יכול לעשות לי משהו. וכן, אני מקווה שכשאני כותב את השורות הללו, אולי תאהבו גם אתם את מה שיש פה: אלבומו של מר ג'ון בנג'מין, "well, i should have...".

הארי ג'ון בנג'מין, למי שמכיר ובקיא בסצנת הג'אז המודרני, הוא פסנתרן די ידוע בקרב מי שמעודכן במה שקורה בג'אז כיום. מדובר באחד מידי הזהב בפסנתר הג'אז. ההשפעות מאלילים כמו מק'קוי טיינר והרבי הנקוק ניכרות, אבל לצד כל אלו, הוא גם מכניס את הגוון האישי שלו. הוא למד תחת המאסטר הגדול, סר דיוק אלינגטון בשנותיו האחרונות. ומאז, בנג'מין היה פה ושם עם כמה מהגדולים. הוא ניגן באייטיז עם מיילס באלבומיו האחרונים, אחרי זה הוא המשיך לנגן עם חבר'ה כמו וינטון מרסליס. וכבר, הבינו כי יש פה משהו מיוחד על הקלידים. הסגנון של בנג'מין מאוד איטי, מאוד שלו, מאוד cool ואני חושב שהוא באמת מכניס למוד מסוים, ניו יורק של הפיפטיז בשעות לילה מאוחרות. ממש נשמע כמו הסטריאוטיפ של הג'אז, אבל בחיי כמה שזה נפלא.

בשנת 2015, אחרי קרוב ל-30 שנה שהיה פעיל כסיידמן, כנגן אצל אחרים, החליט סופסוף לאזור אומץ ולהקליט אלבום משלו. ההפתעה הגדולה היא, שהלייבל Sub Pop, ה-חברה של כל אוהבי הגראנג', החליטה להחתים את פסנתרן הג'אז ולהוציא את אלבומו הראשון, well, i should have... והתוצאה, אלבום יפה שמראה את החיבור של בנג'מין לז'אנר, וכשהוא מניח את ידיו על הקלידים, הוא לוקח אותנו למקומות אחרים, משהו יפיפה, שלא משנה שזה לא מחדש. זה משהו שמורו הגדול המנוח אלינגטון, היה מתגאה בו. אלבום קול ג'אז לשמו, כמו העטיפה עם כמה מנגינות שנצרבות בראש, כשכל המעורבים הם נגנים מושחזים בסצנה העכשווית של הג'אז. במשך 8 קטעים, כשאף אחד מהם עובר את ה-6 דקות, מביא בנג'מין קטעים נפלאים שהלחין שפשוט עושים טוב לאוזן.

אני הופתעתי שבכלל אהבתי את זה. בדרך כלל, אני נוהג להירתע מג'אז עכשווי שחוזר על עצמו, כמו שנסיך האופל, הגדול מכולם, מיילס דיוויס היה אומר על כל ממשיכי דרכו כשהוא כבר לקח את הג'אז למקומות אחרים. אבל האמת, שפה אחטא ואודה, שמדובר באלבום יפיפה שכאמור, לא מחדש, אבל בחיי שהכל פה כל כך יפה. כנראה, שלפעמים יש דברים שלא משתנים. ויש עוד פינה חמה לסגנון הישן והטוב. ובנג'מין מלמד אותנו את זה. זה שיעור חשוב שאומר כי אפשר מדי פעם לנוח בשורשים, ולא תמיד צריך לחדש ולעשות ביג וואו גדול. זה פשוט, גם לאלה שלא אוהבים ג'אז וטוענים שהם לא מבינים את זה, יוכלו להיכנס לדבר הזה בקלות. אני מקווה שגם אתם תצללו בקסם.

ועכשיו - האמת!

כל מה שכתבתי פה, היה בולשיט טהור. בנ'גמין הוא לא פסנתרן, לא למד אצל אלינגטון, לא ניגן עם המי ומי, ולא נעליים. מדובר בקומיקאי שאולי חלקכם יכירו בתור המדבב של קארל, הקופאי בפאמילי גאי. בנוסף, האיש הוא גם קולן של דמויות בהרבה מאוד תכניות אנימציה שחלקכם אולי יכיר: Bob's Burger למשל שבו הוא מדבב את הדמות הראשית. בקיצור, בנג'מין החליט להקליט אלבום. הטרול המושלם, הבדיחה המושלמת. הוא החליט להקליט אלבום ג'אז, כשהוא מנגן על הפסנתר. יש רק בעיה אחת קטנה... בנג'מין לא יודע לנגן בכלל פסנתר. בטח שלא סגנון ג'אז. הבן אדם בור מוחלט בכל מה שקשור לנגינה. ולא סתם, האלבום הזה נקרא Well... I Should Have כשמעל המשפט הכל כך מסתורי הזה ישנה כוכבית, אשר מפנה אותנו לתחתית ושם רשום *Learned How to Play the Piano. הוא הקליט את האלבום עם כמה נגני ג'אז אמיתיים ומוכשרים: סקוט קריצר (סקסופון), דיוויד פינק (קונטרבס) וג'ונתן פרץ (תופים). אז מה לעזאזל בנג'מין עושה אתם שואלים?

הוא מנגן על הפסנתר. ולמען האמת, זו לא נגינת פסנתר. זו לא הנגינה המשונה של ת'לוניוס מונק, בטח שלא כמו האוונגרד של ססיל טיילור. בנג'מין פשוט לא יודע לנגן. כלום! והוא פשוט מאלתר, בלי שהוא מבין מה הוא עושה. וזה מה שהרבה יקראו לזה: "נורא!", "מה לעזאזל!", "הוא פאקינג סתם לוחץ על הפסנתר!". והאמת הגדולה גבירותיי ורבותיי, אני אוהב את זה. עכשיו רוב הסיכויים שתיכנסו לחשיבה של: "אוף, הוא שוב פעם משבח כל דבר שנשמע לא קונבנציונלי, כי זה שובר גבולות ונשמע בלתי מסורתי. עכשיו זה כבר לא מצחיק! הבן אדם לא יודע לנגן בשיט!". ובכן, נכון. מצד אחד, אני באמת חושב שזה מעניין להתגרות במוסכמות הז'אנר, שכבר מזמן דורך במקום כשרק גיבורים מודרניים כמו ג'ון זורן יכולים להוציא אותו מזה, אבל מצד שני, אני חושב שזו אחת הבדיחות המוצלחות והמצחיקות שנעשו במוזיקה ולאחרונה.

מאזיני הג'אז שסוגדים למיילס, לאלינגטון, לפארקר, לגילספי, למקס רואץ' כנראה ימצאו את זה כבדיחה לא מצחיקה. אוהבי הג'אז האוונגרדי ימצאו את זה כמשהו מעניין ובצדק. ומתעבי הג'אז, שמכריזים כל הזמן שהם לא מבינים את זה, יצחקו ויאהבו את הבדיחה הזו. באיזשהו מובן, אני חושב שבנג'מין מלבד הבדיחה המאוד נפלאה הזו, גם הביא משהו אחר. במשך שנים, אנשים רבים טענו ואמרו כי ג'אז זו מוזיקה תמהונית ובלתי מתקשרת שנועדה למספר אנשים, או מוזיקת מעליות, או רעש בלתי ברור. כשרוב הזמן אנשים בודדים כמוני ימצאו את היופי במוזיקה הזו. אבל בנג'מין כנראה רצה לקחת את האמרה הזו ברצינות וזו יכולה להיות אמירה לאותם מתעבי ג'אז, הוא עונה להם בתשובה הכי ברורה. "חשבתם שבג'אז לא יודעים לנגן? הנה מישהו שבאמת לא יודע לנגן!". זו אולי המכה הכי מצחיקה שאותם חבר'ה אי פעם חטפו. גם אוהבי הג'אז המסורתי יחטפו בומבה כשיגלו מה הבן אדם הזה עושה. הוא מחריב! מה זה השטויות האלה? אבל האמת, מלבד בדיחה טובה, אני חושב שמדובר פה, במשהו ממש מעניין להקשיב. במשך שנים, היו נגנים רבים בעיקר בפרי ג'אז, שהוציאו את הכלים שלהם מהקונבנציות שלהם והביאו אותו לנגינה שגרמה לג'אזיסטים רבים להרים גבה: אורנט קולמן, אלברט איילר ואפילו ברוק עם הגאון הפסיכי, קפטן ביפהארט, שלמעשה תמיד ניגן באלבומיו הגדולים על כלי נשיפה כשהוא לא יודע למעשה כלום.

אבל אצל ביפהארט, זה נשמע מעולה. אז לחובבי האוונגרד וגם לאלה שרואים את חצי הכוס המלאה, מאוד יתעניינו לשמוע מה שהבן אדם עשה פה. הוא לא יודע לנגן, אבל זה נשמע מעניין. רוב הסיכויים, שכוונת המשורר לא הייתה בכלל "להיות עמוק", אבל באמת שמדובר פה בחציית גבול בג'אז. והפעם, אלה לא היו נגנים מושחזים שפשוט לא רצו לנגן כמו שהיה נהוג, מדובר פה בבן אדם שאין לו שום רקע בכלי, וזה לא משהו שהיה נפוץ עד כה בג'אז. בנג'מין אולי מלמד אותנו שיעור שבו אפשר להבין שגם הטמבלים המוחלטים ביותר שלא יודעים כלום על כלי, יכולים ליצור דבר מעניין. ההוכחה המצוינת מגיעה כבר בחלק הראשון של יצירת הנושא של האלבום, שנשמעת בהתחלה כמו סווינג מגניב כשכולם יודעים מה הם עושים, חוץ מבנג'מין שפשוט מחנטרש על הפסנתר במלוא מובן המילה. למעשה, אתם יודעים מה? אולי כדאי שניתן לבנג'מין להסביר על האלבום בסרטון הזה:

זה באמת אלבומים מהנה לפרקים. עם כל מיני יציאות מצחיקות כמו הפתיח Deal with the Devil שהוא למעשה מערכון בו בנג'מין מנסה למכור את נשמתו לשטן כדי שידע לנגן ומה שקורה בהמשך... בנוסף, גם Soft Jazzercise שלוקח את בדיחת סטריאוטיפ הג'אז עד הסוף, וכמובן כמובן, בנג'מין נאמן למסורת ומסיים כמו כל אלבום ג'אז מעולה ואיכותי, בשיר ראפ רוק של דקה וחצי בשם Amy's Song כשסופית מובן לכולם, שהכל היה פשוט בדיחה טובה. אני ממליץ על האלבום הזה למספר קהלים: החבר'ה שרוצים להתבדח ומביאים את האלבום הזה לכמה חברים. לי זה עבד, וזה בהחלט היה מצחיק. גם לאנשים העמוקים, שמוצאים עניין בכל דבר גם אם מדובר בחנטרוש, יאהבו את מה שיש כאן. ובמיוחד במיוחד בשבילכם, מתעבי הג'אז, שמבינים שמישהו לקח את האמרה שלהם ברצינות. בנג'מין עשה את הטרול המושלם, עשה על כולנו את המתיחה הכי טובה שהייתה במוזיקה. אז או שתיקחו את זה כבדיחה טובה, או שתראו בזה כזבל גמור שלא תחזרו לשמוע בחיים, זו בחירה שלכם. אבל תנו שמיעה. זה באמת משהו מעניין. הנה האלבום בבנדקמפ.