אין שם.

קנדריק לאמאר הוא הסטאר הנוכחי של התקופה. שום ספק בזה. מאז הגיע לראש כל מצעד וגרף שבח של כל מבקר ב-2015 עם המניפסט המופתי To Pimp a Butterfly, הוא כבר מיד אחרי הוכתר להיות הראפר הגדול של זמננו. אני בהחלט לא אתווכח עם זה, אבל ברשותכם אני אשמח ללכת לצד הקצת פחות מוכר של קנדריק. במין אלבום/EP כזה שעד כמה שלא נשמע מפתה, הוא עומד בזכות עצמו בצורה מכבדת. בעיקר, אני רוצה לדבר על זה, עכשיו כשכולם מדברים על קנדריק, שומעים קנדריק, מהללים את קנדריק, מתייחסים אליו כמעין דת. השנה, הוא כבר יצא עם האלבום DAMN. כנראה כבר אחד האלבומים הגדולים של 2017. אני מודה שאני מאוד אהבתי את מה ששמעתי. אבל, היה לי חסר. כשאמרתי בסיכום של 2016, שאני מקווה שהוא ילך בקו חדש לגמרי, הוא באמת הגשים את זה. אבל, הוא עשה בדיוק מה שלא נצפה לו. וכן, ההפקה מורכבת, יש ביטים מעולים ושירים נפלאים, וכתיבה יותר אישית ומהורהרת. אבל הרגיש לי שמשהו חסר. עכשיו זה נהיה יותר נגיש, יותר פשוט, פחות מפוזר ואקלקטי ממה שהוא עשה קודם. זה מרגיש עכשיו שקנדריק של כולם. כשאני הכרתי אותו ב-2016, אחרי שקראתי בכתבה שיקיר לבי דיוויד בואי זצ"ל הושפע מאוד מאוד מהראפר הצעיר עם האלבום החדש שלו אז על הרקוויאם שלו Blackstar, לא ידעתי בכלל במי מדובר, ועדיין בסביבה שלי גם לא ידעו מי זה בכלל קנדריק לאמאר.

אחרי זה, החלטתי לאסוף את עצמי לשמוע סופסוף את אותו אלבום Pimp, שלמעשה לא היה כמו שום דבר ששמעתי. אפילו מאבות ההיפ הופ הגדולים. לקח לי הרבה הרבה הרבה מאוד זמן להבין אותו עד הסוף. הערכתי עד הסוף את הרצון של ראפר במיינסטרים לשלב במוזיקה שלו Fאנק ופרי ג'אז עם השפעות שהצהיר מהמאסטרים מיילס דיוויס והרבי הנקוק. Pimp הוא המניפסט הגדול של השנים האחרונות. הצגת מצב קודר של קיפוח השחורים בחברה האמריקאית והקפיטליזם החונק בתוך 79 דקות דחוסות שלא משעממות לרגע. האמת, למרות שזה לא אלבום ההיפ הופ האהוב עליי, אני באמת חושב בלב שלם שמדובר באלבום שריכז את המורשת הארוכה בת ה30+ שנים של ההיפ הופ לתוך יצירה אחת. זה מרגיש שכל מה שנוצר במהלך השנים הגיע לבסוף לאותו אלבום. מפאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, טופאק ועוד ועוד רק כדי להגיע לבסוף למקסימום. To Pimp במאה ה-21, הוא מה שOK Computer במאה ה-20. ידעתי שאפשר לסמוך על דיוויד. זמן עבר, ופתאום אני רואה שחברים שלי מתחילים לשמוע אותו. ופה הרגשתי קצת שבקרב הסביבה שלי הוא כבר נהיה טרנד.

שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש מרוצה שקנדריק לאמאר מוביל עכשיו בניגוד לכל ההיפ הופ הנרקיסיסטי מיינסטרימי שיש היום, אבל מרגיש שיש אובר הילולה שלו בקטע שקצת שוכחים מהעובדה שיש עוד דברים טובים בחוץ (בעיניי! רק בעיניי!). בכל מקרה, To Pimp כבר הפך ליצירת מופת שכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו חייב להקשיב לה ו-DAMN. כבר מגיע למעמד מצליח לא פחות, Good Kid M.A.A.D. City גם הוא מוכר מיליונים עד היום, אבל באמת שהיצירה הכי אהובה עליי מהראפר החדשן מקומפטון, היא דווקא היצירה הכי לא שלמה שלו, הכי לא מאורגנת, הכי מבולגנת, ובעיניי זה מצביע על אנושיות, על אמיתות. והשם והעטיפה הסופר מינימליסטית אומרים הכל: .untitled unmastered. לא מדובר באלבום של ממש. מדובר באוסף הקלטות מאותה תקופה של Pimp, שלא מצאו את עצמן בתוך האלבום. לבסוף, שנה אחרי האלבום, ב-2016, מחליט קנדריק להוציא את אותן הקלטות.

שמונה קטעים. אין מאסטרינג, הכל מוגש במתכונת הראשונית שלו. אפילו אין שמות לשירים. רק מספר הרצועה והתאריך שבו הקטע הוקלט. לכאורה, נשמע כמו אוסף של דמואים שפשוט יצאו למעריצים הכבדים שחייבים לשמוע כל דבר שהם מוצאים שיהיו קשורים ללאמאר. אבל, לא. פשוט לא. מדובר באחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בשנה שעברה. יש לי מספר סיבות למה הסוג של EP הזה שנמשך לא יותר מ-34 דקות הוא בעיניי הפייבוריט שלי. ובכן, סיבה מאוד מרכזית. בכל קטע האוונגרד האקספרימנטלי, קנדריק הלך עוד יותר רחוק. במשך כל הזמן, מנגנים בני אדם חיים בהקלטות האלה, לא הרבה הפקה מושקעת, אלא חשיפה של קנדריק עירום, במצב של בלי ליטושים מבחוץ. הכל נראה לפנינו. אז יש מלא קריצות מדהימות שחובב מוזיקה אקספרימנטלית כמוני לא יכול שלא להתלהב. מי שאהב את התעוזה של Pimp ואוהב את אותו צד משונה ולא מוכר במוזיקה, ישמח לגלות את מה שישמע פה. יש פה השפעות מאלקטרוניקה ניסיונית, מין אמביינט או דרונים, וההבלחות הפרי ג'אזיות, מדי פעם, יהיה אפשר לשמוע את הפסנתר והסקסופון יוצאים מדעתם בקטע שלא היה מבייש בכלל את אורנט קולמן או אריק דולפי.

סיבה נוספת שכבר הסברתי פה קודם, היא שמדובר פה בקנדריק בלי שום תוספות מבחוץ, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. והוא גם יותר חושפני. אם ב-Pimp הוא התמקד במצב של חבריו בחברה השחורה בארה"ב, כאן הוא קצת יותר מחליט להתמקד בנפשו. עכשיו אחרי ההצלחה, המחשבות שלו, ההרהורים. הדברים האלה יתבטאו באופן יותר ברור ב-DAMN. אבל שם, המאזין כבר יהפוך לפסיכולוג האישי של קנדריק. פה הבן אדם לא פוחד לחשוף קצת את עצמו לצד כל הדעות שלו לגבי הבחוץ. כי אחרי הכל, מה איתי? קנדריק רוצה רגע שגם יסתכלו למה שקורה איתו. ארטיסט כבר אמרנו? יש פה תחושה קצת יותר חמה, קצת פחות מרוחקת וזו כנראה הסיבה המרכזית למה אהבתי כל כך את untitled על פני האלבומים הגדולים לא פחות וההרבה יותר מפורסמים של האיש.

במשך ה-34 דקות, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך האולפן עם כולם. עם קנדריק, עם אנה ווייס (הזמרת המלווה), עם ת'אנדרקט (הבסיסט/מפיק), עם טראס מרטין (סקסופון). כל הנגנים הנפלאים והמפיקים המבריקים בזמן העשייה. לא משהו שרגילים לתעד. ב-Pimp זה הרגיש כמו סרט הוליוודי עמוק, שבו השחקנים משחקים את תפקיד חייהם הגרנדיוזי, כשכל העולם ואשתו מתקבץ ושר we're gonna be alright, כשכולם רוקדים ועושים דאבים. מרגיש שכולם מסוגרים בתוך העלילה, בתוך הקונספט שנוצר מעין קיר בין המאזין למוזיקאים. פה, קנדריק בא ואומר: "בוא אחי, תשמע את מה שעשיתי פה". אתה ממש נמצא עם החבר'ה בספה כשהם מעבירים צחוקים ודאחקות כמו בקטע השביעי. כמו שהביטלס פותחים את המאסטרפיס שלהם Revolver בספירה לפתיחת השיר ושיעול, קנדריק אחרי השיר השני אומר וצועק: "שים ת'תופים! אוקיי אז עושים את השירים האלה? סבבה, מהתחלה".

תחושה נפלאה אחרי שמרגיש שכולם אוהבים את Pimp, אתה נושם הרבה יותר כשלuntitled נשארים החבר'ה שאוהבים דת' גריפס ודני בראון, חבר'ה שאוהבים אורנט קולמן והנקוק בתקופת הפיוז'ן-אלקטרוני שלו, חבר'ה שאוהבים אפקס טווין, חבר'ה שנשלחו לפה ע"י בואי עם Blackstar. ושומעים איך קנדריק, מההקלטות של 2013-14 שמגיע לסיים את ההקלטות ב-2016, עוסק ב-Pimp, ברגע שאחרי, ביחסים שלו עם המשפחה שלו, נכנס אפילו עמוק יותר לתודעה, גולש לסוריאליזם. זה הרגע שבו הראפר הגדול ביותר היום חיפש את עצמו בהקלטות בלי מאסטרינג, באוונגרד, בתודעה העצמית שלו יחד עם המודעות למצב הנוכחי. במשך האלבום, הוא משתמש במוטיב משונה שבו הוא צועק "pimp pimp!" והוא נענה ב"הוראיי" משונה במיוחד. אולי קנדריק מתפאר ביצירה שלו? אולי הוא לועג ליצירה המצליחה שלו ומבקש מאיתנו להתקדם הלאה? שאלות שונות ורבות שמעוררות סקרנות. untitled הוא אחד מהאלבומים האלה שמביאים הרבה שאלות. זה יותר מסקרן. שירים בלי שמות, קטעים ביזאריים. זה לא Pimp שיוצאים עם הבנה בסוף. ב-untitled זה הרבה יותר אבסטרקטי. התמונה הברורה של קומפטון הענייה, מוחלפת בצורות משונות וצבעים מעורבבים.

וזה מסע מעניין, ששווה לעבור אותו ולבסוף שואלים, מה היה פה? מה הבנתי? האמת, אני עדיין לא מבין. ולכן, אני סקרן יותר. רגעים מדהימים שתמיד נתקעו לי בראש ולא יוצאים לי כדי לחוות את המסע המשונה הזה שוב. דרון מטריד ומשונה שפותח את האלבום וממשיך לקטע מאוד פרנואידי, מאוד ישיר. זה נשמע שיש שם מלוטרון(!) וקנדריק מטיח בנו את החששות לו לגבי האנושות. הוא נהיה ממש אפוקליפטי. נביא זעם עכשווי. הקטע השני המעניין ביותר, שכולל הבלחות של פסנתר אוונגרדי וסקסופון צווחני ו-soundscapes מטרידים, כשקנדריק מושך את הקול שלו, מאנפף, עושה ג'סטות בכוונה. וזה כל כך ייחודי בנוף הזה. המעבר המשונה מנער בקומפטון לחיים של סלב. השיר השלישי המאוד קצר שבוצע בטקס הגראמי (אחד מהפעמים שביצע חלק משירי האלבום בהופעות) בצורה שמתעלה על המקור האולפני על הפרספקטיבות השונות של אנשים שונים בחברה האנושית. הקטע השביעי שמשלב ראפ מעולה כמו שקנדריק יודע לעשות, עם אפקטים חייזריים ומקצב טראפ. שם בעיניי, מופיע השיא של האלבום, אותה הוכחה שאתה מרגיש שאתה נמצא עם כל החבר'ה באולפן.

ת'אנרדקט מנגן את הליין המושלם מהקטע החמישי ברפטטיביות בהקלטת לו פיי, בזמן שקנדריק מריץ דאחקות עם כמה חבר'ה באולפן ואומר "זה שיר של 15 דקות". יותר אמיתי וכיפי מזה, לא יכול להיות. לסיום כל הבלגן הענק הזה, מסיים בקטע Fאנקי כמו שצריך להיות, ובכך מסיים את אחד הדברים הייחודיים שיצאו בקטלוג של קנדריק, בהיפ הופ, במוזיקה עכשווית ובמוזיקה פופולרית בכללי. קנדריק משלב תודעה יחד עם אקטואליה, חופר עמוק בשורשים המוזיקליים שלו וממשיך בחיפוש. גם היום ב-DAMN. הוא עדיין ממשיך לחפש, למרות שהכיוון כבר פונה למיינסטרים. לכן, untitled נשאר נדיר שלא נעשה עוד בקטלוג של לאמאר או בכלל. קנדריק לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. מה שהיה היה. ככה הוא מצטרף לאותה רשימה של חדשנים שהמשיכו לחפש, למרות הפופולריות העצומה והסיכון לאבד קהל. ביטלס, בואי, זאפה, ביפהארט, דילן, מיילס, קולטריין, רדיוהד וגם קנדריק מצטרף לרשימה. היום בתקופה, שמרגיש שכל האינדיבידואליסטים החדשניים נעלמים ואין איזה גיבור תרבות שיעצב תקופות ועולמות, אבל הנה פתאום מגיע קנדריק. ועושה לכל הראפרים העכשוויים בית ספר. אחרי DAMN. אני מתחיל לחשוב שאותה תקופת אוונט ראפ ג'אז אקספרימנטלי לא תחזור שוב, אבל זה רק מראה כמה הבחור לא מביט לאחור וממשיך לחפש.

למרות שמדובר באוסף הקלטות שנגנז מאלבומו המוערך ביותר של לאמאר, זה ממש ממש ממש ממש לא אוסף דמואים זניח. הו לא. ממש לא. יצירה כנה אמנותית, סוריאליסטית, משונה, מסרבת לזרום עם הזרם, אבל לא רוצה להישאר בצללים. גם לא לחשוב בכלל שמדובר במשהו שדומה לPimp. זה כמו להגיד על Amnesiac כגרסה נוספת ל-Kid A. ממש לא. מדובר בשתי יצירות שונות עם אישיות שונה וכל אחת מדהימה ושומטת לסת בדרך שלה. אבל כן, כשPimp חיפש את כיוון האוונגרד, untitled חפר יותר עמוק. ואת התחושה הזו קשה לתאר. כי אין לה שם. בדיוק כמו השיר האהוב עליי מהאלבום untitled.

 אז אני אשים פה את השיחה הגדולה בין שני אלילי היפ הופ. משני דורות. קנדריק עם האיש והזקן, ריק רובין. איש דף ג'אם שהפיק את הביסטי בויז, ראן DMC ועוד ועוד ועוד.. סופר מומלץ לסקרנים.