בשבוע שעבר, 47 אלף צופים שאגו משמחה, התרגשו והודו לאחת הלהקות הכי מוערכות שהגיעו לנגן הופעה שמסיימת בטעם טוב את הטור שלהם. רדיוהד נתנו פה הופעה מרגשת, נפלאה, כל אלבום בדיסקוגרפיה קיבל את הספוט שלו, וכמעט כל מי שהיה, אמר כי מדובר בהופעה מדהימה, שמילים לא יכולות להבהיר חצי ממה שהיה שם למי שלא נכח. מסכים לגמרי שמדובר באחת ההופעות היפות ביותר שהיו פה, היה מדהים כל כך לראות כמה אהבה יש מהקהל וכמה אהבה יש ללהקה לנו, המעריצים. אבל אני לא אדבר על ההופעה הזו. זו הייתה הופעה מדהימה, אבל אני חייב להודות שהיה רגע אחד בפארק הירקון שהשאיר אותי ללא מילים. וזו הייתה הופעת החימום רגע לפני שהחמישייה המהוללת עלתה על הבמה, על כל חבריה. למה אני אומר את זה? כי כשציפיתי להתרגש ולהתלהב מהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי, ששינו את התפיסה שלי לגבי מוזיקה, קיבלתי גם מופע מדהים, מלא אקסטזה, לא צפוי ובלתי סביר בעליל. ובעיקר, מלא מלא שמחה. מה שהפך להיות המופע הטוב ביותר שהעיניים שלי חזו בו והאוזניים שלי שמעו.
המופע הראשון היה של דודו טסה. נפלא, שילוב אדיר בין רוק למוזיקה השורשית מהמזרח שטסה התחנך בבית. אבל אז אחרי זה, הגיע המופע שהותיר בי WTF אחד גדול: וזה היה המופע של ההרכב החד פעמי, ג'ונון. מדובר פה בפרויקט של ישראלי אחד שבילה כל כך הרבה זמן בהודו, עד שהוא הפך לסטראוטיפ של ההיפי השלו שחזר מהודו. אבל אנשים, יש פה סיפור אחר לגמרי. שי בן צור עבר לחיות בהודו שנים רבות, אחרי שמצא מורה ללימוד מוזיקה הודית. ובמהלך השנים, התאהב בסגנון המוזיקלי של הזרם הסופי באיסלאם. בן צור כתב קוואלים, בהם הוא מכניס טקסטים בעברית, אורדו והינדי עם מסר סופר רוחני. הוא הוציא שני אלבומים, עד שב-2015, הגיטריסט האגדי של רדיוהד, ג'וני גרינווד, גילה את בן צור והתחיל להימשך לצליל הכל כך לא מערבי הזה, כשהשניים מנגנים יחד, עם הרכב מרשים של נגנים הודיים העונים לשם: רג'אסטן אקספרס. יחד נוצר ההרכב והאלבום החד פעמי, ג'ונון. ובהופעה, ההרכב היה נראה כמו הדבר הכי לא סביר בעולם.
15 הודים מנגנים על כלים שונים מהמזרח והמערב, ישראלי שנראה אחרי שהיה בהודו הרבה שנים מאז הטיול בצבא, ובריטי שנראה כמו אימו שמחליף בין כלים שונים. אבל, ההרכב הזה רק הוכיח כמה מוזיקה היא שפה בינלאומית. הכל היה שם. המוזיקה ההודית הרפטטיבית, הקצבית שהכניסה לאקסטזה וגרמה לי לנענע את הראש בריקוד שאנטי שכזה, לצד אולי כמו 100 ישראלים בשורות הראשונות בחום האדיר, הטקסטים היהודים של בן צור שהכניסו תחושה של בית לתוך כל זה, וכמובן, גרינווד שהביא את האירופאיות והאלקטרוניקה לתוך התערובת הזו. מלבד הגיטרה והבס, הבן אדם הביא את מחשב האפל שלו והכניס לשם ביטים וכל מיני ממתקים אלקטרוניים עתידניים יחד עם כל המוזיקה המסורתית. בו צור ניגן במעין דרון אקסטזי על הגיטרה וההודים מלאי שמחת חיים, מנגנים בריכוז גבוה את המוזיקה וחלקם שרו והגיעו לגבהים שגרמו לשערות הגוף לסמור.
שי בן צור
מיד אחרי ההופעה, יצאתי לשמוע את האלבום. ובחיי, כמה שהתפספס לנו ב-2015. היינו כל כך בהייפ מקנדריק עם To Pimp, שלא שמנו לב לאלבום הכל כך מיוחד הזה, שאחרי הטור הזה, יקבל יותר תשומת לב. אז Junun הוא לא רק ההרכב, אלא גם שם האלבום. אלבום כפול, שכמו שתיארתי, פשוטו כמשמעו, כולל מוזיקה הודית מסורתית עם טקסטים בעברית, עם טוויסט קטן אירופאי. מדובר באלבום מיוחד, שמפגיש בין תרבויות שונות (מי שהפיק היה גרינווד ומי שהקליט היה לא אחר מהמפיק האגדי והנאמן של רדיוהד, נייג'ל גודריץ'), ויוצר תערובת יפיפיה ומשונה שעד כמה שנשמעת לא סבירה, היא יוצרת ייחודיות שגם היום קשה לרשום מקרים דומים. בהודו כמו שסיפר לי המורה שלי לגיטרה, לא מעוניינים שם להנציח. בניגוד למערב שעושה הכל כדי להשאיר חותם: יצירות, אלבומים, קונצרטים, ציורים, סרטים, תיאוריות, שירים, ספרים. אבל לא במזרח הרחוק, שמתבסס על מינימליזם והסתפקות במועט. אולם, מאז הפרסום של ראווי שנקר, הודו נעשתה די מערבית. אבל הרוח נשארה. המערב חווה והרבה התלהבו. הביטלס היו הראשונים להכניס את המוזיקה ההודית למיינסטרים, מאז שנים רבות עברו והמוזיקה ההודית עברה גלגולים רבים במוזיקה המערבית.
ג'וני גרינווד
אבל פה, ב-2015, המוזיקה הזו מקבלת את הביטוי היפה ביותר מזה הרבה זמן, בתוספת הרוחניות היהודית והניסיוניות האירופאית. מדובר במוזיקה סופר קצבית, סופר קליטה, שמי שהיה באותה הופעת חימום, יוכל לזהות את הקטעים בלי בעיה. קטע הנושא מציג סולם פה דיאז שהחבר'ה נשארים עליו, והקצב משתנה לאחר זמן קצר, אל מין אקסטזה ריתמית שכזו, יחד עם מזמור קליט שלא יוצא מהראש. הקטע הזה מייצג את הרוח של האלבום הזה, אבל בין היתר, יש קטעים רבים ועולמות שונים בתוך האלבום הכפול הזה. אם זה "רוקד" שכולל מקצב דאנס פרמיטיבי שכזה כשבן צור והאקספרס מדברים בקצב, בחזרתיות מנטרה. בעיניי, הקטע היפה ביותר הוא Hu. שבע דקות של גן עדן מוזיקלי, שגם בו החבר'ה שרים מנטרה מסוימת, וזה חוזר על עצמו, שמימד הזמן נעלם לאטו.
אני לא אפרט ואספר על גבי פסקאות שלמות על הגדולה של האלבום. לשם זה, תצטרכו לשמוע את האלבום ולהיכנס לקסם. וגם למי שממש סקרן, לצפות בדוקו של הענק, פול תומס אנדרסון שתיעד את תהליך עשיית האלבום בהודו. מי שהיה באותו מופע חימום, יוכל להבין על מה דיברתי. חלק קצת מעלה ספק שהיה מדובר במשהו אדיר, החלק הצטרף ורקד בכיף. אני לא יודע מה לגבי כולם, אבל אני חוויתי משהו במהלך אותו מופע, ואם אחרי זה ישר קפצתי לשמוע את הפרויקט הזה, אז הוא עשה לי משהו. מים רבים עברו מתחת לגשר, מאז הביטלס השתמשו בסיטאר לראשונה בNorwegian Wood לפני 52 שנה ומאז, המערב נדלק על הצליל המסתורי והשלו של הודו. 52 שנה לאחר מכן, המזרח והמערב התאחדו ביחד בפרויקט חד פעמי יפיפה ומשונה שפשוט נשמע כל כך טהור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה