זה מה שאני

אז דיברנו על מוריסון ועל פולחן הלטאה שלו לציון 46 שנים למותו. מלך הלטאה עזב את העולם במה שהיה נראה בשיא הקריירה שלו, והוא נהיה לדוגמה מרכזית למשפט האייקוני שמר ניל יאנג אמר: "יותר טוב להישרף בחיים מאשר לדעוך". והנה אנחנו ארבעה ימים לאחר מכן, מציינים 11 שנים למותו של היהלום המשוגע, של החלילן בשערי השחר, הלא הוא רוג'ר קית' בארט שיותר ידוע כסיד בארט. בארט בניגוד למוריסון עזב את העולם כשהוא לא כל כך צעיר. אבל היה מדובר באיש חולה, מנותק מהעולם החיצון, כמי שמוחשב מנטלית מת. מדובר פה באחת הטרגדיות הגדולות של הרוק. טרגדיה שאולי הובילה לעובדה שפינק פלויד, הלהקה שאותה הקים וסולק ממנה, היא עבור רוב אנשי העולם "we don't need no education" ו-"wish you were here". בארט אמנם נפטר פיזית בגיל 60, אבל המוות שלו התרחש עוד אי שם באמצע הסבנטיז, כשהLSD הרס אותו סופית. סיד היה אחד מהגיבורים הראשונים שלי כשהתחלתי להקשיב באופן רציני למוזיקת רוק. כמו שאז כתבתי עליו כאן, אני אהבתי את הילדותיות, את הבריחה מהמציאות, את האופטימיות, שגם בחלק מהרגעים היותר עצובים שלו, היה אפשר לשמוע את הילד הנאיבי. אבל מי שמכיר את סיד שאחרי אלבום הבכורה האגדי של הפלוידים Piper, יודע שאחרי זה יש סיד אחר. מנותק, גמור, המוח שלו מטוגן מכמויות של LSD, לא מתפקד, שגורם לחבריו בלהקה להיות אכולי אשמה עד היום על סילוקו מהלהקה שהוא עצמו הקים ונתן לה את השם.

אני לא יכול להדגיש כמה המקרה של סיד עצוב ובלתי נתפס. אם מוריסון עוד היה אדם מאוד וולגרי בחלק מהזמן, בארט עוד היה בתחילת דרכו, צייר נאה, עם מלא חברות שכולם אהבו. הילד שאהב לקרוא את הספרים של קנת' גרהם, טולקין וסרוואנטס הפך לשבר כלי מהר מאוד אחרי שהצליח. מקרה מובהק לכישרון שרוסק ע"י ההצלחה, ודוגמה עוד יותר מובהקת לאחד שדעך. סיד של אחרי הפלויד היה כבר השקט של אחרי הסערה. ובאמת, אפשר לחלק את היצירות של סיד לשלוש תקופות שונות שמייצגות את השלבים בקריירה שלו, שמספרים את הסיפור שלו דרך הצלילים והגיטרה. התקופה הראשונה היא עם הפלויד בתקופת הסינגלים הראשונים ו-Piper ב-1967, כשהוא היה יצירתי בטירוף וסיפק שירים נפלאים על דחלילים, גמדים, פיות, אופניים ופלנטות עם מסעות אל הלא נודע. זה היה סיד שכולם אהבו ועד היום, השירים שהפכו אותו לאגדה שהוא. התקופה השנייה, היא התקופה שבארט כבר היה קרוב לקצה לעזוב את פלויד. מדובר בשירים קריפיים, מטורפים ומוטרפים, שמציגים את המוח של בארט כפי שהיה באותה עת. אדם מטורף שעומד לאבד את זה לחלוטין. פיטר ג'נר המנהל של הפלויד בימים הראשונים הסביר את זה יפה כשהשווה את השירים האלה לעבודות האחרונות של ואן גוך. התקופה השלישית, היא התקופה של השקט שאחרי הסערה. בארט כבר גמור, הLSD הרס אותו, והשירים שכתב מציגים את הנפש הפגועה שפעם הייתה מוארת באור גדול והתרסקה באותה מידה שהמריאה. אלה השירים של שני אלבומי הסולו היחידים שהקליט.

כשהכרתי את הפלוידים בכיתה ו' על כל הדיסקוגרפיה שלהם, מאוד התלהבתי מ-Piper בזמנו. הוא פשוט התאים לי בול. היום אני עדיין חושב שמדובר באחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם, אבל בו זמנית התחלתי להתעניין גם באלבומי הסולו בשנה שעברה, שגם הם הביאו שירים יפים שעוד הצליחו להוציא את הכישרון לפני שאבד סופית. אבל בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי מקשיב לתקופה המטורפת והפסיכוטית. וממנה אדבר על שיר אחד שהציג את הטירוף במלוא הדרו. אם השניים האחרים רמזו למה שמתרחש, השיר הספציפי הזה מציג בלי רמזים וקישוטים את התודעה של סיד כפי שהייתה ב-1968. שלושת השירים האלה הם Scream Thy Last Scream, Vegetable Man ו-Jugband Blues. רק האחרון מצא את עצמו יוצא לאור בזמן אמת באלבום האדיר A Saucerful of Secrets אותו חתם. מדובר באחד השירים האהובים עליי, אבל לא אדבר עליו היום. אני אדבר על Vegetable Man שהוא אולי הכי מעניין בתקופה הזו, כי כאמור, הוא הציג את המוח של סיד באותה תקופה. מטורף, על סף קריסה ופרנואידי. מאוד פרנואידי.

את השירים מהתקופות האלה, מאפיינת הגישה של שיר שהורכב מכמה שירים בלתי קשורים במנגינה שחוברו יחדיו, כמו קולאז' דאדיסטי. Jugband היה כזה ו-Vegetable Man היה כזה. השיר הזה יחד עם Scream יצאו סופסוף לאור בשנה שעברה במסגרת המארז הכל כך מושקע שסוקר את פלויד בתקופה הכי יפה שלה 1967-1972. בקיצור, לפני Dark Side. עד אז, היה אפשר למצוא את השירים האלה בבוטלגים, באינטרנט. שוב פעם, לפני 5 שנים, הייתי מאוד אובססיבי לביטלס ולפלויד. וכל פיסה, כל אלבום, כל שיר שלא יצא, כל גרעפס קטן מהחבר'ה האלה היה קודש בשבילי. כששמעתי את Vegetable אז, לא זכרתי ממנו הרבה. כנראה שהייתי בהייפ מ-Piper אז, ולא בדיוק הבנתי את הטירוף מאחורי. אפילו את Jugband Blues שמעתי בידיעה שהוא נכתב כפרידה מהלהקה ואף פעם לא ראיתי אותו כשיר עצוב. אבל היום, קצת יותר בוגר, אני מבין יותר טוב את היצירה של סיד. Vegetable Man הוא תיעוד נדיר, מפחיד ועצוב מאוד של אדם על סף טירוף לפני שהוא עומד לקרוס בפיו של האדם עצמו. את השיר הזה אפשר לחלק לארבעה חלקים שונים זה מזה מוזיקלית, אבל ברמה הטקסטואלית מציגים את הקונספט שצועק: "שלום אני מטורף". סיד היה איש הירקות. כנראה המטאפורה לטירוף שלו, או שאולי מדובר בLSD שכל כך אהב לצרוך. את זה כנראה לא נדע. 2 הדקות האלה עוברות כל כך מהר, שמרגישים שרוצים מזה עוד. כאילו לא הבנו לגמרי, ויכול להיות שבפנים, יש לנו את העניין המעוות הזה של לצפות באדם בהרס עצמי. וזה מה שVegetable Man מציג.

אז בפתיחה על הגיטרה, מבלי לדעת מה עתיד לבוא, ניק מייסון מכה על התופים במונוטוניות ובהרבה מאוד כוח. מה שפותח את החלק המרכזי של השיר. בארט מנגן אקורדים שעולים כל הזמן חצי טון. מין קרשנדו כזה שמייצג את הקרבה אל הטירוף. זה קליט בצורה מטרידה, וקצת כמו התחושה שלו ריד תיאר בHerion שלו שכתבתי כאן, בארט מתאר את הויה דה לה רוזה של הLSD שלו ומציג בצלילים את המוח שלו. המילים גם הן מטרידות, קריפיות ומציגות את בארט כשבר כלי:

In yellow shoes I get the blues

Though i walk the streets with my plastic feet

With my velevt trousers, make me feel pink

There's a kind of stink about blue velvet trousers

In my paisley shirt I look a jerk

And my turquoise waistcoat is quite out of sight

But oh oh my haircut looks so bad

Vegetable man, where are you?

בארט מציג בעצם את המצב האישי שלו דרך הבגדים שהוא לובש. הוא מתאר את כל מה שיש לו בארון: נעליים צהובות, מכנסי קטיפה כחולים, מעיל טורקיז. מגוון בגדים - מגוון של דברים שהביאו לסיד אושר בעבר. אבל זה כבר לא 1967. פה ב-1968, בארט אומר על איך המכנסיים לוחצים עליו ו"עושים אותו ורוד". אני די בטוח, שלא סתם בארט שם פה את המילה "ורוד". האם יכול להיות שזו התקפה מובהקת לחבריו בפינק פלויד שנטשו אותו בעת שהיה בשעתו הנוראית ביותר? גם את זה לא נדע כנראה, אבל אנחנו כן יודעים שאחרי כל התיאורים של הבגדים, בארט מסכם את זה בבריטיות עם הoh oh כשהוא מסיים בחוסר הערכה עצמית: השיער שלי נראה כל כך רע הוא אומר, כשהבית מסתיים בטירוף קצרצר, כשהוא שואל את איש הירקות איפה הוא. יכול להיות שאיש הירקות הוא בעצם האושר בחייו של סיד. הוא שואל איפה הוא, הוא לא מתייחס אליו בגוף שני, כל הזמן בגוף שלישי כנעלם.

So I've changed my dear, and I find my knees

And I covered them up with the latest cut

And my pants and socks all point in a box

They don't make long of my nylon socks

The watch, black watch

My watch with a black face

And a big pin, a little hole

And all the lot is what I got

It's what I wear, it's what you see

It must be me, it's what I am

Vegetable Man

בארט ממשיך מאיפה שהפסיק מהבית הראשון. פונה למישהי (my dear) ואומר לה שהוא השתנה. פה אנחנו מדברים במובן הפיזי. הוא שינה את הבגדים שלו, אבל מהר מאוד, אנחנו מבינים שהניסיון של בארט להשתנות ולקנות דברים כדי לגרום לו להרגיש יותר טוב לא עוזרים בכלל. בארט קורא פה לעזרה. זה לא מוריסון שקורא לכולנו להשתגע במסגרת משחק קטן, בארט רוצה לצאת מהשיגעון. שום דבר לא עוזר לו, והוא אומר שהוא מי שהוא. ובמי שהוא, הוא לא מתכוון לסיד שכולם אהבו. זה לא סיד שישב על חד קרן, ביקש מאמו שתספר לו עוד ושיש לו אופניים. סיד מתכוון למי שהוא הנוכחי, הבגדים לא יושבים לו טוב, לא משמחים אותו, וחברת התקליטים שראתה בו תרנגולת מטילת ביצי זהב ביקשה ממנו את הארנולד ליין הבא, כשהוא בא אליהם במשפט ברור: "זה מה שאני". לא מי שהוא, מה שהוא. בארט מאבד זהות, לאט לאט האישיות שלו נמחקת ע"י שימוש ענק בLSD, ושוב פעם במין רגע של פזילה לטירוף, בארט קורא שוב לאיש הירקות. ומשם עברנו לחלק השני והקצרצר של השיר.

אין מילים, ונראה לרגע שהחבר'ה נרגעים ובארט שר מין ליין קטנטן כאילו הוא מנסה להישאר מאושר, כאילו מנסה לחזור לשפיות באמצע כל החוסר שפיות הזו. אבל כל זה נידון לכישלון, ובעיקר אנחנו שומעים את זה כמה שניות אחרי, בחלק השלישי והגם קצרצר של השיר, שכולל את השורות הכי עצובות שלו. בארט אומר דוגרי, אין לו לאן ללכת. הוא מודע למצב שלו, והוא לא יודע מה לעשות. כנראה השורות הקשות ביותר שהמנהיג לשעבר של הפלויד כתב:

I've been looking all over for the place for me

But it ain't anywhere, it just ain't anywhere

הלחן ממש לא מרמז על זה. גיחה קצרה לפסיכדליה המסטולית אופטימית, אבל המילים כואבות כואבות. זה כנראה הקטע בו הוחלט שהשיר הזה לא יצא לאור. זה כנראה הקטע שחברי הלהקה מקשיבים לו היום, ולא יודעים מה לעשות עם עצמם מהעובדה שזה יושב להם על המצפון. לא משנה כמה ניסו, כשווטרס, רייט וגילמור ניסו להפיק אותו ודאגו שקיבל את הכסף מהמוזיקה שעשה בתקופות הזהב, או כשמייסון דיבר על סיד כשפוי בין חברה משוגעת, בארט פשוט נשאר לבד. כשהם עלו להצלחה עם Dark Side, הוא נשאר לבד כשהוא לא מוצא את המקום בשבילו. לעזאזל, זה אותו אחד שכתב את Bike. ואין פה רחמים, כשעוברים לחלק האחרון, מדובר פה בבלוז 12 תיבות מאוד אגרסיבי עם צליל כמעט פרוטו פאנקי, כשבארט מספר על איש הירקות:

Vegetable Man, Vegebtable man

He's the kind of person, you just gonna see him if you can

Vegetable man

החלק המשונה ביותר מבחינת הטקסט. כנראה שבאמת מדובר בשמחה של בארט, כשהוא מדבר על אותו איש כבחור שפוגשים אם אפשר. וברגע, שחושבים שהוא איבד את זה, אנחנו באמת מקבלים את הדבר, הלהקה מסיימת ואנחנו שומעים קריסה לכאוס פסיכוטי קריפי שהוא בעצם הסמל לכך שהמוח של סיד איבד תקשורת עם העולם. זה עצוב, זה בלתי נתפס וזה מטריד ומעוות, ועדיין קשה להתעלם מזה, קשה שלא לשמוע את זה עוד פעם ועוד פעם. לחוות את הטירוף הזה. זו לא פסיכדליה אופטימית ונאיבית שאפיינה את השנה שלפני כן. מדובר בטריפ רע ואפל שמסמן את סופה של תקופה וכנראה את סופו של סיד. הרגע הזה שבו הלהקה מסיימת ברעש, מבינים שמדובר בתחילת הסוף של סיד בלהקה שנחתם ברגע ששאל מהי בעצם בדיחה בגיטרה אקוסטית בודדת ב-Jugband Blues.

Vegetable Man ו-Scream כאמור לא יצאו לאור, כיוון שהיו מטורפים ומוטרפים מדי לחברת התקליטים שדרשה להיטים. ההמשך ידוע מראש. ווטרס ארגן הצבעה דמוקרטית, אם יאספו את סיד להופעה. כולם הצביעו פה אחד שלא. וכך תמה לה תקופת בארט בפינק פלויד. מהרגע הזה, לאט לאט ווטרס התחיל להתבלט יותר ויותר ככותב שירים, אבל הלהקה עדיין ניגנה בצורה דמוקרטית כשאף אחד לא מעפיל על השני. אבל עם כל היופי והשמחה וההצלחה באנדרגראונד שהם השיגו, סיד פשוט נשאר מאחור. היו הופעות, שבארט היה צופה בקהל בגילמור חבר הילדות שלו מחליף אותו בגיטרה. זה קשה, ושום Shine On או Wish You Were Here יכולים להעלים את רגשות האשם האלה. יכול להיות שבארט היה איש הירקות אז ב-1967 כשהוא היה הבחור הילדותי והאהוב מתקופת Piper, אבל תוך כמה חודשים עברנו מאופניים וגמדים לתספורת שנראית רע ונעליים צהובות. מאז, אף אחד לא עשה את זה שוב.

גם בארט עצמו לא שיחזר את מה שהיה בשיר הזה, כי מה שקרה שם, היה חד פעמי. כי אחרי זה, כמו מכשיר חשמל שהתקלקל ויצא משימוש, כך היה גם המוח של סיד, הסוף של Vegetable Man משול לטלוויזיה שחטפה קצר וסיימה לתפקד. מהרגע הזה, הוא היה צריך להתאושש, לתת לכל הטריפ הזה לעבור. אבל נראה שסיד מעולם לא התאושש. ב-Madcap Laughs, אפשר לשמוע את הרגע שאחרי. בארט יותר מדוכא, פחות מתפקד, טועה באקורדים, מזייף בשירה. כל זה מוביל לסוף המר. בארט נפטר בודד, כמי שהיה מת מנטלית אבל מותו הפיזי סיים הכל. ככה כוכב אדיר התפוצץ בסופרנובה שהתרחשה מהר כמו זריחתו של אותו כוכב. אם יהיה כמו סיד, בחיים לא. ושירים מהולים בטונות של LSD והרס עצמי כמו Vegetable Man מוכיחים את זה. אנחנו מכירים הרבה יצירות אמנות שמתעדות אמן בשיא הטירוף כשהוא לקראת הרס עצמי. סיד הוא גם אחד כזה ביצירה הזו. אבל השיר הזה ייחודי משאר עבודות בסגנונות. הוא לא זועם. הוא לא מתמרמר. הוא פשוט מבולבל ולא יודע מה לעשות ומרוב החוסר הידיעה פשוט צולל לטירוף.

זה היה הקו הדק בין הגאונות לשיגעון של סיד. בעוד כמה ימים, אני אתמקד באמן האחרון בשלישייה. זה הולך להיות קצת שונה, ואנחנו נעזוב את הטריטוריה שעד אז היינו בה בשני הפוסטים עד אז. בינתיים ביי ביי ותודה לסיד על המוזיקה הנצחית ולכם שקראתם.