אלוהים יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנס אל העולם הצבעוני והשמח של הגרייטפול דד. אין לי מושג למה לקח לי כל כך הרבה זמן להצטרף לקומונה של ג'רי, פיל וכל החבר'ה. אבל deadhead אני רחוק מלהיות. הו הו ממש רחוק. וכל זה מסיבה אחת פשוטה: אני לא מכיר מספיק. אנא מכם deadheads נאמנים, עזרו לי להיכנס אל תוך הרייב הסיקסטיזי של אחת הלהקות הכי מזוהות של התקופה. אשמח לעוד הופעות אדירות של החבר'ה מלבד Live/Dead (רוב הסיכויים שאופצץ חסר רחמים כמו פסנתר בסרט מצויר באלפי הקלטות, בוטלגים רשמיים, שנים, ביצועים ואלתורים). היופי האדיר של הדד נכנס אליי אחרי שנכנסתי לכל הלהקות והאמנים שאליהם נכנסתי במשך השנים. הדד הם פשוט אורגניזם אחד פועל, כולם שומעים אחד את השני, מנגנים אחד עם השני. כמו יחידה מוצקה בלתי מנוצחת. מדובר באחת הלהקות הכי דמוקרטיות בהיסטוריה. אפשר לספור מלא הרכבים שמנגנים כמו יחידה אחת: פלויד המוקדמים, הקראוטרים, הדורס, סופט מאשין, הוקווינד, MC5, הסטוג'ס, והרכבים של חבר'ה כמו מינגוס, סאן רא, קולמן, מיילס (בעיקר באמצע הסבנטיז) וקולטריין. הדד הם חלק בלתי נפרד מהרשימה הנפלאה הזו. ובאמת, הם נשמעו כמו גרסת הרוק נ רול לרביעיה של ג'ון קולטריין ממש ככה. הנגינה המהודקת, הסולואים האדירים ממיתריו של גרסיה, ופשוט האווירה המיסטית בחלק מהקטעים.
אז כן, ידוע לי שהדד יצאו פצצה בהופעות, הבמה היא המגרש משחקים שלהם. שום ספק הטלתי. כלל וכלל לא. אבל אני עובר מהבורות שלי בנוגע לקטלוג הרחב מאוווד של הדד, אל וידוי שכנראה בשביל הdeadheads, סופי נידון כמו סופו של סטפנוס הקדוש כמו בשיר הידוע שלהם. אני אוהב את עבודת האולפן של הדד. נכון. שוב, לא הטלתי טיפל'ה של ספק בזה שבהופעות הם מנצחים, ושהאולפן שיש לו חוקים משלו, מרסן את הדד בקלות. אבל בחייאת. משני אלבומי האולפן ששמעתי (עוד לא הגעתי לכולם), אני באמת חושב שיש פה אסופה של שירים נפלאים שפשוט מקבלים ביטוי טוב יותר בהופעות. מן הסתם, זו התקופה הפסיכדלית, המסטולית, הקן קיזית שאליה התחלתי להתעמק. לא סתם, הלהקה הזו היא סמל מובהק לפסיכדליה הסיקסטיזית (מכת שוק לילד בן 12 כמוני שהתחיל לגלות מוזיקת רוק, וחשב מהאיורים והלוגואים שאולי מדובר בלהקת הבי מטאל).
אז שני האלבומים שאני אשמח ממש לדבר עליהם, הם הצמד חמד Anthem of the Sun ו-Aoxomoxa. כמו Kid A ו-Amnesiac או Spirit of Eden ו-Laughing Stock, מדובר בשני אלבומים עם אותה רוח, אותה גישה. מדבר אסיד צבעוני משונה וסוריאליסטי שבו סוגדים לשמש וסטפנוס הקדוש כאמור נסקל למוות. כמו מערבון האסיד המפורסם של חודורובסקי, אל טופו. מדובר במסע משונה ומוזר באדמה הרותחת, כשהמאזין עובר בין תחנות שונות ומשונות. ועדיין, אי אפשר להגיד שמדובר באותה חיה. האחד יותר משוגע ואקספרימנטלי, השני גם, אבל קצת יותר באדמה. לא מרחף לגמרי. יש לו את רגעי המסטוליות שלו, אבל הוא לא לגמרי מחוץ לפלנטה הזו. שני האלבומים האלה, גולת הכותרת של התקופה הפסיכדלית של הלהקה, לפני שהם יוצאים מהטריפ ונוחתים האדמת הבלוז/קאנטרי השורשית, הם אחלה תיעוד של להקה שפשוט הייתה חזקה בהופעות, אבל עשתה דברים באולפן שלא יכלה לעשות בהופעה. גבולות לא היו בבמה, אבל באולפן הדד יכלו להתפרע עם כל הטכנולוגיה החדישה באותה תקופה. ואפשר לשמוע את זה טוב מאוד.
אז היסטוריה קצרה בפסקה אחת (בתקווה). הדד שהוקמו ב-1965, תחת השם Warlocks, אבל שינו אותו מהר מאוד כשהתברר שהייתה עוד להקה בשם הזה (שגם הם שינו את השם לוולווט אנדרגראונד). חברי הלהקה: ג'רי גרסיה - האיש והגיטרה לפני הזקן המיתולוגי, ביל קרויצמן על התופים, רון "פיגפן" מק'קרנן על הקלידים, בוב וויר רית'ם גיטר, ופיל לש. הבסיסט. החבר'ה התכנסו להקליט את האלבום הראשון שלהם, אחרי צבירת ניסיון אצל ה"מרי פרנקסטרס". חבורה של היפים שצרכו LSD כמו מים והושפעו מאוד מקיזי. וככה הוצג לעולם הצליל הנפלא והייחודי שעוד נגיע אליו של הגרייטפול דד. אבל זמן קצר אחרי האלבום הראשון, בספטמבר 1967, הלהקה התרחבה והפכה מלהקה למעין קומונת היפים ענקית. זה התחיל עם צירופו של מיקי הארט, ניו יורקר שהתמחה בכלי הקשה, וככה קרויצמן חלק את תפקידו עם הארט. החמישייה התרחבה לשישייה, שהתרחבה אחרי זה לשביעייה, עם צירופו של טום קונסטנטן על פסנתר. וככה, פיגמן חלק את תפקידו עם קונסטיינטן. אז הנה יש לנו פה חתיכת הרכב: גרסיה, לש, וויר, פיגמן, קרויצמן, הארט וקונסטנטן.
בעצם אתם יודעים מה? אני חושב שג'רי יסביר את זה טוב יותר, בתוספת אנימציה מדהימה.
ההרכב היה סופר ייחודי בזמנו. ועד היום באמת, ממה שאני רואה - קשה לשחזר את הצליל של הדד. הצליל המיוחד של גרייטפול נובע משילוב מדהים של יין ויאנג. אדמה ושמיים. כשלרגע אחד נשמע שהם על הקרקע ומנגנים מוזיקה שורשית אמריקאית, הם עפים ישר באמצעות הLSD ולוקחים אותנו למקומות אחרים. רוב הדבר הזה הוא בזכות מר לש. שהוא בעיניי החבר הכי מעניין בלהקה. לש היה תלמיד של האוונגרדיסט הגדול, לוצ'אנו בריו, ובין היתר, בין חבריו ללימודים היו סטיב רייך. ומסתבר שבסיקסטיז זה היה פופולרי - לש כמו רבים מתקופתו, הגיע מרקע של פרי ג'אז וקלאסי מודרני, אבל הוא לא רצה לעשות עוד איזה אלתור קקפוני ומטורף או איזו יצירה דיסוננסית כמו שעשו לפניו כבר שנים. לש רצה לקחת את ההשפעות האלה לתוך המוזיקה של הדד. מה שהביא להם את הריחוף והאקספרימנטליות הבלתי מתפשרת, שרק גורמים לי לרצות יותר לגלות אותם. וזה לא היה רק לש. קונסטנטן היה חבר של פיל, וגם הוא בא מרקע דומה, ככה שעם הצירוף שלו, הוא הפך את האולפן למעבדת ניסויים מטורפת, עם טכניקות ג'ון קייג'יות.
ופה אנחנו למעשה נכנסים לאלבום הראשון מהשניים האלה, Anthem of the Sun. בקלות, הופך אצלי לאלבום האהוב עליי של החבר'ה האלה. כאן, הם באמת הרשו לעצמם ללכת על החופש האמנותי עד הסוף. אז יש פה הרכב שנשמע כמו יחידה אחת מושלמת, יש שניים שבאו מרקע של אוונגרד חסר גבולות. ויחד עם כל זה, עבודת אולפן ניסיונית ומגוון רחב של כלים בנוסף לגיטרה, בס, תופים, קלידים. פסנתר ממוכן כיאה לטכניקה הקייג'ית (הנחת חפצים אקראיים על הפסנתר ליצירת סאונד שונה), גונג, פעמונים צינוריים, צ'מבלו, חצוצרה, אפילו קאזו וזו רק רשימה חלקית. עוד אחד מהדברים שהרכיבו את הקסם של ההמנון לשמש, היה בעובדה שהאולפן, אולי בפעם היחידה הפך להיות למעבדת ניסויים של החבר'ה. כמו שקרוייצמן אמר על גרסיה ולש שעבדו כמו "מדענים מטורפים" כשחתכו מסרטי הקלטות של אולפן ומהופעות וחיברו אותם יחד. באמת כמו שני מדענים מטורפים שמחברים בין רקמות שונות, או כמו שיטת הcut up של ויליאם בורוז, ככה הדד לקחו ויצרו מתוך האקראי, יצירה שלמה ומעניינת. אז איך אפשר להתלונן על זה, כשיש פה קטעים שנלקחו מהופעות?
5 הקטעים האלה הם פשוט מסע משונה של הליכה באדמה השורשית ומשם להיות משוגרים בלי הכנה לחלל. הפתיח That's It for the Other One, ה"להיט" בהופעות שבאמת היה נשמע יותר חי ומוטרף בהופעות, מקבל פה ביצוע לא פחות נפלא באולפן. החבר'ה פותחים את המוטיב המרכזי בלי עיכובים, ומשמה עוברים לאלתורים מוטרפים. הם רועשים, הם פועלים בסינרגיה. משלבים בין קומפוזיציה מובנית לבין אלתור חי וספונטני. כמו ג'אזיסטים. וזה רק נהיה מעניין יותר לקראת הסוף, כשהחבר'ה משוטטים במחוזות אפלים של מוזיקה קונקרטית. לא יודע מה אתכם, אבל דברים כאלה עושים לי את זה בהחלט. הדד היו נחושים לעשות את זה גם באולפן. למרות שבסוף זה מסתיים בעובדה שההופעות יותר טובות, הניסיון, המאמץ הם אלה שראויים להערכה. לקח להם כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שהמפיק של האלבום הקודם, דיוויד הסינגר תלש שערות מאובר עבודה, שפשוט עזב באמצע כי לא יכל להבין את העובדה שהחבר'ה התקדמו הלאה. בזמן הזה, החבר'ה סיימו רק שליש מהאלבום. יש לאלבום הזה עוד שיאים שנשמעים פשוט מפוצצים לא פחות כמו Alligator שפשוט וואו. מרוק קצבי ומהודק, ישר לתוך עולם של כלי הקשה שלוקחים אותנו לטריטוריה אפריקאית. מה יש לא להיות מרוצים פה?
המנונה של השמש הקפיץ את הדד כמה רמות למעלה והקהל ההיפי התלהב. כדי להכות בברזל בעודו חם, החבר'ה ישר מיהרו להקליט עוד אלבום. הפעם, הצטרף הליריקן רוברט האנטר. שתרם מילים ל-Alligator וללהיט בהופעות Dark Star. עכשיו, זה נהיה קצת פחות מרחף. עדיין מרחף. אל תבינו לא נכון. אבל הפעם יש תחושה שקצת יותר באדמה. וזה מתבטא בורסטיליות של הקטעים שחלקם הלך לדברים אחרים חוץ מבלוז ואסיד. וככה עם מלא מלא כסף שהתבזבז עם הניסיון להבין איך לעזאזל משתמשים בקונסולת הקלטה של 16 ערוצים (אחד מהראשונים שהוקלט עם אחת כזו), יצא לו האלבום עם השם המאוד קצר Aoxomoxoa. אבל האמת, עם כל הריחוק מהטירוף שהיה באלבום הקודם, בחיי שהם עוד יותר התקדמו. מבחינת כתיבת שירים, הם לקחו עוד כמה צעדים קדימה. ובאמת, עם כל מיני אקספרימנטים קטנים, יש פה שירים נהדרים. St. Stephen שתקעתי לו רפרנס פעמיים, אמנם מנצח בביצוע של Live/Dead, אבל באמת, יש פה שיר נפלא שאמנם מוגבל מבחינת החופש ומרגיש כאילו החבר'ה ממהרים ולא לוקחים את הזמן כמו שהם רגילים, אבל עבודת הגיטרות, ההרמוניה הקולית, פשוט בית ספר. לא בלוז אמריקנה טיפוסי ולא ג'אם של מסטולים. זה פשוט עומד באמצע וזה נפלא.
כל הקטעים פה פשוט נהדרים אחד אחד. Dupree's Diamond Blues הקומי שהאנטר הבריק בטקסט, Rosemary הפולקי פסטורלי, Doin That Rag שגם הוא מבחינת כתיבת שיר קליט ונפלא הוא פשוט עושה את זה. Mountains of the Moon, פולק חלומי בתוספת צ'מבלו. הקטע המעניין ביותר באלבום הזה, What's Become of the Baby. אחד הניסויים הכי משונים וייחודיים. אני לא חושב שאיזושהי להקת רוק בתקופה הזו עד כמה שהלכה עד הסוף לא שמה באלבום שלה קטע שבו הגיטריסט שר במשך 8 דקות, כשהקול שלו עובר עיוות משונה וזה נשמע כמו הזיה מעורפלת. בכלל, אני זוכר מתי שמעתי אותו פעם ראשונה. אחרי חוסר שינה של כמה שעות כתוצאה מאופורית החופש הגדול, מצאתי את עצמי באמצע האלבום הדי מרחף הזה נרדם לאט לאט, כשאני מתעורר לצלילי הקול הטיפה מפחיד של גרסיה. הייתי בטוח שאולי שמעתי לרגע מואזין, ואכן גרסיה קורא באמצע הקטע: Allah where are you? כל זה מיד נרגע לצלילי Cosmic Charlie שנותן סיום יפה לאלבום נהדר ולמעשה גם לתחילת סופה של תקופה.
אחרי שני האלבומים האלה, הדד שהיו ידועים בהופעות הספונטניות שלהם, סופסוף חשפו לקהל שלא צפה ושמע על הבמה, את הקסם שלהם על הבמה עם Live/Dead. בקלות אחד מ-אלבומי ה-הופעה. אבל מיד אחרי, השינוי קרה. הסבנטיז הגיעו, ואיתם ההתפכחות מהחלום של ילדי הפרחים. לאט לאט, ה-LSD מוחלף בסמים אחרים. ולאט לאט, אנשים יורדים לאדמה אחרי שיטוטים בשערי ההזיה. חלקם עברו לעשות פרוג, חלקם מטאל, חלקם גלאם. הדד ננטעו עמוק בשורשים כשהפכו סופית ללהקת בלוז/קאנטרי ארצית. מה שגרם לקונסטנטן לעזוב, וככה למרבה הצער, לסיים את תקופת הפסיכדליה. זה היה נחוץ אמנם. כי אף אחד לא היה בקטע של קיץ האהבה אחרי שהסתיים. הדד הבינו שצריך להשתנות, ככה שהאסיד והמחוזות הפסיכדליים נמוגו לטובת גיטרות בלוז וצליל ארצי יותר. הדד לא חזרו על אותם דברים מאז, מה שמעניק לתקופה הזו מעמד יותר נדיר. התקופה הזו עמוסה בשיטלואדס של תיעודים בהופעות, ככה שיש מספיק ממה לשמוע. אבל שני אלבומי האולפן האלה באמת נהיו למשהו נדיר. זה לא היה החופש של ההופעות, אבל כן היה שם משהו מיוחד. בתקופת הבלוז זה כבר היה פשוט יותר.
שני האלבומים האלה חושפים את הפסיכדליה המיוחדת של הדד. אם פינק פלויד ננטעו באגדות ונאיביות בהנהגת סיד בארט, והדורס יצרו קרקס סוריאליסטי טריפי ואפל עם מוריסון שמקבל את התשומי, הרי הדד היו לקומונה משותפת, דמוקרטית לחלוטין, ללא אגו שיצרו את השילוב הנפלא הזה בין השורשים לחלל. בלוז, ג'אז, רוק, אוונגרד הכל נכנס לתוך התערובת הזו. וספק אם מישהו אי פעם יעשה עוד משהו כזה. אז כן, זה היה הניסיון שלי להוכיח את צדקתם של אלבומי האולפן בתקופה הפסיכדלית של הדד. אני מקווה שמי שהרים גבה אולי ייתן עוד צ'אנס, ומי שלא כנראה שבאמת יסקול, אבל איש איש בגרסיה-תו יחיה. דבר אחד מוסכם, הלהקה הזו שהסתובבה ברחבי ארה"ב ומיצתה את הקונספט של קרואק עם "בדרכים" בדרך הטובה ביותר יצאה מנצחת על הבמה. אבל באולפן, למרות שנשמעו שם מרוסנים, עדיין היה שם טיפה מהחופש. אחרי הכל, אם הדד לא היו משקיעים כל כך הרבה זמן בהבנת העבודה באולפן, לא הייתי טורח כל כך בלכתוב את הפוסט הזה ואולי משקיע בפוסט על הופעה או משהו. בחייאת, בואו פשוט נהנה משני העולמות ונפסיק לריב על מה יותר טוב?
Fun fact: קורטני לאב טענה שהיא אחת הילדות הקטנות שמצולמות בגב העטיפה של Aoxomoxoa. אבל קרויצמן שם קץ לשמועות כשהבהיר שמדובר בבת שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה