בחיים, יש מקרים שבהם בן אדם לא בדיוק מתחיל בדרך שמכירים אותו. זה הוא, אבל הוא עדיין לא מצא את עצמו והוא עדיין לא גיבש לעצמו את הזהות הייחודית שלו. יש מלא דוגמאות. דאלי למשל. בתחילת דרכו, לא צייר בסגנון הסוריאליסטי-ביזארי-חלומי שהפך אותו לסלב שהוא. הוא צייר בהתחלה בסגנון הקוביסטי בהשפעת פיקאסו. נדרש זמן מסוים עד שהוא גיבש את מה שבמוחו והגיע ליצירת אחד הסגנונות היותר מעניינים של המאה ה-20, כשהוא מגיע למעמד של אמן חשוב ומיליונר. ג'יימס ג'ויס, אחד המוחות הגדולים בספרות של המאה ה-20 (ואני באמצע קריאת המאסטרפיס שלו יוליסס, שרק גורם לי להבין שהוא הסופר האהוב עליי), הוציא בתחילת דרכו את אוסף השירים "מוזיקה קאמרית", אוסף של פואמות שכתב, שהיו בעיקר שירי אהבה ליריים ויפים. כמה שנים לאחר מכן, הוא יטריף את הפרופסורים המכובדים באוקספורד, את אנשי המעמד העליון של אנגליה, ועד היום גורם לאנשים לשבור את הראש עם ספרים כמו "יוליסס". ספר שמתאר התרחשות של יום אחד בסגנון כתיבת זרם התודעה. מסיטואציה אחת, גולשת הדמות אל מיני מחשבותיה עד לדברים הקטנים ביותר. עם כל העומס מידע ב-800 עמודים האלה, אפשר לאבד את עצמך. איפה זה ואיפה "מוזיקה קאמרית"?
ויש אחד, שאני ארצה לדבר עליו. מוזיקאי אדיר, גאון עם חזון נפלא שלמרבה הצער, לא מספיק מוערך, בעיקר כנראה בשל העובדה שהוא עבד עם רבים מפורסמים ממנו, למרות שגם השם שלו מעורר כבוד בקרב המוווון. אני מדבר על ג'ון קייל. אחרי לו ריד במה שכתב בוולווטס עם Heroin בפוסט הקודם, אני רוצה להגיע אל החבר הנוסף בלהקה הזו, לא פחות משפיע. ולמעשה, האיש שבזכותו, כנראה הלהקה הזו לא הייתה מגיעה להכרה שהיא מקבלת. ריד היה אוונגרדיסט כן. אבל קייל הוא זה שהביא את הרוח האקספרימנטלית ראשון. זה כמו שנוהגים לייחס ללנון כראשון שהצית את המהפכה המוזיקלית בביטלס עם גילוי החוגים האוונגרדיים, כשלמעשה מקרטני היה הראשון. ככה גם עם קייל. בואו נשים את הכל על השולחן.
קייל הוא וולשי שנסע לארה"ב כדי לנגן עם אחד מהגדולים שבמוזיקה המינימליסטית, לה מונטה יאנג. אחד השמות היותר גדולים ומעוררי מחלוקת במוזיקה הקלאסית המודרנית של המאה ה-20. הוא מי שהביא את הדרון למערב. אותו תו שמתנגן לו ומתנגן. קייל שראה וספג את זה, לא התעניין בדיוק בלכתוב עוד יצירה קלאסית מודרנית שתתכתב עם יאנג, טרי ריילי ודומיהם. באותו זמן, מוזיקת רוק עניינה אותו. וכשהוא נפגש עם ריד אי שם ב-1964, השניים חברו והיו לאחד הצמדים היצירתיים שהמוזיקה אי פעם ידעה. אבל מה שכן, עם כל ההערכה והכבוד כלפי ריד, הוא משך לכיוון יותר פופי. שזה נפלא. אבל קייל הביא מבחינה מוזיקלית את הביצים במוזיקה שלהם, את הויולה המטרידה, הדרונים. ובלי קייל. רוב הסיכויים שאלבום הבננה לא היה נשמע כמו שהוא היום, וספק גם שעולם המוזיקה היה כמו שאנחנו מכירים אותו.
אז אחרי White Light/White Heat אחד האלבומים הכי מדהימים שאני מכיר, התחילו חילוקי הדעות. או הפופ הרך והמלודי שריד רצה, או האוונגרד האקספרימנטלי והמוטרף שקייל משך אליו. האלבום ההוא באמת היה אותו צד של קייל. ואז, בסוף שני החבר'ה אחרי 4 שנים שהכירו, נכנסו למצב יריבות. קייל עזב את הולווטס, הם עברו לכיוון יותר רך, שאני אישית מאוד מאוד אוהב. אבל מה שהיה עם קייל, אי אפשר לשחזר. סופה של הלהקה ב-1970, הייתה תחילת הקריירות של שני החבר'ה המרכזיים בלהקה. ריד וקייל הוציאו שני אלבומי בכורה, שכמו שכתבתי פה, לא ייצגו בשיט את מה שהולך לבוא, ולסגנונות הייחודיים שלהם (ובדרך גם שיתוף פעולה באייטיז). ריד שנתיים אחרי פירוק הוולווטס, הוציא אלבום אחד שבזמן אמת לא נקלט, ולא באמת הביא להצלחה, למרות שהוא באמת טוב ואיכותי בתוכן שלו.
קייל גם הוא יצא עם אלבום שלא בדיוק הפך אותו לכוכב המרכזי או שם אותו על השער ברולינג סטון, אבל מה שכן, זה אלבום יפה, טוב ונפלא שלא מנסה להרשים אף אחד. ועליו אני ארצה לדבר. על Vintage Violence. בניגוד למה שאפשר לחשוב על קייל, האיש שאחראי על הויולה המטרידה בשירים כמו Venus in Furs, Heroin ו-Lady Godiva's Operation, מדובר באלבום סופר מלודי, סופר כיפי, שמאוד נעים לשמוע. אז איך יכול להיות, שאלבום עם שירים כל כך יפים ונהדרים לא מצא את עצמו במצעדים? היו ביקורות טובות, אז יכול להיות שפשוט בתקופה שהיה פרוג רוק, הבי מטאל, גלאם וג'אז פיוז'ן אלבום עם שירי רוק פשוטים לא בדיוק עשה את זה? לא יודע. אבל מה שאני כן יודע, שמדובר באלבום יפיפה שדווקא העובדה שהוא לא מנסה להרשים אף אחד, הופכת אותו לנהדר ומדהים.
מסתכלים בעטיפה, והדברים שפתחתי איתם את הפוסט הזה מתבהרים. קייל עם מסכה מזכוכית על הפרצוף, עטופה בניילון. לא צריך להיות עם תואר באמנות כדי להבין מה עומד מאחורי, למרות שקייל אחרי זה הסביר באוטוביוגרפיה שלו: "לא באמת רואים את האישיות". קייל איש האוונגרד של הולווט אנדרגראונד, מי שניגן עם לה מונטה יאנג, בשירי רוק ופופ קלילים, קצביים ויפים. זה לא מה שקייל רצה להראות לעולם. האוונגרדיסט במסכה של מעין סינגר-סונגרייטר שכזה. זה לא אלבום רגיל של קייל. אין לו את השילוב הזה של האקספרמינטליות הייחודיות שלו עם שירים טובים באלבום כמו Paris 1919, הוא ממש לא קלאסי מודרני כמו The Academy in Peril והוא בטח לא קודר כמו Music for a New Society. אבל דבר אחד יש באלבום הזה ובקייל שאי אפשר לקחת ממנו, וזה כתיבת השירים. נכון זה לא קייל שמכירים ואוהבים. אבל יש תלונות עם שירים כל כך פאקינג טובים? זה לא אלבום מייצג של קייל, אבל הוא בהחלט צריך לקבל התייחסות יותר גדולה.
אפשר לתאר סיטואציות לשמיעת האלבום הזה. בלילה מאוחר אחרי בילוי עם חברים, בהליכה, וסתם להקשיב כי אוהבים את זה. קייל בעיניי כתב פה שירים יפים שראויים להיות בפנתאון האישי שלו. כן עד כדי כך. הוא לא מושלם. בואו נשבור את זה. הוא כולל בתוכו שירים קצת יותר נשכחים, יש בו קצת תחושות שהשירים נמרחו בחלקם ולפעמים מאבדים קצת את העניין, אבל זה ממש לא אומר שזו חוויה שלא שווה את זה. אחרי שדיברתי עם חבר בטלפון, עוד אחת ממיני השיחות הארוכות שלנו, הוא דיבר על האלבום הזה ואמר שלמרות שלא מדובר בפריצה גדולה ומשמעותית, עדיין מדובר באלבום ממש טוב. ואני מאוד יכול להסכים עם זה.
לאלבום הזה יש פנינים להציע. משירים קצביים ושמחים, לפזמונים יפים, ובלדות מרגשות. יש רגעים באלבום הזה שאני אשמח מאוד להרחיב עליהם כדי להמחיש כמה האלבום הזה באמת נפלא ולא שולי כמו שאפשר לחשוב על אלבומי בכורה של אמנים רבים. Hello There פותח את כל הבאסטה באווירה כיפית, קצת פאבית, שיר רוק נ רול מגניב, שבו קייל מספר בניגוד ללחן הקליט, סיפור סוריאליסטי משונה ומטריד עם שורות כמו "settled down in the mud, giving everybody blood it's not such a beautiful thing to do" הא....?.. אבל בכל מקרה עם הנרטיב המעניין, יש פה משהו טוב, אפשר להזיז את הראש לזה. ובעיקר כיפי ונפלא הפזמון שבו קייל וכל החבר'ה (הלהקה שהוקמה לסשן הזה שקראו לעצמם פינגווין) שרים למאזינים (בקטע שאפשר גם לשיר כולם ביחד) שלום לכולם ומצטערים שהם צעירים מדי בשביל כל זה ושהם יחזרו בשנה הבאה.
עוד שירים כמו Adelaide גם הם, שיר טיפה בלוזי על מקום שאליו קייל ירצה ללכת. ושוב פעם, זה קליט, זה כיפי, זה טוב, יש לו פזמון לא רע. בין כל אלה, אפשר גם למצוא את Cleo הפופי והפשוט. שיר אהבה פשוט עם שום דבר עמוק, עם קייל מחקה להיטי פיפטיז מתקתקים שכאלה, ועד כמה שזה נשמע רע, זה בהחלט ההפך. עוד שירים כמו Bring It on Up ו-Charlemange גם הם פשוט נפלאים בפשטות ועושים את העבודה מעולה. אבל בין כל אלה, נמצאים קטעים עמוקים יותר, קצת יותר קשים, שחושפים את הצד האחר של האלבום הזה ושל קייל. עד אז, לא שמעו אותו כל כך פתוח ואישי, ומלבד העובדה שיש מוזיקה טובה, יש גם עוד משהו מאחורי זה.
שיר כמו Please שעוסק בהזדקנות. קייל מפחד להזדקן, הוא מפחד שמהתהליך הוא אפילו לא יוכל לבצע פעולות פשוטות כמו התעטשות (won't you help me sneeze), קייל פונה אלינו כמעין בחור מסכן וחרד. הוא חרד מהזדקנות, כשבסוף הוא מגיע לעובדה שאולי זה לא כזה נורא, אבל כל זה מסתיים בנימה שהופכת את המסקנה ההיא לצינית כשהוא מבקש מהמאזינים: "בואו תבקרו אותי בקרוב, אחרי שתחזרו מהירח". שיר כמו Ghost Story כשמו כן הוא, עם מנגינה מאוד משונה וקצת שטנית, סיפור רפאים שכזה שמסתיים בצורה מטרידה ועוצמתית וכמובן, הבלדה המלנכולית היפיפיה, Amsterdam.
קייל בגיטרה אקוסטית, שר על אהובתו שחזרה מאמסטרדם. אפשר להבין מה קרה שם. הוא מספר שהיא הפכה לאחרת, ולא לטובה. אולי קצת כמו השיר "דם" של אהוד בנאי, קייל מדבר על מה שאמסטרדם עשתה ליקירתו. ועם כל זאת, בניגוד לבנאי שממשיך להשמיץ את העיר וכועס על מה שהיא חוללה לו, קייל מאמין ש"המסע עשה לה טוב". קצת משונה, קצת סותר וקצת מעוות לשמוע את זה, אבל ככה קייל מסיים את הבתים ואת השיר במעין מנטרה שכזו. אז האם אמסטרדם באמת נפלאה כמו שהוא אומר והלחן פשוט מטעה אותנו? מה הוא מנסה להגיד לנו כאן? זה שיר מלבד העובדה שהוא יפיפה בקדרות שלו, הוא גם אניגמטי וקשה להבנה, כשקייל מדבר על משהו אחד ועובר למשהו אחר. אבל מעל כל ה-11, בולט שיר אחד יפיפה וגדול מהמכלול, שאני לא מבין איך, איך לעזאזל הוא לא הפך ללהיט גדול הוא השיר השני.
Gideon's Bible הוא שיא האלבום מבחינתי. כבר על ההתחלה, יש לו את כל המרכיבים שגרמו לי להתרגש וכמעט קצת לבכות מהיופי שלו כששמעתי אותו לראשונה. זה שיר מאוד פשוט, מאוד יפה, עם תוכן שאולי קצת פונה לטריטוריה אנטי דתית (holding on with both eyes to things that don't exist). עם פזמון כובש. איך זה לא הצליח? עוד אחד מהסיבות ליופי העצום של השיר הזה הוא הקול של קייל. עם המבטא הכל כך וולשי שלו, הוא שר בצניעות כזו, כמו מין זמר פופ נאיבי. האופן שהוא מגיש את השיר הופך אותו ליפה יותר, באופן שרק מחזק את הדעה שלי שבאמת מדובר באחד השירים היפים באלבום, מהשירים היפים של קייל, ובכללי אחד השירים האהובים עליי.
כאמור, Vintage Violence על כל הקסם הנאיבי שבו, לא בדיוק הפך את קייל לכוכב. התהליך הזה הגיע מאוחר יותר. אבל ב-2001, כשהוא עבר רימסטר, הוסיפו לו שתי רצועות בונוס. ועל אחת מהן, אני אשמח להתעכב בפסקה. הקטע האחד הוא עוד גרסה לFairweather Friend. נחמד, אבל אפשר היה להסתדר בלעדיו. האחד המיוחד הוא Wall. כאן, חוזר קייל האוונגרדי שאנחנו מכירים. קטע שהוקלט בסשן של האלבום, וכנראה ירד כי הוא לא התאים לרוח של האלבום. בכל מקרה, טוב שהוא חזר. ואני באמת חושב שהוא נחוץ להיות לסיום האמיתי של האלבום. זו רק הויולה של קייל. מדיטציית דרון. אקסטזה משונה ומעניינת שפשוט באה ושוברת את האידיליה של האלבום. Wall הוא באמת חומה. חומת סאונד של ויולה. מעין צפירה יפיפיה שכזו ששולחת אותך למקומות אחרים. זה ידוע אצל קייל, אבל זה לא נמצא באלבום הזה. שומעים את ההשפעות של מורו ורבו של קייל, יאנג וגם חבר'ה אחרים כמו טרי ריילי וגם אם חושבים על זה, קצת סטיב רייך. שנתיים אח"כ, הוא יתנסה במוזיקה קלאסית עם The Academy in Peril. ובכל מקרה, Wall עומד כקטע חריג בתוך האלבום החריג הזה. דרון משונה שמסתתר בתוך אסופת שירים יפה. הוא לא מתאים לאווירה של האלבום, אבל הוא כן מוריד את הניילון והמסכה מקייל. כמה נפלא.
בשנים שלאחר מכן, קייל יעשה דברים רבים שמצדיקים את כל מה שנאמר עליו כאמן פורה ומבריק. הוא שיתף פעולה עם טרי ריילי, הפיק את ניקו, הוציא אלבומים גדולים משלו. עשה הופעה עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירז ואפילו שיתף פעולה עם ריד. היום, קייל כבר לא צעיר, אבל רחוק ממה שתיאר ב-Please. עם אלבומים גדולים שמאחוריו שהולכים לנושאים קשים ולחקירות שונות של מוזיקה שלא היו, זה נחמד וכיף להגיע ל-Vintage Violence. הוא לא מזיק, הוא לא עושה צרות, ושוב אני אדגיש הוא לא מנסה להרשים אף אחד, אבל השירים שלו הם אלה שהפכו אותו לאלבום נפלא במיוחד. הפרסונה המוכרת של קייל שהתגלה בוולווטס לא התבטאה פה (חוץ מWall), אבל אי אפשר להגיד שמדובר באלבום חלש ששווה לדלג עליו. הוא ממש לא מושלם, והוא לא בדיוק זה שייכנס לטופ 10 שלכם (אלא אם כן יש פה), אבל אי אפשר לקחת את הגדולה של האלבום הזה עם השירים שלו. יש בו הרבה gems, כשמביניהם בעיניי מנצנץ Gideon's Bible ועוד הרבה שירים שפשוט עושים טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה