דבר דבר

ההיסטוריה כוללת מקרים מצערים שכאלה בנוגע לרצון שלא מומש. אנשים שרצו להביע את עצמם בדרך שהם רוצים ונשלטו ע"י גורמים חיצוניים עם כוח רב כדי שיוכלו ליצור משהו לפי האינטרסים שלהם ולמעשה שולטים עליהם כמו בובות. בדוקו הישראלי "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, אפשר לשמוע את צביקה פיק מתלונן על כך שמעולם לא הביע את עצמו כפי שרצה והוצג באופן שגוי ככוכב פופ משגע, בזמן שרצה להיות כמו מתי כספי שלפי פיק, "כדיברו עליו, חשבו מוזיקה ולא תלבושות נוצצות כמוני". המקרה של פיק הוא אחד מיני רבים. קטע מבאס בטירוף. והיום, אני ארצה לדבר על להקה אחת שלא נכנעה לרצונותיה של חברת התקליטים, בתקופה שהיה נראה שהכול אבוד (בעברית פשוטה - האייטיז), החליטו החבר'ה האלה ובראשם אחד, שלא רצו להיות כמו השאר כמו שציפו מהם. זה אמנם נשמע כמו רק דיבורים, אבל Talk Talk באמת הייתה משהו מיוחד. ההרכב שהוקם ע"י מארק הוליס. בחור עם טעם משובח שמלכתחילה לא אהב שאומרים לו ולחבריו מה לעשות.

1981. התקופה הזו שהייתה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית אחרי ימי הביניים (ואולי אפילו מעל ימי הביניים) בשיאה. יש לנו את מדונה וסינדי לאופר, להקות רוק מפורסמות גוססות, ה-MTV עולה וכוחו מתגבר ואותו הוליס מחליט להקים להקה שתהיה מפורסמת ותשנה הכל. הוליס אהב כל מיני דברים: מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, קלוד דביסי, בלה ברטוק, Can, אף אחת מההשפעות האלה נראתה בתחילת הדרך של Talk Talk. כי הוליס, לי האריס (תופים), פול ווב (בס) וסיימון ברנר (קלידים) נאלצו ללכת בכיוון הסינת'פופ הקר של האייטיז שהלך באותה תקופה. החבר'ה הושוו לדוראן דוראן (ועל זה אומרים במזרח הרחוק: גוועלד!) שהיו הדבר החם שבתקופה. EMI אהבה את מה שיש להם פה. עוד דוראן דוראן שכאלה שיעשו להיטים עם הסינתסייזרים, ימכרו מיליונים ויכניסו את המרשרשים לחברה.


(".....זה לא מה שרציתי....") הוליס מצד ימין משלב ידיים וכבר רואים שלא בא לו כל הסינתים האלה

עם שני אלבומים ועזיבת חבר אחד את ההרכב, הצטרף החבר המאוד מאוד חשוב אבל לא רשמי, טים פריס-גרין. הקלידן שהיה באותו חזון של הוליס הגיע לו אי שם ב-1984, כשהלהקה הפכה לתרנגולת מטילת ביצי זהב עם הלהיטים It's My Life ו-Such a Shame. אבל זה ממש לא מה שהוליס רצה. הוא רצה להגיד משהו יותר משמעותי, יותר עמוק, משהו שיעשה יותר ממה שמלכות הכיתה בתיכון שומעות במסיבות של יום שישי בערב. ברגע הזה, הוא אמר שנמאס לו ואמר לנציגי חברת התקליטים שלא יתערבו בתוצרים שלהם עכשיו. שלא יתערבו להם בהקלטות. כשהמנהלים מעשני הסיגרים מפקחים מלמעלה, זה לא כיף. אז ב-1985, טוק טוק מתכנסים באולפן להקליט את מה שיהפוך לאלבום הכי מצליח שלהם וזה שריצה את חברת התקליטים באופן מלא. The Colour of Spring זרק לעזאזל את הסינת'פופ של שני האלבומים הקודמים ואיכשהו הצליח להגיע לראש המצעדים וסימן את הלהקה סופית על המפה.

על הנייר זה נראה טוב. אבל הוליס עדיין לא היה מרוצה. זה עדיין לא מה שהוא כיוון אליו. עם הבוכטות של כסף שהם הרוויחו אחרי שלוש שנים, הוליס דרש מהחברה חופש אמנותי מ-ל-א. נציגי החברה אפילו לא יגיעו לאולפן. עכשיו הם יעשו מה שהם רוצים וזה יתנהל בדרך שלהם. ופה, אני רוצה לדבר על צמד אלבומים מדהים ואלוהי שיצא מתוך הזמן הזה שהם בילו להם באולפן ללא פיקוח עליון, ללא שום אינטרסים להתחשב בהם. זוכרים שאמרתי שהוליס אהב את כל הג'אז, קלאסי, אוונגרד הזה? עכשיו הוא זכה להביע את זה באופן מלא.


Now that's more like it

בתקופות של 1987-1988 ו1990-1991, הקליטו טוק טוק את מה שיהפוך לשיא יצירתם ושהוכיח שהאייטיז כללו גם הברקות, והשפיעו על כל כך הרבה חבר'ה שאנחנו אוהבים. בחושך מוחלט, עם 50 נגנים באולפן, מספיק כסף לממש את מה שהם באמת רצו לעשות: הקליטו את שתי יצירות המופת: Spirit of Eden (1988) ו-Laughing Stock (1991). שני האלבומים האלה הם ממש צמד אחים. יש שם כמעט את אותה גישה, אותו סגנון ייחודי, אפילו העטיפות דומות (זה המקום לשבח את הציורים היפים של ג'יימס מארש, המאייר הקבוע של הלהקה במשך כל שנות קיומה). למרות שמדובר בשני אלבומים, זה תמיד היה נראה לי שהם מתפקדים כמו אלבום אחד ארוך. בפרויקט הזה ביוטיוב של חנות התקליטים אמבה, שמה מתארחים אמנים שונים שמראים אלבומים שונים שקנו. הגיע חבר אחד מלהקת אינדי ושמה Young the Giant כשהוא לוקח את שני האלבומים האלה ואומר שהם כמו Kid A ו-Amnesiac. אבל בעוד אצל רדיוהד יש עוד מקום להבדיל, כאן אי אפשר לדעת איזה שיר שייך לאיזה אלבום.

אני תמיד אראה את שני האלבומים האלה כיחידה קונספטואלית אחת. קשה להגיד שמדובר באלבומים שונים. למרות, שאני חושב שאפשר להגיד כמה דברים: נראה כי Spirit יותר שלו, ככה נשמע גן עדן, זה מאוד רוחני ושלם. אמנם Laughing Stock יותר מהורהר, פחות שלם עם עצמו, לא בדיוק כמו הצד האפל, אלא יותר כמו חקירת הצדדים הפחות מוכרים בנפש האנושית. שני האלבומים האלה הם רוחניים מאוד, מאוד heavenly שכאלה, מאוד שלווים ורגועים, אבל מאחורי כל זה יש את אופן השלטון הסופר פרפקציוניסטי של הוליס, שרצה את הסאונד המושלם שכיוון אליו.

כמו מקרטני עם הסאונד שרצה להשיג בסרג'נט פפר, כמו בריאן וילסון שרצה שהכול יתנהל כפי ששמע בראש שלו ב-Pet Sounds, כמו קפטן ביפהארט שנתן הוראות מאוד פיגורטיביות כדי ליצור את הצליל של Trout Mask Replica, כמו קווין שילדס שעבר בין מיליוני טכנאי הקלטה ובזבז הון על מציאת הסאונד המושלם ב-Loveless, ככה היה הוליס ביצירת שני האלבומים האלה. אז בואו ננסה לתאר רגע את האווירה שהייתה שם. הרי את הוליס כבר לא עניין יותר מבנה. לא עניין אותו לכתוב מוזיקה ידועה מראש. הסאונד, האווירה זה מה שהיה לו בראש עכשיו. וזה מה שהוא תמיד רצה ליצור. מינימליזם, חזרתיות, המורכבות שבפשטות, כל הדברים האלה נוכחים בחזון של הוליס.

אז מה הבן אדם עשה? קודם כל, הכל הוקלט אנלוגית. לא רצו שום דבר דיגיטלי (למרות כמה חריגות). במהלך ההקלטות השתמשו החבר'ה בשני מיקרופוני מנורות ולא נגעו בהם בכלל. בלי לשנות בהם שום דבר כדי שיוכל להיות את אותו הסאונד שהוליס רצה. שני המיקרופונים האלה חוברו למגברי מיקרופון ולא לקונסולה שלא סיפקה את רצונו של מארק. עם כל זה, הדבר העיקרי שמראה עד כמה הוליס הלך עם הדבר עד הסוף, היה לכבות את כל האורות באולפן, חושך מוחלט שה-50 נגנים באולפן לא יראו אור יום, כדי להיכנס לאווירה. זה הקשה עליהם לדעת איך לנגן את התפקידים שלהם, זה הקשה על פיל בראון הטכנאי לראות מה הוא עושה. קטורת ונרות גם לא היו חסרים. הכל כדי להגשים את מה שהוליס רצה. האווירה הרוחנית-מיסטית הזו התאימה כדי ליצור את שני האלבומים ככה שכולם נשמעו בדיוק כמו שהוא רצה ו-וואו אנחנו הרווחנו.


במשך 14 חודשים באולפני ווסקס, הקליטו הוליס, האריס, ווב ופריס-גרין יחד עם נגני ג'אז ויחידות של כלי קשת וכלי נשיפה את ששת הקטעים שירכיבו את Spirit of Eden. כשאתם שומעים את האלבום בפעם הראשונה את בטוחים שהגעתם לגן עדן כמו השם של האלבום. עם האפוס הפותח The Rainbow, אנחנו מבינים: ביי ביי סינתסייזרים, שלום סאונד אורגני וחי. זה באמת אחד הקטעים הכי יפים שקיימים וההוכחה למה שרצון עז יכול להביא. זוהי עוד אחת מהפתיחות האלה שנוצרו בשביל לפתוח אלבום. חצוצרת מיילס דיוויס שכזאתי כשיש בנוסף כלי קשת מאוד מסתוריים, משהו מעניין ומוזר. זה כבר נהיה מסקרן, גיטרה מייללת, כנראה אותה רוח עדן, עד שזה מגיע לקטע עצמו. אי אפשר לספר את זה. המבנה רפטטיבי, חי, מאוד אקסטזי כמעט ומכניס אותנו לתוך האווירה המסתורית של האלבום, ככה נוצר לו סגנון חדש.

הפוסט רוק. הרבה מאוד מתנערים מהתיוג הזה בטענה שמדובר בסתם רצון לתייג כל דבר. אבל יש משהו מאוד מעניין בשם הזה, ואני אתמקד בזה אחר כך. יש פה רוק, ג'אז וקלאסי מתערבבים בתוך אווירת אמביינט מה שמקנה לזה תחושה כמעט מדדטיבית/אלקטרונית שכזו. הוליס נשמע פה כמו כלי נגינה בעצמו. כמו דאמו סוזוקי האגדי שהשתמש בכלי המיתר שלו ככלי נגינה ות'ום יורק שהחליט שהוא רוצה לשיר לא ברור גם הוא, הוליס נשמע הרבה יותר שברירי מהם. הוא נשמע כמעט מנסה לשיר רגוע ואי אפשר להבין הרבה מהמילים שלו. איפה 1984 ואיפה זה? למרות האווירה שכל המטרה שלה היא להשאיר באווירה המסתורית הזו, יש באלבום התפרצות מבורכת עם Desire שמגיע לקליימקס של רעש וליין מאוד קליט. כאן המאזין פתאום מרגיש מין אורגזמה מוזיקלית שכזו. ככה נשמע כנראה גן עדן.

אפילו שמדובר באלבום ניסיוני ולא קליט, היה מין משהו כזה קרוב ל"להיט" עם I Believe in You שיר אנטי הרואין, כשרצו שמועות כי הוליס היה ג'אנקי שהוכחשו על ידיו, מלווה במקהלת נערים, עם מוזיקה מרגשת מאוד, זה מרגיש יפייפה, אבל גם קצת לא קשור לקונספט של האלבום בעיניי. אולי אני אתרגל לזה מתישהו, אבל איכשהו זה תמיד הרגיש לא קשור לשאר האלבום. Spirit of Eden היה ההתחלה של אותו עידן מעניין ואקספרימנטלי של הלהקה. אבל כמעט שכחנו, הם עדיין מחויבים ל-EMI. החבר'ה כבר הבינו שתקציב לאלבום הבא לא יהיה. המנהלים והיועצים שלא נכנסו בכלל לאולפן ולא היו מעורבים בתהליך, שמעו את החומר החדש ולא התלהבו במיוחד. הם צפו את הפלופ המסחרי והם רצו עוד להיטי סינתסייזרים. הוליס סירב לשנות והוחלט מהלהקה כי הם רוצים להשתחרר מהחוזה שלהם עם החברה.

ענקית התקליטים שנתנה חופש להרבה מלהקותיה הגדולות (הביטלס ופינק פלויד למשל) שהיו לדוגמה לחופש אמנותי מוחלט במוזיקה, החליטה להציע לTalk Talk חוזה חדש. הוליס הבין שמלכתחילה הם לא היו אמורים להיות חתומים אצלם, החליט לסיים את זה וכולם הגיעו לבית המשפט כדי להשתחרר מהחוזה. לבסוף זה הוסדר מחוץ לכותלי בית המשפט והחברה שלא אמרה את המילה האחרונה, הוציאה גרסה ערוכה של I Believe in You, אלבום אוסף של התקופה המוקדמת וקליפ שזכור כחוויה לא נעימה במיוחד. רוברט וויאט אמר פעם שלהיות עשיר ומפורסם לא נותן לך חופש אמנותי מלא, אלא ההפך. הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה. הוליס לא רצה להיות כוכב פופ. הוא החל יותר להתבודד, האגו השתלט עליו ועכשיו כשהוא משוחרר מהחוזה, Talk Talk חתמו על חוזה עם חברה שהייתה הרבה יותר מתאימה ללהקה.

Verve ששימשה כלייבל הבית לחבר'ה כמו צ'רלי פרקר, סטן גץ, הוולווט אנדרגראונד והמאדרס אוף אינבנשן, הייתה הרבה יותר בחזון של הוליס. הלייבל של גיבוריו התאים לו יותר וכך התכנסו שוב פעם. הוליס והאריס מינוס ווב וכשעדיין פריס-גרין נשאר כחבר להקה לא רשמי, התכנסו יחד עם מלא נגנים, להקלטת האלבום שהיה ברור שהולך להיות האחרון שלהם Laughing Stock. גם זה אלבום עם האווירה המיסטית-מסתורית של קודמו, אבל קצת יותר אפל, יותר מהורהר, משלים את אחיו הגדול מלפני 3 שנים. גם כאן שישה קטעים, גם כאן בחושך מוחלט כשהוליס רוצה ליצור אווירה וכולם מאלתרים במשך חודשים עד לקבלת קטעים (קצת כמו הדרך של Can להקליט שירים). האווירה הייתה יותר קודרת.


עם הפתיחה המאוד מלנכולית ושקטה שכוללת אקורדי גיטרה בודדים Myrrhman מציג חזון שונה. השימוש בשקט הפך לחלק מהמוזיקה, בדיוק לפי דבריו של הגאון ג'ון קייג', השקט הפך לחלק חשוב לא פחות. כלי הקשת מנגנים באיטיות נמשכים מרגיש כמו העטיפה העצמה שהיא מין אנטיתזה לקודמת כשאפשר לדמיין את השמש שוקעת ביחד עם הקטע. אבל זה נהיה קצת יותר רועש, אחד הקטעים היותר קליטים (אבל במובן של Talk Talk כן?) כאן. Ascension Day שמתאר את יום הדין בקטע עם חטיבת קצב ג'אזית יחד עם הגיטרה הכמעט נויזית ומינימליסטית של הוליס מרכיבה מעין מבול שכזה. כשהכל מתגבר זה באמת נשמע כמו מבול וזה מיד נקטע עם האפוס שמתעד מה קרה אחרי אותו מבול.

After the Flood הוא אחד הקטעים הגאוניים של הלהקה בעיניי. לופ מתמשך של שלושה צלילי גיטרה, נגינת פסנתר אימפרסיוניסטית ונגינת תופים ג'אזית במיוחד, מצליחים ליצור החבר'ה אווירה פוסט אפוקליפטית שכזו. זה ממשיך עם Taphead המאוד סיוטי, שנותן תחושה מאוד משונה ומטרידה, כשהכול מיד נרגע עם האפוס האחרון New Grass. יופי צרוף של כמעט 10 דקות, עם מהלכי אקורדים יפייפיים ואווירה חלומית ומרחפת. ולסיום האלבום, התקופה ולמעשה כל הקריירה של הלהקה, מסיים הוליס לבד. Runeii תופס את הווייב במלואו. יש תחושה מאוד מלנכולית-פסטורלית. זה רק הוליס עם הגיטרה כשהוא שר וכשצריך, הוא מפסיק לנגן. השקט הופך ממש למוטבע בתוך המוזיקה. השקט הוא המוזיקה. וכשזה מסתיים, אתה לא בטוח שאחת הלהקות היצירתיות ביותר הגיעו לסיומן. ככה מסתיימת הקריירה המשונה של Talk Talk, בשקט רועם שנשמע כמו דהייה נצחית אל החושך.

אחרי האלבום הזה, נסגרה הבאסטה. כל החבר'ה נפרדו לשלום והלהקה סיימה את דרכה. האלבום כמו קודמו, היה פלופ מסחרי, כשאף אחד לא ידע מה הולך לבוא כשהולכים לקלוט את הצמד הזה בעוד 20 שנה. כל אחד פנה לכיוונים שונים, כשהוליס מקליט אלבום סולו אחד ונעלם מהעין הציבורית. שני האלבומים האלה הם אחת מיצירות המופת הגדולות שנוצרו במוזיקה אי פעם. עשרים שנה אחר כך, הובן כי הלהקה הזו למעשה יצרה סגנון חדש ושפה חדשה: פוסט רוק. הרבה לא אוהבים את הכינוי הזה, אבל יש פה משהו יפה בעיניי. פוסט רוק. כאילו הרוק מיצה את עצמו ועכשיו הוא צריך למצוא דרך ביטוי חדשה. יצירת טקסטורות אווירתיות, לא מהעולם הזה. זה פוסט רוק, זה האחרי הרוק המאוד מפורסם ובנוי. זה לצאת מהתבניות של הרוק. זה פוסט רוק. Talk Talk לא ידעו שהם הולכים להיות הקול המנחה של הרבה להקות גדולות ויותר מפורסמות שהפכו למושא אהבתם של חובבי מוזיקה מושבעים עד להיפסטרים פלורליסטיים עם טעם אלטרנטיבי.

יחד עם סלינט, Talk Talk יצרו את הפוסט רוק וחזו הרכבים גדולים שרובנו אוהב לשמוע. איך היינו מקבלים מאיסלנד הקרה את סיגור רוס ללא Talk Talk? איך היינו שומעים את Lift yr skinny fists מ-Godspeed You! Black Emperor לולא האלבומים האלה? איך היינו שומעים אלבומים כמו Kid A לולא האווירה הזו שיצרו החבר'ה האלה באייטיז-תחילת ניינטיז? מדובר פה במהפכה שבזמנו אף אחד לא הקשיב לה והפכה לטרנד כמעט כבר 10 שנים. גם היום, כשמקשיבים לאלבומים האלה זה מרגיש כאילו הם נוצרו בניינטיז או בתחילת האלפיים. Talk Talk הקדימו את זמנם. ממש לא רק דיבורים דיבורים. אבל עזבו אתכם מהפכות, שינוי, הקדימו את זמנם וכל השיט הזה.

זו מוזיקה טהורה לנפש האדם. המוזיקה הזו היא נפש האדם על כל גווניה. שני האלבומים האלה הם יחידה אחת בלתי נפרדת שלהקשיב לה, זה לעבור מעין מסע רוחני-מוזיקלי שכזה. משהו מיוחד, גם היום עם כל להקות הפוסט רוק, אלטרנטיב ואמני האלקטרוניקה/אמביינט עכשווי, קשה ליצור משהו כמו שTalk Talk עשו. הוליס יכול להיות גאה. הוא נלחם בדיקטטורה של חברת התקליטים, אבל שילם מחיר על כך. הוא הצליח לצאת מעבר לנוסטלגיה האייטיזית שמלכתחילה לא רצה להיות בה אל עבר יצירת אמנות נצחית. זו הסיבה למה להקות כמו דוראן דוראן שחשבו שהוליס וחבריו יהיו החקיינים שלה ישארו כנוסטלגיה יפה אצל ההורים שלנו, כשTalk Talk זכורים אצלנו כאלה ששינו את התפיסה המוזיקלית ועשו מהפכה בשקט בשקט. עם שני האלבומים האלה, אפשר להגיע לגן עדן.