שחר האור

היי לכם! ידעתם? זה הפוסט ה-100 של הבלוג הזה! שיט, לא ציפיתי שאני אכתוב את השורות האלה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לכם הקוראים, שמגיבים, מתייחסים ונותנים פידבקים. אנשים כמוכם פשוט נפלאים וגורמים לי להמשיך לכתוב את הדברים האלה. כשחשבתי על זה, לא היה לי בדיוק רעיון מיוחד למשהו על "פוסט 100מם!". ניסיתי, אבל החלטתי להקדיש את הפוסט הזה לנושא שרציתי לכתוב עליו די הרבה זמן. אז מין הקדמה שכזו: במרץ עומדים להגיע לכאן ג'ון אנדרסון, ריק ווייקמן וטרבור רבין. מדובר כאן באנשים שהיו לי לגיבורים ואלילים בכיתה ז' וגם היום, אני זוכר אותם כהשפעות גדולות שלי שהעבירו לחנון שקט מכיתה ז' את הזמן שלו עם אלבומים ויצירות ארוכות שהיו חתיכת big wow. רבין אמנם היה מעורב בתקופה שאני מעדיף שלא להסתכל של יס ועדיין אני מאוד מעריך את האיש. הוא בכל מקרה הפך את הלהקה לסופר מצליחה עם owner of a lonely heart ובזכות עצמו גם מלחין ונגן בחסד.

יס היא אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. לא משנה לכמה ז'אנרים סופר רחוקים אני אלך, יש לי עדיין פינה חמה לרוק המתקדם וללהקות שלו. הקול המלאכי של אנדרסון, הבס הכל כך מורגש ובשרני של סקווייר ז"ל, הגיטרה הכל כך לא מהעולם הזה של האו, הוירטואוזיות הלא יאומנת של וייקמן והתיפוף הכל כך מדויק ומדהים בין אם ברופורד או ווייט. בכל מקרה, אני בא לדבר פה לא על אלבום של יס, או שיר, או תקופה. זה יהיה משהו שלא עשיתי פה בבלוג. אני רוצה לחזור 40+ שנים אחורה לתקופת הזהב של יס, כשהם הופיעו באצטדיונים ענקיים, ווייקמן בחליפה מוזהבת והאפוסים של ה-20 ומשהו דקות מתנגנים בצורה מדהימה שקשה להאמין שהחבר'ה האלה לא מלומדים מוזיקלית (חוץ מוייקמן).

אחד האלבומים שהם הוציאו באותה תקופה, היה חתיכת הצהרה יומרנית וגרנדיוזית שקשה להאמין איך הצליחה אפילו בזמנה. ב-1973, הוציאה יס את האולי "יוליסס" שלה לעולם: Tales from Topographic Oceans. אלבום כפול, עם 4 יצירות... בנות 20 דקות ומעלה... זה אלבום מאוד קשה להאזנה וצליחה כשמתחילים עם הרוק המתקדם, זהו אחד האלבומים היותר מעניינים שקיימים בעיניי והישג קצת שנוי במחלוקת שחלק מחברי הלהקה (וייקמן) לא בדיוק מתגאים בו. קשה מאוד להקשיב לו באופן רצוף, האמונה כי אפשר להבין את המשמעות מאחורי הטקסטים באלבום משול לאמונה כי תהיה עונה נוספת של סינפילד. ועדיין, מדובר באלבום די מדהים אם צוללים אליו עמוק וקולטים אותו. זו צלילה למים מאוד עמוקים ועבירת הגבול של אלבום הרוק הקלאסי בשנות השבעים. ועדיין איכשהו, הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות ויס היו בפסגה. אני אגיד כי זה האלבום שאיתו התחלתי את ההכרות עם יס. זה לא בדיוק צעד חכם ובאמת לא סיימתי אותו בזמנו. אבל תמיד כל פעם כשהייתי ניגש אליו ומתחיל לשמוע, הייתי נכנס למקום אחר בזכות הפתיחה.

הייתי מפסיק רק אחרי הפתיחה. כן, עליה אני ארצה לדבר היום. האלבום נפתח באיך לא, אפוס של 20 דקות עם השם המאוד מאוד מובן, The Reavealing Science of God (Dance of the Dawn). אני אודה שבעיניי מדובר בhighlight של האלבום הזה, מדובר ביצירה שהכול עובד בה מצוין וכמו שצריך. כמו שיס ידעו לעשות. זו יצירה שיושבת בשורה אחת עם close to the edge וgates of delirium. ועדיין. כשהתחלתי להקשיב ליצירה לפני איזה 4-5 שנים, אני בכלל לא הייתי ממשיך מעבר ל-5 הדקות הפותחות. ה-5 דקות האלו הן בעיניי, אחד הרגעים הכי יפים ואלוהיים שהאוזניים שלי חוו. כן כן. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. המחשבות והאמביוולנטיות שהייתה לי במוח בגיל 13 כששמעתי את זה לראשונה פשוט הכו בי. אני לא יכול לחשוב על כל כך הרבה רגעים ספציפיים בשירים שממש עשו לי את זה. הפתיחה הזו של Revealing (כפי שנקרא לו כאן למען הנוחות) היא אחד מאותם הרגעים המועטים האלה.

יס פשוט בנו פה בצורה קולנועית ומכינים אותנו לעתיד לבוא במהלך השעה ומשהו הקרובים עם פתיחה מאוד הדרגתית, מסקרנת, מחוץ לעולם הזה, אפית שפשוט וואו. אני אפילו אחלק את הפתיחה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ה-3 דקות הראשונות. כנראה הדבר הכי קרוב ששמעתי לאמביינט בזמנו ומה שגרם למוח שלי לא לדעת מה לעשות עם עצמו לאחר מכן. החלק השני מתחיל עם הכניסה של ווייט עם התופים עד שהלהקה משנה מסולם מי ללה מינור. קשה לתאר את הרגע הזה במילים, אבל לאורך הפוסט הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שאני חווה כשאני שומע את הקטע הספציפי הזה.

                                                       הקטע הספציפי מתחיל מ00:00-05:32

זה מתחיל בשקט בשקט... רוח שורקת. כל כך קולנועי, כל כך דרמטי, ככה פותחים כל משהו גרנדיוזי ושאפתני. אבל בניגוד להרבה ניסיונות כושלים שנשמעים בעיניי כאילו מדובר בפסקול סוג ד', כאן יס משתמשים באפקט בצורה מדהימה. ואז.. הגיטרה של מר סטיב האו הקדוש (צלע מהמשולש הקדוש של הגיטריסטים האהובים עליי) נכנסת. האו ידוע מאוד עם פדל הווליום שלו מה שגורם למר גיבסון שלו להישמע כמו חייזר. ואותם הצלילים האלה היו לי כמו גילוי פלנטה חדשה. האווירה נוצרת לאט לאט ואני מתחיל לצאת מהאטמוספירה. כשהסינתסייזר נכנס ומתגבר, אני בכלל צולל לתוך עולמות הזויים. הנופים הקסומים של רוג'ר דין שתמיד הלך עם אותו ראש של יס מבחינה ויזואלית וסיפק את הציורים שכל פרוגר חייב להכיר.

עד לנופים הביזאריים של דאלי ומגריט בעיקר. ואז לקראת הדקה ה-2, אנדרסון מתחיל לשיר:

Dawn of light lying between a silence and sold sources
Chased amid fusions of wonder, in moments hardly seen forgotten
Coloured in pastures of chance dancing leaves cast spells of challenge
Amused but real in thought, we fled from the sea whole


The voice of an angel. אנדרסון

וכשאנדרסון התחיל לשיר, זה מרגיש כאילו מלאך מגיע משמיים. ככה זה הרגיש לי כשהקשבתי לזה. רק מהפתיחה של צירוף המילים dawn of light, זה הכניס לאווירה מרגיעה, סוריאליסטית, משהו שלא חוויתי בזמנו ממוזיקה. על מה הוא מדבר? לא יודע, למי אכפת?! המילים של אנדרסון אף פעם לא היו עם משמעות עמוקה מאוד. זה נשמע טוב וזה עובד טוב עם המוזיקה. ההתמזגות עם הטבע, האדם והנפש הפנימית, אלה מהדברים שאפשר לקחת ממה שנאמר כאן. אנדרסון באותה תקופה, צלל עמוק עמוק מאוד אל תוך הפילוסופיה של המזרח, ובעיקר אל הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" של יוגאננדה (שהכיר אותו ג'יימי מויר, המקישן הפרוע של קרימזון לאנדרסון בחתונה של ביל ברופורד). קשה מאוד לנו אנשי המערב להבין במה מדובר ואני די בטוח שגם אנדרסון בעצמו לא בדיוק הבין לגמרי במה מדובר, אבל זה זורם בצורה יפיפיה עם המוזיקה. ככה נשמע גן עדן. ולאט לאט, זה מתחיל להתגבר...

Dawn of thoughts transferd through moments of days undersearching earth
Revealing corridors of time provoking memories, disjointed but with purpose

עכשיו כל פעם שמסתיימת השורה השנייה, אנדרסון וסקוויר שרים ביחד. סקוויר תמיד נשמע מעולה יחד עם אנדרסון כשהם שרו ביחד. הקול שלהם נשמע כמו יחידה אחת. מין יין ויאנג שכזה. אנדרסון עם הקול הגבוה וסקוויר עם הנמוך. בזמן הזה המלוטרון נכנס כמו מארש שכזה, אבל יותר כמו זריחה. כל הפתיחה הזו היא כמו זריחה, איך לאט לאט הפריטים מתווספים בה ונוספת שכבה אחר שכבה, כמו תהליך היווצרות היקום עד למפץ הגדול. איך שקט כזה מוביל להילולה אחת גדולה.

Craving penetrations offer links with self instructors sharp
And tender love as we took to the air, a picture of distance

המצילות נכנסות וכאילו מהלכות באופן זהיר. הריטואל (כמו הקטע האחרון באלבום) עדיין נבנה, מורגש מתח, הפולחן עוד לא בשיאו אבל אנחנו שזה עומד להגיע בעוד כמה רגעים.

Dawn of our power we amuse redescending as fast as misused
Expression, as only to teach love as to reveal passion chasing
Late into corners, and we danced from the ocean

הסינתסייזר של ווייקמן נכנס, ו-WTF? עכשיו זה ממש לא-מהעולם-הזה. וזה מתגבר עוד יותר. חברי הלהקה עכשיו נשמעים כמו מקהלה המבשרת על משהו העתיד לבוא, משהו טוב כמו שנשקף מהמילים (הלוואי על כולנו יכולת כתיבה כמו של ג'ון). וזה מגיע, הו חברים זה מגיע. השמש עומדת לזרוח במלואה!

Dawn of love sent us within us colours of awakening among the many
Won't follow only tunes of a different age
As the links span our endless caresses for the freedom of life everlasting

אנדרסון עולה באוקטבה, זהו עכשיו המים רותחים ומבעבעים! כולם מתכוננים, הריטואל מוכן, השמש כבר ממש זורחת, כולם שרים, וואו זה קורה עכשיו! ובום! זה קרה, הנקודה הספציפית הזו התפוצצה, התופים נכנסים ואנחנו נכנסים סופית לתוך הגן העדן הזה ועכשיו נלקחנו סופית אל תוך האוקיינוסים הטופוגרפיים ואנחנו שטים בהם בסערה. הסינתסייזר מגיח במלכותיות גדולה עם ליין מאוד קליט ומדהים (אוף! מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את זה עוד פעם?!), סטיב נכנס עם סולו גיטרה קצרצר אבל מדהים כמו תמיד, בזמנו הפיל את הלסת - אפשר לנגן ככה גיטרה?! וואו. הסינתסייזר מגיב וחוזרים לאותו המוטיב האורגזמי ממש. ואחרי שירדנו ארצה (סוג של). הלהקה לוקחת אותנו לכל הסיפור.

Talk to the sunlight caller
Soft summer mover distantnce mine

בשירה אלוהית של כולם, אנחנו בטוחים שהגענו לגן עדן. ובדיוק אחרי שתי השורות האלו, סטיב מסיים במשפט קטן ומשם זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנחנו אחרי ההיי של הפתיחה והשוק של קודם. מבחינתי, הם אפילו יכלו לסיים את האלבום בנקודה הספציפית הזו. ה-5 וחצי דקות האלה נשמעות כמו אופרת רוק אחת שלמה ורוחנית שאתה מרגיש שאפילו לא חמישית אלבום עשית ועדיין מורגש שעברנו פה משהו. קשה לתאר. וזהו התיאור שלי לגבי הפתיחה היפיפיה והאלוהית של Revealing. רגע כמו זה, אני יכול לספור על כף יד. למעשה, אין עוד רגעים כמו הרגע המיוחד הזה.

הרבה זמן עבר, מאז שהתחלתי לצלול אחרי זה לאלבום כולו ולהבין שיש עוד הרבה מה לשמוע אחרי הפתיחה הזו. אחרי היכרות קצת יותר שפויה עם אלבומים כמו Close to the Edge ו-Fragile, התחלתי לקלוט את המעשיות מן האוקיינסים. והו כמה שזה יפיפה ומספק. אחד האלבומים הכי מדהימים של יס, של הפרוג, הרוק ובכללי אחד האלבומים שאני הכי מסתקרן ואוהב. יבוא יום ואני אחזור לשמוע אותו באופן קבוע כשאחזור יותר ללהקות הפרוג שפתחו לי את העיניים והאוזניים והראו לי פלנטות, מערכות שמש וכל כך הרבה דברים שאז בכלל לא ידעתי שאפשר לעשות במוזיקה. אני עוד הייתי בכיתה ז' וכבר אמרתי "אני אעשה אלבום כמו זה". ועם פתיחה שכזו, קשה להתחרות. אפילו לנרתעים מפרוג, יהיה קשה שלא לעמוד בפני הקסם שיש ל-5 דקות וחצי האלה. זה משהו שעל זה אפשר רק להגיד: a one godamn big hallelujah.

בעוד קצת פחות מחודש אנחנו הולכים לראות את החבר'ה האלה בגיל מאוד מתקדם, אבל תמיד זוכרים אותם בתור אותם בני 20 שהיו כמו אלילים מוזהבים בראש הפסגה, מפליגים באוקיינוסים, קרובים לקצה ונמצאים בלב הזריחה. את היצירה הזו, סביר להניח שלא יבצעו, אבל כשאני, חברים ועוד הרבה צופים בקהל יסתכלו ויראו את החבר'ה האלה, לכל אחד יעבור משהו שונה בראש. לי תעבור את התחושה הזו שאני אפגוש את הגיבורים שלי, שהפכו את הקערה של ילד בן 13 שלא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי ששמע את זה. אז נראה אתכם בפוסט הבא, ומשהו שמח לכם בינתיים.