מישהו דיבר ונכנסתי לחלום

היום, ואם נהיה יותר ספציפיים: אתמול, לפני 50 שנה, התכנסו איזה כמה חבר'ה להקליט את A Day in the Life. כן. פאק אני מרגיש זקן מאז ששמעתי אותו לראשונה לפני איזה 5 שנים בגיל 12. באותה תקופה הוא עדיין היה באזור ה-40, ועכשיו חוגגים 50 עגול לשיר אחד מתוך אלבום אחד שכבר כתבתי עליו כאן. אז הנה אני חוזר לביטלס עם סרג'נט פפר, ובסיום שלו, והסיבה בעיניי היא די ברורה: מדובר בשיר הכי אהוב עליי מהלהקה הכי אהובה עליי. מה שהופך אותו לשיר הכי אהוב עליי אי פעם. בהמשך נגיע לסיבה למה. ולמה זה כל כך חשוב להיכנס לזה? הרי לא דיברנו על הביטלס? לא נטחן לגביהם? מה כבר לא נאמר? ומה קרה שאנחנו חוזרים לחבר'ה ההיפיים האלה לדבר על פאקינג שיר אחד?! זה לא שיר.. זו יצירה. והיצירה הזו שינתה את חייהם של הביטלס ושלנו גם אם אנחנו לא מודעים לזה. קצת חוזרים בזמן, השנים 1966-1967 היו מאוד קריטיות בפרק הזה של ארבעת המופלאים. ב-1966, הם הוציאו את האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים - Revolver, ומכאן היה אפשר להבין שיש פה פתיחת שערים. מוזיקה פופולרית כבר לא מה שהייתה בעבר. וכל זה בעיקר בזכות שיר אחד: Tomorrow Never Knows, רבים אמרו ואני מסכים איתם שמדובר בשיר ששינה את הכל ברוק. מכאן ואילך, הקערה התהפכה על פיה, וכל המחסומים במוזיקה הפופולרית נפתחו. אותו סוגר של האלבום האדיר הזה הוביל ל-הצהרה של החבר'ה.

אם Revolver כבר סימן מהפכה ברורה והראה כי הביטלס הם לא חבורת בנים שבאו להקסים את הבנות עם שירים של 2 דקות, ובכן השנה הבאה הייתה כבר משהו אחר לגמרי. כשפול יקירנו הוגה את החזון לסרג'נט פפר אחרי השוק שTomorrow השאיר באוזניים של רבים, ככה הבינו הביטלס שהמחר באמת אינו ידוע. כשב-1967, יוצא סרג'נט פפר שסופית פתח הכל ונסגר ספציפית בעוד שיר משנה עולמות, יוצר מהפכות, אמנם מאוחר בחשיבותו לאחיו הגדול מלפני שנה, אבל הראה איך ארבעת החבר'ה יצרו משהו שגדול מסכום החלקים, גדול מהחיים עצמם, ובכל זאת, עם כל התיאורים והשבחים האינסופיים שנשפכים פה, זה שיר שעוסק ביום נורמלי בחייו של אדם.

כן. הרבה מרבים לעסוק בנושאים גדולים מהחיים. ובאותה תקופה בכלל, הרחבת התודעה גרמה לאנשים להתפתח מעבר לשירי האהבה של הוא והיא, ולאט לאט הרוק החל להתפתח. אבל השיר הזה פשוט עוסק בחיים רגילים, בלי משהו מיוחד, פשוט ממשיך את החיים כרגיל, ואנשים, הביטלס הראו איך יום רגיל בחיים יכול להפוך למחזה ענק. שיר אחד שנשמע כמו אלבום שלם. הרגע בו הסיקסטיז הוגדרו להיות מה שהן מוכרות כיום, הרגע שבו ההיפי הצעיר שבא עם האלבום בבריטניה או המאזין בכל מקום בעולם חזר הביתה עם התקליט וכששם אותו על הפטפון והגיע לקטע האחרון: הוא הבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהוא היה.

ככה שני שירים פשוטים ביותר שנכתבו ע"י לנון את מקרטני, חוברו לתוך אפוס שעם כל פשטותו הוא הראה כמה אפשר להיות מורכב כשאתה פשוט. ככה הביטלס פתחו את השערים לפינק פלויד, קינג קרימזון, לג'נסיס, ליס, ל-ELO, לדיוויד בואי, והראו מה קורה כשרוק הופך לאמנות. וכן. נכון שהיו אמנים מהפכנים לא פחות שגם נתנו שוק בזמנו כמו זאפה והוולווט אנדרגראונד, שתי אגדות שבזו לארבעת המופלאים, למה שהם ייצגו, והחשיבו אותם לזבל גמור. אבל יש הבדל אחד גדול. אף אחד לא היה שם לשמוע את הטירוף של The Return of the Son of Monster Magnet ואת חכמת הרחוב הג'אנקית של Heroin בזמן אמת. כשהביטלס, כובשי לבותיהן של בנות ברחבי תבל, סלבים בכל מקום שלא יכולים ללכת ברחוב מחליטים לעשות דבר כזה, אנשים כן היו שם להקשיב. וכשהם הקשיבו, הם הבינו מה הם לא ראו.

ההשפעות ממלחינים חדשניים כמו שטוקהאוזן, סטרווינסקי ובריו נראו היטב בהרכב הכי מצליח בעולם. זה היה הרגע שבו הביטלס ובעיקר ג'ון ופול לא פחדו להתנסות בדברים חדשים (ולא רק ב-LSD). זה היה הרגע שבו הם למדו מהמורשת הקלאסית (או כמו שפול אמר בזמנו: "אני חושב שהפופ הוא המוזיקה הקלאסית של היום") ובנוסף מהחדשנות של האוונגרד של תחילת המאה ה-20. עם חזון גדול של לנון ומקרטני ועוד קצת עזרה מהחברים האריסון וסטאר+המאסטר הגדול באולפן סר ג'ורג' מרטין ז"ל, יצרו החבר'ה הישג אדיר שטלטל את כולם והראה עד כמה שזה קלישאתי שפופ כבר לא היה לבידור.

הסיפור מתחיל עם הטרגדיה של טארה בראון. חבר של הביטלס שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני כן. היו שמועות שהוא התאבד בנסיעה (he blew his mind out in a car). דברים שלנון הכחיש וטען שאותה שורה בסוגריים פשוט באה אליו באותו רגע. לאט לאט מתחיל להיווצר לו שיר. ולנון שכתב לפני שנה על זה שאנחנו צריכים לכבות את המוח שלנו, להירגע ולזרום עם זה, כותב על כתבה שקרא. על סרט שראה. על מה שהרגיש. הרי את מי מעניין מה עשית במהלך היום? מה קראת בבוקר? ומה ראית? מי מעוניין בשגרה היומיומית. זה מזכיר לי קצת את הקונספט של האלבום של המורה שלי לגיטרה ושמו Every Day Ritual. אם נחשוב על זה, כל פעולה בשגרה היומיומית שלנו היא ריטואל מערפל חושים. זה נצרב לנו במערכת העצבים לבצע את אותן פעולות, ולפתע כשנראה שלנון פשוט מדבר על מה שהיה לו במהלך היום, ואנחנו מבינים כמה זה לא פשוט כל המצב הזה, מגיח מקרטני משום מקום באחד הרגעים הכי יפים של המוזיקה בעיניי.

מקרטני בשיר קטן שהוא כתב בעצמו, ממשיך את הקונספט של היום הרגיל בחיים, ומצייר לנו תמונה שהיינו מדמיינים ביומו של אזרח בלונדון. שעון מעורר, מתעורר, יוצא מהמיטה, לוקח מעיל ויוצא לאוטובוס, מתחיל לרוץ, ומיד כשהתחיל הוא מסתיים באחת השורות הכי יפות אי פעם: somebody spoke and i went into a dream. אנחנו בורחים מהמציאות. המציאות היומיומית המשעממת היא זו שעוזרת לנו לברוח ממנה, ולמעשה הופכת לגדולה מהחיים עצמם. מקרטני, ילדותי בנפשו, אמן, לא באמת מחובר למה שקורה. הוא עמוק עמוק בתודעה שלו, מישהו מדבר והוא נכנס לחלום. ובחלום הזה, הביטלס מגיעים לקיילמקס, פסקול מלכותי לאותו חלום, התזמורת גועשת, אתה מבין עד כמה החיים הנורמטיביים יכולים להיות כל כך גדולים. ככה מגיעים למחשבה הזו באחד הרגעים הכי מדהימים במוזיקה הפופולרית.

ככה הביטלס מעבירים לנו את התחושה הזו, שהחיים הנורמטיביים הם בעצם לא כל כך נורמטיביים, מה שאתה עובר במהלך היום לא בדיוק אותו דבר. ולא נשכח איך המוזיקה עושה את זה. נגינת הפסנתר הפשוטה אבל בכל מקרה מורכבת ומעניינת, התיפוף הכמעט ג'אזי של רינגו (כן אנשים! רינגו מעולם לא נשמע כל כך טוב!), ואיך לא: התזמורת, ככה מקרטני הסופר שאפתן שכר תזמורת של 40 נגנים ועם עזרה של קלאסיקן מלומד ג'ורג' מרטין, מגיע הבסיסט/סולן/גיטריסט/פסנתרן/מתופף/גאון הזה להישג אדיר (הוא היה לגמרי ממוקד במה שרצה להשיג כשהשיר הוקלט עד השעות המאוחרות של הלילה). מעניין לחשוב איך הגיב מאזין ב-1967, כששמע תזמורת בקרשנדו שלאט לאט מתגבר ומתעצם, ופתאום מוציא אותך מהחיים המציאותיים למעין הזיה כזו, מין סיוט מוזיקלי, אבסטרקטי מאוד אבל מעניין, והוא מתמשך ומתמשך. שומעים שמקרטני הקשיב לאוונגרד בזמנו.

זה אחד הרגעים ששינו את המוזיקה גם הם. מין אפוקליפסה כזו שמגיעה פעמיים במהלך השיר, ומסתיימת בטון אחר. זה הרגע שבו נהג הוואן בעלייה לתורה שלי בבר מצווה לא יכל לעמוד בזה יותר, והוציא את הדיסק Love מהרדיו כי הוא לא יכל לסבול את מה שקורה שם. אבל איזה יופי שהביטלס לא בדיוק מכוונים לכל אחד כמו שחושבים. מאזין הפופ לא בדיוק היה רגיל לשמוע דבר כזה בשיר. זה מעלה את השיר הזה לרמה של יצירה. האפוקליפסה הזו משמשת אותנו למה שעתיד לבוא במהלך כל הקטע, ולפתע כשזה נשמע שוב והכל יוצא משליטה ומשתגע, מגיע ה-אקורד. E אחד ענק ועוצמתי כמו סופרנובה של כוכב שמסיים את חייו ומערכת שמש שלמה, כמו פיצוץ אטומי שמגיע כמה שניות אחרי השקט המוחלט, ככה מרגיש האקורד הזה (שנוגן ע"י ג'ון, פול, רינגו על פסנתר+מרטין על הרמוניום). ככה נסגרת ההצהרה של הביטלס, שאחריה שום דבר כבר לא היה מה שהיה בעבר.

היום הנורמטיבי בחייהם של ארבעת המופלאים, שינה את חייהם של רבים שתפסו אומץ והבינו כי הכל אפשרי. ידועה בעיקר העובדה שכשסטיפן סטילס 1/3 או 1/4 איך שלא תרצו מCSNY או CSN ראה את הביטלס מקליטים את השיר באולפן, הוא היה המום ולא דיבר ימים לאחר מכן. ילדי הפרחים היו בשיאם וכשהם הקשיבו לזה, הו מה שהיה שם. אני רוצה לצרף פה סרטון של מוזיקאי אדיר אחד, גיטריסט ומלחין בחסד, אולי שמעתם עליו, ג'ון מקלפלין כשהוא מדבר על היצירה ואיך היא שינתה את התפיסה שלו: מוזיקאי ג'אז שהסתכל על להקות הפופ בזלזול, ובמהירות הפך למעריץ כששמע את סרג'נט פפר ובעיקר את A Day in the Life.

זו הייתה מהפכה בתעשייה שהייתה עד אז שמרנית. ככה הוחרם השיר עם המשפט i'd love to turn you ע"י ה-BBC בחשד שיש קונוטציה לסמים, ככה השתמשו באולפן ככלי נגינה לכל דבר שיגרום למוזיקה להגיע לממדים אחרים עשירים ובלתי גלויים באותה תקופה (מישהו המשיך לסיום האמיתי של השיר מעבר לאקורד המסיים?). אף אחד לא יכל לעצור את המהפכה הזו של הסיקסטיז שהתחוללה גם עם השיר הזה. תקופה חדשה החלה, משם הביטלס המשיכו לחדש, להמציא, להשפיע, כשאמנים לוקחים שיעור מאותו יום בחיים ומבינים שבעצם we'd all love to turn on. הביטלס הדליקו את כולם על החידושים, וכל האוונגרד הזה. הכל נמצא שם: המילים המשמעותיות שאולי מדברים גם על מעבר לחיים? האפקטים החדשניים לזמנם באולפן, החיבור של שני שירים בלתי גמורים לאחד, השימוש בתזמורת עוצמתית, התיפוף הממש זהיר ומעניין, הפסנתר הממש מודאלי בנגינה שלו, כל אלה מתאחדים יחד לשיר שנשמע כמו אלבום שלם עוצמתי, שהראה בפעם המי יודע כמה בפוסט הזה: איך הופכים סצנה נורמלית בחיים רגילים לגדולה מהחיים.

אז כן זהו סיפורה של מהפכה תרבותית. רוצים עוד?

ביצוע של ניל יאנג

אחד הטייקים הראשונים של השיר כשהוא עוד לא היה מוכן ובלתי אפוי ומעניין לשמוע איך התפתח