מסע אל הירח, גרסת הניינטיז

אני מאוד אשמח לחזור לז'אנרים שמלא זמן לא דיברתי עליהם ושלא מוקדש להם מספיק מקום בבלוג הזה. אנחנו פתוחים פה! אז אני אשמח רגע לדבר על מוזיקה אלקטרונית. בואו נדבר על אלקטרוניקה. הייתה תקופה שכשהייתי שומע את השם הייתי נגעל ומביע בגועל פנים "לא טוב". תמיד היה נדמה לי שזו מוזיקה רובוטית, חסרת חיים, חסרת רגש, לא אורגנית שלא מיועדת להיות אמנות. אבל אחרי זה נכנסה לי המוזיקה הקונקרטית לחיים, אז הגיעו להקות הקראוטרוק, אז בכלל הגיעו לי רדיוהד עם Kid A ו-Amnesiac, אז הגיע האמביינט, ה-IDM, והיום אני יכול להגיד שאני מעריץ גדול של אלקטרוניקה ואני מודה שטעיתי. אם זה פורטיסהד, אפקס טווין, מובי, בורדס אוף קנדה, מאסיב אטאק ועוד ועוד. אני אודה שהיום יותר מעניין אותי להקשיב לביטים, הרפטטיביות והטראנסים שיש מאשר ללהקה החדשה שעושה משהו עם הגיטרות שלה.

בכל מקרה, תמיד היה נדמה בקרב חובבי רוק, שמוזיקה אלקטרונית גורמת לסלידה של רבים מכך בגלל העובדה המרכזית שהיא חסרת רגש. אפשר להבין שזה ממש לא נכון. ואני רוצה להביא את ההוכחה שאפשר להפיק מוזיקה אלקטרונית חמה ומלאת רגש, עם אחד האלבומים המפורסמים ביותר שלכתוב על זה פה בבלוג לא יהיה כזה big statement. צמד נפלא ומדהים. שני חייזרים ילדותיים שבאו לכדור הארץ כדי להפוך את אותו לטוב יותר עם מה שהם יוצרים. מוזיקה מלודית שנשמעת מהחלל החיצון אבל גם מאוד באדמה, מאוד מתקשרת, מאוד כיפית. מושא אהבתם של רבים. ילדי ניינטיז, אוהבי מוזיקה על גווניה השונים, סטודנטים, אמנים, היפסטרים ועוד ועוד סטראוטיפים רבים. שני החייזרים האלה הם ז'אן בנואה דונקל וניקולה גודה. מכירים אותם יותר טוב עם השם AIR.

שני גיקים שלמדו אדריכלות ומתמטיקה באוניברסיטה שהחליטו להוציא את מה שיש להם, שהקליטו באולפן בפריז, מה שהפך לאחד לאלבומים הכי גדולים במוזיקה האלקטרונית ובכלל. אפשר להגיד שהם נשמעים כמו פופ פסיכדלי או משהו, אבל בחיי, באמת שלא אכפת לי. לא מעניין אותי אם אלקטרוני, או אם זה לא מספיק ממוחשב כמו אפקס טווין, אם זה דאונטמפו, צ'יל אאוט או אמביינט, זו מוזיקה כל כך יפה, שעיסוקים בתיוגים כל כך לא חשוב. Moon Safari הוא הספתח של AIR, ולמרות שמדובר רק באלבום הראשון, זה נראה שהכול מתחבר פה. כל האלמנטים מרוכזים לתוך יצירה מגובשת, אדירה והכי חשוב חסרת גיל. האלבום הזה נשמע רלוונטי גם היום, וחורף בלי האלבום הזה הוא לא שלם.

אפשר להגיד הרבה דברים על Moon Safari, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש. יכולת הכתיבה של דונקל את גודה. השניים יצרו פה מלודיות קליטות, פזמונים נפלאים שחלקם היו בגלגל"צ אפילו ומוזיקה שכל אחד יכול להתחבר אליה. לא משנה כמה אתה רוקר בכל רמ"ח איבריך שלא אוהב מוזיקה מסומפלת שנעשית ברובה על המחשב. עם עוד קצת עזרה מחבר'ה כשהחשובה מהם היא בת' בירש הזמרת בכמה מהשירים, הצליחו AIR לעשות היסטוריה. המוזיקה שלהם מתקשרת וארצית אבל גם אוורירית (הייתי חייב) ומרחפת. AIR הם שיר הערש המודרני. אבל אל תחשבו שמדובר במוזיקת מעליות מרדימה. הם הרבה יותר מזה.



בתקופה של שלושה חודשים ב-1997, התכנסו השניים להקליט את מה שהם כנראה ייזכרו איתו לעד. השניים פועלים ביחד כצמד צילי וגילי שפועל בצורה מושלמת, כשהתוצאה יפיפיה. איזה בן אדם לא יוקסם עם רצף האקורדים של הקטע הפותח La femme d'argent שנמשך ונמשך כשהחבר'ה מאלתרים עליו ולוקחים אותנו למקום אחר? וזו כל המטרה של האלבום הזה. לקחת אותנו למקומות אחרים, לשגר אותנו אל הלא נודע (Moon) בזמן שאנחנו עדיין נשארים באדמה, עם הרגליים על הארץ ונמצאים באטמוספירה (Safari). בין כל זה, אפשר פשוט להיות מאושרים עם חלק מהפזמונים הנפלאים שיש כאן. מרחף מרחף, אבל יש פה פשוט שירים טובים. במלוא מובן המילה. יש קטעים שאתה נמצא בעננים, יש קטעים שזה נשמע גדול מהחיים עם תזמורת גרנדיוזית (ומסומפלת) ויש פשוט רגעים שרק לעצום את העיניים ולנוח.

ל-AIR יש דנ"א מוזיקלי כמו רבים מאיתנו. פינק פלויד, פיליפ גאלס, קרפטוורק, ז'אן מישל ז'אר. הכל מתאחד לתוך התערובת הייחודית שלהם שאף אחד וגם הם עצמם לא הצליחו ליצור כמותה. עם הפתיחה האלמותית La femme d'argent, אי אפשר שלא להישבות ביופי, בקסם ובתמימות של החבר'ה האלה. ארבעה אקורדים שהחבר'ה מאלתרים על גביהם וכל זה נשמע יפה כל כך, אפשר ממש ללכת לאיבוד במרחב הזמן. וכן, זו כל המטרה של האלבום הזה. לזרוק אתכם מהמציאות הקרירה וממסגרת הזמן. וכשהאלבום הזה מתחיל להתנגן, לא באמת אכפת מה השעה עכשיו או באיזה שיר אנחנו. בעיקר לא עם סינגלים כמו Sexy Boy המאוד מסונתז אבל בו זמנית גם חולמני ומתוק במובן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו ו-All I Need המונומנטלי והיפיפה שאותו בטוח שמעתם לפחות פעם אחת ברדיו.

גם עם קטעים מסוימים שפשוט יפים במחזוריות שלהם, Kelly Watch the Stars ו-Remember, קטעים כמו Tailsman שנשמע כמו פסקול לסרט הוליוודי, אבל זה ממש לא מה שהאלבום מכוון אליו. וקטעים חלומיים כמו New Star in the Sky, כל זה פועל כמכלול שלם ומושלם שמסתיים ומותיר אותנו המאזינים מסופקים. כשאנחנו סיימנו אנחנו תוהים לעצמנו, מה קרה בינתיים? איפה היינו? כי ב-43 דקות האלה, חיינו בגלקסיה שלווה ששייכת לכל אחד שראה אותה כפי שחשב. Moon Safari הוא מהאלבומים שהם בלי שאלה, חובה לשמוע לפחות פעם אחת בחיים. הוא נעים, הוא חמים בתקופה שבה יצאה הרבה מוזיקה מאוד טכנית, הוא חסר גיל והוא זורק אותנו החוצה אל מימד מקביל ואישי. משהו שקשה להגיד על אלבומים. יש ז'אנרים שהשם שלהם מותאם לאווירה שהם משדרים. ולכן, אני כן אסכים להגדרה הזו, אם כי אני מתכוון לאווירה שהיא משדרת ולא למסגרת שהז'אנר מייצג. צ'יל אאוט. האלבום הזה הוא ה-צ'יל אאוט, הוא האור הקטן שתמיד צץ כשהצלילים הראשונים שלו נשמעים. זה האלבום שהפך את AIR לכוכבים ומאז, למרות שהוציאו דברים נפלאים לא פחות. כמו Moon Safari, לא היה עוד. ואולי כנראה ככה עדיף. האלבום הזה הוא כוכב קטן בשמיים, קצת כמו מה שדה סנט אכזופרי כתב ב"נסיך הקטן", הוא חי בפלנטה הילדותית שלו שאין בה דאגות, מלאה יצירתיות ודמיון ושמורה רק למי שחי בה. מי שלא שמע את הפלא, בחייאת, טוסו בחללית של גודין ודונקל ובקרו בספארי שלהם בירח. אני מבטיח שלא תתאכזבו.